ארכיון תג: נטליה גינזבורג

אנה קולישוף: פמיניסטית, סוציאליסטית, אטלקיה ויהודיה

לא פשוט לכתוב רשומה ליום האשה תחת הכותרת של "ספרות איטלקית". לא שאין סופרות והוגות פמיניסטיות איטלקיות ,יש ויש, אלא שקשה לקחת את התרבות האיטלקית כיום כמופת לפמיניזם. נעזוב אפילו את השערוריות של ברלוסקוני, מספיק לפתוח עיתון ולראות את ניסוח הכותרות, את כמות היפיפיות הערומות למחצה בשלטי החוצות, בערוצי הטלוויזיה "לכל המשפחה". אפילו ה"פרדוקס הדמוגרפי" האיטלקי (המדינה שבה ערכי המשפחה מדורגים במקום הגבוה ביותר במערב והילודה בה היא הנמוכה ביותר בעולם) מוסבר לעיתים בתפיסה העצמית של הנשים. נשים שרוצות קריירה ועצמאות אינן יכולות לסבול את הרעיון שתהיינה אמהות פחות ממושלמות, הדבר מנוגד לתפיסת העולם שלהן, ולכן הן מוכנות לוותר על האמהות. כשקראתי את ההסבר הזה בספר אקדמי הוא נראה לי אבסורדי, אבל אז הסבירה לי חברה איטלקיה (בעלת תואר שני בפילוסופיה וחיה עם בן-זוג) שוויתרה על ילדים מכיוון שהיא צריכה לצאת כל יום לפנות בוקר לעבודה.

לכן הלכתי אחורה ובחרתי לצטט אשה אחת שדמותה הרשימה אותי במיוחד: אנה קולישוף. קולישוף נולדה בשנת 1854 ברוסיה למשפחה יהודית אמידה. בגיל צעיר יצאה ללמודים בשוויץ, שם בהשפעת גולים רוסיים התעצבה תודעתה הפוליטית. בעקבות אהבתה לאנרכיסט האיטלקי אנדראה קוסטה הגיעה לאיטליה, בה פעלה מרבית חייה, גם לאחר שנפרדו. חייה היו סוערים, היא למדה מדעים ורפואה, ילדה בת, אך את רוב חייה הקדישה לפעילות פוליטית יחד עם שותפה לחיים ולדרך פיליפו טורטי. היא היתה סוציאליסטית מיליטאנטית ופמיניסטית, נלחמה למען זכויותיהם של העניים והנשים. אנה קולישוף נפטרה ב-1925 לאחר שבסוף ימיה נרדפה בשל התנגדותה לפאשיזם.

אנה קולישוף, 1908

למיטב ידיעתי כתביה מעולם לא תורגמו לעברית, וגם התרגומים לאנגלית חלקיים מאד. בחרתי לתרגם מאיטלקית משפטים אחדים מתוך אחד הכתבים המוקדמים שלה, ההרצאה "המונופול של הגבר"[1] שניתנה באפריל 1890. חשוב לזכור שמדובר בכתבים מימיה הראשונים של התנועה הפמיניסטית, נדמה לי שלמדנו הרבה במהלך מאה ועשרים השנים שעברו מאז, העולם השתנה והרעיונות התפתחו. חלק מהציטוטים מעניינים מבחינה היסטורית, אך כמה מהם ראויים לדיון גם בימינו אנו.

"גבירותי ורבותי, ראשית ברצוני להתוודות לפניכם שבחושבי על מצבה החברתי הנחות של האשה, עולה בדעתי שאלה, אשר מותירה אותי לרגע נבוכה ומהססת. כיצד מעולם – אמרתי לעצמי – לא הופרדה השאלה של האישה מבעיות חברתיות רבות אחרות, שכולן נובעות מאי-צדק, ואשר בבסיס כולן נמצאת זכות יתר של מין או מעמד?" (עמ' 1)

"טפילות מוסרית של האשה. כאן אני חיבת להבהיר את עצמי מעט. יכול להראות מוזר שאחרי שהתעקשתי על העובדה שהאשה תמיד עבדה, ואף יותר מן הגבר, אני מקצה לה כעת מקום של טפילה. אבל הטפילות של האשה, אשר מזיקה לה ולגבר, אין טבעה ביולוגי או גשמי, אלא אתי ומוסרי…. הטפילות המוסרית של רוב הנשים, זו שבה אני רוצה לדון לעומק, מקורה לעומת זאת בהתרפסות ובכניעה. כיצד הפכו ההתרפסות והכניעה לבחירה מוסרית של האשה?.. הנשים, בהקשר המשפחתי, אינן יכולות לצאת אף פעם מגיל ההתבגרות…רגש הבגרות באשה התפתח, כידוע לכל, יפה מאד להיבטים נעלים של אלטרואיזם ביתי. היא מוכנה להקריב את עצמה בכניעה עבור כל אחד מבני משפחתה. אולם רגשות אלו, גם אם מקורם בשותפות חברתית, בזמנים מודרניים הינם מוגבלים בהכרח למעגל התועלת המשפחתית בלבד, וכך מתנוונים לשפלות, חמדנות ואגואיזם ביתי". (23)

"אנו זקוקים לחבורת גברים הגונים, כאלו שאינם בעלי גינונים של אבירים ימי-ביניימיים, שהינם רק רושם של כבוד לאשה, אלא גברים שיש בהם שיתוף פעולה אמיתי ומעשי, ויוכלו לעזור לחלץ את האשה.. מתוך הילדותיות הנצחית שלה. יהא זה גם לתועלתם של הגבר ושל המין האנושי, מכיוון שהאישה, הוחזקה עד כה על ידי הגבר, ולהפך, הגבר היה תוצר של האשה, שכן היא זו שמשפיעה על התפתחות אופיו והיא מעצבת את תבונתו; שכן יש להודות בהגינות שהגברים מחוקקים את החוקים, אך לעומת זאת הנשים קובעות את המנהגים; וכידוע בעימות בין החוקים והמנהגים, ללא ספק ידם של המנהגים על העליונה." (עמ' 26)

"אולם לי נראה שרק בעזרת עבודה בשכר הוגן, לפחות שכר שווה לזה של הגבר, תוכל האשה לצעוד את הצעד הראשון והחשוב ביותר קדימה. מפני שרק אם תהיה עצמאית מבחינה כלכלית, תוכל להתחמק מהטפילות המוסרית ותוכל לכבוש מחדש את חירותה, את כבודה ולזכות בהערכה אמיתית מצד המין האחר". (עמ' 26)

"משכורות הנשים. וכיצד משתכרות הנשים – יצרניות של דברים כה רבים ומגוונים בכל ארצות אירופה? כדי לענות על שאלה זו נוכל לבחון מחדש את המספרים. די לומר שמכל הסטטיסטיקות – דלות ככל שיהיו – ניתן להסיק, בביטחון מספיק, מסקנה זו: בעבור עבודה שווה האשה תמיד משתכרת הרבה פחות מהגבר." (עמ' 35)

"לבסוף אני יכולה לומר ששכר האשה נמוך יותר מפני שאין טעם להשוות אותו לזה של הגבר. מסתבר שזו גם דעתם של כל הכלכלנים, מפני שגם אם נחפש בכל הכרכים של ספריהם הרבים לא נמצא מילה אחת, רמז אחד, למשכורות הנשים.  הם מדברים על משכורת משפחתית, על כך שהגבר חייב להשתכר לא פחות מכך וכך בשביל לקיים את האשה והילדים. אבל על האשה – אשר גם היא עובדת – לא מדברים, כאילו היתה זו תופעה חריגה, שאין צורך להטריד את עצמם בגינה. כלומר, האשה נחשבת כנספחת לגבר, לא כאישיות בפני עצמה, בעלת זכות לעבוד ולהתפרנס מעבודתה." (עמ' 41)

"האֵם. אבל כעת יאמרו לי: והאֵם? דיברת הרבה על האשה הפועלת, על האשה המורה, הסוחרת, בעלת המקצוע, ושכחת את האשה האם. לא, לא שכחתי אותה – להפך, השארתי אותה לסוף בדיוק משום שהיא החשובה ביותר. מפני שאם עבודת האשה עוסקת בעיקר בתועלתו של הפרט, האמהות פועלת לטובתו של המין האנושי, למען תועלתו ולמען עתיד האנושות. (עמ' 58)

"ומה מוסר ההשכל של הסיפור הזה? הוא קצר. למען ניצחון העניין של המין שלי, אני מייחלת רק למעט פחות חוסר סובלנות של הגברים ולמעט יותר אחווה בין הנשים. אולי אז תתגשם הנבואה של הסופר הגדול של המאה שלנו – ויקטור הוגו – אשר חזה עבור הנשים את מה שחזה גולדסטון עבור הפועלים, כלומר "שהמאה ה-19 תהיה המאה של האשה." (עמ' 64)

אנה קולישוף חותמת את דבריה בציטוט של סופר, וכיוון שהבלוג הזה עוסק בספרות, זה המקום לחשוף שעל אנה קולישוף לא קראתי לראשונה בספר היסטוריה, דמותה לכדה את סקרנותי באחת האנקדוטות המקסימות המרכיבות את הרומאן "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינזבורג (תרגום: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988). הילדה נטליה עוקבת אחר אורח מסתורי המסתתר בבית הוריה:  "אחר-כך עשה מעשה משונה. הוא לקח את הספר לזכרה של קולישוף וכתב בו הקדשה ארוכה לאמי, וחתם: "אנה ופיליפו". דבר זה הגדיל מאד את המבוכה שבליבי, בשום אופן לא יכולתי להבין כיצד יכול הוא להיות אנה וגם פיליפו, כאשר אמרו לי שהוא, בעצם, פאולו פרארי."


[1] Il Monopolio Dell'uomo/ Anna Kuliscioff

ילדה וזהו – ליה לוי

Una bambina e basta – Lia Levi

ניתן בקלות לשייך את "ילדה וזהו" למחלקת ספרות השואה-לייט. סיפורה של ילדה יהודיה באיטליה עם עלייתם של הנאצים ובני בריתם הפאשיסטים. צעד אחר צעד משתנים החיים המרופדים של המספרת. בתחילה אלו רק סודות של הגדולים, אחר כך הצרות של הדודה בצרפת, פיטורים של האב, מעברי דירה, מעברי בית ספר, ביטול החופשות, ולבסוף ההורים כבר לא יכולים להסתיר את האמת מהילדות: הן מסתתרות במנזר, מפוחדות, ומבינות היטב מה קרה למשפחה אחת שיצאה "רק כדי לחגוג עוד פעם אחת את ליל הסדר ביחד".

הרומאן משקף במידה רבה את מצבה המיוחד של יהדות איטליה. למרות שהמילה "גטו" מקורה באיטלקית-ונציאנית, היתה זו אחת הקהילות היהודיות המעורות ביותר בחברה הכללית. יש הטוענים ששותפות הגורל בין היהודים והנוצרים באיטליה החלה עוד בימי הרומאים, בעת שגם הנוצרים היו מיעוט דתי נרדף. הקשרים התרבותיים והחברתיים נמשכו בימי הביניים והרנסנס, למרות הגזרות והגטאות, והתחזקו מאד במאה ה-19, עם הענקת שוויון הזכויות ליהודים. יחסית למקומות אחרים באירופה, היהודים באיטליה היו מתבוללים יותר ודתיים פחות וגם האנטישמיות כלפיהם היתה מורגשת פחות. עליית הפאשיזם התקבלה אצל היהודים כפי שהתקבלה אצל שאר האיטלקים – חלקם תמכו וחלקם התנגדו – ליהדות לא היה תפקיד מרכזי בשאלה. הצרת צעדיהם של היהודים החלה בשלב מאוחר יחסית, בשנת 1936, וחוקי גזע ראשונים נחקקו רק בשנת 1938. בשלב זה החל תהליך כרסום זכויות: נאסרה החזקת רדיו, העסקת לא יהודים, הוראה ולימוד במוסדות ציבוריים ושלילת אזרחות ממהגרים יהודיים. אבל, למרות הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית, עד לנפילתו לא נשלחו יהודיים איטלקיים למחנות הריכוז ויהודים רבים לא איבדו את אמונם בשלטון – אמון קטלני בדיעבד. ב-1943 נכנסו הנאצים לאיטליה ותקופה זו, עד לשחרור כל איטליה על ידי בנות הברית ב-1945, היתה הקשה ביותר עבור היהודים. הנאצים אספו מהקהילות את רשימת הכתובות של היהודים ומי שלא הקדים להסתתר – נתפס. אמון יהודי איטליה בשלטון היה כה רב, עד שיהודי רומא האמינו, בספטמבר 1943, שינצלו אם יעבירו לגרמנים 50 ק"ג זהב. הזהב נאסף תוך ימים ספורים וכעבור שבועיים נשלחו לאושוויץ אלו מיהודי רומא שלא הסתתרו. אבל, כפי שמתואר ב"ילדה וזהו", למרות גילוי אנטישמיות והביקורת על האפיפיור, חלקים רבים מהאוכלוסייה לא היו אנטישמיים ויהודים רבים מצאו מקלט במנזרים. ליה לוי ומשפחתה לא היו בודדים, שמעתי על כך ממקור ראשון: חמי ומשפחתו הסתתרו במנזר ליד רומא וניצלו.

חינו וכוחו של הרומן הוא בנקודת המבט הילדותית שלו. המספרת מדברת בזמן הווה, ומוגבלת לכאן ועכשיו – ללא פרספקטיבה היסטורית וללא תובנה בוגרת. ההסברים המועטים על המציאות ההיסטורית שבחוץ הן מילות ההרגעה והשקרים הלבנים של ההורים. מה שאנו קוראים הוא השתקפות המציאות בעיני הילדה והסיפור נבנה מהפער שבין ההיסטוריה המוכרת לקורא לבין השפעתה על חיי היומיום של ילדה אחת נבונה. המבט הילדותי אינו מפריד בין האירועים הקטנים והגדולים: סרט קולנוע מרגש לא פחות ההפצצות הראשונות, תשובה מוטעית בכיתה דרמטית לא פחות מאובדן העבודה של האב. וכמו תמיד, ההשקה בין המוכר והזר היא זו שנוגעת ללב. כבדרך אגב נחשף העיקר מתוך הטפל. מבחינה זו מזכיר הרומן את "לקסיקון משפחתי"[1] של נטליה גינזבורג. גם שם הסיפור נבנה ממה שלא נאמר, מהמציאות הפנים והחוץ משפחתית שהקורא מחלץ מתוך האמירות המשפחתיות. הלקסיקון המשפחתי הוא אמנם מאד פרטי, אך כבדרך אגב חושף את השבר של יהדות איטליה ואת זוועות המלחמה.

הרומאן מלווה את המספרת במשך שנות המלחמה, שבע שנים שבתחילתן היא עדיין ילדה קטנה ובסופן נערה צעירה,  יכולת ההבנה וההתמודדות שלה משתנה בהתאם. אחד מצירי ההתפתחות שלה, זה שאליו גם מרמזת הכותרת, הוא גיבוש הזהות הלאומית. בתחילה מדובר בילדה איטלקיה לכל דבר, יהודיים מבחינתה הם רק קרובי המשפחה. בהדרגה מתחיל העולם להתחלק ליהודים ולא יהודים, ומכורח הנסיבות היא מתחילה לתפוס את עצמה כיהודיה. בחסות המנזר נראית הנצרות מושכת מתמיד, והזהות החיצונית הופכת לפנימית רק לאחר שהיא מצליחה להתגבר על הפיתוי. לקורא הישראלי היה זה יכול להראות כסיום ראוי לרומן חניכה, אבל הכותבת היהודיה-איטלקיה סוגרת את המעגל – דווקא הויתור על הזהות היהודית הנבדלת – הוא שמסמל את השלמת התהליך והחזרה אל הנורמאליות.

למרות שמדובר באוטוביוגרפית שואה-לייט, אולי אפילו לבני הנעורים, זהו רומאן קולח, מעניין ובעל איכויות ספרותיות, וככזה – הוא מהנה.

על הסופרת והספר

ליה לוי היא סופרת ילידת 1931. הרומאן "Una Bambina e Basta" שפורסם ב-1994 הינו הרומאן הראשון שלה והוא זכה בפרס "אלזה מורנטה" לספרות ביכורים. מאז פרסמה עוד שמונה רומאנים ורשימה ארוכה של ספרי ילדים. בנוסף, היא עורכת את הירחון "Shalom", כתב עת יהודי היוצא לאור באיטליה.

ילדה וזהו – ליה לוי – תרגום


[1] "לקסיקון משפחתי" מאת נטליה גינזבורג, תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד 1988