השנה מוצגים לא פחות מארבעה עשר סרטים איטלקים בפסטיבל הסרטים בחיפה, אחד עשר מהם חדשים. יבול שיא, המכון האיטלקי לתרבות בחיפה ראוי לכל שבח, ואני לא יודעת איך אעמוד במשימה לראות את כולם, או לפחות את רובם. בינתיים העתקתי הנה את התיאורים בעברית מאתר הפסטיבל וצירפתי טבלת זמנים כדי לנסות להרכיב תכנית (כמעט כל סרט מוקרן פעמיים).
בדיוק כמו הבן שלי (103 דקות, 2018)
איסמעיל הוא בן לשבט ההזארי – קהילה דוברת פרסית שחיה במרכז אפגניסטאן. בהיותו ילד הוא נמלט ממלחמת האזרחים העקובה מדם ומרדיפות הטליבאן וכיום, כאדם מבוגר, הוא חי באיטליה עם אחיו חסן. כאשר הוא מגלה שאמו אולי עדיין בחיים, חייו של איסמעיל משתנים בן לילה והוא נאלץ להתמודד עם הגורל של משפחתו, המחיר של המלחמה וההיסטוריה של עמו – ההזארים.
הדרמה החזקה והמיוחדת של הבמאית הסיציליאנית קוסטנצה קואטריליו, שנכתבה בהשראת סיפור אמיתי, מגיעה לתכנית פסטיבל חיפה הישר מן הבכורה העולמית בפסטיבל לוקארנו. זוהי ההפקה האיטלקית הראשונה שצולמה באיראן מזה חמישים שנה.
בשם האישה (92 דקות, 2018)
נינה עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה כדי לעבוד בבית אבות יוקרתי. המקום נראה לה אלגנטי, כמעט קסום, והיא מאושרת להיות שם. האושר חולף עד מהרה כאשר הרמיזות המטרידות של הבוס החדש הופכות לתקיפה מינית. נינה מחפשת צדק ומוצאת עצמה בעימות לא רק עם שאר העובדות אלא גם עם המנגנונים של המוסד והקודים התרבותיים של החברה. ועדיין, היא מתעקשת להלחם על זכויותיה ועל שמה הטוב.
סרטו החדש של מרקו טוליו ג'ורדנה ("קסם הנעורים") בונה את הדרמה הרלוונטית סביב דמותה של אישה מרתקת ומעוררת השראה.
החסד של לוסיה לוצ'יה (110 דקות,2018)
לוצ'יה, מודדת במקצועה, חיה עם בתה בת העשרה בעיר קטנה. יום אחד מופיעה בפניה הבתולה מריה ומורה לה לבנות כנסיה באתר המיועד למרכז מסחרי. לוצ'יה חושבת בתחילה שמוחה מתעתע בה, אבל הבתולה מתגלה כדמות קשוחה והיא מתעקשת. לוצ'יה פותחת במאבק נגד הרשויות והמשקיעים ומגלה שיש לה סיבה טובה.
הקומדיה הלא שגרתית של ג'אני זנאסי כבר סחפה את המבקרים והצופים בפסטיבל קאן השנה וזכתה בפרס הסרט האירופאי הטוב במסגרת 'שבועיים של המבקרים'. הסרט, שנפרש על רקע הנופים שטופי השמש של טוסקנה, נהנה מצוות שחקנים משובח, כולל הדס ירון כבתולה. (ואלבה רורוואכר המקסימה! הוסיפה שירלי.)
חטא התקווה (93 דקות, 2018)
מריה פוסעת בנחישות, היא קיבלה החלטה. החיים שלה מעולם לא היו קלים, מעולם לא כללו חלומות. היא מטפלת באמה ומשרתת אשה זקנה וחסרת רחמים. היא מסיעה נשים הרות אל מעבר לנהר בשרות המאפיה, מובילה אותן אל הגורל הכאוב שממתין להן בצד השני. אבל יום אחד מריה מרשה לעצמה לחטוא, להתחיל לקוות, ויחד עם התקווה מגיעה ההבנה שאנושיות היא משהו שראוי להלחם עבורו.
הדרמה החזקה והנוגעת ללב של אדוארדו דה אנג'ליס נפרשת על רקע הסחר בבני אדם בקסטל ולטורנו, אזור מחוץ לנפולי. הבמאי כתב את התסריט יחד עם אומברטו קונטארלו, התסריטאי הקבוע של פאולו סורנטינו.
לורו (150 דקות, 2018)
אמן הקולנוע האיטלקי פאולו סורנטינו, מי שזכה באוסקר על "יפה לנצח" ואחראי ל"נעורים" הנפלא, חוזר בסאטירה עוקצנית ונוקבת אודות הפוליטיקה האיטלקית רווית השערוריות. בלב הסרט עומדים דמותו השנויה במחלוקת של הטייקון וראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני והחוג הפנימי שלו – הכסף, הבחורות, הווילות ליד האגם.
"לורו" מגיע לחיפה הישר מן הבכורה העולמית בפסטיבל טורונטו. הסרט מספק הצצה קרובה לדמותו של ברלוסקוני ומנסה לקלף את השכבות של שפע המידע על האיש, ההיסטוריה הסוערת שלו, השערוריות, החטאים, המהלכים המדיניים, ולהגיע לאדם שמסתתר מאחוריהן. טוני סרווילו, שמרבה לעבוד עם סורנטינו, מגיש עוד הופעה משובחת כמי שהיה תקופה ארוכה האיש העשיר באיטליה.
לזרו השמח (125 דקות, 2018)
לזרו הוא בן למשפחת איכרים המתפרנסת מעבודת כפיים עבור ענקית הטבק האזורית – המרקיזה דה-לונה. כאשר בנה טנקרדי מגיע לבקר במטעים הוא מעורר התרגשות: נער חיוור, עירוני, מנוכר, המביא עמו כבשורה מהעתיד את הלהיט הגדול של התקופה – הווקמן. טנקרדי מתחיל להתרכך כשהוא פוגש את לזרו ונשבה בחום ובכנות שלו. כשהוא מחליט לברוח הרחק מאמו, ידידו החדש מושיט לו יד.
סרטה החדש של אליצ'ה רורוואכר ("הפלאים"), זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן, כבר תואר כמיזוג בין הדמויות והנופים של פאזוליני עם הריאליזם הקסום של גבריאל גרסיה מארקס. (אלבה רורוואכר משחקת ואחותה אליצ'ה הבמאית, מוסיפה שירלי, וחושפת את החולשה שלה לשחקנית)
זכרונות? (106 דקות, 2018)
ערב אחד, במסיבה בוהמיינית, גבר ואשה צעירים נמשכים זה לזו והופכים לזוג. כאשר הם מביטים אחורה בסיפור אהבתם, בפגישה ובכל מה שבא אחריה, הזכרונות שלהם משתנים בהתאם לזמן, למצב הרוח, לנקודת המבט. הזמן חולף, הם יחד, הם לחוד, מאושרים, אומללים, מאוהבים עד מאוד או עם אנשים אחרים. הוא לומד שאפשר לבטוח באהבה, היא לומדת לחיות עם נוסטלגיה; וההווה, שחומק בין רגע, הופך גם הוא לזכרונות.
הדרמה הרומנטית המסוגננת של ואלריו מיילי מגיעה לתכנית פסטיבל חיפה הישר מן הבכורה בפסטיבל ונציה. הסרט העדין והיפה מקסים אותנו שוב ושוב בהמצאותיו הוויזואליות ובצבעוניות הכובשת.
הבת שלי (100 דקות, 2018)
ויטוריה בת ה-10 חיה עם הוריה בעיירה קטנה לחופי סרדיניה. לא רחוק מביתם גרה אנג'ליקה, אשה צעירה מרדנית ופרועה, ששותה יותר מדי, מבלה עם יותר מדי גברים וחיה בחוסר כל. אנג'ליקה, שחייבת מיסים, נאלצת לעזוב את ביתה ויש לה בקשה אחת לפני שהיא עוזבת: לבלות קצת זמן עם ויטוריה. מרגע שוויטוריה פוגשת אותה היא חושדת שאנג'ליקה היא אמה הביולוגית, ומוקסמת מן האשה העצמאית וחסרת הפחד.
לאורה ביספורי ("בתולה מושבעת", פסטיבל חיפה 2015) מגישה דרמה יפה, אותנטית ושטופת שמש בכיכובן של שתיים מן הכוכבות הגדולות של הקולנוע האיטלקי, ולריה גולינו ואלבה רורוואכר. (!!! אין לי מה להוסיף)
האיש שגנב את בנקסי (90 דקות, 2018, תיעודי)
מבית לחם אל הבנק. בנקסי, אמן הרחוב המסתורי, הופיע (בחשאי, כהרגלו) בגדה המערבית בשנת 2007 כדי לקשט את חומת ההפרדה במחווה שלעגה לכיבוש הישראלי. היו מי שנפגעו מדמותו הסאטירית של חייל ישראלי שבודק את מסמכיו של חמור, וציור הקיר הזה הוסר. אחר כך הוא הופיע למכירה. אבל למי הוא באמת שייך? האם בנקסי עצמו נפל קרבן למזימה נבזית להעשיר את שוק האמנות, אותו שוק שהוא תוקף כבר שנים?
סרטו התעודי של מרקו פרוסרפיו הוא נדיר: סרט איטלקי עצמאי. סרט שבוחן כיצד כוחות השוק יכולים להשפיע אפילו על פורעי חוק כמו בנקסי, כשאמנות רחוב – אם תרצו או לא – הופכת יקרה מכדי להשאר ברחוב.
מקריין את הסרט בנימה הייחודית לו – איגי פופ.
מרקו פררי: מסוכן אך חיוני (77 דקות, 2017, תיעודי)
מרקו פררי (1977-1928) היה סטיריקן של החיים ותומך נלהב בטעם רע, מה שאמר רבות על החיים שלו עצמו. סרטו הקלאסי "הזלילה הגדולה" (1976) היה אורגיה של זלילה, שתיה ותאוות בשרים שלא היתה מביישת את המרקיז דה סאד. שם הסרט הפך מזמן לביטוי שגור, אבל מי זוכר את שם הבמאי? שלושים וחמשת סרטיו, על ההגזמה שלהם והנושאים שהקדימו את זמנם, נותרו נחלתם של אוהבי קולנוע מושבעים ואולי גם איזה אנרכיסט מזדמן. הדיוקן שמשרטטת אנסלמה דל'אוליו, שנקרא במקור "הטרוף הצלול של מרקו פררי", חוגג אדם עם חוש הומור ואינטלקט חד, שאמר, "הדברים המזעזעים שאני מראה אינם נוראים יותר מן הדברים שאנחנו רואים מדי יום".
הדוור (108 דקות, 1994)
25 שנה לעשיית הסרט ולמותו של מאסימו טרואיזי.
פבלו נרודה, משורר קומוניסט מצ'ילה, יוצא לגלות לאי איטלקי דרומי בתחילת שנות ה-50. מריו, בן למשפחת דייגים, נבחר להביא לאינטלקטואל הזר את דברי הדואר, שמרביתם מגיעים מנשים. הדוור מתחיל להתעניין בשירה, ובין שני הגברים הכה שונים מתפתחת ידידות מיוחדת, שתחילתה שיחות פואטיות ושיאה בעצות שנרודה מעניק למריו כיצד ללכוד את לבה של יפהפיית הכפר.
הבמאי הבריטי מייקל רדפורד מגיש יצירה רומנטית מקסימה ומרגשת עם פסקול בלתי נשכח. מאסימו טרואיזי ("קפיטן פראקסה"), שעיכב ניתוח לב כדי לצלם את הסרט, נפטר מיד עם תום הצילומים. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר.
הדוור – מבט מבפנים (30 דקות, 1994)
סטפאנו ונרוסו החל את הקריירה שלו כעוזר במאי על הסט של "הדוור" בבימוי של מייקל רדפורד.
בתום ההקרנה תערך שיחה עם סטפאנו ונרוסו.
אדום עמוק (126 דקות, 1975)
מרכוס דיילי, מוזיקאי בריטי שחי ברומא, עד לרצח של מדיום ידועה. הוא חובר לעיתונאית איטלקיה ויחד הם מנסים למצוא את הרוצח, מבלי להפוך לקורבנות הבאים שלו…
"אדום עמוק" הוא מותחן מסחרר, מסוגנן וברוטאלי, יצירה ויזואלית מרהיבה ששוטפת את המסך באדום לצלילי מוזיקת רוקנ'רול אינטנסיבית. כוחו של הסרט הוא ביכולת שלו לערער את ציפיות הצופה ולהפתיע אותו שוב ושוב.
סוספיריה (98 דקות, 1977)
סרט פנטזיה-אימה של דריו ארג'נטו – עוד אין תיאור בעברית באתר
על ספרות איטלקית - בעברית 