ארכיון תג: מריו סקוטי

התרגום הראשון שלי מאיטלקית

התרגום הראשון שלי מאיטלקית היה בעצם התרגום השני שלי. התרגום הראשון היה תרגום מתווך מרוסית, ולא עליו אני רוצה לספר היום. חם היום, וזאת הזדמנות מצוינת לסיפור ארוך ומפותל שבסופו תרגום של פרק מספר פילוסופיה – שאותו אפרסם מחר.

הסיפור מתחיל ברחוב ארנו 21 ברומא, בבניין שנבנה בשנות העשרים של המאה הקודמת, ולפחות חלק מהדירות בו בבעלות הוותיקן. המשפחה של אישי חיה בו בשכירות מוגנת יותר משבעים שנה, כמעט ברציפות. פרט לתקופה של פחות משנה, בעת הכיבוש הנאצי בשנים 1943-44, שבה הם הסתתרו במנזרים ואנשים אחרים גרו בבית. החורף של אותו שנה היה קשה במיוחד, בנוסף לרעב, והמשפחה שגרה שם שרפה חלק מהספרים כדי להתחמם.  

זאת הייתה דירה מרווחת מאוד, הדודה הזקנה של אישי שמחה לארח אותנו, ובתקופה שהילדים היו קטנים  הגענו לשם לעיתים קרובות. בחיפה אנחנו גרים בקומת קרקע, הרצפה מכוסה שטיחים, אין שכנים מתחת, אין חפצים שבירים, ותמיד עודדנו את הילדים להוציא מרץ ולזוז, כלומר, הילדים שלנו נהגו לקפוץ כל הזמן, מכל מקום ולכל מקום. רק מה, על רצפה חשופה בקומה רביעית זה רעיון קצת פחות טוב. במיוחד מבחינת השכנים למטה. מדי פעם הדודה הייתה מופיעה בפנים חמורי סבר ומודיעה ש"הפרופסור ביקש שהילדים לא יקפצו." הפרופסור היה במקרה זה השכן מלמטה (היו שם שלושה פרופסורים בשטח, והיה די מאתגר לעקוב במי מדובר כל פעם). הוא היה חבר קרוב של חמי (עוד פרופסור), ובאמת שהשתדלנו מאוד למנוע מהם לקפוץ, אם כי אני לא יכולה להגיד שבהצלחה מלאה, או שחיבבתי במיוחד את הנזיפות המוצדקות האלו. כשהבן הצעיר היה בן ארבע התחלתי ללמוד לקראת תואר שני בספרות. באחד הביקורים ניסה אישי להעלות את קרנו של השכן מלמטה בעיני, וסיפר לי שהוא בעצם פרופסור חשוב לספרות. בפעם הבאה שהגעתי לספריית האוניברסיטה חיפשתי את שמו במאגרי המידע. חזרתי הביתה והודעתי בשחצנות של סטודנטית בלימודי השלמה: "פחחח, גם כן פרופסור, הוא לא פרסם שום מאמר יותר מעשרים שנה.". התשובה הייתה: "נכון, אבל הוא העורך הראשי של מהדורת 'כל כתבי' של איזה פילוסוף איטלקי, אני לא יודע כמה הוא נחשב בעולם, אבל האיטלקים מאוד מעריכים אותו, קוראים לו בנדטו קרוצ'ה."

שנה או שנתיים אחר כך לקחתי את הקורס "השיפוט האמנותי" בחוג לפילוסופיה אצל הפרופ' רות לורנד. בינתיים קראתי קצת יותר על קרוצ'ה, קצת התביישתי בזלזול שלי במריו סקוטי, וחשבתי שזאת הזדמנות לתיקון. בקשתי להכין רפרט על פרק מתוך הספר של קרוצ'ה "אסתטיקה כמדע של ביטוי ובלשנות כללית". מכיוון שאני לא אוהבת לדבר באוויר, ובשלב הזה הכרתי את הסטודנטים באוניברסיטה וידעתי שהסיכוי שיקראו פרק שלם באנגלית אפסי, החלטתי, בעזות מצח של טירונית, לתרגם אותו לעברית ולחלק להם את התרגום שבוע מראש.

עברו עוד כמה שנים, תרגמתי בעקביות לכתב העת דחק, ונזכרתי באותו פרק ששכב זנוח במעמקי הענן שלי. יהודה ויזן שמח לקבל אותו, והוא פורסם בכרך ז' של דחק (2016). עד היום אין לי מושג למה זה היה אקורד הסיום של שיתוף הפעולה עם דחק, וזה גם לא כל כך משנה, אבל אני לא רואה סיבה לא לפרסם אותו גם בבלוג שלי (מחר).

טעם וייצור מחדש של אמנות – בנדטו קרוצ'ה

רגע של שלווה בוִיָה אָרְנוֹ: מי היה מאמין שהמלאכים הללו קפצו לפרופסור סקוטי על הראש?