לא, רוסית אני עדיין לא יודעת, אבל חברתי המוכשרת יוליה פייגין עזרה לי לפענח כתבה באתר ספרות באוריינטציה יהודית באודסה בו התפרסם סיפור הסונטה ברוסית – כולל תרגום לרוסית. את הכתבה והתרגום פרסמה אנה בושקו, משוררת, חוקרת ספרות ומתרגמת מאנגלית, איטלקית, פולנית ואוקראינית.
לא עמדתי בפיתוי להוסיף לרשימה שפרסמתי הבוקר "סונטה איטלקית פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי" גם את התרגום הפואטי לרוסית. אני תוהה האם הפעם "רשימות" יסכים להעלות את הרשומה לעמוד הבית, נדמה לי שאני היחידה שעדיין סובלת מהבאג המסתורי. והרי התקציר למי שהחמיץ: בפרק הקודם היה סיפור בלשי בכיכובו של גוגל, עלילות ז'בוטינסקי המאוהב ברומא וחידה לא פתורה על גלגולה של הסונטה לווינה כעבור 25 שנה, וכמובן: הסונטה באיטלקית, שני תרגומים של הסונטה לעברית ואחד לאנגלית.
Давно минул тот день. Чистым сапфиром
сияло море, которое вы называете Черным.
Цыганка юная с глазами вампира
«всю правду» мне рассказала проворно.
Сказала: «Мать твоя умерла. И в месте затишья,
покоя и мира ты ляжешь на одр,
размотав всю нить твоей жизни. Тебя зовут Петр.
Женщине подлой подаришь ты вздох излишний».
Сказала и убежала. Минули года незримо.
Мама еще жива гордой кровью, как жив и бодр
Народ наш. Имя мое – Владимир.
Тропинка моя идет сквозь грозные бури.
Но цыганка не солгала: любовью томимый,
Из-за женщины подлой я гибну в бредовом сумбуре.
סונטה איטלקית פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי? הכותרת תמוהה משהו, נכון. רשומה מעט חריגה – סיפור בלשי קטן, תרגומי שיר מאיטלקית ומעט היסטוריה ציונית.
הסונטה האיטלקית בכתב ידו של זבוטינסקי
אתחיל בסיפור הבלשי. לפני מספר שבועות פנה אלי אדם חביב בבקשה יוצאת דופן: האם אוכל לעזור לו לתרגם הקדשה קטנה מאיטלקית? ההקדשה נכתבה בשנות העשרים של המאה הקודמת בספר האורחים של סבו הווינאי, ממייסדי סניף בית"ר בווינה. המיתולוגיה המשפחתית שלו מספרת שאת ההקדשה כתב זאב ז'בוטינסקי והיא נועדה לסבתו היפהפייה. נשמע מעניין, גם לי היה סבא ציוני בווינה באותן שנים, הסתקרנתי. כעבור שבועיים הגיע אלי בדואר (ההוא מנייר) עמוד מצולם. עכשיו זה כבר לא נראה כמו הקדשה קטנה: זהו שיר שלם בכתב יד, ובשולי הדף מצוינים שני תאריכים: 1900 באותו כתב יד כמו השיר ו-1925 בכתב אחר בתחתית. במכתב המצורף ציין המבקש שסבתו נולדה ב- 1892. תעלומה ראשונה: האם השיר נכתב לילדה בת שמונה או לאשה נשואה בת שלושים ושלוש? צעד ראשון לפתרון – עלי לקרוא ולתרגם את השיר. בעיה ראשונה: השיר כתוב בכתב יד, אמנם יפה ומסודר, אבל אני חיה דיגיטלית, כתב יד בעברית ניחא, אבל באיטלקית? בעיה שנייה: אין ספק שזהו שיר, ולא שיר מודרני פורץ גבולות אלא סונטה ממושקלת וחרוזה. תרגום פרוזה הוא משימה בלתי אפשרית, "נשיקה מבעד למטפחת" – אבל תרגום שירה? מעשה כשפים. לפני חודשיים ישבתי פעורת פה בהרצאה של רמי סערי בה הסביר ביובש על האופן שבו הוא מתרגם שירה משמונה שפות שונות. ההרצאה היתה מופלאה אבל יצאתי משם עם בטחון עצמי של גרגר אבק, כנראה ראיתי פנטום, אין חיה כזו. או במילים פשוטות – תרגום שירה הוא הרבה מעבר ליכולות ולשאיפות שלי.
אבל בכל זאת, הפונה אדם חביב ואתגרים אני אוהבת, ננסה. שלב ראשון – פענוח. אות אחר אות ומילה אחר מילה הצלחתי לרשום את רוב השיר. נשארו כמה מוקשים, מילים לא מפוענחות במשפטים חסרי פשר, כאן פניתי לחבר גוגל היקר וניסיתי כל מיני אפשרות. פעם ראשונה, שנייה, שלישית, גוגל החביב כחכך בגרונו והציע לי באדיבות אפשרויות סבירות יותר, המשכתי עוד כמה פעמים ו-הופ: צץ השיר כולו!
הנה השיר באיטלקית ולצידו התרגום המילולי שלי:
לשמחתי השיר לא צץ מתוך אתר נידח אלא מתוך "גוגל ספרים". הפתרון לתעלומה נמצא בביוגרפיה הראשונה של זאב ז'בוטינסקי שנכתבה בידי יוסף ב. שכטמן ויצאה לאור בעברית בשנת 1956 ובאנגלית ב-1986. הנה מה שלמדתי מתוך הביוגרפיה על נסיבות חיבור השיר. ולדימיר ז'בוטינסקי הצעיר הגיע לרומא ב-1898, לכאורה הגיע כדי ללמוד באוניברסיטה, הוא אכן ביקר באוניברסיטה אך בתואר אקדמי ולא זכה בתום שלוש השנים בהן שהה שם. כפי הנראה העשיר את השכלתו גם באפיקים פורמאליים פחות ונהנה מחיי תרבות תוססים – ולשמחתו ללא אף מהגר רוסי נוסף לצידו.
ז'בוטינסקי ניחן בכישרון נדיר לשפות, ואת האיטלקית קלט בזריזות ובאופן מושלם. שכטמן מספר שיותר משלושים שנה מאוחר יותר עדיין דיבר במבטא מושלם בכמה ניבים איטלקיים שונים עד שאיטלקים מבטן ולידה סרבו להאמין שאינו איטלקי מדורי דורות. בינתיים התפרנס מכתיבה בעיתון "אודסקי ליסטוק" אליו שלח כתבות קלילות ומגוונות על חיי היומיום והתרבות באיטליה. גם הרפתקאות רומנטיות היו לעלם המטורזן, ובעקבות אהבה נכזבת לאטלקיה מקסימה ובלתי יציבה עבר עליו ליל נדודים ועם שחר כתב את הסונטה הזו. ז'בוטינסקי ראה בה "יצירת מופת זעירה" וניסה לשלוח אותה לכמה עורכים, אך נדחה. עד כאן הביוגרפיה. צילום כתב היד בביוגרפיה זהה ממש לזה שאני קבלתי, מכאן אני מניחה שמדובר באותו מקור. מדוע כעבור עשרים וחמש שנה כתב מחדש את הסונטה בספר האורחים של הסב בווינה? האם היה שם משהו שהעלה בזיכרונו את אותו ליל שימורים רחוק? האם המשיך להאמין באיכותו של השיר וחפש כל דרך לפרסמו? חידה.
ולקינוח, שני תרגומים נוספים של אותו שיר, מתוך הביוגרפיה שכתב שכטמן. בניגוד לתרגום המילולי הפשוט שלי אלו תרגומים פואטיים של ממש, השומרים על משקל וחריזה ומוסיפים פרשנות משלהם. לצערי בשתי המהדורות מופיעים רק ראשי התיבות של שם המתרגם, ולא הצלחתי למצוא את שמותיהם המלאים. אשמח להוסיף קרדיט אם יצליח מישהו לזהות את המתרגמים האלמוניים.
ברשומה זו מופיעה השוואת תרגומים לעברית של מחצית קנטו אחד בלבד. בחרתי להשוות את תחילת קנטו ל"ג מתוך התופת – אוגולינו. זהו המזמור הלפני האחרון של ה"תופת" ואחד המזעזעים שבהם. הנימוק הרשמי לבחירה בקנטו הוא קיומם של ארבעה תרגומים לעברית (כאמור ז'בוטינסקי תרגם רק תשעה מזמורים), ומכיוון שלא נתקלתי בהשוואת תרגומים של קנטו זה יכולתי להנות מעבודה עצמאית. הנימוק האמיתי, אשר לא יכולתי לכתוב במסגרת עבודה לאוניברסיטה, הוא מחווה לאדם יקר אשר מזה חמש שנים וחמישה ימים כלוא בתוך גופו והוא מבקש שוב ושוב שיקריאו לו את הקנטו הזה באיטלקית.
התופת של דאנטה בנוי באופן היררכי, ככל שמעמיקים עולה חומרת החטאים. קנטו זה ממוקם עמוק מאד, במעגל התשיעי – מעגל הבוגדים, האחרון לפני השטן עצמו. את הבוגדים מחלק דאנטה לארבע קבוצות – מהאישי לכללי: משפחה, מולדת, אורחים ובוגדים באלוהים. אוגולינו נמצא במדור השני – בוגדים במולדת. יש לספור רקע היסטורי: אוגולינו שהיה ראש העיר של פיזה בגד בברית עם אחינו והפקיר את עירו. הוא נבגד על ידי מי שהיה שותפו לקשר (רוג'ייארי), נלכד ונענש על הבגידה בהרעבה למוות. יחד עימו נכלאו גם בניו, כפי שמתואר בקנטו, אך מכיוון שהוא היה בן למעלה מ-68 באותה עת, סביר להניח שהם היו אנשים בוגרים ושותפיו לבגידה, ולא ילדים תמימים כפי שדאנטה מתאר אותם. ב"קומדיה" מספר אוגולינו כיצד חלום ניבא את סופו המשותף יחד עם "גוריו", על אוזלת ידו מול יסורי הרעב של בניו, על בניו שלפני מותם הציעו לו לאכול מבשרם כדי להאריך את חייו ועל כך שלאחר מותם ברעב – הוא אכן ניזון מבשרם. הדבר לא נאמר במילים מפורשות, אבל הרמז מאד ברור וזו הפרשנות המקובלת. למי שדוחה פרשנות זו מכיוון שהיא מחרידה מידי נאמר שבמדור האחרון של "התופת" אין דבר שהוא "מחריד מידי".
ההקשר הנוצרי בקנטו זה משמעותי מאד. הבגידה שהיא החטא המרכזי באגף זה, הן של אוגולינו והן של רוג'ייארי מרמזת לבגידה של יהודה איש קריות. אכילת בשר האדם, ובפרט בשר הבנים, היא קישור מצמרר לדבריו של ישו בברית החדשה:"אם לא תאכלו את בשר בן-האדם ושתיתם את דמו אין לכם חיים בקרבכם". אוגולינו לא הצליח לראות את המימד הרוחני בהצעתם של בניו, כפי שהם פרשו את נשיכתו את עצמו כרעב פיסי, במקום צער עמוק. הדהוד נוסף לברית החדשה עולה מקריאתו של אנסלמו לפני מותו מתיחסת אל "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני". התא הצר בו כלואים אוגלינו ובניו מרמז לקבר של ישו, אשר בניגוד לאוגולינו הוא נחלץ ממנו.
התרגומים המושווים נעשו בהפרש של 140 שנה, תקופה משמעותית שבה השפה העברית הפכה משפה מתה לשפה חיה ויומיומית. כאן נמצאת טבלה ובה המקור וארבעת התרגומים המושווים. לצד הציטוטים מופיע מספר מציין את מספר השורה בטבלה על פי המספור הסטנדרטי של "הקומדיה".
אוגולינו – גוסטב דורה
קל לראות ששפתו של סתיו בהירה מאד לקורא בן תקופתנו, כמעט יומיומית, עם מעט ביטויים במשלב גבוה יותר ("עיניו טרוטות מזעם" (76)). שלושת התרגומים האחרים, למרות שחלפו ביניהם כמעט מאה שנה, מכילים כולם מילים וביטויים בעיתיים יותר. לרשותו של פורמיג'יני, הראשון, עמדה שפת המקורות בלבד, יתכן שמסיבה זו נאלץ להמציא או לתת פירוש חדש למילים. כך הביטוי "רב אגמונים"(14) לארכיבישוף, או "ערקתי בשני"(8) לכרסום, או "עין עקבה"(76) למבט זועם ומלוכסן. סגנון הכתיבה שלו מבוסס על השפה המקראית: "וארא בחלומי"(28), "וימת שם"(70), אך יחד עם זאת התחביר הטבעי של פורמיג'יני מאפשר קריאה זורמת של הטקסט. לעומת זאת שפתם של ז'בוטינסקי ואולסבנגר מליצית הרבה יותר. אני מוצאת את תרגומיהם של אולסבנגר וז'בוטינסקי קריאים פחות בגלל התחביר שאינו טבעי לעברית. בניגוד לפורמיג'יני אשר ויתר כמעט לגמרי על אילוצי הפרוזודיה, שמרו שלושת המתרגמים האחרים על אילוצים מסיימים. ז'בוטינסקי שמר על מבנה הטרצה-רימה, אולסבנגר וסתיו ויתרו על החריזה אבל שמרו על משקל (אנדקסילבי ואלכסנדרין בהתאמה). נראה שאילוצים אלו הביאו לעיוות מבנה המשפט הטבעי בעברית. ז'בוטינסקי כותב: "כת צידים זאב מבור הרגיזה\ עם ולדותיו, ותרדפם להר"(28-29), אמנם כך הוא מצליח לחרוז את "הרגיזה" עם "פיזה" אבל זהו מבנה משפט מוזר בעברית במקום בו המשפט האיטלקי פשוט לגמרי. מסיבות דומות להשערתי, אולסבנגר יוצר ווריאציות על מילים מוכרות, שאמנם קל לזהות את כוונתן, אבל הן פוגעות בשטף הקריאה. כך למשל השימוש ב"אכזרות"(20) במקום שבו "אכזריות" היתה תופסת הברה מיותרת, או "מלי" (7). במקומות אחרים הניסוח של אולסבנגר מקשה מאד על ההבנה, כמו במשפט "זה פעמים הראה לי את הסהר"(25) אשר ללא המקור קשה להבין שהכוונה היא שחלפו מספר חודשים.
למרות התהילות הרבות שזכה להן תרגומו של ז'בוטינסקי עלי לציין שבקטע זה הנאמנות שלו למקור קטנה מאד. ז'בוטינסקי לוקח לעצמו חופש תרגומי גדול, אשר הופך את התרגום לפיוטי יותר, אך לעיתים הופך ממש את משמעותו. "בוכה מתוך ששון"(9) הוא תרגום מוזר למדבר מתוך דמעות. דמות האדון והאויב בחלום, רמז לרוג'ייארי שיכול לקבל גם פרשנות דתית, הופך ל"כת ציידים"(28) סתמית. רוג'ייארי "השכן" במדור הופך ל"שנוא"(15), זוהי אכן פרשנות הגיונית אך התואר לא מופיע אצל דאנטה. ז'בוטינסקי מוסיף לא מעט ביטויים פיוטיים שאין להם זכר אצל דאנטה: "הלבנה הרעיפה קרני זהר" (24, הירח אמנם נזכר בשורה הבאה אבל במשמעות של זמן, חודש), "הבג תעוב הריח"(44), "מקצה דרום צפונה" (80). מידי פעם הוא משמיט מידע, כמו את שמם של לפרנקי (32) אוגוצ'יונה ובריגיטה (89). אבל הבעיה הגדולה ביותר לדעתי היא בשורה "איך מתי שם עם אפרוחי הנוער"(20). דאנטה דוחה את הידיעה על מותם של הילדים עד לשורה 70 – ז'בוטינסקי חושף את סופה של הדרמה במשפט השני!
אוגולינו - גוסטב דורה
הרמיזות הנוצריות אינן בולטות באף אחד מהתרגומים. כאשר הילדים מציעים לאוגולינו לאכול מבשרם אולסבנגר מחליף את המילה בשר ב"עור"(63) הניטראלית יותר. דאנטה משתמש בדימוי הצליבה למותם של הילדים – דימוי הנשמר רק אצל ז'בוטינסקי "את הבנים על מה תלית בצלב?"(87), כל האחרים בוחרים בניסוח אחר. פורמיג'יני בוחר במשפט תנכי "להרשיע משפטך על בניו" והאחרים חוזרים על צורת המוות ("ענית בכור העני?", "ענית בצום עד מות?"). לעומת זאת ז'בוטינסקי הוא היחיד שמביית את השימוש בתבי בשורה הבאה ומכנה אותה :"קרת דם שריד של עמורה?"(90).
השוואה חלקית זו ממחישה את הקשיים הניצבים בפני המתרגם. בקטע קצר זה ניתן למצוא פגמים משמעותיים בכל אחד מהתרגומים ולדעתי אין עדיפות בולטת לאחד מהם. כפי הנראה מטרה אחרת עמדה מול עיניו של כל מתרגם: פורמיג'יני וסתיו העדיפו את הקריאות והבהירות על פני הפואטיות והמצלול. ז'בוטינסקי העמיד את הפואטיות והמצלול במקום ראשון וחטא בדיוק. אולסבנגר ניסה לשמור על המשקל ושילם על כך בבהירות. יתכן שבראיה כוללת, של התרגום כולו, ניתן להעדיף אחד מהם אולם מתוך השוואת מזמור אחד לא הצלחתי לגבש דעה חד-משמעית – כנראה למזלי, כי כל בחירה היתה מזכה אותי מייד בסקילה פומבית, כאמור – הנושא טעון.
על ספרות איטלקית - בעברית 