Tag Archives: פרס נובל לספרות

האם – ספר דיגיטלי בעברית

ברשומה הקודמת הופיע הפרק הראשון של הנובלה "האם" של גרציה דלדה. זו לא פעם ראשונה שמתפרסם בבלוג פרק ראשון או קטע מתוך יצירה שלמה – אבל זו הפעם הראשונה שבסוף הפרק מופיעה השורה:

the-mother-chosen-215x292להמשך קריאה כאן.

ומי שלחץ הגיע לדף הספר באתר של אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית ברשת שהיא גם הוצאת ספרים דיגיטלית. הנובלה כולה יצאה כספר דיגיטלי במיזם חדש וניסיוני, משותף לאינדיבוק ולי: תרגום ספרות קלאסית תמורת תמלוגים. בהמשך אפרט למה הכוונה, אבל תחילה על הספר.

לפני שנתיים תרגמתי סיפור קצר של גרציה דלדה, סופרת אטלקייה שזכתה בפרס נובל בשנת 1926, האשה שנייה שזכתה בפרס אי פעם. ניסיתי לקרוא עוד כמה סיפורים ולא מכולם התלהבתי, לא כל מה שכתבה דלדה עומד במבחן הזמן. אבל אז מצאתי את "האם" והיא תפסה אותי מיד. סיפור אהבה אסורה דחוס (העלילה כולה מתרחשת במשך פחות מיומיים) רב תהפוכות ומותח. משולש בלתי אפשרי של אם, בן ואשה צעירה. שלושה אנשים טובים הנקרעים בין מחויבות אחד לשני, לאלוהים ולעצמם. הם מתחבטים ונאבקים בכפר נידח בסרדיניה, לפני מאה שנה, ובכל זאת מצאתי את עצמי נחנקת יחד אתם, כי ההתחבטויות הללו אולי נסבות על נושאים אחרים כיום, אבל האנושיות היא אותה אנושיות.

המלצתי על הנובלה להוצאת ספרים מצוינת אחת, אבל הם לא הזדרזו להוציא אותה. סוד גלוי הוא שרוב הוצאות הספרים בארץ במשבר מתמשך וחוששות מאד מסיכונים. עלות הוצאת ספר נייר גבוהה, וקשה לכסות אותה, גם כאשר הסופרת זכתה בפרס נובל, מקדם מכירות לא רע בכלל.

ואז הופיעה הזדמנות חדשה, שגם לה אני מחכה זמן רב: עוד פער טכנולוגי קטן ומשמעותי נסגר וניתן בעלות לא גדולה להפיק ספרים דיגיטלים בעברית ולקרוא אותם על גבי מגוון מכשירים – שגם הם נעשו נפוצים מאוד. בעצם אפשר לקרוא אותם על גבי כל מכשיר אלקטרוני: סמרטפון, אייפון, טאבלט, אייפד, איבוק, קינדל, וכמובן מחשב. ספר דיגיטלי  זול יותר מספר נייר (במקרה זה 22 ₪) וניתן להעביר אותו בין המכשירים השונים. אינדיבוק מגנה על הספרים בהגנה "חברתית" בלבד – כלומר שם הקונה מוטבע בכל עותק, אבל אין הגנה בתוכנה. ההנחה היא שאם הספר זול מספיק (קפה ומאפה?) אנשים יהיו הגונים מספיק כדי להעריך את העבודה הרבה שהושקעה בספר ולא לגנוב אותו. בעיני זו גישה נכונה מכיוון שההגנה עולה כסף רב, מעלה את מחיר הספר, הופכת את הקונה ללקוח שבוי, וגם נפרצת תמיד בסופו של דבר. וכך נוצר מצב אבסורדי בו הקונים הישרים מסבסדים את הגנבים.

אמנם עלויות ההפקה של ספר דיגיטלי קטנות יותר מספר נייר, אבל הן ממש לא בחינם: זכויות יוצרים, תרגום, עריכת תרגום, הגהה, עיצוב שער, הפקת ספר, אחזקת אתר, שיווק וכו'. הפתרון היה שותפות מסוג חדש עם אינדיבוק: אני תרגמתי את הספר, ארז שוויצר ערך אותו, ואינדיבוק הפיקה ומשווקת אותו. זוהי שותפות הוגנת מאוד לדעתי: ההכנסות מתחלקות שווה בשווה בין אינדיבוק וביני. הכנסות זו מילה קצת גדולה כרגע, כי מכירות הספרות הדיגיטלית עדיין לא המריאו בארץ, אבל ספר דיגיטלי לא מעלה עובש במחסנים. ואני מאמינה שאחרי הסנונית הזו יבואו עוד, ואנשים יתרגלו לקרוא ספרים דיגיטליים בעברית ויקנו יותר. וכן, אם הפרק הראשון לטעמכם, אתם יותר ממוזמנים לתרום מעט למהפכה הדיגיטלית העברית ולקנות את הספר. גם זו דרך ליצור שינוי.

אבל זה בלוג על ספרות, אז נחזור לספר. פרט לנובלה עצמה, מכיל הספר גם אחרית דבר קצרה שלי ואת ההקדמה שכתב ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית (כן, ההוא משערורית "מאהבה של ליידי צ'טרלי"). מסתבר שד.ה. לורנס ידע איטלקית ואף שהה תקופה לא קצרה בסרדיניה, האי של גרציה דלדה. הוא הרגיש קירבה רבה למקום ולאנשיו. אני אמנם חולקת על הפרשנות שלו לספר – אבל היא שעשעה אותי מאוד, והוא גם טיפונת יותר מוערך ממני בחוגי הספרות, ולכן בעצה אחת עם העורך תרגמתי גם אותה וכללנו אותה בספר.

אם מותר לי לצטט מאחרית הדבר שלי, זהו לב הספר לדעתי:

"יש כאן סיפור אהבה שהקושי בו הוא מוסרי. מלכתחילה לא האהבה מוטלת כאן בספק, אלא היכולת ליישב את הסתירות בין מערכות ערכים שונות: דת, משפחה ואושר אישי. זרע הפורענות נמצא בקבלת השאיפה לאושר אישי כערך ראוי. באופן אירוני, האם השמרנית, שבעת הסיפור נלחמת על המחויבות לערכי הדת והמשפחה, היא זו שלפני עשרים וחמש שנה חיפשה לעצמה ולבנה גורל טוב יותר, כלומר אושר. בימינו השתנה האיזון בין המערכות. בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה הדת יצאה מהמשוואה ולאושר האישי משקל רב יותר, גם ביחס לקיום חיי המשפחה. אבל עדיין לא יושבו כל הסתירות, ואנשים שוחרי טוב עדיין נקרעים בין מחויבויות ערכיות מנוגדות. זה המקום שבו ה"אם" ממשיך לגעת בלבנו."

אבל ד.ה. לורנס רואה את הדברים אחרת לגמרי:

"אבל העניין בספר אינו טמון בעלילה ולא בדמויות, אלא בהצגה של חיים ייצריים צרופים. אהבת הכומר לאשה היא תשוקה ייצרית צרופה, טהורה ולא מחוללת ברגש. ככזאת, היא ראויה לכבוד, שכן בספרים אחרים נושא הייצרים טובע ברגשות ודועך. כאן, לעומת זאת, ייצר המין ישיר, עז ומלא חיים, עד שרק ייצר עיוור אחר, ייצר ילדותי של ציות לאם, יכול לגבור עליו. חינוך הכומר והנצרות כולה הן לא יותר מנר דועך. הייצר העתיק והפראי של האם, הציפיות שלה מבנה, מביסים את שאר הייצרים הפראיים, את ייצר ההזדווגות המינית. לאשה הזקנה לא היו מעולם חיי מין – מדהים לגלות שחיי מין נשללים מאנשים רבים בחברה ברברית ומתורבתת-למחצה."

האם יש צורך להדגיש שכל אחד רואה מהרהורי לבו?

——————–

תוספת מאוחרת, ביקורות על "האם":

צלה של הרוח , נטע הלפרין, ישראל היום  21.3.2014 (יש לגלול לסוף הדף)

על "האם" מאת גרציה דלדה, בבלוג ענת פרי בזכות עצמה, 2.4.2014

 

מודעות פרסומת

מטילדה סראו – עיתונאית, סופרת וצליינית

נפולי, סוף המאה ה-19

הפתיחה  של 'מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו' מתחזה לסיפור אביבי צוהל. הפתיחה מגרה את כל החושים: אורות, צבעים, קולות, חמימות, טעמים וריחות. אפשר כמעט לעצום את העיניים ולהיסחף בשמחת העיר הקודרת המתעוררת לחיים באביב. ההתרגשות המדבקת הזו היא ליבו של הסיפור, שהוא סיפור של אקסטזה דתית פגאנית באופייה. ההמונים מתקבצים לתהלוכה דתית המסתיימת בתפילה בכנסיה ושיאה בבעבוע מאגי של דם הפטרון הקדוש. "נס" חסר ערך לחלוטין המלהיב את העם הזקוק לניסים הרבה יותר ארציים: פרנסה, מגורים, רפואה, ניקיון, קבורה. נאפולי של סוף המאה ה-19 מתוארת דרך התרגשותן התמימה של הנשים בתהלוכה: זו איבדה את בנה הצעיר במחלה, זו ננטשה על ידי אהובה, זו מתגעגעת לאם שנקברה בקבר עניים ומתפרנסת בדרך לא דרך. קל לראות שפאר התהלוכה ושמחת האביב הן הכלים שבעזרתם מתריסה סראו כנגד העליבות וחוסר הצדק היומיומיים. בסיפור אחר שלה, 'שלישיה מנצחת' (Terno secco), כרטיס הגרלה בלוטו מזכה בעושר רב את כל תושבי השכונה, חוץ מאשר את המשרתת וגבירתה אשר ניחשו את המספרים הזוכים אך לא היה להן כסף להמר בהגרלה הממשלתית. גם כאן משתמשת סראו בסיפור פשוט בכדי לתאר את האומללות של תושבי השכונה, שגם ה"עשירים" והמכובדים שבהם שקועים בייאוש.

נהוג לשייך את מטילדה סראו (1856-1927) לזרם הווריזמו, אחיו האיטלקי של הנטורליזם הצרפתי, אשר התיאורטיקנים המובילים שלו היו ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. היא היתה עיתונאית וסופרת פוריה מאד (כשבעים רומאנים וקובצי סיפורים), זכתה להערכה רבה בתקופתה ורבות מיצירותיה תורגמו לאנגלית עוד בימיה. הנרי ג'יימס התלהב מהרעננות וה"נפוליטניות" שבכתיבתה, קרא את רוב ספריה, ובשנת 1901 הוא כתב: "היא מעניינת במיוחד לאור המזג הנפוליטני יוצא הדופן והמשוחרר שלה, היא ציירת מלאת חיים ומאיירת של תחושות והתרשמויות, היא בולטת עוד יותר כדוגמה משכנעת ודחוסה להפליא, דוגמה חפשיה מהתערבות המפגינה את עצמה ביופי חסר מודעות". בהמשך מבקר ג'יימס את התשוקה חסרת המעצורים של דמויותיה, במיוחד בהשוואה לכותבים באנגלית, הוא חותם את הביקורת במשפט: "בסופו של דבר מתעורר רגש, הפוגה קצובה, שאולי איננו יכולים מייד לקרוא לו בשם, לא בוודאות, אבל אט אט הוא מתבהר ומגדיר את עצמו כערגה כמעט. אנו פונים בצייתנות – ללא ספק אנו שוב פונים – לצד השני, ושם, עוד לפני שהבנו את המתרחש, מתגלה מתחת לידנו הבוטחת ג'יין אוסטין הזקנה והטובה." [1]

כאן אולי המקום לעצור לאתנחתא אישית, בכל זאת, בלוג. היו קוראים שכבר תמהו על שיטת בחירת החומרים לבלוג. אני מודה, יש אקראיות לא מעטה באופן הבחירה אבל אני מנסה להישאר נאמנה לעקרון שקבעתי לי: יצירות השייכות לקנון האיטלקי אשר יש להן ערך ספרותי כלשהו, לטעמי לפחות. זהו כמובן תחום רחב מאד ומתוכו אני בוחרת באופן די אקראי: עונות השנה, אירועים אקטואליים, זמינות המקורות, היתקלות מקרית ומצב רוח אישי. עקרון החופש של הבלוגר. במקרה זה הנחה אותי מצב הרוח, חיפשתי משהו 'שמח' למראית עין ומצאתי את הקטע הזה באנתולוגיה של ספרות איטלקית שיצאה בקיימברידג' בשנת 1920. מספיק קנוני מבחינתי. אחרי שהתחלתי לעבוד על התרגום התחלתי במקביל לחפש חומר על הסופרת העלומה וכאן ציפתה לי הפתעה: אמנם סראו מעולם לא תורגמה לעברית, אבל נכתב עליה דוקטורט באוניברסיטת חיפה והכותבת היא אחת המרצות הראשונות שלי לאיטלקית: כריסטינה רטיגיירי. את הדוקטורט היא כתבה בעת שלמדתי אצלה, ואת התסכולים בדרך היא "איווררה" על הסטודנטים בלהט האיטלקי המפורסם (ואני עם הריחוף התמידי והפה הגדול שלי זכיתי למנה מכובדת של "איוורור"…). בכל אופן, חלק ניכר מרשומה זו מבוסס על הדוקטורט שלה, ואני מאד שמחה לצטט אותה.

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו היא בהחלט דמות הראויה לדוקטורט. היא נולדה ב-1856ביוון לאב איטלקי גולה פוליטי, המשפחה חזרה לנפולי וסראו הלכה לראשונה לבית הספר בגיל 14, עד אז קראה ולמדה בעצמה. בתחילת שנות העשרים שלה החלה לפרסם סיפורים בעיתונים, הוציאה אסופת סיפורים ראשונה ובססה את מעמדה כעיתונאית דעתנית. בשנת 1884 פרסמה מאמר חריף, 'הקרביים של נפולי', המאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים במגיפת כולרה שהשתוללה בעיר כתוצאה מתנאי התברואה והמחייה הירודים. במקביל לפעילותה הספרותית ניהלה סראו חיים שמרניים, נישאה וילדה ארבעה ילדים. יחד עם בעלה, אדורדו סקרפוליו,  יסדה וערכה את העיתון  "Il Mattino".

על פי חלק מהמקורות הגדירה עצמה סראו כאנטי-פמיניסטית, והתנגדה למתן זכות הצבעה לנשים ולגירושין. היא התעמתה עם פמיניסטיות איטלקיות, כגון אנה קולישוף ואנה מריה מנצוני, והאשימה אותן בחיקוי של פמיניסטיות זרות וחוסר פטריוטיות איטלקית. מקורות אחרים טוענים שסראו ראתה את עצמה כ"פמיניסטית על פי דרכה" אך האמינה שאין טעם לנסות לשנות את נוהגי העולם. הסתירה בין דעותיה השמרניות, הישגיה, ואורח חייה בולטת עוד יותר כשמתברר שבשנת 1902 נפרדה מבעלה, חיה עם גבר אחר, ובגיל 48 הביאה עימו עוד ילד לעולם.

סראו היתה פעילה עד יום מותה, למעשה מתה מהתקף לב על שולחן הכתיבה שלה. בשנותיה  האחרונות התנגדה למוסוליני ויתכן שזו הסיבה לכך שסופרת איטלקיה אחרת, גרציה דלדה , זכתה ב-1926 בפרס נובל לספרות.

סראו היתה קתולית אדוקה. בשנת 1893 יצאה לבדה למסע צליינות לפלסטינה "חמושה רק באומץ לבה, אקדח קטן, עט ונייר". את רשמי המסע היא פרסמה ב-1900 בספר "בארצו של ישו, זיכרונות מפלסטינה", אשר תורגם מייד גם לאנגלית. זוהי התרשמות סובייקטיבית מאד של אשה אירופאית, נוצרייה מאמינה, מ"האדמה הקדושה" שהיתה באותה עת תחת השלטון העות'מאני. הספר כתוב על פי המוסכמות של תקופתו, וגם אם נפולי לא היתה בחזית התרבות, סראו בהחלט חשה שהגיעה לאזור פראי ונחשל, והכתיבה משקפת התנשאות תרבותית ודתית (שלא לומר אנטישמית לפרקים). עם זאת, גם בתיאורי הארץ ניכרת היכולת הספרותית שלה, מעבר לעניין המובן מאליו בנושא. ברשומה הבאה אנסה לתרגם כמה קטעים קצרים מהספר.


[1]The North American Review, Vol. 172, No. 532 (Mar., 1901), pp. 367-380

גרציה דלדה, כלת פרס נובל נשכחת?

"האיילה" הוא סיפור קצר וצנוע, על אדם שהתאכזב מהחברה האנושית ומנסה למצוא לה תחליף בין החיות. הסיפור אינו מורכב וגם אינו מפתיע במיוחד, חינו נמצא בתיאור המאופק, בשלווה הפיוטית שבה מחליפים תיאורי הטבע את סערת הנפש. המילים מתיפייפות אבל התוכן אינו סוטה מהריאליזם (או הווריזמו במקור) השקול: האיילה מעוניינת רק במזון ובחברת בני מינה, הפרחח מתחצף, והזקן הגלמוד והזועף נשאר לבד. הדמויות משורטטות בעדינות, באמצעות פרטים בודדים שבונים ביחד תמונה של חברה מאד מסוימת במקום ובזמן, אבל גם מאד אנושית ומוכרת. אף אחת מהדמויות אינה סוטה מההתנהגות הסבירה, וגם המהלך הנפשי מוכר וצפוי (מזכיר את הסיפור של פירנדלו "החתול, חוחית והכוכבים"(1) שבו חתול טורף חוחית שהיתה שייכת לנכדה שמתה ומצית חמת זעם בסב השכול, בשרשרת הנקמה נרצחים שלושה אנשים), יתכן שהדמות המסקרנת אותי ביותר היא דווקא האציל הכפרי החורש את השדה הסמוך.

גרציה דלדה

גרציה דלדה (1871-1936), היתה סופרת ילידת סרדיניה אשר זכתה להצלחה כבר בגיל צעיר מאד בתקופה שבה כתיבה נשית לא התקבלה בהערכה. היא החלה לפרסם סיפורים בכתבי עת מקומיים כבר בנעוריה, סיפורים שהיו מעוגנים בנופי סרדיניה. לאחר נישואיה עברה לרומא אבל המשיכה לכתוב כל חייה על אותה סביבה, גם ברומאנים שפרסמה בהמשך. בשנת 1926 זכתה בפרס נובל לספרות, זכייה שהתקבלה בהרמת גבה כבר אז. היו מי שאמרו שהוועדה החליטה מראש באותה שנה להעניק את הפרס לאיטלקי והיו שלושה מועמדים: אחד היה שולי מדי (ג'וליאמו פררו) ואחד היה אקסצנטרי מדי (גבריאלה ד'אנונציו), כך שהפור נפל על דלדה האלמונית. היו גם רינונים שהופעל לחץ דיפלומטי כבד על הוועדה, אולי אפילו של מוסוליני עצמו. גם אני הייתי סקרנית לגלות סופרת איטלקייה שזכתה בפרס נובל (האשה השנייה סך הכל שזכתה בפרס). לא קראתי את הרומאנים, אבל ניסיתי לקרוא כמה סיפורים נוספים. סיפורים פשוטים ונעימים, על אנשים פשוטים וטובים מיסודם, אבל דלי עלילה וצפויים עוד יותר מהסיפור שבחרתי לתרגם. ההשפעה של פיראנדלו וורגה (שניהם בני סיציליה, האי הגדול האחר) בולטת, אבל את העוקצנות האירונית והחריפות שלהם לא מצאתי אצל דלדה.

הסבר מעניין מצאתי אצל לין גונזברג(2), אשר מנמקת את הזכייה על רקע האווירה באירופה באותה התקופה. גונזברג מודה שדלדה הייתה סופרת פופולארית, אך מבקרי הספרות התייחסו אליה בזלזול עוד בתקופתה. סיפוריה נחשבו לבעלי כנות אנושית אבל לוקים בנאיביות משרת שעמום. אלו שתמכו בה טענו שהיא מצליחה לתאר את הארץ במהימנות שלא היתה כדוגמתה מאז מאנצוני (הסופר הגדול של תקופת איחוד איטליה, מחבר הרומאן המונומנטאלי "המאורסים"), לעומתם טענו חסידי הווריזמו שכתיבתה מרוככת מדי, היא אינה מתעסקת בחומרים האמיתיים של הווריסמו: מצוקה כלכלית, רכוש ותאוות בשרים. האשימו את יצירתה בעלילות דומות מדי, סימטריות ובעלות עודף מוסר נוצרי. אבל מול הביקורת המקומית מצביעה גונזברג על זוכים אחרים בפרס נובל באותו עשור. קנוט המסון הנורווגי זכה בפרס ב-1920 על כתיבה שמתמקדת בחיבור שבין האדם והטבע, אלמנט שקיים גם בחיבור העמוק של דלדה לנופי סרדיניה ונדמה לי שאפשר לראות אותו בברור ב"האיילה". ב-1923 זכה בפרס וויליאם בוטלר ייטס האירי בזכות דרמטיזציה של האגדות האיריות. אנטוניו גרמשי טען שיש בכתיבתה של דלדה נימה לירית המתאימה לאגדות, יתכן שהיא נובעת מכך שבתחילת דרכה ראתה בעצמה סופרת עממית. ב-1929 זכתה עוד נורווגית, סיגריד אונדסט אשר יצירתה מתארת את חיי הכפר בסקנדינביה, דלדה תיארה את הכפריים הסרדיניים (והואשמה בכך שדמויותיה שבלוניות מדי). בחירות אלו באו על רקע תגובת נגד למודרניות, לרציונאליות ואינדיבידואליות שהתפתחו באירופה מאז המהפכה הצרפתית, והתחזקות הביקורת על התרחקות החברה מהערכים והמוסדות המסורתיים. ביקורת שעולה בקנה אחד עם עלית המשטרים הפאשיסטיים באותה תקופה. כאן חשוב להדגיש שדלדה עצמה לא תמכה בפאשיזם. מוסוליני אמנם העריך את כתיבתה וחגג את הזכייה בפרס בדרך פומבית שהיתה מנוגדת לטבעה וכפי הנראה הביכה אותה, אך ניתן לשער שתגובתה הביכה אותו: כאשר שאל אותה מוסוליני מה יוכל לעשות למענה ביקשה לשחרר מהכלא פעילים אנטי-פאשיסטיים סרדיניים.

נופי סרדיניה (bgblogging)

מהמעט שקראתי מיצירתה אני יכולה להסכים עם הביקורת ולהבין מדוע נשכחה. יש בכתיבתה הרבה חן ויופי, אבל מעט מדי עניין.

[תוספת מאוחרת: גיליתי שני סיפורים יפים מאד שלה שתורגמו לעברית כבר ב-1950 בתוך "מבחר הסיפור האיטלקי". בכרך הישן שתורגם ונערך בידי יוסף חרוסט יש מבחר מצוין של גדולי הספרות האיטלקית בתרגום שהיה ראוי לחידוש. אני חוששת שכבר קשה מאד להשיג את הכרך הזה, הוא חלק מסדרה של סיפורי עמים שקניתי בחנות ספרים משומשים בהדר לפני יותר מעשרים שנה והיה מונח בפינה הכי צדדית של הספריה שלי.]

(1) אהבות ללא אהבה, תרגום אורה אייל, הוצאת אחוזת בית, 2006
(2)  Lynn M. Gunzberg, Ruralism, Folklore, and Grazia Deledda's Novels, Modern Language Studies,Vol. 13, No. 3 (Summer, 1983), pp. 112-122

האיילה – גרציה דלדה – תרגום

La cerbiatta – Grazia Deledda

"האדון שלי", סיפר מָלָפָזָה, המשרת של בָּלְדָסָרֶה מוּלָס לסוחר הבהמות שהגיע  לדיר של מולס בכדי לקנות כמה שוורים צעירים – "היה פעם, אפשר להגיד, אדם מכובד. הוא גר בבית הגבוה עם מרפסת הברזל שצמוד לכנסיית סן בָּלְדָסָרֶה, לאשתו ולבתו היו חצאיות לבד ורדיד רקום כמו לגברות. הבחורה בדיוק היתה צריכה להתחתן עם אציל, אחד עשיר וכזה ירא שמיים שכדי לא לחטוא לא דיבר. אבל יום לפני החתונה ראו את האשה של האדון שלי, אשה יפה ועדין צעירה, תנשקת מאחורי הכנסייה עם בחור בן עשרים, חייל בחופשה. אוי, איזו שערורייה! מעולם לא נשמעה כמוה. הבת נזרקה ומתה משברון לב. ובכן, האדון שלי התחיל להעביר ימים, שבועות ועונות שלמות בדיר, מבלי לחזור אף פעם לכפר. הוא כמעט אף פעם הוא לא מדבר, אבל הוא טוב, אפילו טיפש, למען האמת! הכלבים, החתולים והבהמות הם החברים שלו! אפילו עם איילים הוא מתחיל! בדיוק עכשיו הוא התיידד עם איילה צעירה אחת, שאולי גנבו ממנה את הבנים שרק נולדו, ומרוב ייאוש, כדי לחפש אותם הגיעה עד הנה. האדון שלי כל כך רגוע שהחיה התקרבה אליו; לעומת זאת כשהיא רואה אותי היא בורחת כמו רוח: בצדק בעצם; אם אני אצליח לתפוס אותה בחיים אמכור אותה לאיזה ציידים. אבל הנה האדון שלי…"

קולאז': נאוה עטיה בנואה

בלדסרה התקרב לעבר קרחת היער הירוקה, עם כובע על הראש וזקן לבן גדול, קטן כמו גמד יער. לקריאתו מתקרבים אליו בעדינות הפרות היפות והשמנות והשוורים הצעירים האדומים הפראיים עדיין, נותנים לו למשש להם את הצלעות ולפתוח את הפה, והכלב הנורא מקשקש בזנבו כאילו החשיב את הסוחר לחבר.

אבל את החוזה אי אפשר לסכם. אמנם מלפזה המשרת, פרחח שחור ומלוכלך כמו בדואי, תאר את אדונו כטיפש, אבל ההוא הוכיח שהוא יודע לנהל את עסקיו, לא זז מהמחירים הגבוהים שקבע בתחילה והסוחר נאלץ ללכת משם בידיים ריקות.

המשרת, שחזר כמו בכל ערב לכפר, הלך עמו כברת דרך ומרחוק ראה אותם האדון מנופפים בידיהם וצוחקים: אולי לעגו לו; אבל כבר כמעט ולא היתה חשיבות בעיניו לדעתם של השכנים. הוא נשאר לבדו וחזר לעבר הבקתה, הניח קערת חלב בין העשבים בקרחת היער, התיישב על אבן והחל לחתוך עור של נמייה.

קרחת היער הרחבה והירוקה מעשב סתיו הצעיר שרויה היתה כולה בשלווה תנכית: השמש שקעה מאדימה מעל הפס הסגול של מישור גוצ'אנו, הירח עלה מאדים מהשיחים הסגולים של אדמת הנוארו. העדר רעה בשלווה, ופרוותם של השוורים הצעירים ברקה בשקיעה כאילו נצבעה באדום; בדממה שכזו נדמה היה שצליל המרעיד במרחק בוקע מתוך האדמה. אדם אצילי למראה, שהיה לבוש אריג גס אך חבוש ברט סרדיני, עבר על פני הבקתה כשהוא מוליך שני שוורים אדמוניים שמשכו מחרשה ישנה אשר להבה הכסוף היה מופנה מעלה. היה זה אציל עני שלא התבייש לחרוש ולזרוע את האדמה. מבלי להיעצר בירך לשלום את בלבסרה הזקן.

–          נו, ראית היום את אהובתך?

–          עדיין מוקדם: אם היא לא רעבה היא לא מתקרבת, השדונת הזאת.

–          מה אתה עושה עם העור הזה?

–          שרוך לנעליים. מצאתי שעור של נמייה עמיד יותר מעור של כלב.

–          ירד עוד גשם, תזהר קצת! אהה, ילווך אלוהים!

–          תהא מריה עימך!

האיש נעלם עם מחרשתו הבוהקת כצלב כסף, והכל החריש מחדש; אולם ככל שהנמיכה השמש, הביט הזקן במעט חוסר שקט לעבר שורת הכתמים בקצה הקרחת, ולבסוף חדל ממעשיו וקפא במקומו. הפרות התקבצו בעדר, פונות תחילה, כמו לצפות בשמש התלויה על קו האופק: אדים אדומים וכחולים עולים, והכל מתערפל ברכות כברעד של עצב: עלי העשב נעים בלא רוח מול המחשבה על עפעפיים הנסגרים מעל עיניים נכונות לבכי.

photo by law_keven on Flickr – photopedia

הזקן המשיך כל הזמן להביט בכתמי השיחים בקצה הקרחת. זו בערך השעה בה מתקרבת האיילה אל הבקתה. ביום הראשון ראה אותה מזנקת בבעתה מתוך הכתמים, כאילו שרודפים אחריה הציידים: היא נעצרה לרגע להסתכל סביב בעיניים גדולות ומתוקות, חומות כעיני נערה, ואז נעלמה מחדש, מהירה וחרישית, חוצה במעוף את קרחת היער. היא היתה בהירה, רגלים שנראו כמו עץ מלוטש, קרניים אפורות, עדינות כקנים של עירית יבשה.

ביום השני התארכה העצירה. האיילה ראתה את הזקן, הביטה בו וברחה. את המבט הזה, שהיה בו משהו אנושי, מפציר, עדין וחשדני גם יחד, הוא לא שכח יותר לעולם. בלילה חלם על האיילה שחצתה במנוסה את קרחת היער: הוא עקב אחריה, הצליח לתפוס אותה ברגליה האחוריות ואחז בה, נפעמת וביישנית בין זרועותיו. אפילו טלה חולה, אפילו אפרוח שנידון לשחיטה, אף לא נמייה פצועה או ארנבת במאורתה, לא העניקו לו כזו כמיהה ענוגה. רעד החיה נגע לליבו; הוא חזר עימה אל הבקתה המבודדת ושוב לא הרגיש עוד לבדו בעולם, נלעג ובזוי אפילו בעיני משרתו.

אולם לרוע המזל זו היתה המציאות: מדי יום התקרבה האיילה מעט יותר, אבל ברגע שראתה את המשרת או זר אחר, או אם הזקן התכוון לזוז, היא זינקה הרחק כציפור מנמיכת עוף כשהיא משאירה רק תלם כסוף  בין קני הסמר בקרחת היער. לעומת זאת כאשר ישב הזקן לבד וללא ניע על שרפרף האבן שלו, היא השתהתה, עדיין היתה חשדנית בעת שלחכה את העשב ומדי פעם הרימה את הראש היפה והעדין; וכל רחש זעזע אותה, היא הסתובבה במהירות מכאן ולשם, דילגה במרכז הכתמים: אחר כך חזרה, התקדמה, הביטה בזקן.

עיניים אלו המיסו ברכותן את הזקן. הוא חייך אליהן בדממה, כפי שהיה מחייך האל פאן לאיילה ביער המיתולוגי: וכאילו כושף אף הוא בחיוך הזה המשיכה החיה להתקדם בקלילות ובחינניות על רגליה הדקות, מנמיכה מדי פעם את חוטמה בכדי לרחרח את האדמה הבוגדנית.

החלב וחתיכות הלחם אשר הניח הזקן על נייר במרחק משכו אותה. יום אחד תפסה פיסת ריקוטה וברחה. ביום אחר היא התקרבה עד הקערה, אבל ברגע בו נגעה לשונה בחלב נרתעה, זינקה על ארבע רגליה כאילו האדמה בוערת וברחה. מייד אחר כך חזרה. כעת ברחה וחזרה לעיתים תכופות יותר, ביישנית פחות, פתיינית כמעט. זינקה לגובה, הקיפה הכל, כאילו ניסתה לתפוס את זנבה בשיניה; מגרדת את האוזניים ברגל, מביטה בזקן ונדמה היה לו שאולי היא פחות עצובה ומבוהלת, שהיא מחייכת אליו.

יום אחד הניח את הקערה במרחק צעדים ספורים מהאבן שלו, כמעט בפתח הבקתה, הבריח למרחוק את החתול שהתכוון לשתות הוא את החלב. מעט אחר כך התקרבה האיילה בשלווה. לגמה את החלב, והביטה פנימה בסקרנות: הוא ישב ללא ניע, אבל כאשר ראה אותה קרובה כל כך, בוהקת, נפעמת, גבר עליו הדחף לגעת בה והוא הושיט את היד. היא זינקה על ארבע רגליה, בחוטם נוטף חלב וברחה: אבל היא חזרה, והוא לא ניסה יותר לתפוס אותה.

אבל כבר כשהכיר אותה היה בטוח שתישאר איתו מרצונה: אין חיה יותר מתוקה ויותר חברותית מאיילה. כבר  בילדותו היתה  איילה שהלכה אחריו לכל מקום ובלילות ישנה לצידו.

בכדי למשוך יותר את חברתו החדשה ולהשאיר אותה כל היום מבלי להפעיל כוח  חשב ללכת לחפש מאורת עופרים, לקחת אחד ולהשכיב אותו בתוך הבקתה: כאשר היא תראה חבר, תוכל להתביית בקלות רבה יותר. אבל, ככל שהסתובב, התברר שהעניין אינו פשוט: בכדי למצוא עופרים צריך ללכת לעבר ההרים, על גדת הגונרה; והוא לא היה מורגל בצייד. הוא מצא רק עורב פצוע שהרעיש נורא כשניסה נואשות לעוף. הוא לקח אותו וטיפל בו, החזיק אותו על החזה; אבל כאשר ראתה אותו האיילה עם הציפור ברחה מבלי להתקרב. היא קנאה, לכן החביא אותו הזקן מאחורי העדר: המשרת מצא אותו והביא אותו לכפר, לכמה מחבריו הנערים, כאשר רטן האדון הוא אמר לו:

–          אם לא תשתוק, אשים פח גם לאיילה ואמכור אותה לכמה ציידים חסרי מזל.

–          אם תיגע בה אני אשבור לך את הצלעות! באמת כמו האמת של הצלב!

–          אתה בכבודך? עד כמה שאתה נדיב, אדוני? – ענה לו בלעג הפרחח. – לאכול לחם בדבש!

אבל באותו היום, לאחר שעזבו הסוחר והמשרת, חכה הזקן לשווא לאיילה. הצללים ירדו ואפילו רחש הרוח לא הפריע לשלוות הערב הערפילי. הזקן שקע בעצבות. אף לרגע לא היה לו ספק שהמשרת טמן פח לחיה בכדי להביא אותה לכפר.

– תראי, האם תתני לו לתפוס אותך?  האם תישארי איתי? – מלמל , בעודו יושב מול האש בבקתה שלו, בשעה שהחתול האדיש לכאב של אדונו ליקק את החלב מהקערה. – עכשיו הם קושרים אותך, הם מבתרים אותך. זה גם הגורל שלך…

וכל זיכרונותיו המרים ביותר שבו אליו; הם חזרו, איומים, מעוותים, כמו גוויות שמוחזרות מהים.

ביום למחרת ובאלו שבאו אחריו החל לריב עם המשרת, מאלץ אותו להתפטר.

–          לך, אם היית יכול לשבור לך את הרגליים כמו שאתה שברת אותן ל איילה המסכנה.

מלפסה גיחך.

–          כן, שברתי לה אותן! תפסתי אותה במלכודת, חתכתי לה את השוקיים וככה הבאתי אותה לצייד. לקחתי שלושה פרנקים ותשעה ראלים: רואה אותם?

–          אם לא תסתלק אני ארה בך.

–          האדון יירה? כמו שהאדון ירה בחבר של אשתו! כמו שהוא ירה במי שבגד בבתו!

הזקן בפנים שחורים יותר מהברדס שלו, בעיניים יוקדות ואדומות מזעם ומדם, הוציא את הרובה ארוך הקנה וירה. מעבר לעשן הסגול של הרובה ראה את המשרת מדלג כאיילה ובורח בצעקה.

כעת נשאר לשבת לפני הבקתה, עם הנשק על הברכיים, מוכן להגן על עצמו אם ההוא יחזור, מבלי להתחרט על מעשיו. אבל השעות חלפו ואף אחד לא הופיע. ערב שלו ועגמומי ירד: הערפל עטף את האופק בסרט אפור והפרות והעגלות התמהמהו כשחוטמן בעשב, ללא תנועה כאילו נרדמו.

רשרוש בין הפרות הקפיץ את הזקן: אבל במקום את האויב שלו ראה את האיילה מזנקת החוצה, היא התקרבה עד שחוטמה כמעט ונגע בקת הרובה. הוא חשב שהוא חולם. לא נע, והחיה, כאשר לא ראתה את החלב, תחבה את ראשה אל הבקתה. מאוכזבת היא הסתובבה וחזרה לשם בזריזות. לרגע דמם הכל מחדש.

החתול שישן ליד האש התעורר, התרומם, הסתובב סביב עצמו ושב וצנח מחדש כיריעת קטיפה שחורה. שוב פרע רטט את שורת הכתמים; שוב הופיעה האיילה ודילגה בקרחת היער: מייד אחריה הופיע ודילג אייל (הזקן יכול היה לזהות את הזכר על פי הפרווה הכהה יותר והקרניים המסועפות) שעקב אחריה והשיג אותה. הם דלגו בעליצות זה בעקבות זה, נפלו והתרוממו ביחד, ושוב יצאו בריצה, המרדף, הסערה. נדמה היה שכל הנוף העתיק, חיוור בערב הסתיו, לקח חלק באהבתם.

מעט אחר כך הופיע האציל הכפרי, מחרשתו מכוסה באדמה שחורה. הפעם נעצר.

–          בלבדסה, מה עשית? – אמר בקול חמור אך גם בנימה אירונית – בית הדין מחפש אותך כדי לעצור אותך.

–          אני כאן! ענה הזקן, שוב שליו.

–          אבל למה פצעת את המשרת שלך? – התעקש האחר אשר רצה להבין בכל מחיר את מקור האסון.

–          עזוב אותי במנוחה – אמר לבסוף הזקן  – נו, אתה רוצה לדעת? בגלל החיה הזו, יש לה עיניים כמו אלו של הבת המסכנה שלי, שרה.

על האיילה ועל גרציה דלדה

מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו

רשומה זו מנסה להעמיד את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" מול סיפור אחר של פירנדלו: "הנפטרת והחיה"[1]. ב-"הנפטרת והחיה" מוצא  עצמו הגיבור, דייג כפרי, נשוי לשתי נשים לאחר שאשתו הראשונה אבדה בים והוא נשא את אחותה הצעירה אשר התגוררה עמם, מתוך כוונה לשמור על שמה הטוב וכדי שתהיה אם חורגת לבנו הקטן. לאחר שלוש שנים חוזרת במפתיע האשה הראשונה, כאשר האשה השנייה כבר הרה, וכל הכפר מתגודד סביבם בצפייה לדרמה. הפתרון פשוט: הוא נשאר נשוי לשתי האחיות המסורות זו לזו, שוכר דירונת נוספת, ומחלק ביניהן לסירוגין את זמנו על החוף, פעם עם זו ופעם עם זו. הפתרון האידילי הזה, שמנקר את עיני הכפריים, נתקל במכשול בירוקראטי מגוחך: כיצד לרשום כבנים חוקיים תינוקות שנולדים כל חמישה חודשים?

"הנפטרת והחיה" הוא תמונת מראה של "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה": בשניהם מתה ושבה לחיים (לכאורה) האשה הראשונה, בשניהם הגבר נלכד במצב בלתי אפשרי בין שתי נשים ומנסה למצוא פתרון שיהיה בו צדק וחסד כלפי כולם. נדמה שהכותרת "הנפטרת והחיה" יכולה היתה להתאים להפליא גם ל-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה", אילו לא השתמש בה פירנדלו חמש שנים קודם לכן. שני הסיפורים דנים בנישואים כפולים ומדומים. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" הגבר נשוי בדמיונו לשתי נשים – הוא טוען שהאישה שלצידו היא אשתו השנייה אך באותה עת מתנהג כלפי חוץ כאילו היא אשתו הראשונה. ב-"הנפטרת והחיה" טוען הדייג שעבירת הביגמיה הגלויה לעין היא בעצם מדומה: הוא נישא באופן חוקי לכל אחת מהנשים ולכן כל אחד מנישואים אלו תקף ומקודש בפני עצמו. בשני הסיפורים המציאות הינה חד משמעית, ברור וגלוי לכל עם מי חי הגבר, בין עם מדובר באישה אחת או שתיים, הפרשנות היא זו שמהווה מחלוקת: האם זו האשה הראשונה או השנייה? האם הדייג מבצע חטא כבד או חסד וצדק? בשני המקרים משמשת הכפילות את פירנדלו בכדי להציף שאלות פילוסופיות, פעם בתחום ההכרה ופעם בתחום המוסר. גם הדרך הנרטיבית היא למעשה אותה הדרך: פירנדלו יוצר מצב ללא מוצא, ובכך דוחק את הדמויות ואת הקורא למלכוד מושלם: אין דרך להכריע בין הגרסאות של מרת פרולה ומר פונצה, אין דרך להישאר נשוי לאשה אחת בלבד מבלי לעשות עוול נורא לאחותה.

המציאות החברתית העולה מן הספורים היא עוד נקודה שכדאי להתעכב עליה, למרות שאינה ייחודית לסיפורים אלו דווקא, הסיפורים מצטרפים לרוב יצירתו של פירנדלו המעוגנת היטב באיטליה, ובמיוחד סיציליה, של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. החברה הכפרית דחוסה ולוחצת, ההפרדה בין תחום הפרט לתחום הכלל – אינה קיימת. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" טוען המספר לזכותה של העיירה להסבר הגיוני והעדרו מאיים על כל התושבים, גם כאשר מדובר בזהותה של אשה הכלואה בביתה ואינה לוקחת כל חלק בחיי העיירה. ב-"הנפטרת והחיה" כאשר חוזרת המתה המדומה ממתין הכפר כולו לדייג כדי לבחון את תגובתו וגם הדייג עצמו, שבוחר לבסוף בפתרון פורץ גבולות, משאיר את דלת הבקתה פתוחה כל הלילה – מכיוון שברור לו שהוא מחויב במראית עין של מהוגנות כלפי הכפר. עוד נושא שעולה מן הסיפורים הוא מרכזיותה של המשפחה בתרבות האיטלקית. השערורייה שמציתה את דמיונו של הכפר ומבאישה את ריחו של מר פונזה היא העובדה שהאם והבת אינן מתגוררות באותו בית. זוהי הנורמה החברתית החד-משמעית וגם אם החמימות הרבה שמפגין החתן כלפי חמותו חריגה, המחויבות שלו כלפיה אינה מוטלת בספק. איטליה של ימינו נחשבת למדינה המובילה באירופה בחשיבות המיוחסת בה לקשרי משפחה. המשפחה היא עדיין המרכז הכלכלי של רוב האיטלקיים ותופעת ה"במבוצ'וני", הבנים שממשיכים לגור עם אמא גם מעבר לגיל שלושים, היא נושא לפולמוס ציבורי. למרות שנוטים להפנות אצבע מאשימה למצב הכלכלי, הסיפור מעיד עד כמה עמוקים השורשים התרבותיים של הבחירות של צעירים בני זמנינו. ניסיון לקרוא את הסיפורים מתוך הסתכלות פמיניסטית מסמר שיער: טבעי שגבר קנאי יכלא את אשתו; טבעי שהיא ואמה יהיו מאושרות מכך, כל עוד הוא אוהב אותה; ברור שלאשה ברשות בעלה אין קול ואין דמות, היא תגיד את מה שהוא מצפה ממנה; ברור שהאחיות תעדפנה לחלוק גבר ולא להישאר ללא גבר. חשוב להדגיש שבמקומות אחרים ניתן למצוא אצל פירנדלו רגישות לדיכוי האישה[2], אולם בסיפורים אלו דיכוי הנשים מתקבל כמובן מאליו.

שני הסיפורים כתובים בטון קליל, הומוריסטי לפעמים, אבל נוגעים בשאלות הגדולות שמאפיינות את כלל יצירתו של פירנדלו: זהות, אמת ובדיה, מוסר וצדק.

על הסופר ויצירתו

לואיג'י פירנדלו, סופר ומחזאי, אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, זכה בפרס נובל בשנת 1934. את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" עיבד בשלב מאוחר יותר להצגת תיאטרון אשר תורגמה לעברית ע"י לאה גולדברג תחת הכותרת: "כל אדם והאמת שלו, הרי זה כך, אם כך אתם סבורים!". בימים אלו מוצג בתיאטרון גשר מחזהו "שש דמויות מחפשות מחבר".

 מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו – תרגום


[1] בתוך הקובץ "יסורי אדם", תרגום מנחם הרטום, הוצאת הספריה הישראלית, 1952

[2] כך למשל בסיפור "המסע" ניתן לזהות נימה ביקורתית באופן שבו מתאר פירנדלו את התייחסות החברה לאלמנות "אורח החיים המחמיר.. אך כפסע היה בינו לבין חיוב הנשים.. לרדת אל בור הקבר בעקבות בעליהן המתים." (בתוך הקובץ "סיפורי מסכות" בתרגומו של  גאיו שילוני, הוצאת כרמל, 2004, עמ' 192).