Tag Archives: משפחה

אם ובן – לוקה קנלי

הספור "אם ובן" לקוח מתוך קובץ הסיפורים "כי המכשולים צריכים לבוא". הספר נתלה באילנות גבוהים: הכותרת לקוחה מתוך הברית החדשה[1], האפיגרף  מצטט את המינגווי, הכריכה מכריזה "בסט סלר" (באנגלית), והסופר רב פעלים – מרצה לספרות לטינית שפרסם עשרות ספרים: מחקרים אקדמיים, פרוזה ושירה. אבל משהו לא עובד.

ננסה לבחון את הספור המתורגם. זוהי טרגדיה אורבאנית זעירה: המספר מביא את סיפורם של אם ובן מתבגר אשר מותו הפתאומי של האב הוביל אותם לטירוף. המספר נתקל באם ובן משוטטים ברחובות רומא, האם מלאת החיים גוררת אחריה את הבן הכבוי. המספר מניח שהבן מפגר והאם מטפלת בו במסירות. כעבור שנים מתברר לו שהמציאות שונה מאד מהספור שטווה בדמיונו: לאחר מות האב סירבה האלמנה להשלים עם גזרת הגורל, אך את המרד היא הפנתה כלפי עצמה, וכלפי הבן. האם בודדה את שניהם בדירה מוזנחת שבה אגרה את צוֹאתה הממוינת. הספור מחריד ומתכתב עם לא מעט יצירות מופת שהציגו ריטואל אֶבֶל חריג על מות אדם קרוב ונורמאליות שמסתירה טירוף. על קצה המזלג אפשר למנות את "ורד לאמילי" של וילאם פוקנר בו הבת רוצחת ומסתירה במשך עשורים את גופת הארוס שרק הריח רמז עליה; עמוס עוז מספר ב"ספור על אהבה וחושך" כיצד לאחר מות האם שקעו אביו והוא בהזנחה ולכלוך מכוונים, מתוך התרסה נואשת; ב-"כזב וכישוף" של אלזה מורנטה, לאחר מותו הפתאומי של האב (בנפילה מרכבת) שוקעת האם בהזיות ומתה תוך ימים ספורים והבת מנתקת קשר עם העולם החיצון. התמות שבהן עוסק הסיפור מוכרות וחשובות: שבריריות האושר והשפיות, בדידות וניכור בכרך, יחסים אובססיביים במשפחה. הסיפור של קנלי מזעזע, מבעית, דוחה – אך גם צפוי. הקורא בן המאה העשרים ואחת רגיל לזוועות. הזוועה היא נקודת פתיחה נוחה בכדי לסדוק את אדישות הקורא, אבל כאן היא נשארת רק נקודת פתיחה, קנלי אינו מתקדם הלאה. הסיפור בונה מתח, אך זהו מתח צפוי, כבר בקריאה ראשונה ברור שמשהו עומד להתגלות ולכן הגילוי, דוחה ככל שיהיה, אינו מפתיע, ומכיוון שהסיפור אינו ממשיך משם לתובנות עמוקות יותר – הוא מאכזב. סיפור המסגרת, על הנער הכפייתי קשור באופן רופף בלבד לספור הראשי, והמספר אינו משתמש בו ואינו חוזר אליו בהמשך ולכן גם הוא נשאר תלוש ולא מעניין.

למרבה האכזבה סיפור זה אינו שונה מסיפורים אחרים בקובץ. דוגמאות אחדות: בחור מתבודד שמוצא את מקומו בחנות חיות עד שמתברר שהחנות משמשת כהסוואה למגדלי סמים, שרברב תמים שמתחתן עם זונה ומתאבד לאחר שבתם המשותפת טובעת, גבר שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי ואינו מצליח לצור קשר עם משפחתו. כל אחת מהעלילות הטרגיות הללו יכולה היתה להתפתח ליצירה אנושית מרתקת, אך קנלי בוחר להיצמד לדיווח שטחי ומנוכר שאינו מצליח לגעת בקורא, או במקרה זה בקוראת. הסיפורים נקראים כמו אותה כרוניקה מעיתון שהוא מזכיר: מסקרנים אך ולא משאירים משקע, כך בקוראת אחת  לפחות.

על הסופר ויצירתו

לוקה קנלי הוא סופר יליד 1925. הוא לימד היסטוריה רומית באוניברסיטת פיזה ומאז 1981 מקדיש את זמנו לתרגום מלטינית וכתיבה. הספר "Che gli scandali avvengano"  ממנו לקוח הסיפור יצא לאור בשנת 2006 בהוצאת בומפיאני.

 אם ובן – לוקה קנלי – תרגום 


[1] "Che gli scandali avvengano" מתי, יח 7, הברית החדשה בתרגום פראנץ דעליטש

 

מודעות פרסומת

מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו

רשומה זו מנסה להעמיד את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" מול סיפור אחר של פירנדלו: "הנפטרת והחיה"[1]. ב-"הנפטרת והחיה" מוצא  עצמו הגיבור, דייג כפרי, נשוי לשתי נשים לאחר שאשתו הראשונה אבדה בים והוא נשא את אחותה הצעירה אשר התגוררה עמם, מתוך כוונה לשמור על שמה הטוב וכדי שתהיה אם חורגת לבנו הקטן. לאחר שלוש שנים חוזרת במפתיע האשה הראשונה, כאשר האשה השנייה כבר הרה, וכל הכפר מתגודד סביבם בצפייה לדרמה. הפתרון פשוט: הוא נשאר נשוי לשתי האחיות המסורות זו לזו, שוכר דירונת נוספת, ומחלק ביניהן לסירוגין את זמנו על החוף, פעם עם זו ופעם עם זו. הפתרון האידילי הזה, שמנקר את עיני הכפריים, נתקל במכשול בירוקראטי מגוחך: כיצד לרשום כבנים חוקיים תינוקות שנולדים כל חמישה חודשים?

"הנפטרת והחיה" הוא תמונת מראה של "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה": בשניהם מתה ושבה לחיים (לכאורה) האשה הראשונה, בשניהם הגבר נלכד במצב בלתי אפשרי בין שתי נשים ומנסה למצוא פתרון שיהיה בו צדק וחסד כלפי כולם. נדמה שהכותרת "הנפטרת והחיה" יכולה היתה להתאים להפליא גם ל-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה", אילו לא השתמש בה פירנדלו חמש שנים קודם לכן. שני הסיפורים דנים בנישואים כפולים ומדומים. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" הגבר נשוי בדמיונו לשתי נשים – הוא טוען שהאישה שלצידו היא אשתו השנייה אך באותה עת מתנהג כלפי חוץ כאילו היא אשתו הראשונה. ב-"הנפטרת והחיה" טוען הדייג שעבירת הביגמיה הגלויה לעין היא בעצם מדומה: הוא נישא באופן חוקי לכל אחת מהנשים ולכן כל אחד מנישואים אלו תקף ומקודש בפני עצמו. בשני הסיפורים המציאות הינה חד משמעית, ברור וגלוי לכל עם מי חי הגבר, בין עם מדובר באישה אחת או שתיים, הפרשנות היא זו שמהווה מחלוקת: האם זו האשה הראשונה או השנייה? האם הדייג מבצע חטא כבד או חסד וצדק? בשני המקרים משמשת הכפילות את פירנדלו בכדי להציף שאלות פילוסופיות, פעם בתחום ההכרה ופעם בתחום המוסר. גם הדרך הנרטיבית היא למעשה אותה הדרך: פירנדלו יוצר מצב ללא מוצא, ובכך דוחק את הדמויות ואת הקורא למלכוד מושלם: אין דרך להכריע בין הגרסאות של מרת פרולה ומר פונצה, אין דרך להישאר נשוי לאשה אחת בלבד מבלי לעשות עוול נורא לאחותה.

המציאות החברתית העולה מן הספורים היא עוד נקודה שכדאי להתעכב עליה, למרות שאינה ייחודית לסיפורים אלו דווקא, הסיפורים מצטרפים לרוב יצירתו של פירנדלו המעוגנת היטב באיטליה, ובמיוחד סיציליה, של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. החברה הכפרית דחוסה ולוחצת, ההפרדה בין תחום הפרט לתחום הכלל – אינה קיימת. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" טוען המספר לזכותה של העיירה להסבר הגיוני והעדרו מאיים על כל התושבים, גם כאשר מדובר בזהותה של אשה הכלואה בביתה ואינה לוקחת כל חלק בחיי העיירה. ב-"הנפטרת והחיה" כאשר חוזרת המתה המדומה ממתין הכפר כולו לדייג כדי לבחון את תגובתו וגם הדייג עצמו, שבוחר לבסוף בפתרון פורץ גבולות, משאיר את דלת הבקתה פתוחה כל הלילה – מכיוון שברור לו שהוא מחויב במראית עין של מהוגנות כלפי הכפר. עוד נושא שעולה מן הסיפורים הוא מרכזיותה של המשפחה בתרבות האיטלקית. השערורייה שמציתה את דמיונו של הכפר ומבאישה את ריחו של מר פונזה היא העובדה שהאם והבת אינן מתגוררות באותו בית. זוהי הנורמה החברתית החד-משמעית וגם אם החמימות הרבה שמפגין החתן כלפי חמותו חריגה, המחויבות שלו כלפיה אינה מוטלת בספק. איטליה של ימינו נחשבת למדינה המובילה באירופה בחשיבות המיוחסת בה לקשרי משפחה. המשפחה היא עדיין המרכז הכלכלי של רוב האיטלקיים ותופעת ה"במבוצ'וני", הבנים שממשיכים לגור עם אמא גם מעבר לגיל שלושים, היא נושא לפולמוס ציבורי. למרות שנוטים להפנות אצבע מאשימה למצב הכלכלי, הסיפור מעיד עד כמה עמוקים השורשים התרבותיים של הבחירות של צעירים בני זמנינו. ניסיון לקרוא את הסיפורים מתוך הסתכלות פמיניסטית מסמר שיער: טבעי שגבר קנאי יכלא את אשתו; טבעי שהיא ואמה יהיו מאושרות מכך, כל עוד הוא אוהב אותה; ברור שלאשה ברשות בעלה אין קול ואין דמות, היא תגיד את מה שהוא מצפה ממנה; ברור שהאחיות תעדפנה לחלוק גבר ולא להישאר ללא גבר. חשוב להדגיש שבמקומות אחרים ניתן למצוא אצל פירנדלו רגישות לדיכוי האישה[2], אולם בסיפורים אלו דיכוי הנשים מתקבל כמובן מאליו.

שני הסיפורים כתובים בטון קליל, הומוריסטי לפעמים, אבל נוגעים בשאלות הגדולות שמאפיינות את כלל יצירתו של פירנדלו: זהות, אמת ובדיה, מוסר וצדק.

על הסופר ויצירתו

לואיג'י פירנדלו, סופר ומחזאי, אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, זכה בפרס נובל בשנת 1934. את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" עיבד בשלב מאוחר יותר להצגת תיאטרון אשר תורגמה לעברית ע"י לאה גולדברג תחת הכותרת: "כל אדם והאמת שלו, הרי זה כך, אם כך אתם סבורים!". בימים אלו מוצג בתיאטרון גשר מחזהו "שש דמויות מחפשות מחבר".

 מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו – תרגום


[1] בתוך הקובץ "יסורי אדם", תרגום מנחם הרטום, הוצאת הספריה הישראלית, 1952

[2] כך למשל בסיפור "המסע" ניתן לזהות נימה ביקורתית באופן שבו מתאר פירנדלו את התייחסות החברה לאלמנות "אורח החיים המחמיר.. אך כפסע היה בינו לבין חיוב הנשים.. לרדת אל בור הקבר בעקבות בעליהן המתים." (בתוך הקובץ "סיפורי מסכות" בתרגומו של  גאיו שילוני, הוצאת כרמל, 2004, עמ' 192).

מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו – תרגום

La signora Frola e il signor Ponza, suo genero – Luigi Pirandello

אבל לסיכום, הייתם יכולים לשער כזה דבר? אפשר באמת לצאת מהדעת ולא להיות מסוגל להבחין מי מבין השניים המשוגע, האם זאת הגברת פרולה או שזה האדון פונצה, החתן שלה. דברים כאלו קורים רק בוולדֶנָה, עיר מוכת גורל, שמושכת אליה את כל הזרים המוזרים!

זו היא המשוגעת או זה הוא המשוגע. אין דרך ביניים: אחד מהם חייב להיות משוגע. פחות מזה לא יכול להיות כאן… אבל לא, עדיף תחילה להציג את העניין על פי הסדר.

אני נשבע לכם שאני מוטרד ברצינות מהחרדה בה חיים כבר שלושה חודשים תושבי וולדנה, הגברת פרולה והאדון פונצה, החתן שלה, מעניינים אותי הרבה פחות. מפני, שאם אמנם אמת היא שאסון כבד פגע בהם , אמת לא פחותה היא שאחד מן השניים, לפחות, התמזל גורלו להשתגע והאחר סייע לו, וממשיך לסייע לו, כך שאין אפשרות, אני חוזר ואומר, לדעת מי מהשניים משוגע באמת; ברור שנחמה טובה מזו לא יכלו להעניק לעצמם. אבל אני שואל האם להחזיק ככה, בתוך סיוט, קהילה שלמה, קל בעינכם? לשלול מהם כל בסיס להכרעה, עד שלא יוכלו להבחין יותר בין אשליה ומציאות. חרדה, בהלת נצח. כל אחד רואה אותם מולו כל יום, את השניים האלה; מסתכל להם בפנים; יודע שאחד מהם משוגע; חוקרים אותם, סוקרים אותם, עוקבים אחריהם ו-כלום! איפה האשליה ואיפה המציאות. כמובן, בכל אחד טמון החשד הממאיר שהמציאות אינה עולה על האשליה, ושכל מציאות יכולה להיות בהחלט להיות אשליה ולהפך. הקל הדבר בעינכם? לו הייתי חובש את כובעו של המושל, למען בריאותם הנפשית של תושבי וולדנה, הייתי מוציא ללא היסוס צו פינוי לגברת פרולה ולאדון פונצה, חתנה.

אבל נמשיך על פי הסדר.

האדון פונצה הזה הגיע לוולדנה לפני שלושה חודשים, מזכיר במשרד המושל. הוא השתכן בבית דירות ביציאה מהישוב, זה שנקרא "הכוורת". שם. בקומה האחרונה, דירה קטנה. שלושה חלונות שפונים לשדות, גבוהים, עצובים (מפני שהחזית לשם, צפונית, מתחתיה כל המטעים החיוורים הללו, מי יודע למה, אמנם חדשה אבל כה בלויה) ושלושה חלונות פנימיים אל החצר הפנימית, מקום בו מתעקל מעקה המרפסת שמחולקת למדורים בשבכות. מהמעקה תלויות, מעלה מעלה, המון סלסילות המוכנות להשתלשל מטה בחבל בעת הצורך.

באותו הזמן, להשתאות כולם, סידר האדון פונצה במרכז העיר, ממש ברחוב הקדושים מס' 15, עוד דירה קטנה ומרוהטת בת שלושה חדרים ומטבח. הוא אמר שהיא צריכה להתאים לחמות, הגברת פרולה. ולמעשה, הגיעה זו חמישה או שישה ימים מאוחר יותר; והאדון פונצה טרח ללוות אותה, הוא לבדו, מתחנת הרכבת ולהביא אותה ולהשאיר אותה שם, לבדה.

כעת, תראה, אפשר להבין שבת מתחתנת, עוזבת את בית-האם כדי לחיות עם הבעל, אפילו בעיר אחרת; אבל את זה שאחר כך האם לא מסוגלת להישאר לבד רחוק מהבת, עוזבת את עירה, את ביתה והולכת בעקבותיה, ושבעיר שבה הבת והאם זרות, תלך לגור בבית נפרד, את זה כבר אי אפשר להבין בקלות; או שחייבים להודות שבין החמות והחתן יש חוסר התאמה כל כך חמור שהופך את החיים בצוותא לבלתי אפשריים לחלוטין, אפילו במצב כזה.

סביר שזה מה שחשבו בוולדנה מלכתחילה. ובוודאי שהאשם לדעת כולם היה באדון פונצה. לגבי הגברת פרולה, אם מישהו הודה שיתכן שחלק מהאשם גם בה, בגלל חוסר התחשבות או עקשנות או חוסר סובלנות, כולם לקחו בחשבון את אהבת האם שמשכה אותה להתקרב אל הבת, למרות שנגזר עליה שלא לחיות לצידה.

יש להודות שחלק גדול ההערכה לגברת פרולה נבע מהרושם הראשוני שיצר האדון פונצה אצל כולם, כנראה קשוח, אפילו אכזר, תחושה עזה במיוחד למראה שניהם. גוץ, נטול צוואר, שחור כמו אפריקני, שיער סבוך וזיפי מעל מצח נמוך, גבות מחוברות, סמיכות וזעופות, שפם שוטרים מבריק וגדול, עיניים כהות, חודרות, כמעט ללא לבן, עצמה אלימה, מטרידה, משתקת כמעט, אין לדעת האם כתוצאה מייסורים קודרים או בשל מבטי האחרים, האדון פונצה בוודאי לא משך אהדה או השרה אמון. לעומתו הגברת פרולה היא זקנה כחושה, חיוורת, קמטיה עדינים, אציליים, ארשת מלנכולית, אך מלנכוליה נטולת משקל, מעורפלת ועדינה, כזו שלא מונעת נעימות בין כולם.

עתה, בנעימות זו, שהיא טבעית עבורה, הגברת פרולה הראתה את עצמה בעיר מייד, ומייד תפחה בלב כולם הסלידה כלפי האדון פונזה; מכיוון שברור לכול איזה אופי יש לה, לא רק עדינה, כנועה וסתגלנית אלא גם מבליגה ומוחלת לגמרי על העוול שעשה לה החתן; אף שנודע שלא די שהאדון פונצה הגלה את האם העלובה לבית נפרד אלא גם הוסיף והתאכזר אליה ואסר עליה להתראות עם הבת. 

אין זה כך, לא אכזריות, לא אכזריות, מוחה מייד הגברת פרולה בביקורה אצל הגברות של וולדנה, פושטת קדימה את ידיה, מזועזעת באמת שאפשר לחשוב כך על חתנה. והיא מזדרזת להכריז על כל מעלותיו, לספר עליו דברים טובים ככל שניתן להעלות על הדעת: האהבה הזו, הדאגה, תשומת הלב שלו אל הבת, ולא רק, גם עבורה, כן ,כן, גם עבורה: מסור, לא אנוכי… אוי, לא אכזריות, לא, למען השם! רק הדבר הזה: הוא רוצה את כולה, הוא רוצה את אשתו לעצמו, האדון פונצה, עד כדי כך שגם האהבה, ויש כזו (והוא מודה בה, איך לא?) לאמא שלה, הוא רוצה שלא תגיע ישירות אלא דרכו, באמצעותו, ככה. נכון, זה יכול להראות כאכזריות, אבל זו לא; זה דבר אחר, דבר אחר שהיא, הגברת פרולה, מבינה היטב ומייסר אותה מעבר ליכולת הביטוי. אופי, כמובן.. אבל לא, אולי סוג של מחלה… איך לומר? אלוהים, מספיק להסתכל לו בעיניים. אולי הן יוצרות רושם ראשוני רע, העיניים האלה; אבל הן מגלות הכל למי, שכמוה, יודע לקרוא בהן: הן מספרות על שלמות כלואה, עולם ומלואו של אהבה יש בתוכו, שבו צריכה האשה לחיות מבלי לצאת כלל, ולתוכו אף אחד, אפילו לא האם, אסור שיכנס. קנאה? כן, יתכן, אם רוצים להגדיר בגסות את הטוטליות הייחודית לאהבה.

אנוכיות? אבל אנוכיות שנותנת את הכול, כמו העולם, לאשה שלו! אנוכיות, ביסודה, היא הרצון שלו לכפות עליה עולם שלם של אהבה, האם היא תרצה לפלוש בכוח כאשר היא יודעת שהבת מאושרת, נערצת כל כך…על האם לשאת זאת! לגבי השאר, זה בכלל לא נכון שהיא לא רואה אותה, את הבת שלה. פעמיים שלו ביום היא רואה אותה: נכנסת לחצר הבית; מצלצלת בפעמון ומייד מופיעה הבת למעלה.

–          מה שלומך, טילדינה?

–          מצוין אמא, ואת?

–          בעזרת השם, בתי שלי, למטה, תורידי למטה את הסלסילה!

ובסלסילה, תמיד מכתב של שתי מילים, עם אירועי היום. ככה, בשבילה זה מספיק. החיים האלה נמשכים כבר ארבע שנים, והיא כבר התרגלה אליהם, הגברת פרולה. נכנעה לגורלה, כן. היא כבר לא סובלת כמעט.

כאילו שקל להבין את ההשלמה הזו של גברת פרולה, את השגרה הזו שנוצרה מההקרבה שלה, הקרבה שנזקפת גם היא לחובתו של האדון פונצה, חתנה, חוב שהולך ומעמיק ככל שהיא מאריכה בדברי המחילה לו.

לכן בתרעומת אמיתית, ואני אומר שגם בפחד, הגברות של וולדנה, למחרת ביקור ראשון של הגברת פרולה, קיבלו הודעה על בקור צפוי נוסף, של האדון פונצה, שבקש מהן שיעניקו לו רק שתי דקות של קשב, למען "הצהרה נחוצה", אם הדבר אינו גורם להן אי נוחות.

בפנים סמוקות, על סף תבערה, בעיניים יותר קשות ויותר קודרות מתמיד, ביד ממחטה שבולטת בלובנה, כמו גם החפתים וצווארון החולצה, על רקע העור, שער הגוף והחליפה השחורים, האדון פונצה, מנגב ללא הרף את הזיעה שנוזלת על המצח הנמוך והלחיים החלקות והארגמניות, לא רק בגלל החום, אלא בגלל האלימות הכבושה שניכרת לעין ובגללה רועדות הידיים הגדלות וארוכות הציפורניים; באופן זה ובסלון זה, מול גבירות אלו שנראות לו מבוהלות קמעה, הוא שואל תחילה האם הגברת פרולה, חמותו, בקרה אצלן ביום הקודם; אחר כך, בכאב, במאמץ, בהתרגשות שגוברת מרגע לרגע, האם היא דברה איתן על הבת והאם היא אמרה שהוא אוסר עליה באופן מוחלט לראות אותה ולעלות לביתה.

הגברות, בראותן אותו כל כך נרגש, כפי שקל לדמיין, מהרו לענות לו שהגברת פרולה, כן, זה נכון, ספרה להן על האיסור לראות את הבת, אך גם דברים טובים ככל שניתן להעלות על הדעת, עד כדי כך שהיא מוחלת לו, ולא רק זה אלא שהיא אינה מטילה עליו אפילו צל צילה של אשמה בנוגע להרחקה שלה עצמה.

אך לא רק שתשובה זו של הגברות לא הרגיעה את האדון פונצה, אלא שהוא התרגש יותר אפילו; עיניו הפכו קודרות יותר; חודרות יותר; אגלי הזיעה כבדים יותר; לבסוף, במאמץ עצום לרסן את עצמו, המשיך "בהצהרה הנחוצה" שלו.

והנה היא בפשטות: הגברת פרולה, אומללה שכמותה, זה לא נראה כך, אבל היא משוגעת.

משוגעת מזה ארבע שנים, כן. השיגעון שלה מתבסס בדיוק על האמונה שלה שהוא לא רוצה לתת לה לראות את בתה. איזה בת? היא מתה, היא מתה כבר ארבע שנים הבת: והגברת פרולה, בדיוק בגלל הצער שגרם לה מוות זה, השתגעה: במזל, השתגעה, כן, מפני שהשיגעון הוא המפלט שלה מהצער חסר המוצא. ברור שלא היתה יכולה להימלט אלמלא האמינה שבתה לא מתה באמת ושהוא, החתן שלה, לא רוצה לתת לה לראותה יותר.

רק בשל החמלה על האומללה, הוא, האדון פונצה משלים כבר ארבע שנים, בקורבנות עצומים, עם הטירוף מעורר הרחמים הזה: הוא מחזיק, בהוצאות שהן מעל ליכולתו, שני בתים: אחד לעצמו ואחד עבורה; ומכריח את אשתו השנייה, שלמרבה המזל עושה זאת בנדיבות וברצון, ומשלימה עם הטירוף הזה. אבל הנדיבות, באמת, צריך להיות לה גבול: גם בשל המעמד שלו כעובד צבור, האדון פונצה לא יכול להרשות שיחשבו בעיר דבר כל כך אכזרי ולא סביר: כלומר שהוא, בגלל קנאה או סיבה כלשהי אחרת, אוסר על אם מסכנה לראות את בתה שלה.

בהצהרה זו, קד האדון פונצה בפני הגברות הנבוכות והלך לדרכו. אולם מבוכה זו של הגברות לא הספיקה להתפוגג אף במעט וכבר הופיעה שוב הגברת פרולה, בארשת המתוקה שלה, של מלנכוליה מעורפלת ובקשה לסלוח לה, אם בגינה נתפסו הגברות הטובות לבהלה מסוימת בשל הביקור של האדון פונצה, חתנה.

והגברת פרולה, בחביבות ובטבעיות הגדולות בעולם, הצהירה בתורה, אך בחשאיות רבה, למען השם! מפני שהאדון פונצה נושא תפקיד ציבורי, ובדיוק בגלל זה נמנעה בפעם הראשונה מלהגיד, מפני שאכן זה עלול לפגוע קשות בקריירה שלו; האדון פונצה, מסכן –  מזכיר מעולה, מעולה, במשרד המושל, מושלם, מדייק בכל מעשיו, בכל מחשבותיו, מלא בתכונות טובות – האדון פונצה, מסכן, בנקודה זו בלבד חסר… חסר כל הגיון, זהו; המשוגע זה הוא; והשיגעון שלו מבוסס בדיוק על זה: האמונה שאשתו מתה מזה ארבע שנים ושהוא מסתובב ומספר שהיא המשוגעת, הגברת פרולה שמאמינה שהבת עדיין בחיים. לא, הוא לא עושה את זה בכדי להצדיק בדרך כלשהי בפני האחרים את הקנאה המטורפת כמעט והאיסור האכזרי עליה לראות את הבת, לא; הוא מאמין, באמת ובתמים מאמין האומלל שאשתו מתה וזו אינה אלא אשה שנייה. מקרה מעורר חמלה!… נו, האיש האומלל, מפני שהאהבה המופרזת שלו כמעט הצליחה בעבר לחסל, להרוג את האשה הצעירה והעדינה עד שהיה צורך להבריח אותה בחשאי ולסגור אותה ללא ידיעתו בבית הבראה. האיש המסכן, טירוף האהבה הזה עוות לו נוראות את המוח, שיגע אותו; הוא האמין שהאישה מתה באמת: הרעיון הזה נתקע לו כל כך עמוק במוח שאי אפשר היה יותר להוציא אותו משם, אפילו כאשר היא חזרה משם אחרי שנה בערך, פורחת כבראשונה והופיעה לפניו. הוא חשב אותה לאחרת: גם בזכות עזרתם של אחרים, קרובים וחברים, שהעמידו פנים שאלו נישואים שניים, והשיבו לו בשלמות את האיזון הנפשי.

כעת מאמינה הגברת פרולה שיש לה יסוד לחשוד שמזה זמן מה חזר חתנה לעצמו והוא מעמיד פנים, מעמיד פנים בלבד, שהוא מאמין שאשתו היא אשה שנייה, בכדי לשמור אותה לעצמו, ללא קשר עם אף אחד, מפני שמפעם לפעם מתפרץ בו מחדש הפחד שהיא שוב תילקח ממנו בהיחבא.

אכן כן. איך להסביר, אם אין זה כך, את כל הדאגה ותשומת הלב שהוא מקדיש לה, החמות שלו, אם הוא באמת מאמין שזו שעימו היא אשה שנייה? הוא לא היה חייב לציית למחויבות לדאגה כה רבה למשהי, שלמעשה, איננה כבר החמות שלו, נכון? את זה, שים לב, אמרה הגברת פרולה, לא בשביל להוסיף ולהוכיח שהוא המשוגע; אלא גם כדי להוכיח לעצמה שהחשד שלה מבוסס.

בינתיים, – היא מסכמת באנחה שמפתלת את שפתיה לחיוך מתוק ומלא תוגה – בינתיים הבת המסכנה שלי חייבת להעמיד פנים שאיננה מי שהיא, אלא אחרת, וגם אני חיבת להעמיד פנים שאני משוגעת שמאמינה שהבת שלה עדיין בחיים. אבל זה לא עולה לי ביוקר, תודה לאל, מפני שהיא שם, הבת שלי, בריאה ומלאת חיים, אני רואה אותה, מדברת איתה, אבל נידונה שלא לחיות עמה, וגם לראותה ולדבר עמה רק ממרחק, מפני שהוא חייב להאמין, או להעמיד פנים שהוא מאמין שהבת שלי, אלוהים ישמור, מתה וזו שעמו היא אשה שנייה. אבל אני חוזרת ואומרת מה זה חשוב אם בדרך זה הצלחנו להחזיר את השלווה לשניהם? אני יודעת שבתי נערצת, מרוצה; אני רואה אותה, מדברת עמה, ומתוך אהבתי אליה ואליו אני כופה על עצמי לחיות ככה ולהיחשב למשוגעת, גברתי, סבלנות..

אני שואל, לא נראה לכם שוולדנה נשארה פעורת פה? כולם מחליפים מבטים כחסרי בינה? למי להאמין מבין השניים? מי המשוגע? איפה המציאות? איפה האשליה?

את זה יכולה להגיד אשתו של האדון פונצה. אבל גם בה אי אפשר לבטוח, בפניו היא מחויבת להיות האשה השנייה; כפי שאי אפשר לבטוח בה בפני הגברת פרולה, היא מאשרת שהיא הבת. חייבים להפריד אותה ולתת לה להגיד את האמת בארבע עיניים. זה בלתי אפשרי. האדון פונצה, בין אם הוא משוגע או לא – הוא באמת קנאי עד מאד ולא נותן לאיש לפגוש את אשתו. הוא מחזיק אותה למעלה, כמו אסירה, נעולה; וזה ללא ספק תומך בגברת פרולה; אבל האדון פונצה אומר שהוא מחויב לנהוג כך, ושאשתו בעצמה כופה זאת עליו, מפחד שהגברת פרולה תכנס לבית במפתיע. זה הסבר אפשרי. עובדה נוספת היא שהאדון פונזה לא מחזיק אפילו משרתת בבית. הוא אומר שהוא עושה זאת מטעמי חסכון, הוא צריך לשלם שכירות לשני בתים; ובינתיים הוא לוקח על עצמו את נטל הקניות היומי, והאשה, שלפי דבריו אינה בתה של הגברת פרולה, נושאת בעול מתוך חמלה עליה, מכיוון שהיא זקנה אומללה שהיתה החמות של בעלה, ודואגת בעצמה לכל ענייני הבית, גם העלובים ביותר, ואינה יכולה להיעזר במשרתת. זה נראה לכולם מעט מוגזם. אבל אמת היא שמצב העניינים זה, אם אין זה בגלל הרחמים ניתן להסבירו בגלל הקנאה שלו.

בינתיים, המושל של וולדנה, מרוצה ההצהרה של האדון פונצה. אבל ברור שתדמיתו, ובמידה רבה גם התנהגותו אינן מעידות לטובתו, לפחות בעיני הגברות של וולדנה שנוטות להאמין לגברת פרולה. למעשה, היא הראתה להן ברוב התחשבות את הפתקאות הלבביות שיורדות אליה בסלסילות של הבת, וגם לא מעט מסמכים פרטיים אחרים, שהאדון פונצה אינו נותן בהם שמץ של אימון, באומרו שהם הונפקו כדי לאשש את ההונאה הנוגעת ללב.

בכל מקרה, דבר אחד וודאי: הם שניהם מפגינים זה כלפי זה, רוח הקרבה מופלאה, נוגעת ללב וכאשר האחד מפגין שיגעון השני מעניק לו חמלה עדינה. שניהם שוטחים נהדר את טיעוניהם, עד שלא יעלה בדעתו של משהו בוולדנה לומר שאחד מהשניים משוגע, אילו לא אמרו זאת הם בעצמם: האדון פונצה על הגברת פרולה והגברת פרולה על האדון פונצה.

הגברת פרולה מבקרת תדיר את חתנה במשרדי המושל כדי להתייעץ בו, או שהיא היא מחכה לו כדי ללוות אותו בקניות: הוא מצידו, לעיתים קרובות מאד בשעתו החופשית וכל ערב הולך האדון פונצה לבקר את הגברת פרולה בדירה המרוהטת; ובכל המקרים שבהם אחד מהם פוגש את השני במקרה; הם ממשיכים ביחד בלבביות רבה; הוא נותן לה ללכת לימינו ואם היא עייפה מגיש לה את ידו, והם הולכים כך ביחד, למרות המלמולים והתדהמה והבהלה של האנשים שחוקרים אותם, סוקרים אותם עוקבים אחריהם, ו-כלום! לא מצליחים עדיין בשום אופן להבין מי המשוגע מבין השניים, איפה האשליה ואיפה המציאות.

תרגום – שירלי פינצי לב

מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג’י פירנדלו -בקורת

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי – תרגום הפתיחה

אינני יודע מדוע באותו רגע הסתובבתי.

ראיתי, במרחק קצר מאחורי, את רקמות הזהב הצפופות ואת הפיתוחים הדמשקאים של גלימת הכומר הזקן , את פניו הרזים והקורנים, את הלהבה חסרת המנוחה של אישוניו הקטנים והשחורים, ואת המדונה השחורה בגומחה המוזהבת במרכז המזבח, בין השלהבות האדומות של הנרות, גבוהות ומתנודדות. מדונת העץ השחור העתיקה הגיעה מהמזרח, אמרו שהיתה יצירה של סן לוקה. התחנכתי במכללה ישועית ולכן הכרתי את כל הנתונים על מה שהתגלה מאחורי: אבל רק אז חשבתי שגם הגלימות הללו, עיטורים אלו, וטכס זה היו קדמונים והגיעו מהמזרח. אולי תמיד היה להם כוח מאגי ומאיים, במיוחד עבור מישהו שחושש לגורלו הוא, ואשר צופה בו כפי שאני צופה בו. האם לכסות את עיני בכף ידי? להתפלל או להעמיד פנים כמתפלל כפי שפעמים רבות ראיתי חתן עושה בזמן הטכס? אך הנה הכומר הזקן כבר ממלמל את הנוסחה הקדושה וההחלטית. רגעים ספורים אחר כך הגיע הרגע של ה"כן".

ובאותו רגע, הסתובבתי.

היו שם מוזמנים מועטים: רק שבעה, כולל העדים ואימי.

לכן, כשהסתובבתי הבחנתי בשניים הנוספים: בואקלב ובה, הם הגיעו כשכבר כמעט התחלנו לחכות להם, הם הגיעו בזמן, ואולי, עבורי, היה טוב יותר… שטויות, אמונות טפלות מיושנות! את ואקלב הכרתי כבר. אבל את אנה, אותה ראיתי לראשונה באותו רגע. ובכן, אני יכול להגיד רק זאת: אילו הגיעו רגע מאוחר יותר אולי הייתי מבטא "כן" אמיתי, כך אני חושב לעצמי: לעומת זאת באותו זמן חשבתי עליה, שלבסוף ראיתי אותה.

ליד ואקלב, גבוה, בלונד-קש, חיוור, גרום, אנה היתה גבוהה מעט פחות. גבוהה ובנויה לתלפיות. אפודה מפרוות חורפן, כובע חום גדול ורעלה בצבע באז': ביד עטויה כפפת באז' הפשילה את הרעלה, בדיוק ברגע שהסתובבתי, כמו בכדי להטיב לראות אותי. אני ראיתי באותו רגע את כולה: הפנים המלאים, העור הכהה מעט, השפתיים הבשרניות, המבט החודר, נעוץ בי; הבעה רצינית ודוממת. Here I am, נראתה אומרת לי. הנני, זאת אני, הגיסה הגדולה שלך.

לאדית, לעומת זאת, היו אותן שערות קש בלונדיות כמו של האח, ואותן פנים מחודדות, לבנות כמעט. הלובן הזה בדיוק, הבלונד הזה, שבו הבחנתי מבין אדי המזון, אצל "קול'ס", בסטורס, כשרק הגעתי לאמריקה שנתיים וחצי קודם לכן. כעת כרעה לצידי. הבטתי בה כאשר בתורה עמדה לומר "כן". המבט הילדותי הכחול כפלדה ממוקד כולו בכומר, הצדודיות החזקה והעדינה, השפתיים חסרות הדם והפעורות למחצה שביטלו מיד את הדמיון לאנה, חברתה הטובה שעד כה מעולם לא פגשתי. שפתיה הפעורות של אדית רעדו קלות, אולי רק מהפחד מהברה אחת מגוחכת: למעשה, אמרה כן, "סי" באיטלקית, מוגזם באורכו, כמו see או  sea, כמו "לראות" או כמו "ים".

ענדתי לה את הטבעת, הרגשתי את ידה חמה ויבשה, יד של פועלת. ידיה, אחרי פניה, היו אחד הדברים הראשונים בה שעוררו את התפעלותי. כמו שאר המגישים התייצבה מאחורי הדלפק לבושה בחולצה לבנה, השרוולים מקופלים מעל המרפק, המצנפת מעומלנת, אבל, אחרת מכולם, ללא כפפות הכותנה הלבנות הדרושות. ידיה הערומות אחזו במצקות כבנשק; האלימות שבה חילקה את התבשילים היתה קרבית לגמרי. שבועות על גבי שבועות, בארוחת הצהריים בקול'ס, ראיתי אותה כך. הבטתי בה בעניין, כל פעם. יתכן שיותר מכפי שמצאה חן בעיני, היא סקרנה אותי, עניינה אותי. היא עבדה בעיניים מושפלות, יצרה בעיני רושם שתמיד היתה בלתי מרוצה, אולי אפילו כועסת. היא לא הרימה את עיניה אלי גם כאשר היה זה טבעי: גם לא כאשר אמרתי לה מה בחרתי מבין מנות היום, כדורי בשר עם ספגטי, בשר חזיר ושעועית, בשר מעושן. בקיצור, מעולם לא הצלחתי לפגוש את מבטה!

כבר במילאנו, לאחר שסיימתי תואר בספרות אמריקאית, לימדתי כמורה מחליף בתיכון פריני; אבל האנגלית שלי לא היתה עדיין מהוקצעת. לפעמים, ברעש של הקפיטריה הצפופה, הייתי צריך לחזור על בקשתי אל המגישים האחרים. לא אליה. היא הבינה אותי מייד, תמיד. מכיוון שנראה לי בלתי אפשרי, בהתחשב במראה שלה, שהיא ממוצא איטלקי ומעט מורגלת למבטא שלי, הסקתי שהיתה מהירת תפיסה, נבונה מאד.

עד שיום אחד ראיתי אותה צוחקת צחוק משוחרר, ושמעתי את קולה. היא התבדחה עם סטודנט צעיר שהקדים אותי עם צלחתו ליד הדלפק. ובכן, היא היתה גם חביבה! ניסיתי לנצל את רגע העליצות הזה כדי לומר לה משהו מייד כשהגיע תורי. אינני זוכר כבר מה אמרתי לה: אבל אני בטוח שענתה לי אגב צחוק, לכאורה גם איתי, אך מכיוון שהיה זה כלאחר יד, העניין פגע בי, מעין הוכחה לאדישות. הייתי מעדיף שסוף סוף תשים לב לקיומי, שתשנה הבעה: הייתי מעדיף זאת גם במחיר שאראה אותה חוזרת לארשת הזועפת הרגילה שלה. לכן הסתכנתי, בעיקשות מסוימת, אולי אפילו באירוניה: "You look happy, today!" את נראית שמחה היום!

כעוסה, בוטה: "לא!" אמרה, שולחת לעברי מבט זועם ופנתה בחופזה לשרת את הבא אחרי בתור. אכן קיבלתי את מה שרציתי: לראות אותה שוב במצב רוח רע. אך לא הרגשתי מרוצה: בכל מקרה פגוע. האם זה מה שרציתי?

לשווא, בחודשים הבאים, חיפשתי הזדמנות אחרת להחליף איתה כמה מילים. לעיתים הגעתי בכוונה מעט מוקדם או באיחור קל לשעת ארוחת הצהריים, מתוך מחשבה שצפיפות קטנה יותר תהיה לטובתי. לעיתים, כאשר לא ראיתיה בצהרים מאחורי הדלפק, הבנתי שהחליפה משמרת ובאתי גם בערב: תמיד לשווא. מצאתי אותה עסוקה וזועפת: אם היתה פחות עסוקה, היתה אפילו יותר זעופה, כך לא יכולתי לקשור שיחה.

התחלתי לתהות איזו סיבה יש לה להתחמק ממני: זו לא היתה אנטיפטיות, גם לא חוסר סבלנות מוזר, כאילו כבר עמדה על קנקני וגמרה בליבה: החדש הזה כאן, זה שם, מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

זה כמובן סקרן אותי יותר ויותר. היא היתה שונה מכל האחרות. חשתי בה איזה ניגוד פתטי שנגע בליבי באופן מסתורי. מצחה, ממוסגר בברק כמעט כסוף של קצות השיער שחרגו מהמצנפת, היה רחב, בהיר, בעל קימור עדין: באחד הימים נדהמתי לראות שבקצה, ממש בקו השיער, היתה רצועה של סנטימטר לערך מגולחת בסכין גילוח וקצוות השיער המועטים שחמקו מחוץ לשולי המצנפת היו קצרים, זיפיים ולא מסודרים. עיוות מגוחך. שאלתי אותה מה קרה לה.

"Just a fucking mistake of the hairdresser", אמרה בזעם: סתם טעות מזוינת של הספר. ועיניה האפורות-תכולות מלאו דמעות.

דמעות בלתי רצוניות אלו בפני, אשר לא ציפיתי להן, כמעט גרמו לי לברוח כמו מאש: לא רציתי לראותן! אבל בינתיים חדרה אלי תחושה מוזרה, חולשה, רכות, כמעט כאילו האחראי לטבח הייתי אני, לא הספר. ובכן, היא היתה נערה פותה, ילדה, היא היתה זקוקה למישהו שיטפל בה! או אולי לי היה צורך להגן עליה? בגיל עשרים ושבע היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתנסיתי במשהו מעין זה כלפי יצור אנושי, כמו כלפי בת או אחות קטנה.מלמלתי בטיפשות שהיתה צריכה לשים לב מעט יותר למה שעלול לקרות לה.

"Mind your own fucking business", אמרה. ביטוי סלנג בנימה גסה, אצלנו היו אומרים "אל תדחוף את האף שלך". ונעלמה באדים מאחורי זגוגית דלפק המרקים.

תרגום – שירלי פינצי לב

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי – בקורת