ארכיון תג: הקריסה

הקריסה – ג'ובאני קוקו

אמא סיפרה לי כל פרט מהמסע. החול היה בכל מקום: על העור, בין העיניים, בעצמות.
          המסע על סיפון הספינה. שלושת אלפים וחמש מאות דולר לראש והבטחה לנחיתה באיטליה.
          דחוסים בבטן האונייה כמו חיות, מאה וחמישים, אולי יותר. מסודרים בשורות של שבעה אנשים ומחולקים לשני טורים, של גברים ושל נשים. בתוך סירה שאורכה לא יותר משלושים מטר, עם חלודה שמציצה מכל מקום: בבטן האונייה, לאורך הדפנות, בדלת אל הסיפון. סירחון הזיעה והצואה מעורב בריח המלח. השפתיים מלוחות מאבק ועשן.
          חמש דקות נשימה על הסיפון, במשמרות, רק בלילה. ואז שוב למטה, לגיהינום בבטן האונייה, עוברים דרך המפלס האמצעי שבו נערמה האספקה עם גוויות העופות והברווזים.
          אמא זכרה היטב את הבכי של אַבַּיוֹמי, אַסַד, סֶקו. הילדים בכו. האמהות התאמצו לחייך.
          בקצה בטן האונייה היתה קבוצה של תוניסאים. "אנחנו פה כדי להשגיח עליכם", איים עליה ברנש בשם סֶגוּן לאחר שהתקרבה. הם החליפו קופסת שימורי מקרלים בקופסת סיגריות. (עמ'45 )

***

לתוניסאים יש עיניים רעות, סיפרה לי אמא. בזמן ההפלגה, ביום השלישי, אישה אחת הרגישה רע.
          זו היתה אישה סנגלית, ומטפחת בצבעים אדום, צהוב וירוק היתה כרוכה על צווארה. נאלצו להעלות אותה למעלה, לסיפון הספינה. האישה הסנגלית בכתה והתפתלה. היה לה חום. היו לה כאבי בטן חזקים.
          כשלקחו את האישה לסיפון, שמרה חברה של האם על הבן, אחמד. אחמד היה צריך להיות בן ארבע לכל היותר, הוא שיחק עם הילדים שלה.
          סוג של מחבואים, בטווח של מטרים ספורים בלבד. אחמד התחבא מאחורי גבו של חאלד, וסֶריניֶה ניסה לירות בו באקדח דמיוני: האגודל והאצבע המורה בזווית ישרה. כולם היו מסנגל.
          הקבוצה מסנגל היתה הגדולה ביותר על הספינה.
          כעבור שעה בערך הם שמעו צרחה.
          אמו של אחמד.
          אחמד זיהה מיד את הקול.
          האישה צרחה ואנשים אחרים צרחו.
          הנשים בבטן האונייה הביטו סביבן. לא היתה זו צרחה של אישה שעומדים לאנוס אותה. זאת היתה צרחה של אדם העומד למות.
          אחד התוניסאים שהיו שקועים במשחק קוביות בעומק האונייה רץ למדרגות. הוא דפק על הדלת שהובילה למפלס העליון.
          מצרי אחד מלמל כמה מילים מהמפלס האמצעי. התוניסאי ענה במשפט חטוף, חד. הדלת נפתחה, והתוניסאי טיפס למפלס העליון. מפתח הדלת נפל לבטן האונייה גוף של תרנגולת חסרת ראש. למטה מיהרו שלושה אנשים להיאבק עליה. (עמ' 55)

La Caduta – Giovanni Cocco

הקריסה פורסם באיטליה בשנת 2013, תורגם ב-2015 אבל יצא לאור בארץ רק לפני חודשים ספורים. למרות רצף צירופי מקרים שהשאיר אותו שלוש שנים במרתפי ההוצאה (נו, על הדיסק הקשיח, אותו הדבר) הוא עדיין אקטואלי. למרבה הצער לפעמים אפילו עוד יותר אקטואלי מאשר ביום בו נכתב, כפי שאפשר לראות מהפסקה המתארת פליטים אפריקנים הנואשים עטיפהלהגיע לאירופה.

הקריסה בנוי כפסיפס של סיפורים אנושיים, שכולם משתלבים זה בזה בסופו של דבר. הוא מביא את הטרגדיות השקופות של האנשים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים. אירועים שהגיעו למהדורות החדשות העולמיות: הוריקאן קתרינה שפגע בניו אורלינס ב-2005, קריסת שוק הנדל"ן בארה"ב ב-2008, הטבח באי ליד אוסלו ב-2011, משבר החוב של יוון שהחל ב-2010, הפיגועים בתחתית של לונדון ב-2005, הלינץ' במועמר קדאפי ב-2011. שיטפונות, פיצוצים, חיסולים ויריות מצטלמים היטב. אבל מה קורה לאנשים הקטנים רגע אחרי האסון? לאם היחידנית שביתה הוצף והביטוח מוצא סעיף קטן שמאפשר לו להתחמק מתשלום? עם מה מתמודד רופא מוסלמי הומוסקסואל בגרמניה? דייג זקן ביוון שהבנק מסרב להלוות לו סכום זעיר כדי לתקן את גג המסעדה שלו? אבל לא רק הקרבנות הברורים מתוארים: גם פקיד שמכר משכנתאות מופרכות וניפח את בועת הנדל"ן או מחבל מתאבד שמתחרט ברגע האחרון.

יש בספר תיאורים קשים, אבל גם רגעים קטנים של חום, הכרת תודה, אהבה ותשוקה.