ארכיון תג: נטליה גינצבורג

מלים שמנסות לגעת – אימהות

לפני שבועיים השתתפתי בתוכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת" בהנחייתה ועריכתה של ענת שרון-בלייס (יש קישור בסוף הרשומה).

התכנית הוקדשה ליצירות ספרות העוסקות באימהות, וראו אור כספרים דיגיטליים. השתתפו בתוכנית הסופרת והמשוררת ריקי כהן, שערכה  את אסופת הסיפורים "אצלכם זה בוכה?" (בוקסילה), הסופרת גאולה שינה עם הסיפור "מרתף הבלט" מתוך אותה אסופה והנובלה "תמרה" (בוקסילה), ואני כמתרגמת הנובלה "האם" של גרציה דלדה (אינדיבוק).

"הסיפורים השונים מציגים אימהות שונות – הן נותנות הכל אבל בו בזמן הן גם עשויות לשקר ולבגוד בילדיהן, הן מבקשות להמשיך ולהיות אדם, שנפשו אינה מתפוררת בשל ציפיות חברתיות, הן נעות בין כח לחולשה, ולמעשה למרות השינויים הטכנולוגים והחברתיים, הרי מה שהעסיק את גרציה דלדה לפני מאה שנים ממשיך להעסיק את הכותבות היום, כשהגיבורות שלהן ממחישות את האפשרות והאי-אפשרות של האימהות." (ענת שרון-בלייס)

ההשתתפות בתוכנית אילצה אותי לחשוב על הנובלה מהזווית האימהית, לכאורה הדבר המתבקש לאור שמה, אך אני נטיתי לראות את הנובלה כסיפור של מחויבויות סותרות, ופחות כסיפור של אימהות. מוזר למדי בהתחשב בכך שמעולם לא ראיתי את האימהות כצורך קיומי, אלא  כבחירה אישית מודעת, שיש לה יתרונות, אבל גם מחיר. ובכל זאת קיבלתי בקלות רבה מדי את תפיסת העולם השמרנית בנובלה. האימהות בנובלה היא קשר סימביוטי חונק. הגיבור הוא גבר צעיר, בוגר לפי כל קנה מידה, אבל ממשיך להתחבא מתחת לסינרה של אמו. האם מצידה לא משחררת אותו, גם כאשר היא מודעת לסבלו ומזדהה עמו. בניגוד לתפיסת האימהות שהציגו הכותבות בנות ימינו, אימהות הבוחנת את עצמה ואת מקומה, האימהות אצל דלדה מובנת מאליה ולא מוטלת בספק. זו אימהות טוטלית המגדירה את הדמות. ל"אם" יש שֵם, מריה מגדלנה, אבל לא היא ולא הקול המספר לא מתייחסים אליו: היא תמיד האֵם, או אמו של הכומר. זו הזהות שהחברה ייעדה לה וזה המקום שבו היא מגדירה את עצמה, לכן היא גם לא מסוגלת, באמת ובתמים לא מסוגלת, לשחרר את בנה.

תוך כדי הקלטת התוכנית נזכרתי בסיפור קצר איטלקי אחר, בעל אותו שם בדיוק: "האם" של נטליה גינזבורג. הסיפור של גינזבורג נכתב כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, בסביבה עירונית ומתקדמת. גם שם יש אלמנה צעירה, אבל בניגוד לאם אצל דלדה, היא מנסה להמשיך את חייה העצמאיים, לעבוד ולממש את נשיותה. היא לא רוצה לקבל על עצמה את הזהות האימהית כזהות יחידה המגדירה אותה. אבל זו הזהות היחידה שהסביבה מוכנה לתת לה, ואם תדחה אותה לא יישאר לה יותר מקום בעולם. לגינזבורג נימה אחרת לגמרי, היא מסתכלת מבחוץ מדווחת בלשון קרה על המאורעות. זהו אחד הסיפורים המרגשים ביותר שקראתי, אני חולמת כבר שנים לתרגם אותו לעברית, ומקווה שהוא אכן יתורגם (יש עליו זכויות יוצרים לעוד חמישים שנה בקירוב), ועדיין הוא צף בזיכרוני רק תוך כדי השיחה (בעקבות הערה של ריקי). מוזר.

השיחה היתה מעניינת ונאמרו בה עוד דברים רבים, גאולה שינה וריקי כהן הציגו אימהות עכשווית מזווית ילדית ומזווית נשית. ענת שרון-בלייס היא קוראת רגישה ושאלותיה נגעו בליבתה של כל אחת מהיצירות. בנוסף קוראת כל אחת מאתנו קטעים קצרים מהיצירות.

התוכנית שודרה הבוקר ברשת א' ותשודר בשידור חוזר ביום חמישי הבא, 20.3.14, בשעה 07:00.

בינתיים ניתן להאזין לה באחד מהקישורים הללו: באתר של ענת שרון-בלייס או באתר של קול ישראל.

וכמובן, תודה רבה לענת על ההזמנה להשתתף בתוכנית ועל ההנחיה והעריכה המשובחות!

תאוריות בתרגום דרך 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג – אי ודאות וסיכום

[פרק רביעי ואחרון בסדרה, כאן הפרק הקודם]

כריכת התרגום החדש של הספריה החדשה

כריכת התרגום החדש

הביטוי האחרון (אחרון רק בגלל מגבלת אורך וזמן, יש עוד שפע דוגמאות מרתקות בספר) שתהיתי כיצד יתמודדו אתו המתרגמים הוא המשפט הסתום: "Il baco del calo del malo" שהאח מריו פולט ללא קשר למתרחש. המשמעות המילולית מאד לא ברורה: התולעת בירידה הרעה? לואו מצטט את המשפט כלשונו באיטלקית אבל מוסיף הערת מתרגם: זהו משחק מילים ידוע שבו מחליפים בכל פעם את כל התנועות במשפט, החל מ-a התמים ועד ל-u בעל המשמעות הבוטה באיטלקית (חור התחת של הפרד). בעברית ניתן להשוות אותו לשילוב של "גנן גידל דגן בגן" ו-"שניים סינים עם כינור גדול". שני התרגומים האחרים שמרו על הצליליות והאיגיון של המשפט – אבל כל אחד מהם הצמיד את התוכן לשלב אחר של משחק המילים. שוסטרמן המציאה משפט שקרוב יותר אל ה"זחל" (או התולעת, calo) במשפט התמים לכאורה של מריו: "הזחל הכחול בנחל". וולף, המתרגמת לאנגלית בחרה בגרסה הבוטה: "The bam of the aggly nan" (ה-bam יותר קרוב צלילית אל ה-bum בווריאציה האחרונה, כלומר ה-Culo). המשפט המקורי באיטלקית מקפל בתוכו את שתי המשמעויות: התמימה והבוטה. אמנם מריו פולט שוב ושוב את התמימה בלבד אבל האסוציאציה של הקורא האיטלקי מובילה אל המשמעות הבוטה. מכיוון שקשה למצוא תרגום לעברית או לאנגלית שיכיל את שתי המשמעויות אפשר לפנות אל אי הוודאות. בכך הכוונה לאוסף גישות שנגזרו מעקרון אי הודאות הפיזיקלי וטוענות שלעולם אין אפשר לדעת מה המשמעות הנכונה של טקסט, ובכל משמעות ניתן להטיל ספק. מכיוון שהספק קיים כבר לגבי המקור,  כלומר המקור תמיד רב משמעי ו"בלתי יציב", קל וחומר שאין דרך להכריע לגבי התרגום ולכן נקודת המבט הייחודית והאישית של המתרגם קובעת את הפירוש שיבחר. אמנם כאן הבעיה היא יותר רב משמעות של המקור מאשר אי ודאות לגבי המשמעות, אבל כאשר מנסים להכריע על איזו מן המשמעויות עדיף לשמור בתרגום אפשר לטעון ששני התרגומים טובים וראויים ורק נקודת המבט של המתרגם קובעת את התרגום שיבחר. חשוב להדגיש שנקודת המבט של המתרגם יכולה להיות שונה בכל מקרה. במקום אחר בחרה דווקא וולף להשתמש במילה העדינה יותר ""donky ולא ה-"ass" החריף יותר לגידוף של האב "asino". לשוסטרמן לכאורה לא היתה ברירה, העברית מציעה רק את ה"חמור", אולם בהטיה הנקבית היא בחרה ב"חמורה" הלא תקנית – שיכולה להתפרש רק כגידוף.

נראה לי הולם לסיים בתאוריית אי-הודאות, בעיקר כי היא חמקמקה ומשאירה מרחב פתוח לכולם.

הספר נכתב ב-1962 ובסרטון הזה ראיון שנערך עם נטליה גינזבורג בשנת 1963 בטלוויזיה האיטלקית:

ואלו חלק מהדברים שהיא אומרת שם (גינזבורג מופיעה אחרי הדקה הראשונה):

"… גם כשהמצאתי דמויות בדיוניות היו בהן אלמנטים אמתיים ותמיד היו בין הדמויות המומצאות גם כמה דמויות אמתיות, אמנם כניתי אותן בשמות אחרים אבל היו אלו דמויות אמתיות. כאן לעומת זאת זוהי אוטוביוגרפיה גלויה כלומר בהחלט אין כאן דבר מומצא, אני חייבת לומר שכאשר בחרתי בדרך זו רציתי לספר על המציאות כפי שהיתה, מבלי לערב בה שום גורם בדיוני… כן, זהו מעין יומן, אם כי יומן לא מאוזן… כי הרבה דברים השארתי בחוץ, הרבה אנשים לא נמצאים בו, רציתי לספר את הסיפור של המשפחה שלי, לא רציתי לדבר על עצמי, רציתי לדבר על המשפחה שלי, משהו שכנראה רציתי לעשות מאז שהייתי קטנה… על האנשים האלו שנראו מצחיקים, משעשעים, פתטיים, השתוקקתי לספר איך הם היו …  אני חייבת להגיד שלגבי הכותרת לא היו לי שום היסוסים, מפני שכשהתחלתי חשבתי שהרעיון שלי הוא לכתוב סיפור קטן על המשפטים שבהם השתמשה המשפחה שלי … אוסף שהוא הלקסיקון הזה… לגבי הכותרת במקרה זה (כרגיל היו לי הרבה קשיים עם הכותרות), לעומת זאת במקרה הזה היה לי ממש קל מפני שהיה לי רעיון ראשוני של לקסיקון, של מילון … כאשר התחלתי לסדר את המשפטים הללו שמתי לב שיש בפנים עולם מלא, שיש בתוכם ילדות, חיים… יש פיתוי גדול בכתיבה על המציאות, רק לאחר שהתחלתי השארתי מאחור את הדמיון, לא המצאתי יותר כלום, נטשתי אותו בשולי הזיכרון, קשה לחשוב שאפשר לחזור שוב למכניזם של הדמיון, שהוא דבר קר יותר, מובנה יותר, לעומת זאת כשנזכרים ממש נוטשים אותו, בלי סיבוכים…"

הדברים דומים מאד לאלו שכתבה בפתח הדבר הנכלל במהדורה החדשה.

 בכל מקרה, השורה האחרונה היא המלצה חמה לקרוא את "לקסיקון משפחתי", או את "אמרות משפחה", ומי שמבין איטלקית מוזמן להתענג על מהדורת אודיו חינמית מוצלחת מאד.