Tag Archives: מריו סולדאטי

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי – תרגום הפתיחה

אינני יודע מדוע באותו רגע הסתובבתי.

ראיתי, במרחק קצר מאחורי, את רקמות הזהב הצפופות ואת הפיתוחים הדמשקאים של גלימת הכומר הזקן , את פניו הרזים והקורנים, את הלהבה חסרת המנוחה של אישוניו הקטנים והשחורים, ואת המדונה השחורה בגומחה המוזהבת במרכז המזבח, בין השלהבות האדומות של הנרות, גבוהות ומתנודדות. מדונת העץ השחור העתיקה הגיעה מהמזרח, אמרו שהיתה יצירה של סן לוקה. התחנכתי במכללה ישועית ולכן הכרתי את כל הנתונים על מה שהתגלה מאחורי: אבל רק אז חשבתי שגם הגלימות הללו, עיטורים אלו, וטכס זה היו קדמונים והגיעו מהמזרח. אולי תמיד היה להם כוח מאגי ומאיים, במיוחד עבור מישהו שחושש לגורלו הוא, ואשר צופה בו כפי שאני צופה בו. האם לכסות את עיני בכף ידי? להתפלל או להעמיד פנים כמתפלל כפי שפעמים רבות ראיתי חתן עושה בזמן הטכס? אך הנה הכומר הזקן כבר ממלמל את הנוסחה הקדושה וההחלטית. רגעים ספורים אחר כך הגיע הרגע של ה"כן".

ובאותו רגע, הסתובבתי.

היו שם מוזמנים מועטים: רק שבעה, כולל העדים ואימי.

לכן, כשהסתובבתי הבחנתי בשניים הנוספים: בואקלב ובה, הם הגיעו כשכבר כמעט התחלנו לחכות להם, הם הגיעו בזמן, ואולי, עבורי, היה טוב יותר… שטויות, אמונות טפלות מיושנות! את ואקלב הכרתי כבר. אבל את אנה, אותה ראיתי לראשונה באותו רגע. ובכן, אני יכול להגיד רק זאת: אילו הגיעו רגע מאוחר יותר אולי הייתי מבטא "כן" אמיתי, כך אני חושב לעצמי: לעומת זאת באותו זמן חשבתי עליה, שלבסוף ראיתי אותה.

ליד ואקלב, גבוה, בלונד-קש, חיוור, גרום, אנה היתה גבוהה מעט פחות. גבוהה ובנויה לתלפיות. אפודה מפרוות חורפן, כובע חום גדול ורעלה בצבע באז': ביד עטויה כפפת באז' הפשילה את הרעלה, בדיוק ברגע שהסתובבתי, כמו בכדי להטיב לראות אותי. אני ראיתי באותו רגע את כולה: הפנים המלאים, העור הכהה מעט, השפתיים הבשרניות, המבט החודר, נעוץ בי; הבעה רצינית ודוממת. Here I am, נראתה אומרת לי. הנני, זאת אני, הגיסה הגדולה שלך.

לאדית, לעומת זאת, היו אותן שערות קש בלונדיות כמו של האח, ואותן פנים מחודדות, לבנות כמעט. הלובן הזה בדיוק, הבלונד הזה, שבו הבחנתי מבין אדי המזון, אצל "קול'ס", בסטורס, כשרק הגעתי לאמריקה שנתיים וחצי קודם לכן. כעת כרעה לצידי. הבטתי בה כאשר בתורה עמדה לומר "כן". המבט הילדותי הכחול כפלדה ממוקד כולו בכומר, הצדודיות החזקה והעדינה, השפתיים חסרות הדם והפעורות למחצה שביטלו מיד את הדמיון לאנה, חברתה הטובה שעד כה מעולם לא פגשתי. שפתיה הפעורות של אדית רעדו קלות, אולי רק מהפחד מהברה אחת מגוחכת: למעשה, אמרה כן, "סי" באיטלקית, מוגזם באורכו, כמו see או  sea, כמו "לראות" או כמו "ים".

ענדתי לה את הטבעת, הרגשתי את ידה חמה ויבשה, יד של פועלת. ידיה, אחרי פניה, היו אחד הדברים הראשונים בה שעוררו את התפעלותי. כמו שאר המגישים התייצבה מאחורי הדלפק לבושה בחולצה לבנה, השרוולים מקופלים מעל המרפק, המצנפת מעומלנת, אבל, אחרת מכולם, ללא כפפות הכותנה הלבנות הדרושות. ידיה הערומות אחזו במצקות כבנשק; האלימות שבה חילקה את התבשילים היתה קרבית לגמרי. שבועות על גבי שבועות, בארוחת הצהריים בקול'ס, ראיתי אותה כך. הבטתי בה בעניין, כל פעם. יתכן שיותר מכפי שמצאה חן בעיני, היא סקרנה אותי, עניינה אותי. היא עבדה בעיניים מושפלות, יצרה בעיני רושם שתמיד היתה בלתי מרוצה, אולי אפילו כועסת. היא לא הרימה את עיניה אלי גם כאשר היה זה טבעי: גם לא כאשר אמרתי לה מה בחרתי מבין מנות היום, כדורי בשר עם ספגטי, בשר חזיר ושעועית, בשר מעושן. בקיצור, מעולם לא הצלחתי לפגוש את מבטה!

כבר במילאנו, לאחר שסיימתי תואר בספרות אמריקאית, לימדתי כמורה מחליף בתיכון פריני; אבל האנגלית שלי לא היתה עדיין מהוקצעת. לפעמים, ברעש של הקפיטריה הצפופה, הייתי צריך לחזור על בקשתי אל המגישים האחרים. לא אליה. היא הבינה אותי מייד, תמיד. מכיוון שנראה לי בלתי אפשרי, בהתחשב במראה שלה, שהיא ממוצא איטלקי ומעט מורגלת למבטא שלי, הסקתי שהיתה מהירת תפיסה, נבונה מאד.

עד שיום אחד ראיתי אותה צוחקת צחוק משוחרר, ושמעתי את קולה. היא התבדחה עם סטודנט צעיר שהקדים אותי עם צלחתו ליד הדלפק. ובכן, היא היתה גם חביבה! ניסיתי לנצל את רגע העליצות הזה כדי לומר לה משהו מייד כשהגיע תורי. אינני זוכר כבר מה אמרתי לה: אבל אני בטוח שענתה לי אגב צחוק, לכאורה גם איתי, אך מכיוון שהיה זה כלאחר יד, העניין פגע בי, מעין הוכחה לאדישות. הייתי מעדיף שסוף סוף תשים לב לקיומי, שתשנה הבעה: הייתי מעדיף זאת גם במחיר שאראה אותה חוזרת לארשת הזועפת הרגילה שלה. לכן הסתכנתי, בעיקשות מסוימת, אולי אפילו באירוניה: "You look happy, today!" את נראית שמחה היום!

כעוסה, בוטה: "לא!" אמרה, שולחת לעברי מבט זועם ופנתה בחופזה לשרת את הבא אחרי בתור. אכן קיבלתי את מה שרציתי: לראות אותה שוב במצב רוח רע. אך לא הרגשתי מרוצה: בכל מקרה פגוע. האם זה מה שרציתי?

לשווא, בחודשים הבאים, חיפשתי הזדמנות אחרת להחליף איתה כמה מילים. לעיתים הגעתי בכוונה מעט מוקדם או באיחור קל לשעת ארוחת הצהריים, מתוך מחשבה שצפיפות קטנה יותר תהיה לטובתי. לעיתים, כאשר לא ראיתיה בצהרים מאחורי הדלפק, הבנתי שהחליפה משמרת ובאתי גם בערב: תמיד לשווא. מצאתי אותה עסוקה וזועפת: אם היתה פחות עסוקה, היתה אפילו יותר זעופה, כך לא יכולתי לקשור שיחה.

התחלתי לתהות איזו סיבה יש לה להתחמק ממני: זו לא היתה אנטיפטיות, גם לא חוסר סבלנות מוזר, כאילו כבר עמדה על קנקני וגמרה בליבה: החדש הזה כאן, זה שם, מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

זה כמובן סקרן אותי יותר ויותר. היא היתה שונה מכל האחרות. חשתי בה איזה ניגוד פתטי שנגע בליבי באופן מסתורי. מצחה, ממוסגר בברק כמעט כסוף של קצות השיער שחרגו מהמצנפת, היה רחב, בהיר, בעל קימור עדין: באחד הימים נדהמתי לראות שבקצה, ממש בקו השיער, היתה רצועה של סנטימטר לערך מגולחת בסכין גילוח וקצוות השיער המועטים שחמקו מחוץ לשולי המצנפת היו קצרים, זיפיים ולא מסודרים. עיוות מגוחך. שאלתי אותה מה קרה לה.

"Just a fucking mistake of the hairdresser", אמרה בזעם: סתם טעות מזוינת של הספר. ועיניה האפורות-תכולות מלאו דמעות.

דמעות בלתי רצוניות אלו בפני, אשר לא ציפיתי להן, כמעט גרמו לי לברוח כמו מאש: לא רציתי לראותן! אבל בינתיים חדרה אלי תחושה מוזרה, חולשה, רכות, כמעט כאילו האחראי לטבח הייתי אני, לא הספר. ובכן, היא היתה נערה פותה, ילדה, היא היתה זקוקה למישהו שיטפל בה! או אולי לי היה צורך להגן עליה? בגיל עשרים ושבע היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתנסיתי במשהו מעין זה כלפי יצור אנושי, כמו כלפי בת או אחות קטנה.מלמלתי בטיפשות שהיתה צריכה לשים לב מעט יותר למה שעלול לקרות לה.

"Mind your own fucking business", אמרה. ביטוי סלנג בנימה גסה, אצלנו היו אומרים "אל תדחוף את האף שלך". ונעלמה באדים מאחורי זגוגית דלפק המרקים.

תרגום – שירלי פינצי לב

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי – בקורת 


מודעות פרסומת

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי

La sposa americana / Mario Soldati

כריכת הספר מביכה מעט: תצלום בוהק של אשה שרועה למחצה ולגופה רק כתונת תחרה כתומה. זו לא הכריכה שמומלץ להסתובב איתה במסדרונות החוג לספרות. מבט נוסף מאפשר מעט יותר סלחנות: על הכריכה האחורית מודפסת המלצה חמה של איטלו קלווינו, התצלום לקוח מתוך הסרט שביים בנו של הסופר בעקבות הרומאן, והמוסכמות באיטליה באותה תקופה לגבי כריכות היו אחרות (את כריכת המהדורה האיטלקית הראשונה של "כזב וכישוף" של אלזה מורנטה הייתי מסווגת ללא היסוס למחלקת הרומאן הרומנטי). הרומאן אכן מציע יותר ממה שהכריכה מרמזת עליו.

בתחילת שנות השישים נוסע חוקר ספרות איטלקי צעיר לשנתיים לאוניברסיטה בארצות הברית. אדוארדו, האיטלקי ממילאנו מוצא את עצמו בעירת אוניברסיטה מנומנמת, וכך, במוקד התעניינותו נמצאת מגישה בקפטריה המקומית. אדית, אמריקאית בהירה ממוצא צכ'י, מייצגת עבורו, האירופאי, את הרעננות והחספוס של אמריקה. הוא מגלה אשה צעירה, ענייה, לא משכילה, בוטה וישירה שמסתערת על החיים במלוא המרץ. אדית היא אישה מהזן החדש, היא אינה ממתינה לאביר על הסוס הלבן אלא נחושה לבנות את חייה בכוחות עצמה. היא חולמת ללמוד חשבונאות, מקצוע פרקטי בו תוכל להתפרנס בכבוד. בינתיים היא עובדת, תומכת בהוריה, מעשנת בשרשרת, מקללת ונהנת מחופש מיני. מנקודת מבטו של אדוארדו אדית היא חידה מלאת סתירות שאינו מצליח לפצח. לאחר הערב הראשון שלהם ביחד אומרת לו אדית: "או אדוארדו, אתה כמו שאני אומרת… אבל אתה לא בשבילי", משפט שממשיך לנקר במוחו במשך שנים, ללא הסבר. האם היא דוחה על הסף את האפשרות לקשר ביניהם? האם היא רוצה להישאר לבדה? האם המרחק ביניהם חייב להישמר? האם הוא אינו עונה על ציפיותיה? האם הוא גבר החלומות הבלתי מושג? האם הפער התרבותי ביניהם בלתי ניתן לגישור? אדית מדלגת במהירות בין רכות, רגשנות, התקפי קנאה, זעם, קרירות וציניות. יש בה שלוב של תמימות ותועלתנות מחושבת. בערב הראשון אדוארדו קונה את ליבה בשלושה קרטונים של סיגריות, אדית זקוקה רק לחפיסה אחת, הנדיבות הפתאומית של אדוארדו נוגעת לליבה, אך היא עוברת במהרה לפסים מעשיים: היא תיתן אחת להוריה ותספר להם שזכתה בהן במכונת הימורים. אצל אדית אין מקום לשיחות על יחסים, נישואים, ילדים ושאר שטויות רומנטיות. כאשר אדוארדו עומד לחזור לאיטליה ומצטדק על כך שאין לו אפשרות כלכלית להינשא, היא קוטעת אותו בגסות: "תינוק אומלל! מישהו אי פעם אמר לך שאני רוצה להתחתן איתך?", אולם, כאשר מגיעה לבסוף הצעת הנישואים הטרנסאטלנטית היא מסננת "שיט" ומבריקה לו את מספר הטיסה שלה לאיטליה.

בבסיס הרומאן עומד העימות שבין העולם הישן והעולם החדש, אותו עימות שהניב שורה ארוכה של יצירות מופת ("דיוקנה של גברת" של הנרי ג'ימס, "לוליטה" של נבוקוב, ורבים אחרים). אדוארדו, כנציג העולם הישן, התרבותי והדקדנטי, משנן שירה בתור לאוכל בקפיטריה ומצטט את תומאס אקווינס. למרות שהוא רק מרצה זוטר הוא אמיד ביחס לאדית. על פי הקוד החברתי הישן רואה אדוארדו יחסים מזדמנים עם נשים אחרות כדבר טבעי עבורו אך מגיב בקנאה "איטלקית" כשהוא חושד שאדית מרשה לעצמה חופש דומה. מול העיסוק האקדמי שלו בספרות, ברוח, מתעסקת אדית בהגשת מזון וכביסה. אדואדו שואף למשרה באוניברסיטה, אדית מגיעה לשיא הצלחתה כפקידה בבנק. אדוארדו מסתכל על החברה האמריקאית בתערובת של התנשאות ומשיכה אך למרות הביקורת על היעילות חסרת הרגש של החברה האמריקאית הוא מנתק את עצמו מאיטליה ועושה כל מאמץ לבנות את חייו בארצות הברית. אולם, עקב אכילס הרגשי שלו נחשף במפגש עם אנה. אנה, חברת ילדות של אדית ממוצא איטלקי, מעוררת בו תשוקה בלתי נשלטת. אנה היא היפוכה של אדית, גדולה, כהה, רכה ופלרטטנית ולמרות אהבתו לאדית, מוצא עצמו אדוארדו מנהל חיים כפולים עם שתיהן. הצלבה מעניינת נוצרת מכך שהמשיכה הגופנית, הריקה, היא דווקא אל ה"אטלקיה" ואילו "הכלה האמריקאית" נשארת תמיד מושא האהבה המשמעותית והעמוקה.

כאמור, הנושא אינו נטול יומרות, הכתיבה יפה והעלילה מעניינת ומותחת. הדובר, אדוארדו, מספר על האירועים ממרחק שנים והסיפור הלא כרונולוגי מצליח לסקרן. אולם, אי שם לאחר אמצע הספר מתפוגגות היומרות ונשאר רק סיפור הרפתקאות של בגידה בחיי הנישואים. יחסי המשיכה-דחיה הבין תרבותיים נעלמים ואנו נותרים עם דיווח מפורט על משחקי מחבואים וחילופי מיטות. הניגוד בין הנשים, איטלקיה ממוצא סיציליאני מול האמריקאית ממוצא צ'כי, כמעט ואינו חורג מגבולות האפיון החיצוני. ואולי אין זה מפתיע בהתחשב בכך שאנה "האיטלקיה", נולדה באמריקה, אינה דוברת איטלקית ובעצם היא לא פחות אמריקאית מאדית. יתכן שהחמצת פיתוח הקונפליקט התרבותי קשורה להחמצת פיתוח הדמויות הנשיות. הסיפור נשאר צמוד לנקודת התצפית של אדוארדו אשר אינו מצליח, ואולי אף אינו מנסה, לפצח את המסתורין של שתי הנשים. חלקו הראשון של הרומאן מצליח לעורר עניין בדמותה של אדית. הנערה הפשוטה והנוקשה לכאורה מנווטת את חייה בחכמה, ברגישות ובאומץ רב, אך דמותה אינה זוכה לפיתוח ברומאן. הקורא נאלץ להסתפק באדוארדו אשר המודעות העצמית שלו כה נמוכה עד שאנה, בסצנה בלתי אמינה בעליל, צריכה להסביר לו ביובש שלה אין כל משמעות בחייו.

אמנם חלקו האחרון של הספר עונה על סוג הציפיות שיצרה הכריכה הבוהקת, אבל למרות זאת רובו מהנה מאד. הכתיבה הרגישה והמדויקת והמבט מבחוץ על אמריקה של שנות השישים מעניינים גם בימינו, כמעט שני דורות מאוחר יותר. סערות שנות השישים אינן חודרות לרומאן, אך הוא מאיר את הרקע התרבותי שמתוכו צמח השינוי במעמד האישה, שינוי שאפילו המספר, כגבר איטלקי, אינו יכול להתעלם ממנו. עם כל ההסתייגויות, לא נותר לי אלא להצטרף לקולו של איטלו קלווינו על הכריכה האחורית: במשך יומיים גם אני קראתי את הרומאן בנשימה עצורה.

על הספר והסופר

מריו סולדאטי (1906-1999) היה סופר, תסריטאי ובמאי סרטים פורה מאד, הוא פרסם כ-50 ספרים וביים מעל ל-40 סרטים. בצעירותו שהה מספר שנים בארצות הברית, חוויה מעצבת אשר המשיכה להשפיע על יצירתו לאורך השנים. הרומאן "הכלה האמריקאית" יצא לאור בשנת 1977, זכה בפרס הספרותי של נאפולי ב-1978 והוסרט על ידי בנו של הסופר בשנת 1986. הוצאת אוסקר מנדדורי, 206 עמודים.

הכלה האמריקאית – קטע מתורגם