Tag Archives: מלחמת העולם השניה

רשימה ליום השואה

לא אתיימר לחדש היום, רק לציין שוב כמה יצירות ספרות.

היהודים באיטליה היו מעורים בחברה הנוצרית במשך דורות רבים והרגישו חלק בלתי נפרד מהמדינה (עד כדי התנגדות אלימה לציונים שנתפסו כמחבלים בנאמנות למולדת). ג'ורג'ו בסאני הטיב לתאר את השבר  ברומאן "גן פינצי-קונטיני"[1].

לפני מספר חודשים תרגמתי פרק מהספר "ילדה וזהו" המתאר את השבר הזה מנקודת מבטה של ילדה יהודיה קטנה אשר העולם המוגן שלה מתפרק בהדרגה. זאת המלצה חוזרת לקרוא את הפרק ואת הסקירה ההיסטורית.

גם ספרה של לורנצה מאצטי "השמיים נופלים"[2] שתורגם לאחרונה לעברית מתאר את השבר מנקודת מבטה של ילדה במשפחה מעורבת[3]. הקהילה היהודית הקטנה אמנם לא הושמדה כולה אך האמון הרב של היהודים היה בעוכריהם, כאשר קרס משטרו הפאשיסטי של מוסוליני אספו הנאצים בקלות רבה את אלו שלא הסתתרו מבעוד מועד. אחד הקטעים המרגשים ביותר ברומאן "אלה תולדות"[4]  של אלזה מורנטה מתאר את התרוקנות הגטו ברומא מיושביו. רוב האוכלוסייה הנוצרית לא היתה אנטישמית ומנזרים קתוליים רבים הסתירו יהודים. כמו משפחתה של הילדה ב"ילדה וזהו" גם חמי ומשפחתו הקרובה היו זהירים והספיקו לברוח בזמן למנזר בפרוורי רומא, אך אישי קרוי על שם בן הדוד שלא ברח ונשלח לאושויץ'. קשה להפריז בעצמתו של "הזהו אדם"[5] של פרימו לוי המתאר את האופן בו שרד באושוויץ'.

מלחמת העולם ה-II היא הטראומה האחרונה הגדולה אשר עברה על החברה האיטלקית וככזאת היא ממשיכה לתפוס מקום רב בספרות האיטלקית, ומתוך כך גם זיכרון השואה. הסרטון מתאר את התערוכה "לזכר השואה", או במקור "חומה מול חומה"[6], אשר באמצעותה בחרה עירית רומא לציין עשרים שנה לנפילת חומת ברלין לפני כשנה וחצי.


[1] תרגומים ראובן קריץ, דליה עמית, עם עובד
[2] תרגום יורם מלצר, הוצאת סמטאות
[3] לאחרונה התפרסם גם ראיון עם הסופרת בתרגומי.
[4] תרגום מרים שוסטרמן פדובנו, הוצאת הספריה החדשה
[5] תרגום יצחק גרטי, הוצאת עם עובד
[6] התערוכה הובאה לארץ לפני מספר חודשים בחסות המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב וזכיתי לתרגם את הקטלוג.

מודעות פרסומת

"אנייזה הולכת למות", לאה גולדברג כמתרגמת

ביום חמישי ה-3 במרץ יערך יום עיון לרגל מאה שנים להולדתה של לאה גולדברג באוניברסיטת חיפה. הכנס יבחן את יצירתה המגוונת כסופרת, משוררת ומתרגמת. ישתתפו בו מרצים מצוינים (עדות ממקור ראשון – למדתי אצלם) מאוניברסיטת חיפה, ירושלים, תל-אביב, בן-גוריון ולייפציג. התוכנית המלאה נמצאת כאן. בין השאר ירצה ד"ר עמינדב דיקמן על "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

לאה גולדברג, ציור: יעל שחר שריד

לרגל האירוע בחרתי לקרוא רומאן איטלקי שכוח אחד, אשר לאה גולדברג תרגמה לפני 60 שנה. הרומאן "אנייזה הולכת למות" של רנאטה ויגאנו פורסם בשנת 1949 ותורגם לעברית שנתיים מאוחר יותר. זהו רומאן נאוריאליסטי המתרחש במלחמת העולם השנייה. אנייזה היא כובסת כפריה, כמעט אנאלפבית, שמנה וזקנה (בת פחות מחמישים, אך כך היא מתוארת). היא חיה חיים פשוטים ועמלניים יחד עם בעלה החולני עד היום שבו לוקחים אותו הגרמנים למחנה ריכוז, כפי הנראה בעקבות הלשנה על עריק שחסה לילה אחד בביתם. בעלה נחנק למוות ברכבת, ואנייזה מאבדת את הטעם בחייה. היא מתחילה לעזור לפרטיזנים באזור, חבריו הקומוניסטים של בעלה. בתחילה היא מעבירה מזון, נשק וידיעות. אחר כך, לאחר שהיא מחסלת במו ידיה חייל גרמני, היא נמלטת אל הביצות בהן מתחבאים הפרטיזנים. רובו של הרומאן מתאר בריאליזם מצמרר את ה"שגרה" האיומה של אותה התקופה (1943-45). לאחר התמוטטות המשטר הפאשיסטי של מוסוליני היתה צפון איטליה נתונה תחת הכיבוש הנאצי, בעלות הברית הפציצו מדי פעם את האזור אך לא הזדרזו לשחרר אותו. הפרטיזנים ספקו ידיעות לבעלות הברית, "הטרידו" את הגרמנים אך בעיקר המתינו לפלישת בנות הברית כדי לסייע להם מתוך השטח. ההמתנה לא היתה פשוטה וגבתה קורבנות רבים. הפרטיזנים חיו בשטחי ביצות חשופים לשמש יוקדת בקיץ וקור מקפיא בחורף. כל היתקלות מקרית תוך חיפוש מזון בפטרולים גרמנים עלתה בדם. רוב האוכלוסייה המקומית היתה חשודה – כפריים מעטים סייעו ברצון, הרוב לא רצו להסתכן בסיוע, חלק ניסו להינצל בעזרת הלשנות לגרמנים והיו גם פאשיסטים ששיתפו פעולה בהתלהבות עם הגרמנים. היתה זו מלחמה חסרת רחמים לחיים ולמוות, של כל הצדדים. הגרמנים הוציאו להורג מייד ובאקראי עשרה איטלקים במחיר כל חייל גרמני הרוג, בנוסף להרג מיידי של פרטיזנים ומסייעים. הפרטיזנים הרגו ללא היסוס כל גרמני שראה אותם ופרטיזן שנחשד בבגידה נורה מייד. אפילו טייסי בעלות הברית טווחו להנאתם בפרטיזנים החשופים מהאוויר עד שהפרטיזנים לקחו טייסים אנגליים כבני ערובה.

אנייזה, גיבורת הרומאן, מקדישה את חייה למאבק, אבל בהיותה אישה פשוטה המילים הגדולות הללו מתרגמות אצלה לשורה אינסופית של מטלות: בישול מרק חם, סריגת גרביים, רכיבה על אופניים בבוץ ובגשם, אך גם הסתרת נשק ואיום ברצח על נערה המתרועעת עם גרמנים. הרומאן מסופר מפי מספר כל-יודע הקרוב מאד לתודעתה של אנייזה. רוב המשפטים בנויים ממקטעים קצרים ופשוטים, ללא שעבוד וללא התאם זמנים. השפה יומיומית, ולכן בולטים תיאורי הטבע הפסטורליים המדגישים את האכזריות בעולם האנושי. למרות הקרבה לתודעתה של אנייזה והשיפוט הערכי החד משמעי מצליח הרומאן לגלות הבנה וחמלה לכולם: לאיכרים שמלשנים מפחד, לחיילים גרמנים שרוצים לשוב הביתה, לפרטיזנים הזרים שמנסים לברוח, לנערות המתפתות לגרמנים. לדעתי כאן מצוי יופיו של הרומאן, ביכולת לשחזר עולם כל כך קר ואכזר ועם זאת אנושי.

פרטיזנית צעירה על אופניים

 

בתחילת הרשומה כיניתי את הרומאן "שכוח", להבנתי זה אכן מצבו בארץ אבל אין זה מעמדו באיטליה. מדובר ברומאן קנוני, כשיצא לאור זכה בפרס הספרות היוקרתי "ויארגו", בשנת 1976 הוסרט, תורגם ל-13 שפות, הרומאן נכלל בתוכניות הלימודים בבתי הספר וביקורת הספרות מקדישה לו מקום עד היום.

מכיוון שנקודת המוצא של הרשומה היא לאה גולדברג כמתרגמת, איני יכולה להתחמק בסופה משאלת התרגום. אין לי ספק לגבי היכולות של לאה גולדברג כמתרגמת, אך לדעתי התרגום אינו עומד במבחן הזמן. גולדברג שמרה על המשפטים הקצרים והמקוטעים המאפיינים את הטקסט האיטלקי אך המשלב העברי גבוה בהרבה מהמשלב המקורי, בודאי בהשוואה לשפה כיום. ביטויים כגון: "עץ בא בימים", "סורו מן האש", "אספקלריה" ו-"רהוי" אינם מתקבלים בטבעיות בעברית יומיומית. את המילה "מדשנה" החוזרת בטקסט העברי לא הצלחתי לפענח, יתכן שמדובר בחידוש לשון של גולדברג שלא נקלט בעברית (הכוונה כנראה לשטחי ביצה). גם אופני ההטיה של הפעלים  ומילות היחס נשמעים מוזר כיום: "אפף לה אותו מחנק", "נזדמן", "נתכופפה", ידרסוה", "מצעק". כאמור, באיטלקית הטקסט אינו נשמע מיושן. לשם השוואה התרגום משנת 2000 של "שביל קני העכביש" (איטלו קלווינו, תרגום אריאל רטהאוז), רומאן נאוריאליסטי שנכתב על אותו נושא ובאותה תקופה, אינו סובל מתופעות אלו.

מכיוון שאני בטוחה שגולדברג תרגמה מצוין על פי הנורמות של זמנה אני רואה בכך טיעון נוסף לפולמוס על הצורך לחדש תרגומים לעברית (דוגמה). מטבע הדברים הדיונים הללו נוטים להיסחף לנוסטלגיה, קשה להשתחרר מחוויית הקריאה הראשונה של יצירת מופת. התופעה קימת בספרות מבוגרים ובולטת עוד יותר כאשר מדובר בספרות ילדים, בה נכנסים לתמונה גם שיקולים חינוכיים כמו "הזדמנות להעשיר את שפתו של הנוער הרדוד השבוי בעולם הפייסבוק והטלוויזיה". הנוסטלגיה מובנת אך לא תמיד מוצדקת, אני עדיין מבכה את העלמו של המשפט המיתי "ישר נוכח פניך לים הדרומי!" בתרגום הישן של "שלושים וחמישה במאי" – למרות שאני משוכנעת שהתרגום החדש נחוץ ומצוין. מכיוון שבמקרה זה נבחר רומאן קנוני למבוגרים, ללא מטען רגשי קודם שתורגם בידי מתרגמת מעולה, אני מוצאת בכך חיזוק לעמדה המצדדת בתרגום מחדש.

[תוספת מאוחרת בעקבות דוא"לים שהגיעו אלי: אני לא חושבת שיש צורך דחוף לתרגם מחדש דווקא את הרומאן הזה. זהו רומאן קנוני באיטליה מכיוון שהוא מתאר פרק חשוב ואפל בהיסטוריה שלהם ומזווית ראייה פוליטית נוחה, של ההתנגדות לפאשיזם ולנאצים. הרומאן טוב ומעניין, אך אין זו יצירת מופת בקנה מידה בינלאומי שארון הספרים העברי לא יהיה שלם ללא תרגום עדכני שלה. אני כמובן  אשמח לכל תרגום נוסף מאיטלקית (זוהי מטרתו המוצהרת של הבלוג הזה) אבל לא הייתי שמה דווקא רומאן זה בראש הרשימה.]

ילדה וזהו – ליה לוי – תרגום

Una bambina e basta – Lia Levi

פרק חמישי – מאריה

מאריה כבר לא מדברת פיאמונטזית ברחוב, היא מסתפקת בתלונות על אמא בעגה. זה לא שאמא נותנת לה הוראות שלא מוצאת חן בעיניה, בדיוק ההפך: זאת היא שלא מרוצה משום דבר שאנחנו עושים. אנחנו כולנו טרחנים, פרט לאחותי הקטנה: היא ראתה אותה בהיוולדה והיא קוראת לה "הבת שלה". "היא שלך?" שואלים אותה ברחוב ומאריה עונה שכן, בפני, ואני נחנקת מזעם. אמא זקוקה למאריה ותמיד פוסקת שהיא צודקת. אבא לא נחשב. בכל מקרה הוא לא מסוגל לדבר עם האנשים שבבית.

יש לנו חברות שגרות באזור שלנו וגם הולכות לבית הספר היהודי. אחת מהן איתי בכיתה; למרות שבתחילה צחקה עם כולם כשדיברתי בא' קשה. אבל עכשיו כבר קצת התחברנו וגם לי סרט העניבה הכחול יוצא עקום לפעמים. ההורים מרוצים וכעת נוח לאבות לרדת ביחד את הרחוב, עד לבית הספר. הם מדברים – אנחנו יודעות היטב על מה – ואנחנו מסתודדות מקדימה.

בדרך לשם אלו העצים והציפורים של וילה סקיארה ובדרך חזרה השומר מוציא מחוץ לחלון את הרדיו שמדווח בקול את הידיעות מהמלחמה וכולם מאזינים בעמידה. אני כבר יודעת שאחר כך ההורים ידושו בזה מכל הכיוונים ועוברת בי צמרמורת עונג. אנחנו חבורה חמימה עכשיו, כבר לא קומץ מתאכסנים בבתים חדשים מידי.

אחר הצהריים אנחנו הולכות לווילה עם מאריה. גם החברות באות איתנו, אבל מאריה לא רוצה אותן. היא אומרת שהיא לא המשרתת של כל וילה סקיארה. אנחנו מוחות מפני שבלי חברות אנחנו בכלל לא נהנות ובפעם האחת הזו אמא לצידינו. "אז אני אקח אותן" היא מאיימת, למרות שאין לה שמץ כוונה. לבסוף בחרה בנו, מנופפת עבורנו את החרב של קלורינדה. מאריה נסוגה, נבוכה ומובסת… נו…ככה… אחר הצהריים בגן חשוב בשבילה ובשביל החבר שלה. אנחנו חבורה מגובשת ותוססת. אנחנו משחקים ב"מלחמה צרפתית", משחק שנקרא גם "הדגל", ונהנים מעל הראש. כדי להכות בנו מטפסות מטרסבטרה חבורות נערים חסונים עם בלוריות יהירות, אבל אנחנו תמיד המנצחים.

אין לנו נעליים על הרגליים, רק גרבי כותנה עבודת יד של איזו סבתא ואנחנו מזנקים כמו חצץ שנורה בקלע. אנחנו רוח סערה מהים, אף אחד לא יעצור אותנו, אף אחד לא יתפוס אותנו.

גם מאריה ניצחה: היא בצד השני של הגן עם אחותי הקטנה ועלינו היא מסתכלת רק כדי לסמן בעצבנות אילמת את הדרך חזרה.

אנחנו היחידים שיש להם משרתת בבית, במפני שזה נאסר על היהודים. אבל אבא שלי הוא "מופלה", כך כתוב על הניירות שנתנו לו, אבל את זה ידענו עוד קודם, מפני שהוא בן של קצין שנפל במלחמה, זאת של 1915-18. אבי שייך גם לאגודה שנקראת "יתומי מלחמה". בפעם הראשונה ששמעתי את זה צחקתי כאילו שאני קצת מטומטמת. "אתה? יתום? איך זה?.." עבורי היתומים היו הילדים בשכמיות שהלכו לבית הספר היהודי בטורינו, הקוזטות, ג'ובנה הקטנה, אלו מ"באין משפחה" ואוסף האומללים הנטושים שארחו חברה לדמעותיי…לא אנשים גדולים שהם כבר אבות…

סבא שלי, סיפר לי אבא אחר כך, מת לפני שנים רבות בקפורטו, כן, סבא שלי, זה שנראה מוזר ושלו מהחור השחור של התמונה הגדולה במסדרון, במדים המגוחכים כמו של דוור. כשאני עוברת ומציצה בו עובר בינינו רטט של קנוניה מטרידה: אנחנו חולקים את סוד הביישנות המעיקה שלנו.

בכל מקרה, היותנו "מופלים" היתה השארית האחרונה של זכויות היתר שלנו אבל כעבור זמן מה השמיכה נעשתה קצרה מידי.

הגיע הביתה אחד, מנומס, מישהו מהמשטרה ואמר: "לא יכולים". יום אחד לקח לנו את הרדיו, באומרו כמו תמיד: " לא יכולים ", אבל אחר כך, אולי כי היינו יהודים "מיוחדים" או אולי מפני שהספיק להתעקש, הרדיו חזר הביתה. כמו מאריה. גם לגביה ההוא מהמשטרה אמר: "לא יכולים", אבל אחר כך הכל חזר לשגרה.

הדבר הנוסף שנכלל ב-"לא יכולים" היה לצאת לנופש, אבל כאן לא עוזר לנו הסיפור הרגיל של סבא מקפורטו. יש גם עוד סבתא, אמא של אמא. סבתא שוכרת בית על שפת הים ואנחנו, רק הילדות, נוסעות אליה.

ברור שסבתא שלי לא יהודיה. על השידה בחדר שלה יש ראש תכלת מחרסינה שנראה בדיוק כמו מדונה. כבר מזמן שאלתי את אמי האם זאת מדונה. "לא, זה פסל" ענתה אמא, בחדות ובקרירות… מבחינתה לפעמים מספיק הטון הזה כדי לפרק את הבעיות לחלקיקי אבק שמתפוגגים באוויר.

כך שעכשיו אנחנו עוזבות ונוסעות לכל הקיץ לבית על שפת הים של סבתא. היא מתלהבת מאיתנו. היא שוקלת אותנו בהגעה ועוד פעם לפני העזיבה, כדי להראות כמה טוב לנו כשאנחנו בידיה. הקיבעון שלה הוא להחזיר אותנו לעיר שמנות. היא אפילו מצליחה לספר אותנו כדי שהפנים יראו יותר עגולים. מרוכזת ומסתורית היא מכינה לנו את תבשילי צ'זרינה שלה, מוקפדים ובלתי מוכרים, וקינוח כל ערב, באמת כל ערב.

סבתא שלי חיה על שערוריות מרהיבות, סודות חסרי ערך, עלבונות וקריצות עם צ'זרינה והחברות; היא מפיצה עלינו סיפורים, בפנינו, על דברים שאנחנו לא באמת עושות וגורמים לנו להראות טוב יותר או רע יותר מכפי שאנחנו. היא משוגעת על תחבולות ודרכים עקלקלות: כל עולמנו המסודר בו אף אחד לא משקר ובוודאי שלא המבוגרים עם הילדים, מתהפך על הראש כמו רוח שמרימה את החצאית.

ערב אחד מחליטה סבתא שהיא תיקח אותי לקולנוע הפתוח תחת כיפת השמים, אבל זאת חייבת להיות קנוניה: אחותי, שצעירה ממני במעט "יותר מידי קטנה" וסבתא מכריחה אותי לעשות כאילו אני הולכת לישון כשאני לבושה לגמרי מתחת לשמיכה.

הקולנוע הפתוח תחת הכוכבים, שבו מציגים את "חזור, מופת יקר!", מרטיט אותי משמחה ובכי. אבל למחרת מגלה אחותי הכל ומתחילה לצווח. לכן, כדי להרגיע אותה, אנחנו חוזרות לקולנוע הפתוח עוד פעם. הוא כל כך יפה יותר העולם הפראי ומעוות הזה, וכמה מרגש לטעום את חוסר הצדק מהצד הנכון!

גם לגבי החזרה לעיר אחרי חודשים רבים סבתא חושבת על תעלול, בצחקוקים חשאיים היא מחליטה לא לידע את אימי על היום המדויק שבו נגיע "נעשה להם הפתעה", אבל הפעם אמא חרדה לנו ובמשך שבוע הולכת כל יום לתחנה כך שכשאנחנו יורדות מהרכבת עם צ'זרינה היא רואה אותנו מייד ושלום להפתעה.

מאריה מצפה לנו בבית, עצבנית ורכושנית כרגיל. אבל הפעם האיש מהמשטרה החלטי: "היא לא יכולה להישאר יותר בבית של יהודים, היא חיבת להסתלק מכאן". להסתלק? מאריה? זה כמו להגיד שלא יכול לרדת יותר גשם. הגשם מעצבן מפני שהוא כולא בבית, אבל איך יתכן עולם ללא גשם?

הם מדברים ומדברים, ואז ההורים שלי מחליטים לדבר עם השכנה אולי היא רוצה לעשות כאילו מאריה עובדת אצלה. מאריה תישן שם אצלם וכדי שזה יראה מתקבל על הדעת היא תוכל לקראת הערב לעזור קצת, לשטוף את הכלים ודברים כאלה, ובשאר הזמן תשאר תמיד איתנו כמו קודם. השכנים מסכימים, הידד, מאריה תישאר איתנו, בדיוק כפי שהיה תמיד.

מאריה היא אותה מאריה החמוצה והמוכרת, למרות שהיא עושה תנועה מוזרה כשאנחנו רואות אותה בבית השכן וקוראות לה, היא פותחת את הדלת בסינור לא מוכר. "יש לי מה לעשות… יש להם אורחים" ואחר צהריים אחד היא הולכת מוקדם ואחר כך…

אחר כך כל פעם יש משהו חדש, משהו בבית האחר… כמו מדוזה עצומה שנמתחת אחרי השינה.

היום הגיעו הארונות, לילד משם יש חום, היא עזרה לגברת שם לשים רולים בשיער. הגברת מהדלת ליד בלונדינית, גדולה למדי, טיפשונת מתוקה. היא הגברת וזאת המשרתת שלה, למרות שאנחנו משלמים לה. הגברת מסתכלת עלינו בעיניים הקטנות והנדהמות שלה, משפדת אותנו כשאנחנו מצלצלות בפעמון בתקיפות גוברת כדי לקרוא למאריה. אבל למה, היא מרוצה ממנה, מה אנחנו רוצות?

מאריה קבלה את הצורה של הבית החדש שלה. גם היא כמעט ולא עולה בדעתה לרצות אותנו ולחצות את חדר המדרגות וכאשר היא אצלנו היא לא עושה שום דבר חוץ מאשר לספר לנו בפירוט על המשפחה המטופשת והלא מעניינת, עם הילד האפרורי שקורא לפיפי "פישה".

מאריה אנחנו כאלה… כאלה נחמדים וחסרי ישע, מדוע…? ערב אחד, כאשר עוד פעם צלצלנו בפעמון – הרי, מי יכין לנו ארוחת ערב? – היא פתחה לנו כולה זוהרת, בחולצה שחורה, סינר לבן, שביס על הראש, טרודה ונרגשת. "יש אורח, קרוב משפחה, איש חשוב, ראש עיר מטעם הממשל, קיש, קיש, מהר, לכו מכאן, יש לי עוד המון מה לעשות" וכמעט טרקה את הדלת.

מאריה, מה את עושה, מה רודף אותך? זה לא בית הספר, זאת לא העבודה שאבא איבד, זו לא העיר בצפון שמבחינתנו כבר נמוגה בערפל, הרהיטים שלנו ששוכנים בצרפת, זאת מאריה, היא אחת מאיתנו, חלק מהמשפחה שלנו, הסערה היומית שלנו… מאריה, מה את עושה בבית הזה עם ויטרינות ברהיטים.. תביטי בנו מאריה, תזכרי בנו..

אבל היא כבר סגרה. לתמיד.

תרגום – שירלי פינצי לב

ילדה וזהו – ליה לוי – בקורת