בשבועות האחרונים פרצה סערה ספרותית חדשה, סביב סוגית ההשפעה-העתקה (ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?), ונזכרתי בסיפור דומה, מלפני עשר שנים, רק שסביבו לא נוצרה שום סערה, לא כאן ולא באיטליה.
הספר "אני ואת" מאת ניקולו אמניטי (Io e Te/ Niccolò Ammaniti) יצא באיטליה בשנת 2010, והיה מיד רב מכר: תוך חצי שנה נמכרו חצי מיליון עותקים. בשנת 2012 יצא בעקבותיו סרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הסרט האחרון שבים לפני מותו (קדימון הסרט *).
לורנצו הוא נער בן 14 מרומא, קשור מאד לאמא ולאבא, אבל לא משופע בחברים בני גילו. הוא מספר לאימו שהוזמן לשבוע סקי עם ארבעה חברים מהכיתה. האם מאושרת מכך שהבן הוזמן לבילוי עם חברים אבל די מהר מתברר שמדובר בשקר שאינו מסוגל לסגת ממנו לאחר שראה איזו שמחה הוא גורם לה. לכן הוא מחליט להסתתר במשך שבוע במרתף הבית המשותף. הוא מכין לעצמו אספקה לשבוע, ספרים ופליסטיישן ומתגנב לשם. מכיוון שהוא נוטה להתבודדות מטיבו, שבוע במרתף נתפס אצלו כסוג של חופשה, גם אם היה מעדיף לגלוש בשלג. התוכנית מסתבכת כאשר אמו מתעקשת לדבר עם "האם המארחת" בחופשת הסקי ובמקביל מופיעה במרתף אחות למחצה בוגרת שלו. האחות, אוליביה, היא בת מנישואים ראשונים של אביו ומבוגרת ממנו בתשע שנים. לפני אותו שבוע הוא פגש בה בסך הכל פעמיים-שלוש בכל חייו. אוליביה מאלצת אותו להכניס אותה למרתף ואז מתברר שהיא בעצם נרקומנית חסרת בית וכאשר הוא מסרב לתת לה כסף לסמים היא עוברת גמילה מול עיניו, ובעזרתו. בסוף השבוע היא נעלמת, והפעם הבאה שהוא שומע עליה היא באחרית הדבר כעבור עשר שנים.
זהו רומן התבגרות קצר וסוחף. במהלך השבוע הזה נסדקת תפישת העולם המגוננת של לורנצו. הוא נאלץ להתמודד עם המגבלות שלו עצמו, לצאת מתוך האגוצנטריות שלו ,להתחיל לראות את הזולת, והקשה ביותר: להיחשף לביקורת על הוריו. הוא מבין שאביו נטש את בתו הבכורה, נטישה שהוא נהנה ממנה והיא משלמת עליה את מלוא המחיר.
"אני ואת" הזכיר לי מיד את "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן. ניכור הורי, סמים קשים, אח צעיר שמציל אח בוגר, בריחה לעולם שונה ואכזרי שמתגלה ממש מתחת לבית, אובדן התום. אפילו הגמילה מתבצעת במקום דומה: אצל גרוסמן במערה ואצל אמניטי במרתף.
גרוסמן מאד מפורסם באיטליה ו"מישהו לרוץ איתו" תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני כבר ב-2001. ניקולו אמניטי הוא סופר מצליח שפרסם כבר שבעה רומנים. ספריו תורגמו ליותר מ-20 שפות וחלקם עובדו לסרטי קולנוע. שניים מספריו תורגמו לעברית "אני לא מפחד" (כנרת, 2004) שאף עובד לסרט, ו"כמצוות האל" (כנרת, 2009). בשנה שעברה סיפרתי כאן על ספר נוסף שלו שלא תורגם לעברית (דיסטופיה בימי קורונה).
קראתי את "אני ואת" זמן קצר לאחר שיצא לאור באיטליה, תרגמתי את הפרק הראשון, ומאז ניסיתי לשלוח אותו לכל הוצאת ספרים שהייתי עמה בקשר. ציינתי תמיד את הקשר שמצאתי ל"מישהו לרוץ אתו", אבל לא נראה שמישהו התרגש מכך. למיטב הבנתי המכשול העיקרי בפני פרסומו הוא אורכו, או ליתר דיוק קוצרו: נאמר לי שלא כלכלי להפיק בארץ ספר קצר כל כך.
סביר להניח שאמניטי, שספריו עוסקים בחוויות ילדות ובנעורים, קרא את "מישהו לרוץ אתו", ועדיין הספר שכתב עומד בפני עצמו, נוגע ללב, ולדעתי הצלחתו מוצדקת. אני מניחה שלא רק אני שמתי לב לדמיון בין שני הרומנים המצוינים והמצליחים הללו, אך לא נתקלתי באף השוואה מתלוננת עד כה**.
החלק המשעשע מבחינתי בסיפור הזה הוא שאני מזדהה בעיקר עם המתרגמת, שנתקלה בספר מעולה ובמשך שנים מחזרת על פיתחי כל הוצאות הספרים, בינתיים לשווא.
—-
* מומלץ להיכנס לקדימון ולו רק בשביל פס הקול שלו. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2012, לטעמי האישי הספר עולה עליו.
** ההבדל המשמעותי בין הסיפורים הוא ש"אני ואת" פורסם לאחר שיצא לאור התרגום לאיטלקית של "מישהו לרוץ איתו", לכן ברור שלאמניטי לא היתה גישה "מיוחדת" לרומן של גרוסמן. אבל הדבר לא מבטל את עצם הקרבה בין שני הספרים.
"אנה" התפרסם באיטליה ב-2015 ותורגם בינתיים לספרדית, צרפתית וגרמנית. ניקולו אמניטי הוא "סופר ותסריטאי יליד 1966 , הוא פרסם שבעה רומנים, שניים מתוכם תורגמו לעברית: "אני לא מפחד (תרגום אורה אייל) ו"כמצוות האל" (תרגום מורן אטיאס). בזמנו ניסיתי לעניין כמה הוצאות בתרגום ספר אחר שלו: "אני ואת", שהיה רב מכר באיטליה, אבל צנום מדי מבחינה מסחרית בארץ.
על ספרות איטלקית - בעברית 