Tag Archives: וריזמו

מטילדה סראו – עיתונאית, סופרת וצליינית

נפולי, סוף המאה ה-19

הפתיחה  של 'מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו' מתחזה לסיפור אביבי צוהל. הפתיחה מגרה את כל החושים: אורות, צבעים, קולות, חמימות, טעמים וריחות. אפשר כמעט לעצום את העיניים ולהיסחף בשמחת העיר הקודרת המתעוררת לחיים באביב. ההתרגשות המדבקת הזו היא ליבו של הסיפור, שהוא סיפור של אקסטזה דתית פגאנית באופייה. ההמונים מתקבצים לתהלוכה דתית המסתיימת בתפילה בכנסיה ושיאה בבעבוע מאגי של דם הפטרון הקדוש. "נס" חסר ערך לחלוטין המלהיב את העם הזקוק לניסים הרבה יותר ארציים: פרנסה, מגורים, רפואה, ניקיון, קבורה. נאפולי של סוף המאה ה-19 מתוארת דרך התרגשותן התמימה של הנשים בתהלוכה: זו איבדה את בנה הצעיר במחלה, זו ננטשה על ידי אהובה, זו מתגעגעת לאם שנקברה בקבר עניים ומתפרנסת בדרך לא דרך. קל לראות שפאר התהלוכה ושמחת האביב הן הכלים שבעזרתם מתריסה סראו כנגד העליבות וחוסר הצדק היומיומיים. בסיפור אחר שלה, 'שלישיה מנצחת' (Terno secco), כרטיס הגרלה בלוטו מזכה בעושר רב את כל תושבי השכונה, חוץ מאשר את המשרתת וגבירתה אשר ניחשו את המספרים הזוכים אך לא היה להן כסף להמר בהגרלה הממשלתית. גם כאן משתמשת סראו בסיפור פשוט בכדי לתאר את האומללות של תושבי השכונה, שגם ה"עשירים" והמכובדים שבהם שקועים בייאוש.

נהוג לשייך את מטילדה סראו (1856-1927) לזרם הווריזמו, אחיו האיטלקי של הנטורליזם הצרפתי, אשר התיאורטיקנים המובילים שלו היו ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. היא היתה עיתונאית וסופרת פוריה מאד (כשבעים רומאנים וקובצי סיפורים), זכתה להערכה רבה בתקופתה ורבות מיצירותיה תורגמו לאנגלית עוד בימיה. הנרי ג'יימס התלהב מהרעננות וה"נפוליטניות" שבכתיבתה, קרא את רוב ספריה, ובשנת 1901 הוא כתב: "היא מעניינת במיוחד לאור המזג הנפוליטני יוצא הדופן והמשוחרר שלה, היא ציירת מלאת חיים ומאיירת של תחושות והתרשמויות, היא בולטת עוד יותר כדוגמה משכנעת ודחוסה להפליא, דוגמה חפשיה מהתערבות המפגינה את עצמה ביופי חסר מודעות". בהמשך מבקר ג'יימס את התשוקה חסרת המעצורים של דמויותיה, במיוחד בהשוואה לכותבים באנגלית, הוא חותם את הביקורת במשפט: "בסופו של דבר מתעורר רגש, הפוגה קצובה, שאולי איננו יכולים מייד לקרוא לו בשם, לא בוודאות, אבל אט אט הוא מתבהר ומגדיר את עצמו כערגה כמעט. אנו פונים בצייתנות – ללא ספק אנו שוב פונים – לצד השני, ושם, עוד לפני שהבנו את המתרחש, מתגלה מתחת לידנו הבוטחת ג'יין אוסטין הזקנה והטובה." [1]

כאן אולי המקום לעצור לאתנחתא אישית, בכל זאת, בלוג. היו קוראים שכבר תמהו על שיטת בחירת החומרים לבלוג. אני מודה, יש אקראיות לא מעטה באופן הבחירה אבל אני מנסה להישאר נאמנה לעקרון שקבעתי לי: יצירות השייכות לקנון האיטלקי אשר יש להן ערך ספרותי כלשהו, לטעמי לפחות. זהו כמובן תחום רחב מאד ומתוכו אני בוחרת באופן די אקראי: עונות השנה, אירועים אקטואליים, זמינות המקורות, היתקלות מקרית ומצב רוח אישי. עקרון החופש של הבלוגר. במקרה זה הנחה אותי מצב הרוח, חיפשתי משהו 'שמח' למראית עין ומצאתי את הקטע הזה באנתולוגיה של ספרות איטלקית שיצאה בקיימברידג' בשנת 1920. מספיק קנוני מבחינתי. אחרי שהתחלתי לעבוד על התרגום התחלתי במקביל לחפש חומר על הסופרת העלומה וכאן ציפתה לי הפתעה: אמנם סראו מעולם לא תורגמה לעברית, אבל נכתב עליה דוקטורט באוניברסיטת חיפה והכותבת היא אחת המרצות הראשונות שלי לאיטלקית: כריסטינה רטיגיירי. את הדוקטורט היא כתבה בעת שלמדתי אצלה, ואת התסכולים בדרך היא "איווררה" על הסטודנטים בלהט האיטלקי המפורסם (ואני עם הריחוף התמידי והפה הגדול שלי זכיתי למנה מכובדת של "איוורור"…). בכל אופן, חלק ניכר מרשומה זו מבוסס על הדוקטורט שלה, ואני מאד שמחה לצטט אותה.

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו היא בהחלט דמות הראויה לדוקטורט. היא נולדה ב-1856ביוון לאב איטלקי גולה פוליטי, המשפחה חזרה לנפולי וסראו הלכה לראשונה לבית הספר בגיל 14, עד אז קראה ולמדה בעצמה. בתחילת שנות העשרים שלה החלה לפרסם סיפורים בעיתונים, הוציאה אסופת סיפורים ראשונה ובססה את מעמדה כעיתונאית דעתנית. בשנת 1884 פרסמה מאמר חריף, 'הקרביים של נפולי', המאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים במגיפת כולרה שהשתוללה בעיר כתוצאה מתנאי התברואה והמחייה הירודים. במקביל לפעילותה הספרותית ניהלה סראו חיים שמרניים, נישאה וילדה ארבעה ילדים. יחד עם בעלה, אדורדו סקרפוליו,  יסדה וערכה את העיתון  "Il Mattino".

על פי חלק מהמקורות הגדירה עצמה סראו כאנטי-פמיניסטית, והתנגדה למתן זכות הצבעה לנשים ולגירושין. היא התעמתה עם פמיניסטיות איטלקיות, כגון אנה קולישוף ואנה מריה מנצוני, והאשימה אותן בחיקוי של פמיניסטיות זרות וחוסר פטריוטיות איטלקית. מקורות אחרים טוענים שסראו ראתה את עצמה כ"פמיניסטית על פי דרכה" אך האמינה שאין טעם לנסות לשנות את נוהגי העולם. הסתירה בין דעותיה השמרניות, הישגיה, ואורח חייה בולטת עוד יותר כשמתברר שבשנת 1902 נפרדה מבעלה, חיה עם גבר אחר, ובגיל 48 הביאה עימו עוד ילד לעולם.

סראו היתה פעילה עד יום מותה, למעשה מתה מהתקף לב על שולחן הכתיבה שלה. בשנותיה  האחרונות התנגדה למוסוליני ויתכן שזו הסיבה לכך שסופרת איטלקיה אחרת, גרציה דלדה , זכתה ב-1926 בפרס נובל לספרות.

סראו היתה קתולית אדוקה. בשנת 1893 יצאה לבדה למסע צליינות לפלסטינה "חמושה רק באומץ לבה, אקדח קטן, עט ונייר". את רשמי המסע היא פרסמה ב-1900 בספר "בארצו של ישו, זיכרונות מפלסטינה", אשר תורגם מייד גם לאנגלית. זוהי התרשמות סובייקטיבית מאד של אשה אירופאית, נוצרייה מאמינה, מ"האדמה הקדושה" שהיתה באותה עת תחת השלטון העות'מאני. הספר כתוב על פי המוסכמות של תקופתו, וגם אם נפולי לא היתה בחזית התרבות, סראו בהחלט חשה שהגיעה לאזור פראי ונחשל, והכתיבה משקפת התנשאות תרבותית ודתית (שלא לומר אנטישמית לפרקים). עם זאת, גם בתיאורי הארץ ניכרת היכולת הספרותית שלה, מעבר לעניין המובן מאליו בנושא. ברשומה הבאה אנסה לתרגם כמה קטעים קצרים מהספר.


[1]The North American Review, Vol. 172, No. 532 (Mar., 1901), pp. 367-380

פשע מושלם – לואיג'י קפואנה

לואיג'י קפואנה, רישום של אנטוניו גנדולפו

לואיג'י קפואנה (1839-1915) שכתב את פשע מושלם היה סופר ותיאורטיקן יליד סיציליה שהשתייך לאסכולת הווריזמו, אשר קראה לתיאור אמיתי, אובייקטיבי ובלתי-אישי של המציאות. אותה אסכולה שאליה השתייכו גם לואיג'י פירנדלו וג'ובני וורגה, אף הם ילידי סיציליה. כפי הנראה תורגם לעברית רק סיפור אחד שלו "קואקוארה" בתוך הקובץ המשובח, אך מיושן "מבחר הסיפור האיטלקי" בתרגום ועריכת יוסף חרוסט. קפואנה היה סופר פורה מאד ופרסם עשרות רומאנים, אגדות וקובצי סיפורים. הסיפור הזה לקוח מתוך קובץ סיפורים קצרים באותו השם שפורסם בשנת 1902. במבוא תוהה קפואנה על מעמדו של הסיפור הקצר, ואחרי שהרשומה הקודמת עסקה בסיפורים קצרצרים בני ימינו, מעניין לשמוע את הטיעונים של תחילת המאה הקודמת:

"אל תאשימו אותי בהפרזה אם אודה שקל יותר לכתוב רומאן בינוני, אפילו של חמש מאות עמודים מאשר נובלה מעולה בת עשרה עמודים בלבד. אמת היא כי הנובלות המעולות נדירות כמו הרומאנים המעולים: אולם אני אוסיף רק שערכה של נובלה בינונית עולה על זה של רומאן בינוני, ולו רק בזכות הקיצור; אין לה זמן לשעמם את הקוראים."

הטיעון הזה מחזיר אותי למאה שלנו ולהמלצה על רומאן עברי מצוין: "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, רומאן שמכיל בתוך סיפור מסגרת בינוני מסה מבריקה על מעמדו של הסיפור הקצר ואוסף סיפורים קצרים משובחים. בהקשר של הימים הנוראים כדאי במיוחד לקרוא את הסיפור "אומסק", שמציב מראה מאד לא מחמיאה מול ההתרכזות באני ובאישי שכנראה מאפיינת אותנו כחברה, ושרובינו חוטאים בה. החובה לערוך חשבון נפש היא אחד הרעיונות היפים ביהדות לטעמי, ואחד מאלו שאני שמחה לאמץ. כאתיאיסטית גמורה אין מי שישפוט אותי ואין מי שיסלח לי, אבל זה לא פוטר אותי מאחריות למעשי, גם אם לא אתחרה בחומרה שבה שפט עצמו טוליו ביחס לפשע הדמיוני שלו.

גמר חתימה טובה!

גרציה דלדה, כלת פרס נובל נשכחת?

"האיילה" הוא סיפור קצר וצנוע, על אדם שהתאכזב מהחברה האנושית ומנסה למצוא לה תחליף בין החיות. הסיפור אינו מורכב וגם אינו מפתיע במיוחד, חינו נמצא בתיאור המאופק, בשלווה הפיוטית שבה מחליפים תיאורי הטבע את סערת הנפש. המילים מתיפייפות אבל התוכן אינו סוטה מהריאליזם (או הווריזמו במקור) השקול: האיילה מעוניינת רק במזון ובחברת בני מינה, הפרחח מתחצף, והזקן הגלמוד והזועף נשאר לבד. הדמויות משורטטות בעדינות, באמצעות פרטים בודדים שבונים ביחד תמונה של חברה מאד מסוימת במקום ובזמן, אבל גם מאד אנושית ומוכרת. אף אחת מהדמויות אינה סוטה מההתנהגות הסבירה, וגם המהלך הנפשי מוכר וצפוי (מזכיר את הסיפור של פירנדלו "החתול, חוחית והכוכבים"(1) שבו חתול טורף חוחית שהיתה שייכת לנכדה שמתה ומצית חמת זעם בסב השכול, בשרשרת הנקמה נרצחים שלושה אנשים), יתכן שהדמות המסקרנת אותי ביותר היא דווקא האציל הכפרי החורש את השדה הסמוך.

גרציה דלדה

גרציה דלדה (1871-1936), היתה סופרת ילידת סרדיניה אשר זכתה להצלחה כבר בגיל צעיר מאד בתקופה שבה כתיבה נשית לא התקבלה בהערכה. היא החלה לפרסם סיפורים בכתבי עת מקומיים כבר בנעוריה, סיפורים שהיו מעוגנים בנופי סרדיניה. לאחר נישואיה עברה לרומא אבל המשיכה לכתוב כל חייה על אותה סביבה, גם ברומאנים שפרסמה בהמשך. בשנת 1926 זכתה בפרס נובל לספרות, זכייה שהתקבלה בהרמת גבה כבר אז. היו מי שאמרו שהוועדה החליטה מראש באותה שנה להעניק את הפרס לאיטלקי והיו שלושה מועמדים: אחד היה שולי מדי (ג'וליאמו פררו) ואחד היה אקסצנטרי מדי (גבריאלה ד'אנונציו), כך שהפור נפל על דלדה האלמונית. היו גם רינונים שהופעל לחץ דיפלומטי כבד על הוועדה, אולי אפילו של מוסוליני עצמו. גם אני הייתי סקרנית לגלות סופרת איטלקייה שזכתה בפרס נובל (האשה השנייה סך הכל שזכתה בפרס). לא קראתי את הרומאנים, אבל ניסיתי לקרוא כמה סיפורים נוספים. סיפורים פשוטים ונעימים, על אנשים פשוטים וטובים מיסודם, אבל דלי עלילה וצפויים עוד יותר מהסיפור שבחרתי לתרגם. ההשפעה של פיראנדלו וורגה (שניהם בני סיציליה, האי הגדול האחר) בולטת, אבל את העוקצנות האירונית והחריפות שלהם לא מצאתי אצל דלדה.

הסבר מעניין מצאתי אצל לין גונזברג(2), אשר מנמקת את הזכייה על רקע האווירה באירופה באותה התקופה. גונזברג מודה שדלדה הייתה סופרת פופולארית, אך מבקרי הספרות התייחסו אליה בזלזול עוד בתקופתה. סיפוריה נחשבו לבעלי כנות אנושית אבל לוקים בנאיביות משרת שעמום. אלו שתמכו בה טענו שהיא מצליחה לתאר את הארץ במהימנות שלא היתה כדוגמתה מאז מאנצוני (הסופר הגדול של תקופת איחוד איטליה, מחבר הרומאן המונומנטאלי "המאורסים"), לעומתם טענו חסידי הווריזמו שכתיבתה מרוככת מדי, היא אינה מתעסקת בחומרים האמיתיים של הווריסמו: מצוקה כלכלית, רכוש ותאוות בשרים. האשימו את יצירתה בעלילות דומות מדי, סימטריות ובעלות עודף מוסר נוצרי. אבל מול הביקורת המקומית מצביעה גונזברג על זוכים אחרים בפרס נובל באותו עשור. קנוט המסון הנורווגי זכה בפרס ב-1920 על כתיבה שמתמקדת בחיבור שבין האדם והטבע, אלמנט שקיים גם בחיבור העמוק של דלדה לנופי סרדיניה ונדמה לי שאפשר לראות אותו בברור ב"האיילה". ב-1923 זכה בפרס וויליאם בוטלר ייטס האירי בזכות דרמטיזציה של האגדות האיריות. אנטוניו גרמשי טען שיש בכתיבתה של דלדה נימה לירית המתאימה לאגדות, יתכן שהיא נובעת מכך שבתחילת דרכה ראתה בעצמה סופרת עממית. ב-1929 זכתה עוד נורווגית, סיגריד אונדסט אשר יצירתה מתארת את חיי הכפר בסקנדינביה, דלדה תיארה את הכפריים הסרדיניים (והואשמה בכך שדמויותיה שבלוניות מדי). בחירות אלו באו על רקע תגובת נגד למודרניות, לרציונאליות ואינדיבידואליות שהתפתחו באירופה מאז המהפכה הצרפתית, והתחזקות הביקורת על התרחקות החברה מהערכים והמוסדות המסורתיים. ביקורת שעולה בקנה אחד עם עלית המשטרים הפאשיסטיים באותה תקופה. כאן חשוב להדגיש שדלדה עצמה לא תמכה בפאשיזם. מוסוליני אמנם העריך את כתיבתה וחגג את הזכייה בפרס בדרך פומבית שהיתה מנוגדת לטבעה וכפי הנראה הביכה אותה, אך ניתן לשער שתגובתה הביכה אותו: כאשר שאל אותה מוסוליני מה יוכל לעשות למענה ביקשה לשחרר מהכלא פעילים אנטי-פאשיסטיים סרדיניים.

נופי סרדיניה (bgblogging)

מהמעט שקראתי מיצירתה אני יכולה להסכים עם הביקורת ולהבין מדוע נשכחה. יש בכתיבתה הרבה חן ויופי, אבל מעט מדי עניין.

[תוספת מאוחרת: גיליתי שני סיפורים יפים מאד שלה שתורגמו לעברית כבר ב-1950 בתוך "מבחר הסיפור האיטלקי". בכרך הישן שתורגם ונערך בידי יוסף חרוסט יש מבחר מצוין של גדולי הספרות האיטלקית בתרגום שהיה ראוי לחידוש. אני חוששת שכבר קשה מאד להשיג את הכרך הזה, הוא חלק מסדרה של סיפורי עמים שקניתי בחנות ספרים משומשים בהדר לפני יותר מעשרים שנה והיה מונח בפינה הכי צדדית של הספריה שלי.]

(1) אהבות ללא אהבה, תרגום אורה אייל, הוצאת אחוזת בית, 2006
(2)  Lynn M. Gunzberg, Ruralism, Folklore, and Grazia Deledda's Novels, Modern Language Studies,Vol. 13, No. 3 (Summer, 1983), pp. 112-122

הרכוש – ג'ובני ורגה

La Roba – Giovanni Verga

"הרכוש" הוא לא ממש סיפור, זהו בעצם מתווה לדמות, דמות שבהמשך תזכה לרומאן משלה ("מאסטרו דון ג'זואלדו"[1]). הספור נפתח בתיאור פיוטי של שדות סיציליה. תאור מלא הוד של חיים כפריים –  חיים קשים בתוך הטבע השלו. את גיבור הסיפור אנו פוגשים כבר בתחילתו – מצרו – הבעלים המסתורי של הארץ החמה והפוריה. מצרו מוצג כאדם קטן בעל מוח מבריק, סיפור הצלחה כפרי שאהדתנו הראשונית נתונה לו. נער אביון שהצליח לטפס מעלה בעבודה קשה. אחד שבז לגינוני הכבוד, מסתפק במועט, מתעלה מעל סמלי המעמד וחושף את אוזלת היד של האצולה הכפרית העצלה. אולם, בהדרגה מצרף ורגה פרט אחר פרט לתמונה והופך את מצרו לדמות גרוטסקית. ההסתפקות במועט הופכת לסרקזם כאשר מסרב מצרו לתת חופן תורמוסים לאיכרים שבערמומיות נישל מביתם ומפרנסתם. השבחים על כך שאינו מבזבז את כספו על נשים מתפוגגים כשמתברר שה"בזבוז" מבחינתו כולל גם את הוצאות הקבורה של אימו. נעוריו הקשים והרהוריו בעת שהיה פועל יחף ורעב אינם מובילים אותו לתובנות הומאניות אלא להתעמרות יעילה באלו הכפופים לו עתה. העבודה הקשה והחוכמה המהוללת מתגלות כערמומיות שמכוונת תחילה כלפיי הברון הרופס – אך באותה מידה של חוסר רחמים גם כלפי האיכרים העניים שעובדים בשדותיו. הרגש היחיד שיש לו הוא כלפי הרכוש – הרכוש הוא מושא אהבתו והטעם היחיד לחיים, זהו האל שאותו הוא עובד (ולא בכדי המחסנים גדולים "ככנסיות"). האירוניה של ורגה מובילה את הקורא מאהדה כלפי אותו "self -made man" כפרי למיאוס כלפי הרוצח המטורף המחסל את תרנגולותיו על סף מותו שלו.

ה"רכוש" הוא הגיבור השני של הספור, ועל פי הכותרת והמקום שהוא תופס בליבו של מצרו – הראשון. הניגוד בין החומר והרוח מוקצן עד לאבסורד – מצרו אוהב בכל ליבו את רכושו, הוא מקדיש לו את חייו – אבל מסוגל לתפוס רק את המימד הפיסי, החומרי שלו (באיטלקית משמעות המילה "Roba" היא גם "חומר"). מצרו מתעב כל הפשטה או חציצה בינו ובין הרכוש שלו – שטרות הכסף בזויים בעיניו וגם את המטבעות הוא מחליף בקרקע בהזדמנות הראשונה. הוא מבין את החומרי, את הארצי, במובן הראשוני ביותר שלו. הוא אינו מסוגל ליצור לעצמו זהות נפרדת מרכושו – ולכן מסוגל לתפוס את המוות רק כפרידה כואבת מהרכוש. אך למרבה האירוניה ההנאה היחידה שמפיק מצרו מהרכוש היא רוחנית. אין משמעות מעשית לרכוש עבור מצרו – הוא אינו נהנה ממנו באופן חומרי –  הרכוש אינו מספק לו כל הנאה גופנית: לא אוכל, לא מותרות, לא נשים, הידיעה שהוא בעליו של הרכוש היא מקור אושרו.

ג'ובני ורגה היה אחד מאבות ה"וריזמו", הראליזם האיטלקי של המאה ה-19. דרך סיפוריו שרבים מהם ממוקמים במחוז הולדתו, סיציליה, נחשפים השינויים והקיבעונות של החברה. איחוד איטליה נולד בצפון, משם הגיעו הרעיונות והמנהיגים, אך המימוש הדרומי לא תמיד עלה יפה (ורגה מיטיב לתאר זאת בסיפור "חירות" שבאותה אסופת סיפורים). הרפורמה החקלאית, שמטרה היתה לאפשר לאיכרים (אריסים לשעבר) לחיות על אדמתם בכבוד הובילה לפיצול הקרקע לחלקות זעירות, לעיבוד לא מקצועי ובסופו של דבר חזרו הקרקעות והתרכזו בידיהם של מעטים. האיכרים נשארו מדוכאים באותה מידה, אך במקום בני אצולה מעודנים שלטו בהם עתה סוחרים ואנשי כספים מחוספסים. מצרו הוא דמות מוקצנת עד גיחוך של בעל האחוזות החדש. המלווה בריבית ציו קְרוֹצִ'יפִיסוֹ ממלא את תפקיד זה ברומן "בני מלווליה"[2]. כעבור כשישים שנה תיאר ג'וזפה תומזו די למפדוזה את אותה תקופה ברומן "הברדלס"[3]. מעניין להבחין בחמלה שבה מתייחס למפדוזה אל אותן דמויות – אצולה כפרית שוקעת, איכרים עניים ומתעשרים חדשים. דון קאלוג'רו, המתעשר החדש ב"הברדלס", אמנם אינו שולט בגינונים העדינים אך תושייתו זוכה להערכה כנה ובניגוד למצרו הוא אינו דמות שטוחה וחסרת רגש. אהבתו לבתו ותשוקתו לאשתו כנות, גם כאשר יופיין הופך לכלי בידיו.

"הרכוש" הוא בעיקר שלד של ספור, דמות אחת שאותה פיתח ורגה כמה שנים מאוחר יותר ברומן "מאסטרו דון ג'זואלדו", אך כסיפור קצר יש לו איכויות צ'כוביות של אפיון חד ואירוניה מרה.

על הסופר והסיפור

ג'ובני ורגה (1840-1922) הוא אחד הסופרים האיטלקיים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. "הרכוש" פורסם בשנת 1882 כחלק מהקובץ "Novelle  rusticana" (סיפורים כפריים).

הרכוש – ג’ובני ורגה – תרגום

  


[1] "מאסטרו דון ג'זואלדו" מאת ג'ובני ורגה. תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת מוסד ביאליק  1988.

[2] "בני מלווליה" מאת ג'ובני ורגה. תרגום גאיו שילוני, הוצאת כתר, 1983.

[3] "הברדלס" מאת ג'וזפה תומזו די למפדוזה. תרגום פנינה בת-שלה, הוצאת עם-עובד, 1994.