Tag Archives: לואיג'י קפואנה

מטילדה סראו – עיתונאית, סופרת וצליינית

נפולי, סוף המאה ה-19

הפתיחה  של 'מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו' מתחזה לסיפור אביבי צוהל. הפתיחה מגרה את כל החושים: אורות, צבעים, קולות, חמימות, טעמים וריחות. אפשר כמעט לעצום את העיניים ולהיסחף בשמחת העיר הקודרת המתעוררת לחיים באביב. ההתרגשות המדבקת הזו היא ליבו של הסיפור, שהוא סיפור של אקסטזה דתית פגאנית באופייה. ההמונים מתקבצים לתהלוכה דתית המסתיימת בתפילה בכנסיה ושיאה בבעבוע מאגי של דם הפטרון הקדוש. "נס" חסר ערך לחלוטין המלהיב את העם הזקוק לניסים הרבה יותר ארציים: פרנסה, מגורים, רפואה, ניקיון, קבורה. נאפולי של סוף המאה ה-19 מתוארת דרך התרגשותן התמימה של הנשים בתהלוכה: זו איבדה את בנה הצעיר במחלה, זו ננטשה על ידי אהובה, זו מתגעגעת לאם שנקברה בקבר עניים ומתפרנסת בדרך לא דרך. קל לראות שפאר התהלוכה ושמחת האביב הן הכלים שבעזרתם מתריסה סראו כנגד העליבות וחוסר הצדק היומיומיים. בסיפור אחר שלה, 'שלישיה מנצחת' (Terno secco), כרטיס הגרלה בלוטו מזכה בעושר רב את כל תושבי השכונה, חוץ מאשר את המשרתת וגבירתה אשר ניחשו את המספרים הזוכים אך לא היה להן כסף להמר בהגרלה הממשלתית. גם כאן משתמשת סראו בסיפור פשוט בכדי לתאר את האומללות של תושבי השכונה, שגם ה"עשירים" והמכובדים שבהם שקועים בייאוש.

נהוג לשייך את מטילדה סראו (1856-1927) לזרם הווריזמו, אחיו האיטלקי של הנטורליזם הצרפתי, אשר התיאורטיקנים המובילים שלו היו ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. היא היתה עיתונאית וסופרת פוריה מאד (כשבעים רומאנים וקובצי סיפורים), זכתה להערכה רבה בתקופתה ורבות מיצירותיה תורגמו לאנגלית עוד בימיה. הנרי ג'יימס התלהב מהרעננות וה"נפוליטניות" שבכתיבתה, קרא את רוב ספריה, ובשנת 1901 הוא כתב: "היא מעניינת במיוחד לאור המזג הנפוליטני יוצא הדופן והמשוחרר שלה, היא ציירת מלאת חיים ומאיירת של תחושות והתרשמויות, היא בולטת עוד יותר כדוגמה משכנעת ודחוסה להפליא, דוגמה חפשיה מהתערבות המפגינה את עצמה ביופי חסר מודעות". בהמשך מבקר ג'יימס את התשוקה חסרת המעצורים של דמויותיה, במיוחד בהשוואה לכותבים באנגלית, הוא חותם את הביקורת במשפט: "בסופו של דבר מתעורר רגש, הפוגה קצובה, שאולי איננו יכולים מייד לקרוא לו בשם, לא בוודאות, אבל אט אט הוא מתבהר ומגדיר את עצמו כערגה כמעט. אנו פונים בצייתנות – ללא ספק אנו שוב פונים – לצד השני, ושם, עוד לפני שהבנו את המתרחש, מתגלה מתחת לידנו הבוטחת ג'יין אוסטין הזקנה והטובה." [1]

כאן אולי המקום לעצור לאתנחתא אישית, בכל זאת, בלוג. היו קוראים שכבר תמהו על שיטת בחירת החומרים לבלוג. אני מודה, יש אקראיות לא מעטה באופן הבחירה אבל אני מנסה להישאר נאמנה לעקרון שקבעתי לי: יצירות השייכות לקנון האיטלקי אשר יש להן ערך ספרותי כלשהו, לטעמי לפחות. זהו כמובן תחום רחב מאד ומתוכו אני בוחרת באופן די אקראי: עונות השנה, אירועים אקטואליים, זמינות המקורות, היתקלות מקרית ומצב רוח אישי. עקרון החופש של הבלוגר. במקרה זה הנחה אותי מצב הרוח, חיפשתי משהו 'שמח' למראית עין ומצאתי את הקטע הזה באנתולוגיה של ספרות איטלקית שיצאה בקיימברידג' בשנת 1920. מספיק קנוני מבחינתי. אחרי שהתחלתי לעבוד על התרגום התחלתי במקביל לחפש חומר על הסופרת העלומה וכאן ציפתה לי הפתעה: אמנם סראו מעולם לא תורגמה לעברית, אבל נכתב עליה דוקטורט באוניברסיטת חיפה והכותבת היא אחת המרצות הראשונות שלי לאיטלקית: כריסטינה רטיגיירי. את הדוקטורט היא כתבה בעת שלמדתי אצלה, ואת התסכולים בדרך היא "איווררה" על הסטודנטים בלהט האיטלקי המפורסם (ואני עם הריחוף התמידי והפה הגדול שלי זכיתי למנה מכובדת של "איוורור"…). בכל אופן, חלק ניכר מרשומה זו מבוסס על הדוקטורט שלה, ואני מאד שמחה לצטט אותה.

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו היא בהחלט דמות הראויה לדוקטורט. היא נולדה ב-1856ביוון לאב איטלקי גולה פוליטי, המשפחה חזרה לנפולי וסראו הלכה לראשונה לבית הספר בגיל 14, עד אז קראה ולמדה בעצמה. בתחילת שנות העשרים שלה החלה לפרסם סיפורים בעיתונים, הוציאה אסופת סיפורים ראשונה ובססה את מעמדה כעיתונאית דעתנית. בשנת 1884 פרסמה מאמר חריף, 'הקרביים של נפולי', המאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים במגיפת כולרה שהשתוללה בעיר כתוצאה מתנאי התברואה והמחייה הירודים. במקביל לפעילותה הספרותית ניהלה סראו חיים שמרניים, נישאה וילדה ארבעה ילדים. יחד עם בעלה, אדורדו סקרפוליו,  יסדה וערכה את העיתון  "Il Mattino".

על פי חלק מהמקורות הגדירה עצמה סראו כאנטי-פמיניסטית, והתנגדה למתן זכות הצבעה לנשים ולגירושין. היא התעמתה עם פמיניסטיות איטלקיות, כגון אנה קולישוף ואנה מריה מנצוני, והאשימה אותן בחיקוי של פמיניסטיות זרות וחוסר פטריוטיות איטלקית. מקורות אחרים טוענים שסראו ראתה את עצמה כ"פמיניסטית על פי דרכה" אך האמינה שאין טעם לנסות לשנות את נוהגי העולם. הסתירה בין דעותיה השמרניות, הישגיה, ואורח חייה בולטת עוד יותר כשמתברר שבשנת 1902 נפרדה מבעלה, חיה עם גבר אחר, ובגיל 48 הביאה עימו עוד ילד לעולם.

סראו היתה פעילה עד יום מותה, למעשה מתה מהתקף לב על שולחן הכתיבה שלה. בשנותיה  האחרונות התנגדה למוסוליני ויתכן שזו הסיבה לכך שסופרת איטלקיה אחרת, גרציה דלדה , זכתה ב-1926 בפרס נובל לספרות.

סראו היתה קתולית אדוקה. בשנת 1893 יצאה לבדה למסע צליינות לפלסטינה "חמושה רק באומץ לבה, אקדח קטן, עט ונייר". את רשמי המסע היא פרסמה ב-1900 בספר "בארצו של ישו, זיכרונות מפלסטינה", אשר תורגם מייד גם לאנגלית. זוהי התרשמות סובייקטיבית מאד של אשה אירופאית, נוצרייה מאמינה, מ"האדמה הקדושה" שהיתה באותה עת תחת השלטון העות'מאני. הספר כתוב על פי המוסכמות של תקופתו, וגם אם נפולי לא היתה בחזית התרבות, סראו בהחלט חשה שהגיעה לאזור פראי ונחשל, והכתיבה משקפת התנשאות תרבותית ודתית (שלא לומר אנטישמית לפרקים). עם זאת, גם בתיאורי הארץ ניכרת היכולת הספרותית שלה, מעבר לעניין המובן מאליו בנושא. ברשומה הבאה אנסה לתרגם כמה קטעים קצרים מהספר.


[1]The North American Review, Vol. 172, No. 532 (Mar., 1901), pp. 367-380

פשע מושלם – לואיג'י קפואנה

לואיג'י קפואנה, רישום של אנטוניו גנדולפו

לואיג'י קפואנה (1839-1915) שכתב את פשע מושלם היה סופר ותיאורטיקן יליד סיציליה שהשתייך לאסכולת הווריזמו, אשר קראה לתיאור אמיתי, אובייקטיבי ובלתי-אישי של המציאות. אותה אסכולה שאליה השתייכו גם לואיג'י פירנדלו וג'ובני וורגה, אף הם ילידי סיציליה. כפי הנראה תורגם לעברית רק סיפור אחד שלו "קואקוארה" בתוך הקובץ המשובח, אך מיושן "מבחר הסיפור האיטלקי" בתרגום ועריכת יוסף חרוסט. קפואנה היה סופר פורה מאד ופרסם עשרות רומאנים, אגדות וקובצי סיפורים. הסיפור הזה לקוח מתוך קובץ סיפורים קצרים באותו השם שפורסם בשנת 1902. במבוא תוהה קפואנה על מעמדו של הסיפור הקצר, ואחרי שהרשומה הקודמת עסקה בסיפורים קצרצרים בני ימינו, מעניין לשמוע את הטיעונים של תחילת המאה הקודמת:

"אל תאשימו אותי בהפרזה אם אודה שקל יותר לכתוב רומאן בינוני, אפילו של חמש מאות עמודים מאשר נובלה מעולה בת עשרה עמודים בלבד. אמת היא כי הנובלות המעולות נדירות כמו הרומאנים המעולים: אולם אני אוסיף רק שערכה של נובלה בינונית עולה על זה של רומאן בינוני, ולו רק בזכות הקיצור; אין לה זמן לשעמם את הקוראים."

הטיעון הזה מחזיר אותי למאה שלנו ולהמלצה על רומאן עברי מצוין: "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, רומאן שמכיל בתוך סיפור מסגרת בינוני מסה מבריקה על מעמדו של הסיפור הקצר ואוסף סיפורים קצרים משובחים. בהקשר של הימים הנוראים כדאי במיוחד לקרוא את הסיפור "אומסק", שמציב מראה מאד לא מחמיאה מול ההתרכזות באני ובאישי שכנראה מאפיינת אותנו כחברה, ושרובינו חוטאים בה. החובה לערוך חשבון נפש היא אחד הרעיונות היפים ביהדות לטעמי, ואחד מאלו שאני שמחה לאמץ. כאתיאיסטית גמורה אין מי שישפוט אותי ואין מי שיסלח לי, אבל זה לא פוטר אותי מאחריות למעשי, גם אם לא אתחרה בחומרה שבה שפט עצמו טוליו ביחס לפשע הדמיוני שלו.

גמר חתימה טובה!

פשע מושלם – לואיג'י קפואנה – תרגום

DELITTO IDEALE / Luigi Capuana

[ רקע: רציתי לתרגם משהו לכבוד ראש השנה. בתחילה חיפשתי סיפור על ראש השנה – אבל באיטליה ראש השנה מתקשר בעיקר לנשפים ונשיקות, לא בדיוק מתאים לראש השנה שלנו. רציתי לחפש במקום זה משהו שעוסק בחשבון נפש – ואז גליתי להפתעתי שהמושג לא קיים באיטלקית, דבר שמייד זרק אותי להרהורים לא אופנתיים על פערים התרבותיים. בסופו של דבר התחלתי לחפש סיפורים שנוגעים בחרטה, מחילה, עבירה וכדומה… אני עדיין לא משוכנעת שזה הסיפור המתאים ביותר לחג אבל זו עילה מספקת לאחל שנה טובה! ]

"והצדק?" קרא לסטרוצ'י.

"איזה?" ענה מורני. "על זה של העולם הבא אף אחד לא יודע כלום; זה שלנו, האנושי, הוא עניין די גולמי, שטחי, ברברי, שלא ראוי להיקרא צדק. מכריעים בצורה עיוורת בין הרשעה או זיכוי, למראית עין, על פי עדויות שנוגעות רק למעשים ממשיים, שמשמעותם פחותה ביחס לפשע. הפשע האמיתי, הנפשי, שנובע מהמחשבה או מהמצפון, חומק כמעט תמיד; ולכן לעיתים כל כך קרובות מי שמורשע הוא מי שהיה צריך להיות מזוכה ומי שמזוכה, למרבה הצער! הוא מי שהיה צריך להיות מורשע."

"אלו הפרדוקסים הרגילים שלך! הצדק האנושי עושה כמיטב יכולתו. היית רוצה להעניש על סמך כוונות נסתרות?"

"בוודאי. רצח במחשבה, שהבשיל לאחר התלבטויות רבות עד לפרט האחרון ואחר כך לא יצא לפועל מפני שהאדם כבר הותש מהמחשבות וההכנות, האם הוא פשע חמור פחות מרצח שבוצע למעשה?"

"אתה מתחמק למקרה מוזר, יוצא דופן."

"יותר נפוץ ממה שאתה מדמיין. אני הכרתי אדם, אדם במלוא מובן המילה, ששפט את עצמו על פשע מעין זה, והעניש את עצמו כאילו ביצע בפועל רצח שרק דמיין ותכנן."

"הוא היה מטורף."

"היית צריך לומר שהוא היה חכם מופלג. מצפונו לא נתן לו מנוחה. ומכיוון שלא יכול היה להתייצב בפני שופט ולהאשים את עצמו – השופט היה מסיק כמוך ושולח אותו לבית משוגעים – בכדי להקל את ייסורי המצפון שלו הוא שפט את עצמו וגזר על עצמו לרצות את אותו העונש שהרשויות היו מטילות עליו, אילו יכול היה להישפט על פי החוק הרגיל."

"איך הוא עשה את זה? ולמה הוא רצה לרצוח?"

"בגלל קנאה."

"לפחות היו לו נסיבות מקלות!" אמר לסטרוצ'י בחיוך.

"שום נסיבות מקלות" ענה מורני. "או לא! הוא לא היה אדם עממי. הוא היה בעל תרבות מעמיקה וניסיון חיים שהיו צריכים להעמיד אותו על המשמר כנגד פיתויים מפוקפקים שמקורם ביצרים שפלים; למעשה, בהכירו את הכזב שבמראית העין, הוא האמין שהיתה זו חובתו לחמוק מתעתועיהם. אולם לא רק שלא עשה כל מאמץ; הוא גם הניח לעצמו להיכנע ללא התנגדות; ולכן כוונות הפשע היו בלתי נסלחות מבחינתו."

"אני לא מבין. אנחנו באמת אדונים לעצמנו בנסיבות מסוימות?"

"חברי סבר שאנחנו חייבים תמיד להיות אדונים לעצמנו, אם אנחנו רוצים להיקרא יצורים תבוניים."

"בין הראוי למצוי יש מרחק לא קטן. לאותו אחד שהיה יצור תבוני בעיני עצמו, היתה תבונה עלובה מאד."

"לא. טוליו דני עשה מעשה אצילי ביותר. מכאן בדיוק נובעת העליונות יוצאת הדופן שלו. הקשב. הוא לקח לו אשה מעט מאוחר, בגיל ארבעים וחמש; ואשתו, יפהפייה, היתה כבר בת עשרים ושמונה. גם הוא עצמו היה אדם יפה, רציני, עצמאי, יכול היה להגשים כל שאיפה שלו, היא טיפח במיוחד את לימודי הספרות והפילוסופיה שהיו החביבים עליו ביותר, הוא יצא למסעות ארוכים באירופה ובאמריקה בכדי להרחיב את אופקיו, חתירתו לשלמות מנעה ממנו להפגין בפני אחרים את עבודות האמנות שלו או את תובנותיו. הוא מעולם לא פרסם אפילו מאמר אחד, על אף שהיה יכול לכתוב ספרים משובחים יותר משל רבים אחרים. הוא גם, כפי שאומרים, נהנה מהחיים. בזכות יופיו הגברי זכה בקלות בחסדי הנשים. ועד גיל ארבעים וארבע הצליח לשמור על חירות מלאה של ליבו, אולי בשל רגש אגואיסטי הנובע מתאוות הידע, או אולי מפני שעד אז לא פגש את האישה המושלמת אליה נכסף. לא נראה שבדידות חייו – הוא התייתם בגיל צעיר ולא היו לו קרובי משפחה – העיקה עליו. צדקה היתה הדרך היחידה בה שלם את חובו כאדם בחברה; והוא לא חכה שאנשים יפנו אליו. הוא חפש את הסובלים, ומביניהם ידע לזהות את אלו שהסתירו את סבלם ודלותם בצניעות ובכניעה."

לאחר ארבעים וארבע שנים הוא החל להבחין שהרווקות תאמלל אותו. הוא הרגיש שסיפק דיו את צרכי התבונה שלו, והזניח יותר מדי את צרכי הרגש.

כשהודיע לי על נישואיו המתקרבים, שאל אותי:

"נראה לך שהפרש בין גילי לגילה של אשתי לעתיד גדול מדי?"

"ממש לא" עניתי.

המחשבה הזו, אשר התחבט בה חודשים רבים, צצה מחדש במוחו כעבור חצי שנה כאשר חש בסימנים הראשונים של הקנאה. נראה היה שהקנאה הזקינה אותו בעשר שנים תוך זמן קצר. חשבנו שהוא הוכה במחלה סודית שסכנה את חייו, דחקתי בו בחום להתייעץ ברופא ולטפל בעצמו:

"אני בסדר גמור" הוא ענה.

"אשתך מודאגת" אמרתי לו פעם אחת.

"בגלל דבר פעוט כל כך?" הוסיף באירוניה עצובה.

לא העזתי להמשיך להתנגד, חשדתי בסיבות פרטיות ובלתי מוסברות לי. בעיני היתה הכלה הצעירה שרויה בהערצה מתמשכת כלפיו. בלונדינית, קטנה, דקה, משכילה דיה בכדי להעריך את התבונה הנעלה ואת הנפש רבת חסד. להערכתי שנשבתה בקסם הכפול של הגבריות השחומה, הגבוהה והעזה ושל זוהר הנפש שקרן מהעיניים השחורות משחור ומהמצח הרחב. ידעתי שהיא אהבה אותו לפני שהיתה אהובה, ושנסיבות אלו תרמו והחישו מאד את החלטתו.

לאחר שנה, גדע בחטף טיפוס המעיים חיים צעירים אלו. כאבו של טוליו על האבדה היה כל כך חריג, עד שכאשר הרהרתי במוזרויות הרבות בהתנהגותו והבחנתי בתשובותיו המשונות, התחלתי לחשוד בו בהפרזה אומנותית שנועדה למחוק את הטלטלות שעברו על נפשו.

אני הייתי חבר ילדות שלו. מאז שעברה תשוקת המסעות שלו, התראינו כמעט מדי יום ביומו; ורק כך יכולתי להבחין בדרמה האיומה שסערה בתוככי נפשו. אולם בהכירי את טבעו השתקני בכל מה שנוגע בעניינים אישיים, יכולתי רק להמתין שביום זה או אחר אהיה איש הסוד היחיד של אותו סוד שהשבית בסופו של דבר את שמחת החיים שלו.

בוקר אחד ראיתי אותו מופיע בביתי עם מעטפת נייר גדולה ביד.

"אני זקוק לעזרתך. אני עומד לבקש ממך את המסירות והאחריות הכבדה שבניהול הרכוש שלי למשך כמה וכמה שנים."

אתה יוצא למסע ארוך?" שאלתי

"לא."

אחר כך, לאחר הפוגה קצרה, הוסיף:

"אני לא אסתיר ממך; את מה שאגיד לך עכשיו תוכל לספר, אם נכון הדבר בעיניך. תוכל אפילו, כמו הנוצרים הקדומים, להביא אותי להתוודות בפומבי, אבל אני חושש שמעשי יפורשו לרעה, ושאראה מגוחך. אתה תדע להקשיב לי ולהשתתף בצערי."

הבטתי בו בחרדה, ובתנועת הסכמה קצרה הזמנתי אותו להמשיך.

"הייתי פחדן עלוב!" הוא אמר בלהט. "נהגתי באופן מחפיר כשהעצבתי והכתמתי בחשדות בזויים את היצור הקדוש והטוב ביותר שהכרתי בעולם הזה. המוות צדק כשמנע ממני אוצר גדול זה; לא הייתי זכאי להחזיק בו יותר. עשיתי אפילו רע מזה; הייתי רוצח… בכוונה בלבד; אבל הנסיבות הללו חסרות משמעות. נהניתי עד תום מהסיפוק המרושע שנתן לי פשע זה אילו היה הי הכוח להשלים אותו, והחרטה שבי אמיתית כמעט כאילו בצעתי אותו באמת. המשפט האנושי אינו יכול לפגוע בי, אבל אני לא רואה בעצמי פחות רוצח בגלל זה. נשפטתי בידי עצמי, בקשיחות, וגזרתי על עצמי את העונש אשר הייתי ראוי לו אילו היד היתה מוציאה לפועל את מה שהמחשבה בצעה לאורך זמן ותכננה בזדוניות המזוקקת ביותר."

"או, טוליו!" קראתי.

"אתה נדהם לגלות לאיזה שפל נפל אדם אשר שאף כל ימיו לרעיונות הנעלים ביותר של האמנות והמחשבה? עליבות הנפש האנושית כה גדולה שהיית צריך בעצם להתפעל מכך שאינך רואה אותו נופל עוד יותר עמוק! אבל דע לך, שאילו לא הייתי רוצח בפועל, הרצון שלי לא היה משנה בכלום."

הוא נעצר לרגע, הניד בראשו, צמצם את עיניו, ואז המשיך:

"אני לא מצליח להסביר אפילו לעצמי כיצד התחלתי לחשוד. הייתי צריך להתנגד מייד לרשמים הראשונים שנבעו מזיהויים כוזבים ומפוקפקים. הדימוי העצמי, הגאווה שנשרטה, דחפו אותי לשקוע בכזבים ולחפש בלהט חושני כואב כזבים נוספים, במקום לפקפק בזיהוי. אולי שם נבראה הפנטזיה שלי, או אולי גורל אכזר שלח אלי כזבים זדוניים באלף מעשים פעוטים שעל נקלה נראים אחרים ממה שהיו באמת… אשתי, תמה, וחפה מחשד, לא יכלה למנוע נסיבות מסוימות שבמזימה גורלית נתנו גוף לצללים והכניסו תופת ללבי. הייתי צריך לבקש הסברים, להזהיר אותה, להתרות בה, לא רציתי. קיוויתי להפתיע אותה במעשה שלא ייתן לה כל תואנה להמשיך לרמות אותי. וככל שחקירותיי, ומארבי לא העלו כל הוכחה חותכת, כן התעקשתי לדמיין שרשעותה השטנית תצליח לתת לנקמה האכזרית שלי, תכלית נפשי אחוזת הדיבוק, לחמוק מידי. אני לא יכול להיכנס לפרטי פרטים; כעת כשאני משוכנע בטעותי הזיכרון בלתי נסבל עבורי. חשוב רק שאתה תדע על הנקמה שהגיתי בה יום וליל וכוונה אל השותף לכאורה לדבר עבירה שלה.

בקשר אליה, הרגשתי שאני מוכרע בעוצמה ובהדרגה על ידי חמלה עדינה; מחלתי לה בזכות האהבה שהיתה בה אלי עוד בשעה שהתנכרתי לאהבתה אלי; מחלתי לה בשל יופייה, בשל נעוריה, של חוסר הניסיון בחיים, שהקלו על המעידה העגומה. כל שנאתי התמקדה באותו אחד, המפתה לכאורה, שעבורו לא היתה מחילה משום סוג, זה שביצע את הרע מתוך כוונה להרע, בעונג המעולה של פגיעה בכבודי, באושרי, בעיקר באושרי. רציתי להעביר אותו מהעולם מבלי שיוכל אי פעם לגלות איזו יד הכתה בו. החיפוש הארוך אחר האמצעי הצליח לעיתים להרגיע את ייסורי. בחרתי את הנשק: תער. במשך חודש הפגנתי כלפיו קרבה. אין טעם שאומר לך את שמו; רבים כבר העריכו שהוא מסוגל למעשים מחפירים; אני לא רוצה לפגוע בו עוד אם אחרים ידעו שגם אני יכולתי להאמין בכך. אין טעם שאומר לך את שמו; רבים כבר העריכו שהוא מסוגל למעשים מחפירים; אני לא רוצה לפגוע בו עוד אם אחרים ידעו שגם אני יכולתי להאמין בכך. העינוי הנורא ביותר בקנאה טמון בכך שלעולם לא יכולתי להרגיש בטוח, חיים אלו של ספקות וחשדות אשר היית רוצה להרוס, ואשר אתה חרד לראות אותם נהרסים משום שיום אחד הם עלולים להגשים את הפחד ואת הוודאות הנכספת. לכן, בעודי ממתין לרגע הנורא בו לא אוכל לפקפק עוד, הבשילה התוכנית שלי, חקרתי לפרטי פרטים את המעשה המרטיט, והגעתי על לשלב בו העניקה לי המחשבה על הפשע את אותה תחושה חושנית ופראית שהיה מעניק לי מהמעשה עצמו ברגע שבו היתה הולמת הוודאות. בדרכים, בחדר העבודה שלי, במיטה לצידה כשהעמדתי פני שקוע בשינה עמוקה, תקפתי את השנוא, נעצתי בצווארו  את הלהב החד של התער שהיה חותך את העורק עוד לפני שהיה מבחין במוות; חשתי ביד הרוטטת את הקילוח החם של הדם, שמעתי את חרחור הגרון המשוסע, ראיתי את פרפור הגוף המתמוטט בצליל עמום על הרצפה. במשך חודשיים ארוכים התענגתי, עשר, עשרים פעמים ביום, על אכזריות החדווה הרצחנית; צפיתי עשר, עשרים פעמים ביום, במופע הדמיוני והעגום של המוות; טפחתי אשליה זו עד שלבסוף הגבתי אליה באותו רעד של אימה וסיפוק אכזרי שהיתה יוצרת אצלי המציאות. אפשר לומר שלא בצעתי רצח אחד אלא מאה, מכיוון שכל אחת מאותן רציחות מדומיינות היתה תמיד מושלמת יותר, נועזת יותר, מקודמתה; כך שלבסוף, באתי על סיפוקי המלא מהתרגשויות דמיוניות אלו, עד שפחת הצורך לממש את הנקמה שלי; המאמץ המחשבתי כילה את כל המרץ הגופני שלי. הייתי שבע רצון עד כדי כך מההרג המחשבתי עד שלא היה לי כל צורך בסיפוק ממשי אחר… האם יכלה המציאות להעניק לי סיפוק אמיתי וחד יותר? לכן, ורק לכן, לא הפכתי להיות רצחני במובן השטחי של המילה! ואז בדיוק גילתה לי יד המקרה את אותה תסבוכת של נסיבות שלא יאמנו שהטעתה אותי, שהוליכה אותי שולל. אוי!…איזו זוועה! במה הועיל זה שחקרתי כל כך הרבה, שהתבוננתי, ששקלתי? כרעתי על ברכי ובקשתי מחילה למרגלות ערש הדווי של אשתי. המחלה ערפלה את תבונתה ומנעה ממנה להבין. מתוך ההזיות והדמדומים היא חזרה ומלמלה ללא הרף: "טוליו, מה יש לך נגדי?.. מה עשיתי לך?" והיא מתה כשקינה אוהבת זו על שפתיה."

"ובכן?" אמרתי אני, כשראיתי אותו שוקע ביגון. "זה הכל טבעי, זה אנושי."

"פשע שנשאר ללא עונש אינו יכול להיות אנושי!" הוא קרא, כשהוא מרים את ראשו בגאווה. "מי שחומד את אשת רעהו מבצע ניאוף. מי שחושב להרוג מבצע רצח. אני מרגיש רוצח."

"טוליו! טוליו!" גערתי בו.

"לא אבד לי שיקול הדעת!" הוא ענה. "למען שלוות הנפש שלי, למען הצדק המושלם, זה מה שהחלטתי לעשות: לשפוט את עצמי ולגזור עלי עונש באותה הגינות ואותה חומרה שהייתי שופט אדם שהיה מואשם באותו פשע. מחרתיים אסע למקום שבחרתי בכדי לרצות בו את עונשי. הכלא שלי אינו נבדל בכלום מכלא חוקי. הוא יהיה קשה, קשוח ותוך ימים ספורים אהפוך להיות הסוהר שלי עצמי…"

"הוא היה מטורף טוליו דני שלך!" חזר על דבריו לסטוצ'י שעד כה הקשיב בעניין. "והוא סיים לרצות את עונשו?"

"עדיין לא!" ענה מורני.