הלכתי היום (שוב, פשוטו כמשמעו) ליום העיון "כאור בשולי הענן" של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, במלאת מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. יום העיון דן באספקטים שונים של שירתה (מוסיקלים, תמאטים) וברב גוניות שלה כיוצרת (תיאטרון בובות למשל). אבל כאן אני רוצה להתרכז בהרצאתו של ד"ר עמינדב דיקמן "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".
דיקמן פתח את הרצאתו בהכרזה שהוא לא ממש מרגיש צורך לדבר על הנושא הזה ונתן לכך שתי סיבות. הראשונה שחקר תרגום דומה לחקר תאונות: משקיעים המון אנרגיה כדי להבין דבר שנגמר לפני שהגעת וכבר אי אפשר להשפיע על התוצאה. אני לא בטוחה שאני מתלהבת מההשוואה הלא מחמיאה, אבל מילא. הסיבה השנייה היא שאת "התאונה" של לאה גולדברג כמתרגמת כבר חקרו לפניו. שמעון זנדבק[1] חקר את תרגומיה לסונטים של פטררקה מאיטלקית ואיתמר אבן זוהר[2] חקר תרגום שיר של בודלר מצרפתית. שני המאמרים מאד מפורטים ומחכימים, אבל אם אנסה לסכם אותם במשפט אחד: לאה גולדברג הפכה את פטררקה ובודלר ל…לאה גולדברג. הבחירות המודעות שלה כמתרגמת דומות מאד לבחירות שלה כמשוררת. שדה הדימויים, המשקל, המשלב, התחביר, כולם קרובים יותר לשירה של גולדברג עצמה מאשר לשירה של פטררקה ובודלר בשפותיהם.
התרגום אצל לאה גולדברג היה חלק ממשימה לאומית שהבסיס הרעיוני שלה מצוי במושג "Weltliteratur" של הרומנטיקה הגרמנית. יחד עם שלונסקי ואלתרמן היא הסתערה על ספרות העולם מתוך רצון להרחיב את האופק התרבותי בארץ. לאה גולדברג ניסחה את האידיאולוגיה וההעדפות שלה בהרצאה שנשאה בשנת 1951 ב"סימנריון הספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות" (האם ניתן לשער כמה תה נלגם באותו אירוע?). דיקמן ציטט משפטים אחדים מתוך אותה הרצאה – מייד בתום ההרצאה ירדתי לספרייה ומצאתי את הנוסח המלא[3] – אוצר בלום של אמירות מושחזות. הרלוונטיות של חלקן מדהימה, למרות שנכתבו לפני 60 שנה. המשך הרשומה מוקדש לציטוטים ששימחו אותי במיוחד, וכמובן תודה גדולה לד"ר עמינדב דיקמן שהרצאתו היתה הנאה צרופה.
כל הציטוטים לקוחים מההרצאה של לאה גולדברג.
ראשית, מעין "תשובה מטרימה" לביקורות על תרגומי השירה שלה:
"תרגום של שירה עניין שבמזל הוא, רק הזדהותו הגמורה של משורר-מתרגם עם משורר מתורגם יכולה להוציא לפועל תרגום שירה הראוי לשמו."
גודש של שוק הספרים:
"וודאי יודעים אתם גם מן הניסיון שלכם, שקוראים בעיקר את הספרים החדשים שהופיעו לאחרונה. באורח שהספרים החדשים משכיחים את הטוב שהיה לפני כמה שנים, וישנה איזו להיטות אחרי כל מה שמופיע אך זה עתה."
איכות הספרות העכשווית:
"זה לא מכבר נפגשה ידידתי עם איזו גברת שהלכה מהספריה שבה היא מחליפה ספרים לועזיים. אמרה לה הגברת: "את לא קראת את ספריו של פלוני? את הספרים האלה יש לקרוא מיד שאם לא כן לא תקראי אותם בכלל". כלומר, שעתם קצרה ובינתיים יש לחטןף ולקרוא אותם. זהו על פי הרוב היחס של הקורא התמים לספר שהאופנה העלתה אותו. ה-bestseller הוא הקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד."
על התיישנות ועדכון תרגומים:
"טיב התרגום הופכן (את היצירות שהתישנו) לענין למי שחוקר התפתחותה של הלשון העברית: איך היו מתרגמים לפני 50 שנה, איך היו מתרגמים לפני 30 שנה ואיך מתרגמים עכשיו – אך קורא רגיל, אם הוא רוצה לקרוא ספר ולהנות ממנו ונותנים לו "מלחמה ושלום" של טולסטוי או "אנה קרנינה" ..שהם בלי ספק עדות לעבודה חרוצה של אנשים שהשקיעו כוחות רבים בתרגמם את הספרים הללו, וגם הם יודעי עברית, הקורא הרגיל, שאין לו עניין מיוחד להיסטוריה של התרגום והתפתחותו, ספק אם הוא יהנה הנאה כלשהי מן היצירה המוגשת לו היום בלבוש עברי אשר כזה."
"האסון הוא שכל הסגנון כולו, על פי הרוב בתרגומים הישנים הללו כל כך נמלץ, כל כך זר לאווירה שעליו למסרו שבין המקור והתרגום אין שום צד שווה מלבד סיפור המעשה".
מישהו יכול אולי להסביר לי למה התפתלתי והצטדקתי שלשום בניסיון לטעון שהתרגום של גולדברג התיישן – כשכל מה הייתי צריכה לעשות הוא לצטט אותה עצמה?
קצת אחוות מתרגמים מחממת לב:
"..מופסן למשל, הלא הוא סופר שבהחלט היה ראוי שיעסקו בו אנשים שהם בעלי סגנון ובעלי לשון. והנה רוב סיפוריו מופיעים במיני הוצאות קטנות כדרך-אגב, ומתורגמים בידי אנשים שאין מלאכתם בתרגום כלל. יש פה ושם גם תרגום הראוי לשמו. אך הוא נעשה כמין "עבודה צדדית" קצת ידיעת צרפתית, קצת ידיעת עברית."
אבל גולת הכותרת מבחינתי היא ביקורתה על תרגומי "הקומדיה האלוהית" של דאנטה. כידוע לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, מתפרסמת בו בימים אלו סדרה של חמש רשומות על תרגומי "הקומדיה האלוהית" לעברית. עד כה התפרסמו שתי רשימות ועוד שלוש ממתינות לתיקון הבאג של "רשימות" (הסברים ויבבות כאן, וכאן). הרשימות הבאות כוללת ביקורת והשוואת תרגומים. ההתפתלויות שלשום בביקורת התרגום של "אנייזה הולכת למות" מחווירות מול ההתפתלויות בביקורת התרגום של "הקומדיה האלוהית", בכל זאת, לא נעים להסתבך עם רוויזיוניסטים. איזה אושר לגלות שלאה גולדברג כתבה את זה לפני!
לאחר התלבטות החלטתי לא לגעת ברשומות המוכנות לפרסום ולהביא כאן את דבריה של גולדברג, כמתאבן להמשך הסדרה.
"בעברית ישנם שני תרגומים: האחד של ז'בוטינסקי רק קטעים והשני של אולסואנגר – "התופת" בשלמותה. והינה עומד האדם לפני השאלה על איזה מהשניים להמליץ? לכאורה התרגום של ז'בוטינסקי מצלצל יפה מאד. יש בו איזה רחש של התפעמות, של שירה, כביכול. בה בשעה שאולסונגר יבש לאין ערוך יותר….אבל כאשר קוראים את ז'בוטינסקי עם מושג מה על "הקומדיה האלוהית" נקל להבחין שאין בזה כמעט ולא כלום מן המקור. התרגום הזה "כל כך יפה" עד שהוא גובל עם קיטש. הלשון העברית המצלצלת והנאה הזאת… כל כך מקילה בשימוש צורות דקדוקיות שונות ומשונות שאיזה טעם של פלייטון בחרוזים יש בדבר הזה, ופחות מן הכל מורגשת בה רוחו של דנטה, אי אפשר איפוא לדבר על תרגום זה בכובד ראש."
"אבל אם לוקחים את התרגום של אולסואנגר…לפעמים כשמגיע הקורא למקומות היפים ביותר שביצירה הלשון כה כבדה ומסובכה שטוב יותר לספר מה כתוב במקור מאשר לקרוא את הקטעים האלה בתרגום."
[1] שמעון זנדבנק. לאה גולדברג והסונט הפטרארקי. הספרות, 21 (1975), עמ' 19־31
[2] איתמר אבן-זוהר. ”Spleen". לבודליר בתרגום לאה גולדברג. : לאופי ההכרעות בתרגום שירה . הספרות, 21 (1975), עמ' .32–45
ספרות יפה עולמית בתרגומיה לעברית, הוצאת הספרים והתוים של המרכז לתרבות
על ספרות איטלקית - בעברית 