Tag Archives: לאה גולדברג

לאה גולדברג כמתרגמת? פנינים מפי מבקרת תרגום

הלכתי היום (שוב, פשוטו כמשמעו) ליום העיון "כאור בשולי הענן" של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, במלאת מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. יום העיון דן באספקטים שונים של שירתה (מוסיקלים, תמאטים) וברב גוניות שלה כיוצרת (תיאטרון בובות למשל). אבל כאן אני רוצה להתרכז בהרצאתו של ד"ר עמינדב דיקמן "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

דיקמן פתח את הרצאתו בהכרזה שהוא לא ממש מרגיש צורך לדבר על הנושא הזה ונתן לכך שתי סיבות. הראשונה שחקר תרגום דומה לחקר תאונות: משקיעים המון אנרגיה כדי להבין דבר שנגמר לפני שהגעת וכבר אי אפשר להשפיע על התוצאה. אני לא בטוחה שאני מתלהבת מההשוואה הלא מחמיאה, אבל מילא. הסיבה השנייה היא שאת "התאונה" של לאה גולדברג כמתרגמת כבר חקרו לפניו. שמעון זנדבק[1] חקר את תרגומיה לסונטים של פטררקה מאיטלקית ואיתמר אבן זוהר[2] חקר תרגום שיר של בודלר מצרפתית. שני המאמרים מאד מפורטים ומחכימים, אבל אם אנסה לסכם אותם במשפט אחד: לאה גולדברג הפכה את פטררקה ובודלר ל…לאה גולדברג. הבחירות המודעות שלה כמתרגמת דומות מאד לבחירות שלה כמשוררת. שדה הדימויים, המשקל, המשלב, התחביר, כולם קרובים יותר לשירה של גולדברג עצמה מאשר לשירה של פטררקה ובודלר בשפותיהם.

התרגום אצל לאה גולדברג היה חלק ממשימה לאומית שהבסיס הרעיוני שלה מצוי במושג "Weltliteratur" של הרומנטיקה הגרמנית. יחד עם שלונסקי ואלתרמן היא הסתערה על ספרות העולם מתוך רצון להרחיב את האופק התרבותי בארץ. לאה גולדברג ניסחה את האידיאולוגיה וההעדפות שלה בהרצאה שנשאה בשנת 1951 ב"סימנריון הספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות" (האם ניתן לשער כמה תה נלגם באותו אירוע?). דיקמן ציטט משפטים אחדים מתוך אותה הרצאה – מייד בתום ההרצאה ירדתי לספרייה ומצאתי את הנוסח המלא[3] – אוצר בלום של אמירות מושחזות. הרלוונטיות של חלקן מדהימה, למרות שנכתבו לפני 60 שנה. המשך הרשומה מוקדש לציטוטים ששימחו אותי במיוחד, וכמובן תודה גדולה לד"ר עמינדב דיקמן שהרצאתו היתה הנאה צרופה.

כל הציטוטים לקוחים מההרצאה של לאה גולדברג.

ראשית, מעין "תשובה מטרימה" לביקורות על תרגומי השירה שלה:

"תרגום של שירה עניין שבמזל הוא, רק הזדהותו הגמורה של משורר-מתרגם עם משורר מתורגם יכולה להוציא לפועל תרגום שירה הראוי לשמו."

גודש של שוק הספרים:                                              

"וודאי יודעים אתם גם מן הניסיון שלכם, שקוראים בעיקר את הספרים החדשים שהופיעו לאחרונה. באורח שהספרים החדשים משכיחים את הטוב שהיה לפני כמה שנים, וישנה איזו להיטות אחרי כל מה שמופיע אך זה עתה."

איכות הספרות העכשווית:

"זה לא מכבר נפגשה ידידתי עם איזו גברת שהלכה מהספריה שבה היא מחליפה ספרים לועזיים. אמרה לה הגברת: "את לא קראת את ספריו של פלוני? את הספרים האלה יש לקרוא מיד שאם לא כן לא תקראי אותם בכלל". כלומר, שעתם קצרה ובינתיים יש לחטןף ולקרוא אותם. זהו על פי הרוב היחס של הקורא התמים לספר שהאופנה העלתה אותו. ה-bestseller הוא הקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד."

על התיישנות ועדכון תרגומים: 

"טיב התרגום הופכן (את היצירות שהתישנו) לענין למי שחוקר התפתחותה של הלשון העברית: איך היו מתרגמים לפני 50 שנה, איך היו מתרגמים לפני 30 שנה ואיך מתרגמים עכשיו – אך קורא רגיל, אם הוא רוצה לקרוא ספר ולהנות ממנו ונותנים לו "מלחמה ושלום" של טולסטוי או "אנה קרנינה" ..שהם בלי ספק עדות לעבודה חרוצה של אנשים שהשקיעו כוחות רבים בתרגמם את הספרים הללו, וגם הם יודעי עברית, הקורא הרגיל, שאין לו עניין מיוחד להיסטוריה של התרגום והתפתחותו, ספק אם הוא יהנה הנאה כלשהי מן היצירה המוגשת לו היום בלבוש עברי אשר כזה."

"האסון הוא שכל הסגנון כולו, על פי הרוב בתרגומים הישנים הללו כל כך נמלץ, כל כך זר לאווירה שעליו למסרו שבין המקור והתרגום אין שום צד שווה מלבד סיפור המעשה".

מישהו יכול אולי להסביר לי למה התפתלתי והצטדקתי שלשום בניסיון לטעון שהתרגום של גולדברג התיישן – כשכל מה הייתי צריכה לעשות הוא לצטט אותה עצמה?

קצת אחוות מתרגמים מחממת לב:

"..מופסן למשל, הלא הוא סופר שבהחלט היה ראוי שיעסקו בו אנשים שהם בעלי סגנון ובעלי לשון. והנה רוב סיפוריו מופיעים במיני הוצאות קטנות כדרך-אגב, ומתורגמים בידי אנשים שאין מלאכתם בתרגום כלל. יש פה ושם גם תרגום הראוי לשמו. אך הוא נעשה כמין "עבודה צדדית" קצת ידיעת צרפתית, קצת ידיעת עברית."

אבל גולת הכותרת מבחינתי היא ביקורתה על תרגומי "הקומדיה האלוהית" של דאנטה. כידוע לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, מתפרסמת בו בימים אלו סדרה של חמש רשומות על תרגומי "הקומדיה האלוהית" לעברית. עד כה התפרסמו שתי רשימות ועוד שלוש ממתינות לתיקון הבאג של "רשימות" (הסברים ויבבות כאן, וכאן). הרשימות הבאות כוללת ביקורת והשוואת תרגומים. ההתפתלויות שלשום בביקורת התרגום של "אנייזה הולכת למות" מחווירות מול ההתפתלויות בביקורת התרגום של "הקומדיה האלוהית", בכל זאת, לא נעים להסתבך עם רוויזיוניסטים. איזה אושר לגלות שלאה גולדברג כתבה את זה לפני!

לאחר התלבטות החלטתי לא לגעת ברשומות המוכנות לפרסום ולהביא כאן את דבריה של גולדברג, כמתאבן להמשך הסדרה.

"בעברית ישנם שני תרגומים: האחד של ז'בוטינסקי רק קטעים והשני של אולסואנגר – "התופת" בשלמותה. והינה עומד האדם לפני השאלה על איזה מהשניים להמליץ? לכאורה התרגום של ז'בוטינסקי מצלצל יפה מאד. יש בו איזה רחש של התפעמות, של שירה, כביכול. בה בשעה שאולסונגר יבש לאין ערוך יותר….אבל כאשר קוראים את ז'בוטינסקי עם מושג מה על "הקומדיה האלוהית" נקל להבחין שאין בזה כמעט ולא כלום מן המקור. התרגום הזה "כל כך יפה" עד שהוא גובל עם קיטש. הלשון העברית המצלצלת והנאה הזאת… כל כך מקילה בשימוש צורות דקדוקיות שונות ומשונות שאיזה טעם של פלייטון בחרוזים יש בדבר הזה, ופחות מן הכל מורגשת בה רוחו של דנטה, אי אפשר איפוא לדבר על תרגום זה בכובד ראש."

"אבל אם לוקחים את התרגום של אולסואנגר…לפעמים כשמגיע הקורא למקומות היפים ביותר שביצירה הלשון כה כבדה ומסובכה שטוב יותר לספר מה כתוב במקור מאשר לקרוא את הקטעים האלה בתרגום."


[1] שמעון זנדבנק. לאה גולדברג והסונט הפטרארקי. הספרות, 21 (1975), עמ' 19־31

[2] איתמר אבן-זוהר. ”Spleen". לבודליר בתרגום לאה גולדברג. : לאופי ההכרעות בתרגום שירה . הספרות, 21  (1975), עמ' .32–45

 [3]ספרות יפה עולמית בתרגומיה לעברית, הוצאת הספרים והתוים של המרכז לתרבות

"אנייזה הולכת למות", לאה גולדברג כמתרגמת

ביום חמישי ה-3 במרץ יערך יום עיון לרגל מאה שנים להולדתה של לאה גולדברג באוניברסיטת חיפה. הכנס יבחן את יצירתה המגוונת כסופרת, משוררת ומתרגמת. ישתתפו בו מרצים מצוינים (עדות ממקור ראשון – למדתי אצלם) מאוניברסיטת חיפה, ירושלים, תל-אביב, בן-גוריון ולייפציג. התוכנית המלאה נמצאת כאן. בין השאר ירצה ד"ר עמינדב דיקמן על "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

לאה גולדברג, ציור: יעל שחר שריד

לרגל האירוע בחרתי לקרוא רומאן איטלקי שכוח אחד, אשר לאה גולדברג תרגמה לפני 60 שנה. הרומאן "אנייזה הולכת למות" של רנאטה ויגאנו פורסם בשנת 1949 ותורגם לעברית שנתיים מאוחר יותר. זהו רומאן נאוריאליסטי המתרחש במלחמת העולם השנייה. אנייזה היא כובסת כפריה, כמעט אנאלפבית, שמנה וזקנה (בת פחות מחמישים, אך כך היא מתוארת). היא חיה חיים פשוטים ועמלניים יחד עם בעלה החולני עד היום שבו לוקחים אותו הגרמנים למחנה ריכוז, כפי הנראה בעקבות הלשנה על עריק שחסה לילה אחד בביתם. בעלה נחנק למוות ברכבת, ואנייזה מאבדת את הטעם בחייה. היא מתחילה לעזור לפרטיזנים באזור, חבריו הקומוניסטים של בעלה. בתחילה היא מעבירה מזון, נשק וידיעות. אחר כך, לאחר שהיא מחסלת במו ידיה חייל גרמני, היא נמלטת אל הביצות בהן מתחבאים הפרטיזנים. רובו של הרומאן מתאר בריאליזם מצמרר את ה"שגרה" האיומה של אותה התקופה (1943-45). לאחר התמוטטות המשטר הפאשיסטי של מוסוליני היתה צפון איטליה נתונה תחת הכיבוש הנאצי, בעלות הברית הפציצו מדי פעם את האזור אך לא הזדרזו לשחרר אותו. הפרטיזנים ספקו ידיעות לבעלות הברית, "הטרידו" את הגרמנים אך בעיקר המתינו לפלישת בנות הברית כדי לסייע להם מתוך השטח. ההמתנה לא היתה פשוטה וגבתה קורבנות רבים. הפרטיזנים חיו בשטחי ביצות חשופים לשמש יוקדת בקיץ וקור מקפיא בחורף. כל היתקלות מקרית תוך חיפוש מזון בפטרולים גרמנים עלתה בדם. רוב האוכלוסייה המקומית היתה חשודה – כפריים מעטים סייעו ברצון, הרוב לא רצו להסתכן בסיוע, חלק ניסו להינצל בעזרת הלשנות לגרמנים והיו גם פאשיסטים ששיתפו פעולה בהתלהבות עם הגרמנים. היתה זו מלחמה חסרת רחמים לחיים ולמוות, של כל הצדדים. הגרמנים הוציאו להורג מייד ובאקראי עשרה איטלקים במחיר כל חייל גרמני הרוג, בנוסף להרג מיידי של פרטיזנים ומסייעים. הפרטיזנים הרגו ללא היסוס כל גרמני שראה אותם ופרטיזן שנחשד בבגידה נורה מייד. אפילו טייסי בעלות הברית טווחו להנאתם בפרטיזנים החשופים מהאוויר עד שהפרטיזנים לקחו טייסים אנגליים כבני ערובה.

אנייזה, גיבורת הרומאן, מקדישה את חייה למאבק, אבל בהיותה אישה פשוטה המילים הגדולות הללו מתרגמות אצלה לשורה אינסופית של מטלות: בישול מרק חם, סריגת גרביים, רכיבה על אופניים בבוץ ובגשם, אך גם הסתרת נשק ואיום ברצח על נערה המתרועעת עם גרמנים. הרומאן מסופר מפי מספר כל-יודע הקרוב מאד לתודעתה של אנייזה. רוב המשפטים בנויים ממקטעים קצרים ופשוטים, ללא שעבוד וללא התאם זמנים. השפה יומיומית, ולכן בולטים תיאורי הטבע הפסטורליים המדגישים את האכזריות בעולם האנושי. למרות הקרבה לתודעתה של אנייזה והשיפוט הערכי החד משמעי מצליח הרומאן לגלות הבנה וחמלה לכולם: לאיכרים שמלשנים מפחד, לחיילים גרמנים שרוצים לשוב הביתה, לפרטיזנים הזרים שמנסים לברוח, לנערות המתפתות לגרמנים. לדעתי כאן מצוי יופיו של הרומאן, ביכולת לשחזר עולם כל כך קר ואכזר ועם זאת אנושי.

פרטיזנית צעירה על אופניים

 

בתחילת הרשומה כיניתי את הרומאן "שכוח", להבנתי זה אכן מצבו בארץ אבל אין זה מעמדו באיטליה. מדובר ברומאן קנוני, כשיצא לאור זכה בפרס הספרות היוקרתי "ויארגו", בשנת 1976 הוסרט, תורגם ל-13 שפות, הרומאן נכלל בתוכניות הלימודים בבתי הספר וביקורת הספרות מקדישה לו מקום עד היום.

מכיוון שנקודת המוצא של הרשומה היא לאה גולדברג כמתרגמת, איני יכולה להתחמק בסופה משאלת התרגום. אין לי ספק לגבי היכולות של לאה גולדברג כמתרגמת, אך לדעתי התרגום אינו עומד במבחן הזמן. גולדברג שמרה על המשפטים הקצרים והמקוטעים המאפיינים את הטקסט האיטלקי אך המשלב העברי גבוה בהרבה מהמשלב המקורי, בודאי בהשוואה לשפה כיום. ביטויים כגון: "עץ בא בימים", "סורו מן האש", "אספקלריה" ו-"רהוי" אינם מתקבלים בטבעיות בעברית יומיומית. את המילה "מדשנה" החוזרת בטקסט העברי לא הצלחתי לפענח, יתכן שמדובר בחידוש לשון של גולדברג שלא נקלט בעברית (הכוונה כנראה לשטחי ביצה). גם אופני ההטיה של הפעלים  ומילות היחס נשמעים מוזר כיום: "אפף לה אותו מחנק", "נזדמן", "נתכופפה", ידרסוה", "מצעק". כאמור, באיטלקית הטקסט אינו נשמע מיושן. לשם השוואה התרגום משנת 2000 של "שביל קני העכביש" (איטלו קלווינו, תרגום אריאל רטהאוז), רומאן נאוריאליסטי שנכתב על אותו נושא ובאותה תקופה, אינו סובל מתופעות אלו.

מכיוון שאני בטוחה שגולדברג תרגמה מצוין על פי הנורמות של זמנה אני רואה בכך טיעון נוסף לפולמוס על הצורך לחדש תרגומים לעברית (דוגמה). מטבע הדברים הדיונים הללו נוטים להיסחף לנוסטלגיה, קשה להשתחרר מחוויית הקריאה הראשונה של יצירת מופת. התופעה קימת בספרות מבוגרים ובולטת עוד יותר כאשר מדובר בספרות ילדים, בה נכנסים לתמונה גם שיקולים חינוכיים כמו "הזדמנות להעשיר את שפתו של הנוער הרדוד השבוי בעולם הפייסבוק והטלוויזיה". הנוסטלגיה מובנת אך לא תמיד מוצדקת, אני עדיין מבכה את העלמו של המשפט המיתי "ישר נוכח פניך לים הדרומי!" בתרגום הישן של "שלושים וחמישה במאי" – למרות שאני משוכנעת שהתרגום החדש נחוץ ומצוין. מכיוון שבמקרה זה נבחר רומאן קנוני למבוגרים, ללא מטען רגשי קודם שתורגם בידי מתרגמת מעולה, אני מוצאת בכך חיזוק לעמדה המצדדת בתרגום מחדש.

[תוספת מאוחרת בעקבות דוא"לים שהגיעו אלי: אני לא חושבת שיש צורך דחוף לתרגם מחדש דווקא את הרומאן הזה. זהו רומאן קנוני באיטליה מכיוון שהוא מתאר פרק חשוב ואפל בהיסטוריה שלהם ומזווית ראייה פוליטית נוחה, של ההתנגדות לפאשיזם ולנאצים. הרומאן טוב ומעניין, אך אין זו יצירת מופת בקנה מידה בינלאומי שארון הספרים העברי לא יהיה שלם ללא תרגום עדכני שלה. אני כמובן  אשמח לכל תרגום נוסף מאיטלקית (זוהי מטרתו המוצהרת של הבלוג הזה) אבל לא הייתי שמה דווקא רומאן זה בראש הרשימה.]

מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו

רשומה זו מנסה להעמיד את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" מול סיפור אחר של פירנדלו: "הנפטרת והחיה"[1]. ב-"הנפטרת והחיה" מוצא  עצמו הגיבור, דייג כפרי, נשוי לשתי נשים לאחר שאשתו הראשונה אבדה בים והוא נשא את אחותה הצעירה אשר התגוררה עמם, מתוך כוונה לשמור על שמה הטוב וכדי שתהיה אם חורגת לבנו הקטן. לאחר שלוש שנים חוזרת במפתיע האשה הראשונה, כאשר האשה השנייה כבר הרה, וכל הכפר מתגודד סביבם בצפייה לדרמה. הפתרון פשוט: הוא נשאר נשוי לשתי האחיות המסורות זו לזו, שוכר דירונת נוספת, ומחלק ביניהן לסירוגין את זמנו על החוף, פעם עם זו ופעם עם זו. הפתרון האידילי הזה, שמנקר את עיני הכפריים, נתקל במכשול בירוקראטי מגוחך: כיצד לרשום כבנים חוקיים תינוקות שנולדים כל חמישה חודשים?

"הנפטרת והחיה" הוא תמונת מראה של "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה": בשניהם מתה ושבה לחיים (לכאורה) האשה הראשונה, בשניהם הגבר נלכד במצב בלתי אפשרי בין שתי נשים ומנסה למצוא פתרון שיהיה בו צדק וחסד כלפי כולם. נדמה שהכותרת "הנפטרת והחיה" יכולה היתה להתאים להפליא גם ל-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה", אילו לא השתמש בה פירנדלו חמש שנים קודם לכן. שני הסיפורים דנים בנישואים כפולים ומדומים. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" הגבר נשוי בדמיונו לשתי נשים – הוא טוען שהאישה שלצידו היא אשתו השנייה אך באותה עת מתנהג כלפי חוץ כאילו היא אשתו הראשונה. ב-"הנפטרת והחיה" טוען הדייג שעבירת הביגמיה הגלויה לעין היא בעצם מדומה: הוא נישא באופן חוקי לכל אחת מהנשים ולכן כל אחד מנישואים אלו תקף ומקודש בפני עצמו. בשני הסיפורים המציאות הינה חד משמעית, ברור וגלוי לכל עם מי חי הגבר, בין עם מדובר באישה אחת או שתיים, הפרשנות היא זו שמהווה מחלוקת: האם זו האשה הראשונה או השנייה? האם הדייג מבצע חטא כבד או חסד וצדק? בשני המקרים משמשת הכפילות את פירנדלו בכדי להציף שאלות פילוסופיות, פעם בתחום ההכרה ופעם בתחום המוסר. גם הדרך הנרטיבית היא למעשה אותה הדרך: פירנדלו יוצר מצב ללא מוצא, ובכך דוחק את הדמויות ואת הקורא למלכוד מושלם: אין דרך להכריע בין הגרסאות של מרת פרולה ומר פונצה, אין דרך להישאר נשוי לאשה אחת בלבד מבלי לעשות עוול נורא לאחותה.

המציאות החברתית העולה מן הספורים היא עוד נקודה שכדאי להתעכב עליה, למרות שאינה ייחודית לסיפורים אלו דווקא, הסיפורים מצטרפים לרוב יצירתו של פירנדלו המעוגנת היטב באיטליה, ובמיוחד סיציליה, של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. החברה הכפרית דחוסה ולוחצת, ההפרדה בין תחום הפרט לתחום הכלל – אינה קיימת. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" טוען המספר לזכותה של העיירה להסבר הגיוני והעדרו מאיים על כל התושבים, גם כאשר מדובר בזהותה של אשה הכלואה בביתה ואינה לוקחת כל חלק בחיי העיירה. ב-"הנפטרת והחיה" כאשר חוזרת המתה המדומה ממתין הכפר כולו לדייג כדי לבחון את תגובתו וגם הדייג עצמו, שבוחר לבסוף בפתרון פורץ גבולות, משאיר את דלת הבקתה פתוחה כל הלילה – מכיוון שברור לו שהוא מחויב במראית עין של מהוגנות כלפי הכפר. עוד נושא שעולה מן הסיפורים הוא מרכזיותה של המשפחה בתרבות האיטלקית. השערורייה שמציתה את דמיונו של הכפר ומבאישה את ריחו של מר פונזה היא העובדה שהאם והבת אינן מתגוררות באותו בית. זוהי הנורמה החברתית החד-משמעית וגם אם החמימות הרבה שמפגין החתן כלפי חמותו חריגה, המחויבות שלו כלפיה אינה מוטלת בספק. איטליה של ימינו נחשבת למדינה המובילה באירופה בחשיבות המיוחסת בה לקשרי משפחה. המשפחה היא עדיין המרכז הכלכלי של רוב האיטלקיים ותופעת ה"במבוצ'וני", הבנים שממשיכים לגור עם אמא גם מעבר לגיל שלושים, היא נושא לפולמוס ציבורי. למרות שנוטים להפנות אצבע מאשימה למצב הכלכלי, הסיפור מעיד עד כמה עמוקים השורשים התרבותיים של הבחירות של צעירים בני זמנינו. ניסיון לקרוא את הסיפורים מתוך הסתכלות פמיניסטית מסמר שיער: טבעי שגבר קנאי יכלא את אשתו; טבעי שהיא ואמה יהיו מאושרות מכך, כל עוד הוא אוהב אותה; ברור שלאשה ברשות בעלה אין קול ואין דמות, היא תגיד את מה שהוא מצפה ממנה; ברור שהאחיות תעדפנה לחלוק גבר ולא להישאר ללא גבר. חשוב להדגיש שבמקומות אחרים ניתן למצוא אצל פירנדלו רגישות לדיכוי האישה[2], אולם בסיפורים אלו דיכוי הנשים מתקבל כמובן מאליו.

שני הסיפורים כתובים בטון קליל, הומוריסטי לפעמים, אבל נוגעים בשאלות הגדולות שמאפיינות את כלל יצירתו של פירנדלו: זהות, אמת ובדיה, מוסר וצדק.

על הסופר ויצירתו

לואיג'י פירנדלו, סופר ומחזאי, אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, זכה בפרס נובל בשנת 1934. את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" עיבד בשלב מאוחר יותר להצגת תיאטרון אשר תורגמה לעברית ע"י לאה גולדברג תחת הכותרת: "כל אדם והאמת שלו, הרי זה כך, אם כך אתם סבורים!". בימים אלו מוצג בתיאטרון גשר מחזהו "שש דמויות מחפשות מחבר".

 מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו – תרגום


[1] בתוך הקובץ "יסורי אדם", תרגום מנחם הרטום, הוצאת הספריה הישראלית, 1952

[2] כך למשל בסיפור "המסע" ניתן לזהות נימה ביקורתית באופן שבו מתאר פירנדלו את התייחסות החברה לאלמנות "אורח החיים המחמיר.. אך כפסע היה בינו לבין חיוב הנשים.. לרדת אל בור הקבר בעקבות בעליהן המתים." (בתוך הקובץ "סיפורי מסכות" בתרגומו של  גאיו שילוני, הוצאת כרמל, 2004, עמ' 192).