ברשומה קודמת, די מזמן יש להודות, כתבתי על הסופרת מטילדה סראו וציינתי שבשנת 1893 ערכה מסע צליינות לארץ ישראל ופרסמה בעקבותיו ספר זיכרונות. יש בספר תיאורים של המקומות הקדושים, בעיקר לנצרות, וגם רשמים אישיים מהאוכלוסייה. כמובן שתיאורי ירושלים והתושבים היהודיים מסקרנים מאד, אבל אני אפתח בקטעים מתוך הפרק על הכרמל, כי אם פטריוטיות מקומית, אז עד הסוף.
הכרמל
אלו העוזבים את מצרים בדרכם לסוריה, לאחר שחלפו בפורט סעיד הסואנת, והם מתקרבים לארץ הקודש המתגלה באופק בחטף, עטויה בצעיף ערפל דק, העוטף בגוון אחיד את הבתים הלבנים והחומים של יפו ואת הירקרקות השופעת של גניה ופרדסיה, הקסם מהלך עליהם וליבם רועד מהתרגשות. העין לא רואה את יפו בעלת המזח מטיל האימה, רצוף המשברים והמלבין מקצף: יפו המיוחדת ורבת החן, עם טורי הבתים החדשים המתרחקים מהליבה המזרחית העתיקה של העיר, בתים המקיפים מימין ומשמאל את שפת הים הצהבהבה, מוכת הרוחות, פגועת הגלים, משכנם של הסוחרים, הרוכלים, הקונסולים. דבר אינו מרמז שזו הארץ הקדושה, המקום בו הוא חי, סבל ומת; אין קווים, אין צבעים ואין קולות המציגים בפני החושים המשתוקקים אל המקום קדוש: ומאוכזב משהו מחפש אותם הצליין בליבו ובדמיונו, בתוככי תוכו, בתשוקה לוהטת, בתהייה רוחנית, בהתלהבות מעוררת רחמים המותירה פנים חיוורים וענן דמעות החוסם את המבט. ברי מזל לעומתם הם אלו אשר עזבו את איטליה, את גרמניה, את צרפת, והגיעו לפלשתינה, השאירו מאחוריהם את איזמיר, את חופי קרמן, ולמגינת ליבם אף את בירות, פנינת המזרח. אלו אשר לעת שחרית, מסיפון האנייה בה עבר עליהם מחצית המסע, מצטיירים לעיניהם הקווים העדינים והמטושטשים של עכו המבצבצת מן הים, המבצר החזק וחיפה הקטנה והבהירה. אבל הנוסעים אינם מתעניינים בחופים אלו המסתמנים בברור בצלילות הבוקר של המזרח, גם לא בערים הגדולות והקטנות המשתרעות לאורך החופים, חלקן נשענות בניוון על העבר המפואר, אחרות פורחות משום שהן צעירות: המילה מתרוצצת על הסיפון, עוברת מאדם לאדם ומעירה את הסקרנות, את ההתרגשות, את התסיסה: מילה שקורעת את עצלנים מכיסאות הנוח שלהם, את החולים מהדרגשים ומושכת את כולם לצלע השמאלית של האנייה, הנוטה על צדה. הכרמל! הכרמל!
מפרץ חיפה, מבט לכיוון עכו
הנה לשון היבשה הגדולה הפולשת אל הים הסוגר את קימור החזה הגדול, שבו המים הכחולים ביותר, השלווים ביותר: כאן מתרומם ההר של מריה, מוריק מעצים ודשא באוויר הצלול: הנה הכנסייה הלבנה, כמו חקוקה בבהירות בשמים, רחוקה, גבוהה, פוקחת עין על הים הגועש בו נוהמת באיום סערה במשך שמונה חודשים בשנה.
…
הכרמל! כל הצליינים המאמינים העוברים למרגלות ההר שבו התפללה מריה, רואים את המזבח רחוק כל כך מהם, קרוב כל כך לאל, חשים את העדות הראשונה לקסם המסתורי של ארץ האבות והנביאים: ובפשטות הם כורעים ברך על האנייה, פושטים ידם לעבר ההר עליו העפילה הבתולה הצעירה בלוויית אמה, ומתחילים לזמר בלחש אווה מאריס סטלה, תבורכי כוכב הים. מפני שבאמת, נראה שהיא מגינה מלמעלה על יורדי הים הנושאים את שמה, מפני שנראה שהיא צופה, מעל הר הכרמל הירוק שלה, על כל הצליינים במסעם הקדוש, וגם על כל אלו המסכנים את חייהם בעבודה, בעבור פת לחם לילדיהם.
סטלה מאריס במאה ה-19, מתוך ''חיי יום-יום בארץ-ישראל'', מאת מרי אליזה רוג'רס.
….
דרך טובה מוקפת ירוק, הדרך הנוחה ביותר מבין שתיים או שלוש הדרכים הנוחות מבין מאה הדרכים הבלתי נוחות בפלשתינה, מתפתלת בפניות רחבות לאורך גבעות הכרמל ומובילה אל המנזר הצחור של הכרמליטיים, המוקדש לבתולה. העגלה המסיעה את אנשינו נעה בעצלתיים ובחולמנות – מפני שקל להעפיל על הכרמל, גם ברגל – ועוברת בין משוכות של שיחים ריחניים, מבושמים, ששתלו הנזירים המפיקים מהם שיקוי מחזק, אליקסיר, ובכל סיבוב מתגלה הים הגדול של סוריה, התכלת האפרפר של מפרץ עכו וחיפה הקטנה והלבנה למרגלות ההר של הבתולה. מחזה מענג. אבל אין בו, איני יודעת למה, דבר מן המזרח. הנוף שבין הגבעות והים, בית התפילה על הגבעה, דומה למראות שיש לנו שם, באיטליה הרחוקה שלנו, בדרום: תכלת אחרת מופיעה לפני, קימורי ים מלבינים בשמש, כנסיות אחרות שבהן התפללתי. צריך לאמץ את הדמיון אל מול מנזר כל כך אלגנטי, מול הגן המטופח כל כך המקיף אותו, מול הים שנראה כמעט כמו בסורנטו או בפרנקווילה שבאברוצו, בכדי לזכור שזו לשון היבשה אשר בתקופת הנביאים חי בה אליהו בפרישות, במערה, וממנה יצא להתנבא ולהטיף לתלמידיו הראשונים.
סורנטו, איטליה, רישום מהמאה ה-19
….
למעלה באולם המנזר, הנזירים הכרמליטיים אשר גדלו והתחנכו במנזר הסמוך, הם כולם צרפתיים, עדינים, מעט שתקנים, מעט גאים, בתלבושת הלבנה שלהם. הם מציגים מדליונים, ספרי תפילה, דפי תפילה, לכבודה של גבירתנו שעל הכרמל. החפצים מוצעים בתמורה לנדבה. רק "מי כרמליטיים" עולים שלוש לירות לבקבוק גדול ואחת חמישים לבקבוק קטן: זה מנזר יפה, גן מקסים, הר הכרמל רב חן, כיצד יוכלו להתקיים כאן ללא הנדבות וללא מי הכרמליטיים? המים הללו מועילים במקרים של עילפון, של אובדן הכרה. באולם שני צליינים רוסיים. הם לבושים במכנסיים גדולים וכותנות ארוכות של מוז'יקים, יש להם שער ארוך ובלונדיני ונעליים מאובקות מהמסע הרגלי הארוך אל ארץ הקודש.
צליין רוסי – מתוך With the Russian pilgrims to Jerusalem, Stephen Graham, 1913.
אין ספק שיצאו לכמה ימים מירושלים, והמסע ברגל בדרכי הארץ לקח להם לפחות שבוע. על פני שניהם הבעה עייפה וחולנית. הם נגשו מיד לתצוגת מי הכרמליטיים והסתכלו בבקבוקים בשתיקה. נזיר כרמליטי סבלן ושתקן חיכה שיגידו דבר מה. לרוסים כבר היו קמיעות, עצמות, ספרי תפילה, מדליונים: בעבור נדבה קטנה. כעת חפצו במי כרמליטיים ולא ידעו לבטא את חפצם, מפני שלא דברו אלא רוסית: והכרמליטיים דברו רק צרפתית. אבל הם חפצו בהם, במי הכרמליטיים, בתשוקה עזה בעיניים, בכל מאודם, מבלי שדיברו. הם האמינו שאלו מי נס, בוודאי, מי ידע אלו נפלאות הם מסוגלים לחולל. הם הביטו בעיני הנזיר בחרדה. בתנועות ידיים איטיות ועגומות שאלו על המחיר: בתנועות ידיים אמר להם אותו הכרמליטי. עצב תהומי, יגון התפשט על פניהם של הצליינים הרוסים החסודים. הם רוצים את המים הללו, בעיניהם זהו צרי מידי הבתולה עצמה. אבל אין להם כסף; יש להם מעט מאד. הם מתייעצים ביניהם, ארוכות, במבטים, במילים קצרות וחרישיות. הנזיר, שלו, שקוע בשרעפים, מחכה בסבלנות. אני מצטמררת לידם בחמלה שאני חשה בה כאן לראשונה. לבסוף, אחד מבין שני הצליינים מחלץ ארנק ישן, בלוי, מעולם לא ראיתי ארנק כזה, ישן ובלוי, הוא מחלץ אותו באיטיות ומחטט בתאיו. בחוסר תבונה אני מתקרבת, בחמלה, אבל מי חושב עלי? אין לו יותר משלושה או ארבעה פרנקים טורקיים, צליין חסוד ואומלל: אבל זו היא אמונתו וזה הדחף המיסטי שלו, והוא מוציא אחד וחמישים על מי כרמליטיים. ואני באיוולתי לא מעיזה לשלם בעצמי עבור הבקבוקון הזה, כפי שהיה ביכולתי וברצוני: הרגש עוצר ומשתק אותי. הוא משלם את הלירה וחמישים שלו, העלוב הזה, ורוכש לבסוף את הבקבוקון בתנועת שמחה, בחיוך מרומם. מחר, אולי לא תהיה לו פת לחם והוא ישכב תשוש, לאורך משוכה בדרך לנצרת. מי הכרמליטיים אינם אלא מי מליסה העשויים היטב ומועילים לעצבים רופפים של נשים. אבל הרוסי מאמין שזהו ליקר מחולל ניסים. וכזה הוא יהיה, עבורו הוא יהיה! הבתולה מהכרמל תהפוך את המים האלו, שהוא נתן עבורם את מעותיו האחרונות, היא תהפוך אותם לאנרגיה עבורו, בכוח, בסבלנות, מפני שהצליין האומלל ישלים את מסעו הדתי מבלי למות מרעב ומתשישות. הוא לא ימות. היא תמנע את מותו. הו, המדונה של הכרמל, אני יודעת, את היודעת כל תשמרי על עבדך.
[מתוך הספר "בארצו של ישו", מטילדה סראו, 1902]
חתול כרמל, המאה ה-21
קטע נוסף מתוך הספר: אנשי ירושלים
על ספרות איטלקית - בעברית 