ארכיון תג: הקריסה

על צביעות והפלות, קטע מתוך "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו

לאור גל החקיקה השמרנית נגד הפלות בארה"ב ולכבוד מצעד השרמוטות שנערך הבוקר בת"א, עמוד אחד מהרומן "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו, הוצאת כתר, בתרגומי ובעריכת דניס הרן בן-דור.

רקע: הדוברת היא סטודנטית צרפתית באוניברסיטה קתולית, שנכנסה להריון כתוצאה מאונס. ג'וזף הוא היועץ מטעם האוניברסיטה.


 

לא היו לי ספקות: אני לא אלד את התינוק. יצרתי כבר קשר עם המרפאה לגבי ההליך הרפואי. הכרתי כבר מונחים צורמים לאוזן: גרידה, מפשק. לא מתקבל על הדעת ללדת אותו. זה ישנה את חיי לנצח. ישבש אותם. רק לחשוב איך ייראו הלימודים עם בטן. ללכת לשיעורים עם טיולון. ההורים שלי יהיו בהלם בהתחלה, אבל ללא ספק יתמכו בי. זה יהיה קשה כלכלית אבל לא בלתי אפשרי.

החלטתי להפיל, למרות דבריו של ג'וזף. אמרתי לעצמי בהיגיון שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אני צריכה לחיות עם החלק האחר בתוכי שאומר לי להירגע, שהכול יסתדר יום אחד. שיהיו לי חיים נהדרים, למרות הכול, ושיום אחד גם האחרים יבינו.

"מי הם האחרים בכלל?" שאלתי את עצמי.
"איזה מין אחרים?"
"אין אף אחד חוץ ממני ומהתינוק שיש לי בבטן," אמרתי לעצמי.

שאלתי את ג'וזף מה הוא היה עושה במקומי.
"אני לא יודע," ענה לי.
"מה אומרת הכנסייה שלך בעניין? היא אומרת שאני רוצחת אם אני לא יולדת את התינוק, נכון ג'וזף?" דחקתי בו בקשיחות. שלא בצדק.
הוצאתי מהילקוט ערמת דפים שהדפסתי יום קודם. מכתב של יוחנן פאולוס השני הפונה לקורבנות הטיהור האתני בבוסניה.
"אל תפילו, אמר המנהיג הקודם שלך," צעקתי על ג'וזף לאחר שהשלכתי את הדפים על השולחן. "אבל לו ולמחליף שלו קל לחרוץ משפט, הם לא עברו אונס. מה הם יכולים לדעת, הם, על מה שאישה מרגישה ברגעים כאלה?"
הראיתי לו דף שהדגשתי בו את דברי האפיפיור הזקן.
ג'וזף קרא בקול רם: "הברואים החדשים הללו הם בני צלם האלוהים, עלינו לקבל ולאהוב אותם כמו את כל החברים במשפחת האדם. לא הם התוקפים. הבנים שלכן אינם אחראים לאלימות ולהשפלה שחוויתן."
"יפה, ג'וזף. יפה. לנזירות שנאנסו במנזר של בַּניָיה לוּקָה ניתנה אפשרות להפיל. להן כן. שלא כמו לשאר שלושת אלפים הנשים הבוסניות שהיו קורבנות אונס. איך זה ייתכן, ג'וזף? איך?"

akrissa(1)

הקריסה – ג'ובאני קוקו

אמא סיפרה לי כל פרט מהמסע. החול היה בכל מקום: על העור, בין העיניים, בעצמות.
          המסע על סיפון הספינה. שלושת אלפים וחמש מאות דולר לראש והבטחה לנחיתה באיטליה.
          דחוסים בבטן האונייה כמו חיות, מאה וחמישים, אולי יותר. מסודרים בשורות של שבעה אנשים ומחולקים לשני טורים, של גברים ושל נשים. בתוך סירה שאורכה לא יותר משלושים מטר, עם חלודה שמציצה מכל מקום: בבטן האונייה, לאורך הדפנות, בדלת אל הסיפון. סירחון הזיעה והצואה מעורב בריח המלח. השפתיים מלוחות מאבק ועשן.
          חמש דקות נשימה על הסיפון, במשמרות, רק בלילה. ואז שוב למטה, לגיהינום בבטן האונייה, עוברים דרך המפלס האמצעי שבו נערמה האספקה עם גוויות העופות והברווזים.
          אמא זכרה היטב את הבכי של אַבַּיוֹמי, אַסַד, סֶקו. הילדים בכו. האמהות התאמצו לחייך.
          בקצה בטן האונייה היתה קבוצה של תוניסאים. "אנחנו פה כדי להשגיח עליכם", איים עליה ברנש בשם סֶגוּן לאחר שהתקרבה. הם החליפו קופסת שימורי מקרלים בקופסת סיגריות. (עמ'45 )

***

לתוניסאים יש עיניים רעות, סיפרה לי אמא. בזמן ההפלגה, ביום השלישי, אישה אחת הרגישה רע.
          זו היתה אישה סנגלית, ומטפחת בצבעים אדום, צהוב וירוק היתה כרוכה על צווארה. נאלצו להעלות אותה למעלה, לסיפון הספינה. האישה הסנגלית בכתה והתפתלה. היה לה חום. היו לה כאבי בטן חזקים.
          כשלקחו את האישה לסיפון, שמרה חברה של האם על הבן, אחמד. אחמד היה צריך להיות בן ארבע לכל היותר, הוא שיחק עם הילדים שלה.
          סוג של מחבואים, בטווח של מטרים ספורים בלבד. אחמד התחבא מאחורי גבו של חאלד, וסֶריניֶה ניסה לירות בו באקדח דמיוני: האגודל והאצבע המורה בזווית ישרה. כולם היו מסנגל.
          הקבוצה מסנגל היתה הגדולה ביותר על הספינה.
          כעבור שעה בערך הם שמעו צרחה.
          אמו של אחמד.
          אחמד זיהה מיד את הקול.
          האישה צרחה ואנשים אחרים צרחו.
          הנשים בבטן האונייה הביטו סביבן. לא היתה זו צרחה של אישה שעומדים לאנוס אותה. זאת היתה צרחה של אדם העומד למות.
          אחד התוניסאים שהיו שקועים במשחק קוביות בעומק האונייה רץ למדרגות. הוא דפק על הדלת שהובילה למפלס העליון.
          מצרי אחד מלמל כמה מילים מהמפלס האמצעי. התוניסאי ענה במשפט חטוף, חד. הדלת נפתחה, והתוניסאי טיפס למפלס העליון. מפתח הדלת נפל לבטן האונייה גוף של תרנגולת חסרת ראש. למטה מיהרו שלושה אנשים להיאבק עליה. (עמ' 55)

La Caduta – Giovanni Cocco

הקריסה פורסם באיטליה בשנת 2013, תורגם ב-2015 אבל יצא לאור בארץ רק לפני חודשים ספורים. למרות רצף צירופי מקרים שהשאיר אותו שלוש שנים במרתפי ההוצאה (נו, על הדיסק הקשיח, אותו הדבר) הוא עדיין אקטואלי. למרבה הצער לפעמים אפילו עוד יותר אקטואלי מאשר ביום בו נכתב, כפי שאפשר לראות מהפסקה המתארת פליטים אפריקנים הנואשים עטיפהלהגיע לאירופה.

הקריסה בנוי כפסיפס של סיפורים אנושיים, שכולם משתלבים זה בזה בסופו של דבר. הוא מביא את הטרגדיות השקופות של האנשים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים. אירועים שהגיעו למהדורות החדשות העולמיות: הוריקאן קתרינה שפגע בניו אורלינס ב-2005, קריסת שוק הנדל"ן בארה"ב ב-2008, הטבח באי ליד אוסלו ב-2011, משבר החוב של יוון שהחל ב-2010, הפיגועים בתחתית של לונדון ב-2005, הלינץ' במועמר קדאפי ב-2011. שיטפונות, פיצוצים, חיסולים ויריות מצטלמים היטב. אבל מה קורה לאנשים הקטנים רגע אחרי האסון? לאם היחידנית שביתה הוצף והביטוח מוצא סעיף קטן שמאפשר לו להתחמק מתשלום? עם מה מתמודד רופא מוסלמי הומוסקסואל בגרמניה? דייג זקן ביוון שהבנק מסרב להלוות לו סכום זעיר כדי לתקן את גג המסעדה שלו? אבל לא רק הקרבנות הברורים מתוארים: גם פקיד שמכר משכנתאות מופרכות וניפח את בועת הנדל"ן או מחבל מתאבד שמתחרט ברגע האחרון.

יש בספר תיאורים קשים, אבל גם רגעים קטנים של חום, הכרת תודה, אהבה ותשוקה.