Tag Archives: פדריגו טוצי

הבית שנמכר – פדריגו טוצי

הבית שנמכר -תרגום

מר טורקוואטו מוכר את הבית שלו: בית גדול, ממושכן ומוזנח המושכר לדיירים רבים. אנחנו יודעים עליו מעט מאד. אנחנו לא יודעים למה הוא מוכר את הבית, למה נשאר בודד בעולם ומה תוכניותיו לעתיד. שלושה קונים פוטנציאלים באים לראות את הבית, הוא יוצא מגדרו כדי לרצות אותם: מנסה לארח אותם, מבליג על גסותם ונותן להם את כל רכושו. הוא נופל לכל פח שהם טומנים לו במשא ומתן, מופרך ככל שיהיה, ומצטער שאינו יכול לתת להם יותר. לא רק הקונים רומסים אותו: גם הדיירים* מתעלמים ממנו ומתלוננים עליו ואפילו המשרתת הזקנה והבורה יודעת לעמוד על זכויותיה העלובות טוב יותר ממנו. בסופו של היום מוצא את עצמו טורקוואטו עייף ומותש, מסתתר מהגשם בתעלת הניקוז מתחת לבית, ללא כל רכוש ואדם בעולם ומתנחם לצלילי הפסנתר, אבל הוא מנסה להיות מרוצה.

לפדריגו טוצי. רישום: FRANCESCO CHIACCHIO , רומאן המופת של טוצי נקרא "בעיניים עצומות", http://www.francescochiacchio.com

ההתנהגות של טורקוואטו מעצבנת: מזוכיסטית, מתרפסת וכואבת. מאד כואבת. כי טורקוואטו אינו עיוור להשפלה שלו, הוא נואש לשמור על כבודו.  בעצם כבודו הוא הדבר היקר לו יותר מכל: האופן שבו הוא משתקף בעיני האחרים. הוא רוצה להראות כבן תרבות, הוא רוצה לזכות להתייחסות אנושית מצד האחרים והוא עושה זאת בדרך הכי פחות נכונה אל מול מי שעומד מולו. ועדיין, הייאוש והמצוקה שלו זועקים, בשקט ובנימוס, אבל זועקים. טורקוואטו הוא אדם חלש ועלוב, כזה ששיפוץ של בית הוא משימה שמעל לכוחותיו, אבל בתחומי היכולות שלו הוא מאד גאה: הוא אינו מוכן לבקש רחמים ומחפש דרך אחרת לספק את הצורך הנואש שלו להפסיק להיות שקוף. הוא משתמש במעט הרכוש שלו כדי להציע בעצם את עצמו, את האישיות שלו, את הרגשות שלו, את כולו. אבל החביבות שלו אינה מטבע עובר לסוחר, היא חולשה עסקית שיש לנצלה מייד, רכוש הוא רק רכוש – והוא ממשיך להיות שקוף עבור כולם: הקונים, עורך הדין, הדיירים ואפילו המשרתת הזקנה.

אם תרצו, ברוח הימים האלו, אפשר לקרוא את הסיפור אפילו כמניפסט נגד התרבות הצרכנית. שטורקוואטו מנסה לשחק לפי כלליה, וכמובן אינו מצליח, כי במגרש של הגדולים אין מקום לדגי רקק והם נמחצים שם מייד. אין שם מקום לסולידריות אנושית, כי מה שנחשב זו השורה התחתונה וברגע שהוא מתרוקן מכל רכוש הוא מושלך ככלי אין חפץ. טורקוואטו מנסה להיות נחמד, אבל אין ערך לחביבות שלו בתרבות חומרנית המודדת הכל על פי השורה התחתונה. הקיום האישי של הפרט הוא השתקפות הרכוש שלו, ותו לא. אם לצטט מתוך "האדם החד-מימדי" העתיק של הרברט מרכוזה: "הבריות מזהים את עצמם בסחורות ובמוצרים שלהם; הם מוצאים את 'הנשמה היתרה' שלהם במכוניתם, במערכת הסטראופונית שלהם, בקוטג' הדו מפלסי שלהם". טורקוואטו במהלך כפול שנועד לכישלון מנסה לעשות שני דברים סותרים: מצד אחד הוא מנסה להשתמש במעט הרכוש שיש לו  כדי להשיג לעצמו קיום רגשי, לקבל תשומת לב מהחברה המנוכרת. ומן הצד השני, ובו זמנית, הוא מנסה להשתחרר מכבלי הרכוש כדי לזכות בחירות. הוא נכשל.

אבל אולי לא? בסוף היום הוא הצליח לבטא את המצוקה הרגשית שלו, את הבדידות הנוראה שלו, שכפי הנראה היתה שם עוד קודם, באופן מוחשי וחומרי. הוא הצליח ליצור התאמה בין המימד הפיזי והמימד הנפשי של הקיום שלו. הוא מבטא את עצמו לפי הכללים של העולם החומרי. הוא יושב בחוץ ומתנחם בצלילי אושר של אחרים. וכאן גם כוחו של הסיפור לדעתי, ביכולת לבטא ולזקק רגש אנושי אחד מתוך סיפור כמעט אבסורדי. כל הסיפור מכוון להשמיע, בשקט ובעדינות, זעקת ייאוש של בדידות, של חולשה, של מחיקה, של אי התאמה ואי השתלבות במשחק החברתי. כתבתי שהסיפור מזכיר לי את "המשפט". "הבית שנמכר" זוהי כמובן יצירה הרבה יותר קצרה והרבה פחות מורכבת מהרומאן של קפקא אבל אני מוצאת בה את אותה תמצית רגש: בדידות, שקיפות ואפסות של אדם אחד מול כל השאר, קבלת הדין אל מול התעמרות בלתי מובנת. השאיפה האבסורדית של הדחוי לשחק על פי כלליה של המערכת החזקה. וכמובן הכישלון, כי החברה רומסת את הפרט וממשיכה הלאה באדישות.

פדריגו טוצי

פדריגו טוצי (1883-1920) היה בן דורו של קפקא, לכן קרוב לוודאי שמעולם לא קרא את יצירותיו. הוא נולד בטוסקנה, החל לכתוב בגיל צעיר, תחילה בפרובינציה ואחר כך עבר לרומא. שם הסתובב בחוגי הספרות, אך לא זכה להצלחה רבה בחייו הקצרים ורוב יצירתו התפרסם לאחר מותו. הוא כתב שלושה רומאנים ומספר קובצי סיפורים ומסות. כיום הוא נחשב לאחד הסופרים האיטלקיים החשובים והמשפיעים של תחילת המאה העשרים. אלברטו מוראביה הגדיר אותו כסופר "פיזיולוגי", משום ש"הוא מרגיש את החיים כמו כאב של הגוף, עוד לפני הכאב של הנפש. בהעדרה של אידיאולוגיה המעוררת ומנחה את הפעולה, עבור טוצי הגוף הינו המקור השכיח ביותר לערפול הבלתי צפוי של מעשי דמויותיו.."

בחרתי את הסיפור לפני שלושה שבועות, ואני עדיין רואה בו בעיקר סיפור על מצוקה מאד אישית ופרטית. ובכל זאת מאז נפל דבר, אדם חסר בית הפך לסמל פוליטי. אז לא, אני לא חושבת שהסיפור מייצג את המאבק הנוכחי, אבל אני כן מקווה שמנהיגי המאבק ישכילו למצוא את הדרך להפוך אותו למאבק פוליטי אפקטיבי למען חברה שבה יש יותר אחריות הדדית ושותפות חברתית. כי האישי הוא גם פוליטי.

* תזכורת עדכנית למי שמשתלח בבעלי הבתים: לא תמיד הם הכתובת.

הבית שנמכר – פדריגו טוצי – תרגום

 

La casa venduta – Federigo Tozzi

ידעתי ששלושת אלו באו אלי מפני שמכרתי את הבית שלי. אבל למרות זאת היה לי נעים כששמעתי מהחדר שלי שמחפשים אותי. המשרתת לא רצתה לתת להם להיכנס, היא רצתה להגיד שאני לא נמצא: אבל אני פתחתי את הדלת; וברכתי אותם ברעדה, בקול ובגוף כולו. הם ענו לי תוך צחוק, במבט מלוכסן; נהנים מאיוולתי. אולי חשבו שלא שמתי לב: בכל מקרה, לא היה להם אכפת. אני הבנתי היטב. אבל לא התכוונתי לתת לזה להעכיר את רוחי. מייד אמרתי, סופק את כפיי:

"באתם לראות את הבית? עשיתם בחוכמה."

בהתחלה הובלתי אותם לסיבוב בדירה שבה גרתי אני; שהיתה הקטנה ביותר. הם בחנו את הכל; הם נעצרו אפילו לפני לבנה רופפת. אחד מהם, מר אקילה, שהיה לו מקל, דפק על הקירות כדי להרגיש כמה הם עבים. הם לקחו לידיים את החפצים שהיו מונחים על הרהיטים שלי, מששו את הוילונות; אחד אחר, מר לאנדרו, נשען מחוץ לחלון כדי לירוק. אחר כך הלכנו לדירות האחרות; שבהן היו הדיירים שלי, אשר קידמו את פני באותות של השתוממות עוינת. אבל אחר כך, מפני שגם אני נהניתי להעמיד פנים שאני לא מקשיב, דברו עלי רעות עם שלושת הקונים וכבר הגיעו להסכמות לגבי מה שיהיה כאשר אחד מהם יהיה בעל הבית. אף אחד לא התייחס אלי בכבוד; הם השאירו אותי מאחורי כולם, נעצרו לדבר ככל שרצו. ואני בחנתי, אולי בפעם האחרונה, את קירות הבית שלי. אחר כך לא הסתכלתי בהם יותר: נכנסתי ויצאתי כאילו אני לא יודע מה אני עושה ולמה אני שם.

כאשר עלינו מחדש לדירה שלי, אמר לי השלישי שמכונה פיומבו – כלומר עופרת:

"בזבזנו כבר יותר מדי זמן. אתה תגיד לנו כמה אתה רוצה, מר טורקוואטו."

אני רציתי כבר לגמור, לא רציתי אפילו להתייעץ עם עוד מישהו. יכולתי לבקש עשרת אלפים לירות, אבל בקשתי רק שמונת אלפים. פחדתי שזה אולי יותר מדי, ושאולי ילכו משם מבלי שנשתווה. בכל אופן מר אקילה נזף בי בחריפות:

אמדאו מודליאני, גבר צעיר באפודה שחורה, 1912

"אבל למי מאיתנו אתה רוצה למכור אותו? אנחנו כאן שלושה."

אני עניתי:

"חשבתי ששלושתכם ביחד רוצים לקנות אותו."

פיומבו ענה:

"אני, לעומת זאת, לא הייתי נותן בשבילו אפילו שלושת אלפים."

הייתי מבולבל, העזתי להגיד:

"זה לא יכסה את המשכנתא, שהיא שבעת אלפים לירות. ביקשתי עבורו שמונת אלפים, כדי שלפחות אלף יישאר בשבילי." וחייכתי מסמיק.

"ולמה אתה צריך אלף לירות?"

"אני.. לא נשאר לי יותר. זה יספיק לי לכמה חודשים."

"חודש אחד יותר או פחות מה זה משנה?"

"כון" עניתי.

"אבל אי אפשר לעשות עסק עם שלושתנו ביחד."

"גם אני חושב ככה."

"נו, אז היית צריך להישאר בשקט."

אבל מר לאנדרו הציע:

"אני אתן עבורו שבעת אלפים, כמה שצריך בשביל המשכנתא."

"ובשבילי?"

"לא קשור אלי."

חשתי חיבה גדולה כלפיו. אבל שני האחרים העמידו פנים שהם לא מרוצים: מפני שכבר הבנתי שיהיה רק קונה אחד. שני האחרים רק העמידו פנים שהם קונים והציעו פחות ממנו. הבנתי, אבל זה לא שינה לי. בעצם נעלבתי מכך שהשתמשו בשיטה כזו, כאילו אני לא מספיק ישר כדי לשאול אותי כמה צריך רק בשביל המשכנתא. מפני שאני לא רציתי שיהיה לי משהו. אני רציתי להישאר בלי כלום.

הקונה האמיתי, מר לאנרדו, היה סוחר, אני לא יודע של מה, אולי של תבואה. היו לו פנים אדומים ושפם שחור. מר אקילה היה בלונדיני, ופיומבו היה זקן עם שיער לבן. בזמן שדברנו ככה אמרתי למשרתת, טקלה, שתכין קפה בשבילם ובשבילי. אלו אפילו לא שמו לב. והקונה האמיתי אמר לי בחוסר סבלנות:

"קצר ולעניין: מתאים לך או לא? את הקפה נשתה בחוץ, בכסף שלנו."

עניתי:

"אבל אמרתי להכין אותו כי חשבתי שתעריכו את האדיבות שלי. אני רוצה לקדם את פניכם כמיטב יכולתי."

"לא חשוב, לא חשוב!"

טוב, הזקן המשיך ואמר לי:

"במקום קפה, יכולת לתת לי זמן להגיש הצעה. אבל אני לא אתן יותר מששת אלפים לירות בשבילו."

הבלונדיני הניד בראשו, כמעט מרחם על שני אלו שהזדרזו להעניק לי את הסכום הזה. נראה היה שאני תקוע באמצע, ומצאתי את עצמי כל כך נבוך ומושפל שרציתי לתת את הבית במתנה; אילו לא היתה המשכנתא שהיה צריך לסלק. התביישתי במשכנתא, רק בגללה לא יכולתי להיות חופשי כרצוני. מר לאנדרו התחיל מחדש:

"אם מתאים לך מה שכבר אמרתי, אפילו שאני כבר מתחרט, בוא היום לעורך הדין שלי; נכין שם את החוזה."

איך יכולתי לסרב? מפני שהאמנתי שהוא יבחין בעדינות שלי כשהצעתי:

"אם תרצו, אני יכול לבוא אפילו לפני הצהריים."

אבל הוא נפגע מזה:

"יש לי דברים אחרים לעשות, הרבה יותר רציניים מזה!"

לכן כדי שלא ידבר אלי שוב בכזאת גסות, עניתי:

"סלח לי, לא ידעתי."

"פחות פטפוטים: בשתיים, לא מאוחר יותר, תהיה אצל עורך הדין שלי."

התביישתי על כך שאני לא יודע את שם עורך הדין, והעזתי לשאול אותו. הוא אמר לי:

"עורך הדין ביאנקי.. אתה יודע איפה הוא?"

"אני אשאל; כדי לא לטעות."

בינתיים הביאה טקלה את הקפה. אבל מכיוון שלא היה לו טעם והוא היה מבושל מדי, כבר לא ידעתי מה להגיד: פחדתי שהם יחשבו שהוא גרוע.

מר אקילה, הבלונדיני, אמר:

"עכשיו אחרי שבכוונה גרמת לנו להפסיד אפילו את הקפה, אתה לא נותן את דמי התיווך לי ולו?" והוא הצביע בקצה המקל על פיומבו. אני שאלתי, כשאני מתעשת:

"דמי התיווך?"

"בוודאי! אתה חושב שבאנו לטייל כאן?"

"אבל אני.. אין לי כסף!"

לא ידעתי אם הם יסלחו לי. ולמעשה מר אקילה הרים את המקל כאילו שהוא עומד להנחית אותו על הראש שלי:

"ולמה אתה חושב אותנו?" הוא תפס לי בזרוע. אני רציתי לומר שאולי הקונה ייתן לו אותם, אבל פחדתי שפיומבו יענה לי בגסות. הסתכלתי הצידה ואמרתי חיוור מחרדה:

"אם תרצו, אוכל לתת במתנה את הריהוט הזה.."

"יש רק את זה?"

עניתי מהר, כדי שיהיה חביב יותר:

"יש מיטה, שם. וגם סירי נחושת במטבח."

"הם עדיין שמישים?"

"הם עדיין טובים." וקראתי למשרתת כדי שתביא כמה מהם, כדי שיוכלו לראות אותם. פיומבו, הזקן, אמר:

"חשבתי שעשינו עסק פחות עלוב!"

ונעץ בי מבט של חמלה.

הוא כיווץ את לבי; אבל מה עוד יכולתי לתת? סרקתי הכל בעיניים עד התקרה: לא היה יותר שום דבר.

הם שתו את הקפה וגמרו לי את הסוכר, הם אכלו אותו בגושים. אני לעומת זאת, אפילו לא מלאתי את הספל; כדי להראות שבקשתי להכין את הקפה רק בשבילם. היה לי אכפת שהם ידעו את זה! אבל הם לא אמרו אפילו מילה טובה; ופיומבו שאל:

"אתה מוסיף את הספלים לדמי התיווך, מר טורקוואטו?"

לודוויג קירכנר, קבוצת אמנים, 1906

ומר אקילה טפח לו על העורף:

"ולמי הוא צריך לתת אותם?"

בכדי להרגיע את מר אקילה אמרתי:

"אני לא אשתמש בהם יותר."

הקונה חיטט באף עם האצבע, הוא כבר היה שקוע במחשבות על תוכניותיו לשימוש בבית ולכן שאל אותי:

"מתי אתה מפנה לי את החדרים האלו?"

אני חשבתי להשאיר לי עוד כמה ימים; אבל מכיוון שהוא בקש אותם ממני מייד, עניתי:

"עוד היום.. אחרי החוזה."

"טוב, טוב!"

"אני מצטער שלא אוכל להשאיר אותו לכם לפני כן."

"לא נורא!"

אבל בשלב זה התחלתי להרגיש כאילו שהלב עומד להישבר לי. הם מייד הבחינו בכך והקונה שאל אותי בטון מאיים:

"אתה מתחרט, אולי?"

התאמצתי ועניתי:

"לא, לא! בכלל לא! חשבתי על משהו אחר!"

"חסר לך שתתחרט לנו! אנחנו גברים, לא איזה נערים! אולי לא שמת לב אבל שני אלו, אם יהיה צורך, יוכלו להעיד על מה שהסכמנו."

אני אמרתי:

"אני מבטיח לכם ש.. בכלל לא חשבתי על זה!"

"כעת, אם ירצה האל, את הנעשה אין להשיב." הוא ניגש אל אחד הקירות ואמר: "כבר מחר אני אשלח את הבנאי שינקה את כל החדרים ויחזק את הקורות איפה שצריך. אני אשלח אותו לעלות גם על הגג מפני שהדייר בקומה האחרונה אמר שיש סדק וכשיורד גשם המים מטפטפים על הרצפה."

"נכון: יש רעף שבור. אני לא החלפתי אותו.. מפני שלא רציתי להוציא כסף."

 "אחר כך אני אטייח את החזית ואצבע את התריסים. זה יעלה לי עוד אלף לירות. זה נראה לכם מעט?"

התפעלתי מהיכולת שלו לעשות את כל הדברים הללו ואמרתי:

"תראה איזה בית יפה הוא יהפוך להיות!"

"ומה חשבת שאני אתן לו להתפורר כמו שאתה עשית?"

כך הוא דבר אלי בלי שום התחשבות, הטון שלו נשמע כאילו שעשיתי לו משהו רע. לא נשאר לי אף רעיון, כל כמה שחיפשתי לא הצלחתי למצוא אפילו מילה אחת שתבטא את הרגשתי. לא ידעתי מה עשיתי שהוא מדבר אלי ככה! אבל הוא האשים אותי בכל, ואני מאד נפגעתי; זה הדבר היחיד שהדאיג אותי. אז אמרתי:

"אני אשאיר את התמונות של המשפחה שלי תלויות.. מפני שאני לא יודע לאן לקחת אותן…"

"את אלו אפשר לזרוק."

"הן מעיקות אליכם?"

"לא אמרתי לך שאני צריך לנקות הכל?"

הוא לקח את המקל של מר אקילה והפיל כמעט שורה שלמה של תמונות: אלו שהיו ללא מסגרת. רציתי לאסוף אותן, אבל חשבתי לחכות שהם ילכו. בכל אופן רציתי שהם ידעו שהן היו של אמא שלי ושל אחותי שמתו. אולי הם יבינו איך אני מרגיש. אבל לא העזתי, מכיוון שמר לאנדרו, שכבר כמעט היה בעל הבית, הפיל אותן בכזו צורה. לא רציתי לעשות משהו שלא הייתי משוכנע שימצא חן בעיניהם. ובכן, מכיוון שנשארה קצת יותר גבוה תמונה אחת של אבא שלי, אמרתי:

"תפיל גם את זו!"

אבל הוא לא התעניין בשטות הזאת, ומשך בכתפיו. במקום זה לקח ביד אגרטל פרחים ישן שהקפדתי לשמור: היתה זו מזכרת מאחותי. אבל כשראה שהאבק לכלך לו את האצבעות, אמר:

"עשיתי טעות כשנגעתי בו!"

שאלתי אותו:

"אתה רוצה לשטוף?"

אבל מר לאנדרו השתמש בממחטה שלו, על אף שצער אותו ללכלך אותה.

כעת נחרד שמא בגלל סקרנותו יקרה לו עוד מקרה דומה. ולכן אמרתי:

"אם תרצו, אפשר לעלות."

אבל שני האחרים שאלו:

"יש אפשרות שהמשרתת שלך תיקח מפה כמה הדברים? שים לב שהיא עכשיו אחראית לכל הרכוש הזה, שהוא כבר שלנו."

אני עניתי, עם היד על הלב:

אריך הקל, שני אנשים מסבים לשולחן, 1912

"אני נשבע שלא יחסר אפילו פירור!"

"דרך אגב, כדי שאני אהיה בטוח לגמרי, אתה יכול לתת לנו מייד את המפתחות. ככה המשרתת תצא יחד איתנו ואנחנו ננעל."

"מכיוון שאתם חושדים בי, נעשה כמו שאתם אומרים. טקלה! אנחנו יוצאים ביחד."

המשרתת, אלמנה זקנה, אמרה:

"ומתי תיתן לי זמן לארוז את החבילה עם הסמרטוטים שלי?"

הקונה ענה:

"אם תחזרי הערב אני אפתח לך."

"אבל אני צריכה גם לקבל את המשכורת של החודש הזה!"

כל השלושה פרצו בצחוק, אני הייתי כל כך נבוך שלא ידעתי מה להגיד.

"נדבר על זה בחוץ."

מר אקילה אמר:

"זה יהיה מאד משעשע אם בגלל המשרתת לא תוכל למכור את הבית!"

אני עניתי:

"היא לא מבינה כלום, היא חסרת חינוך. אבל היא תצא איתי: אני אדאג לזה שהיא תציית."

אחר כך יצאנו כל החמישה ביחד. טקלה היתה האחרונה, וסגרה את הדלת.

נשאר לי רק לאכול ארוחת צהרים, ובשתיים בדיוק הייתי אצל עורך הדין. אפילו לפני האחרים. חתמתי על חוזה שנכתב על נייר מבויל; וחתמתי הכי יפה שיכולתי; אפילו שרעדה לי היד. ניסיתי להבין האם הם מרוצים ממני או האם אמרתי משהו שיוצר עלי רושם הפוך מכפי שרציתי. חיכיתי שיגידו לי האם הם רוצים משהו נוסף ממני. עורך הדין אמר:

"עשוי וגמור!"

והטביע חותמת אדומה על הנייר המבויל. לאנדו שלח אותי לדרכי באומרו:

"אתה יכול ללכת. מר טורקוואטו!"

אני בירכתי אותם לשלום כרגיל, בכבוד, אבל אף אחד לא התייחס אלי. ועוד לפני שהגעתי לדלת הם כבר היו שקועים בענייניהם.

ירדתי במדרגות  של עורך הדין, וכאילו הוסר ממני מטען כבד. אני כבר לא זוכר מה עשיתי אחר כך ואיך העברתי את המשך היום. בערב לא היה לי היכן לישון ולא מה לאכול והייתי תשוש. אבל עשיתי הכל כדי להחזיק מעמד. עם החשכה התחיל לרדת גשם שוטף. הלכתי להסתתר בתוך תעלת הניקוז של הבית שלי שנמכר. הייתי מאד עצוב; אבל רציתי להיות מרוצה, לפחות כמו בבוקר, מפני שידעתי שבשעה זו הדיירים שלי אוכלים ארוחת ערב, ואלו מהדירה האמצעית נהגו לנגן בפסנתר: כל פעם פולקה חדשה.