Tag Archives: דאנטה אלגיירי

סיון בסקין כותבת על התופת

הבוקר התפרסם במוסף ספרים של הארץ מאמר של סיון בסקין על התופת של דנטה אלגיירי.

בסקין תוהה כיצד הצליח דנטה לברוא יצירה נשגבת מתוך הרפש של פירנצה הימי-ביניימית. שהרי היצירה הגדולה שזכתה לתהילת עולם היא גם יצירה אישית מאד של דנטה הממורמר שפורק את זעמו על שכניו לשעבר – אבל עושה זאת במפגן מרהיב של גאונות פואטית.

ויליאם בלייק, "תופת, סופת אוהבים"

ויליאם בלייק, "תופת, סופת אוהבים"

המאמר של סיון בסקין מצוין ואני ממליצה מאד לקרוא אותו. העילה לכתיבת המאמר, תרגום חדש של יואב רינון בלווית פירוש של לואיזה פרטי קואומו, נדחקת לשתי פיסקאות בסוף המאמר. איני יכולה אלא להסכים עם ההערות של בסקין: המהדורה הדו-לשונית מדוייקת מאד וכלי עבודה משובח למתרגמים (הכרך לא מתרחק משולחן העבודה שלי מאז קניתי אותו חמש דקות לאחר שיצא), והיופי הפואטי של המקור לא נשמר.

את ההמחשה הטובה ביותר לכך קבלתי לפני חודש בערב ההשקה של התרגום והפירוש. השחקן דורון תבורי קרא שני מזמורים מתוך התרגום החדש. הוא עשה מעשה שלא יעשה והתוצאה היתה נפלאה: הוא התעלם לחלוטין מהמשקל, החריזה והחלוקה לשורות ובתים. הוא התעלם מכל מה שהופך טקסט לשירה וקרא את המזמורים כפרוזה לכל דבר. פרוזה חיה בועטת ומרתקת.

————–

תוספת מאוחרת: לפני שלוש שנים פרסמתי סדרת רשומות על תרגומים קודמים של הקומדיה האלוהית לעברית, למי שמעוניין לקרוא עוד  בנושא.

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום

הזמנה למשתה של דנטה

או ליתר דיוק הזמנה לקרוא על המשתה של דנטה אלגיירי לרגל השקת כרך ג' של 'דחק-כתב עת לספרות טובה' (יום שישי הבא, 8.3.2012, 15:00, הנסיך הקטן, סמטה אלמונית 5, ת"א). בכרך ג' מתפרסם פרק מתוך המשתה בתרגומי, בצירוף כמה משפטי רקע, וכאן בבלוג אני יכולה להרחיב יותר.

260px-Dante_Luca

קטע מתוך פרסקו של לוקה סיניורלי בקתדרלה של אורבייטו

'המשתה' (Convivio), יחד עם 'על צחות הלשון' (De Vulgari Eloquentia), נכתבו בתקופת הביניים של דנטה (1303-7), לאחר שקנה לו שם כמשורר, בתחילת גלותו ולפני שנפנה לכתיבת 'הקומדיה'. זהו חיבור עיוני, יומרני למדי, שעוסק בתאולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה וניתוח ספרות. גם כאן היה לדנטה מתווה ליצירה בנויה לתלפיות: הקדמה וארבעה עשר פרקים שכל אחד מהם נפתח בשיר ובעקבותיו דברי פרשנות, משתה עשיר ורב מנות. דנטה השלים ארבעה פרקים (ספרים) בלבד, את ההקדמה ושלושה שירים ופרשנותם.

השירים הם שירי אהבה "לאשה אצילית", דמות אלגורית המייצגת את הפילוסופיה. דנטה עושה שימוש בשירים בכדי לבטא רעיונות בני זמנו, הוא מקשר בין גרמי השמיים לתחומי הדעת השונים, ודן בנושאים כמו חדוות המחשבה, נצחיות הנפש, חברה ומוסר. כפי הנראה הרעיונות אינם מקוריים – אולם הבחירה שלו לכתוב אותם באיטלקית היא היא החידוש. דנטה שלט בלטינית, אולם את יצירתו הפואטית כתב תמיד "בשפת העם". אפשר להסיק עד כמה היתה בחירה זו חריגה מתוך הצורך שלו להגן עליה: רוב ההקדמה של המשתה מוקדשת להצטדקות מפותלת על הכתיבה באיטלקית.

דנטה נמצא במצב מסובך: הוא מקבל את ההיררכיה של השפות, הלטינית נעלה על האיטלקית, זו המוסכמה של תקופתו והוא לא יוצא כנגדה. את הלטינית הוא מדמה ללחם חיטה משובח בעוד האיטלקית היא לחם דוחן גס, ובכל זאת הוא מגיש דוחן במשתה המכובד שלו. ההנמקה הראשונה שלו מבוססת על ההיררכיה הזו עצמה. השירים שהוא מתכוון לפרש כתובים באיטלקית, הפרשנות משרתת את השירים, כלומר אם יכתוב פרשנות בלטינית יווצר מצב בו הלטינית משרתת את האיטלקית – ודבר זה לא יעלה הדעת! לא יתכן שהמשרת יעלה על האדון:

"לכן, לא תהא היא [הלטינית] הנתין אלא הריבון, בזכות אצילותה, טוּב מידותיה ויופיה." (ספר 1, פרק 5, משפט 7)

ומכיוון שהלטינית עולה על האיטלקית, אם הפרשנות תהא בלטינית הרי שהיא תאפיל על השירים אותם היא מפרשת. אנלוגית המשרת-אדון מעלה בעיה נוספת: על המשרת להבין את האדון, אבל אין חובתו של האדון להבין את המשרת. האיטלקית צמחה מהלטינית, לכן היא "מבינה" אותה, אבל הלטינית הוותיקה והיציבה אינה מבינה את שפת העם הצעירה והפוחזת, שהיא ערב-רב של עגות מקומיות המשתנות ללא הרף.

"אין בכך סתירה, וניתן לומר שאמנם יכולה הלטינית לשוחח עם אחדים מחבריה של שפת העם, אם כי אינה מיודדת עם כולם, ואין לה היכרות מעמיקה עמם, אך [לצורך פרשנות] נדרש ידע מעמיק, שאינו לוקה בחסר" (ספר 1, פרק 6, משפט 11)

יתרה מכך, יחסי ההיררכיה בין השפות אינם מאפשרים ללטינית לפרש נאמנה את השירים, הלטינית הנעלה אינה מסוגלת להכפיף עצמה בלב שלם וללא התמרמרות לאיטלקית הנחותה, ולכן גם אם ינסה לפרש בלטינית לא תצלח הפרשנות.

"כאשר מצווה הנתין על הריבון זהו היפוך היוצרות – שכן על פי הסדר הישר מצווה הריבון על הנתין – ואז מר יהיה הדבר ולא מתוק. שכן אי אפשר לציית במתיקות לפקודה מרה, כאשר פוקד הנתין לא תוכל צייתנות הריבון להיות מתוקה." (ספר 1, פרק 7, משפט 4)

עד כאן שמר דנטה על קו עקבי ברור, גם אם לא מתאים לתפיסת העולם שלנו כיום, אך מכאן, לדעתי, מתחילה ההתפתלות שתביא אותו להצהיר דברים הפוכים כמעט בהמשך. הסינגור שלו על האיטלקית מתחיל בטענה שהשירים נכתבו בשפת העם, והמוני העם הם אלו שצריכים להבין אותם. את הלטינית מבינים המשכילים המועטים (שמבינים גם את האיטלקית) ודוברי השפות הזרות. אך להסביר את השירים לדוברי השפות הזרות תהא ברכה לבטלה, הרי הם אינם מסוגלים לראות את היופי שבשירים עצמם:

"ואכן ידוע לכל שאין להעביר כל דבר הקשור להרמוניה של המוזות משפתו שלו לאחרת מבלי להרוס את ההרמוניה ואת המתיקות שבו. וזה הטעם לכך שאין מתרגמים את הומרוס מיוונית ללטינית, כפי שעשו לכתבים אחרים שלהם. וזה הטעם לכך שפסוקי תהילים חסרי מתק של מוזיקה והרמוניה, שכן תורגמו מן העברית ליוונית, ומן היוונית ללטינית, וכבר בתרגום הראשון נפגמה כל מתיקותם." ( ספר 1, פרק 7, משפטים 14-15, אם המשפט הזה נראה מוכר הרי זה מפני שתורגם כבר על ידי אולסבנגר בהקדמה שלו לתרגום הקומדיה האלוהית)

מסתבר שהרצון להגיע אל שכבות נרחבות של העם היה מניע משמעותי עבורו, הוא מגדיר זאת כנדיבות לשמה, שהיא על פי הגדרתו  מתן בחפץ לב של משהו המועיל למקבל מבלי שהמקבל ביקש זאת אפילו, מתן שערכו רב יותר כאשר הוא מיועד לאנשים רבים ולא רק לאחד. זו הגדרה יפה לנדיבות, אף כי עולה בי החשד שנתפרה בדיוק למידותיה של נדיבותו שלו, כלומר פרשנות באיטלקית ולא בלטינית, פרשנות בשפה שאיש לא ביקש. אבל הוא שואף לפרוץ את החוג המצומצם של 'האליטות הישנות' ולתת גם למי שאינו משתייך אליהן ליהנות מהאמנות, באמירה שמזכירה דיונים עדכניים של כאן ועכשיו:

"אני אומר שניתן לראות בברור כיצד תוכל הלטינית להועיל למעטים, אך שפת העם תוכל באמת לשרת רבים. שכן טוב הלב שעבודה זו משרתת נמצא בידיהם של אלו אשר שבגלל שיבוש זדוני במהלכו של העולם זנחו את הספרות בידי אלו שהפכו אותה לאשה פרוצה, אותם מיוחסים אשר הינם נסיכים, ברונים, אבירים ואצילים רבים אחרים, לא רק גברים אלא גם נשים, שכן אנשים רבים ונשים רבות אשר מצויים בשפה זו, שפת העם, אינם מלומדים." (ספר 1, פרק 9, משפטים 4-5)

תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות עד כמה אידאלים נעלים ואמנות נשגבת הולכים יד ביד עם טינה וחיסול חשבונות אישיים קטנוניים, אפילו אצל אנשי רוח עטורי תהילה, כפי שדנטה עצמו היה עוד בחייו, ועל פי עדותו כאן. ב'תופת' הוא לא החמיץ הזדמנויות להשמצות ונקמות פואטיות באויביו וטרח להמציא להם זוועות דוחות במיוחד, וגם כאן הוא משרבב הערת ביניים על חבריו המלומדים:

"לגנותם [של כותבי הלטינית] אומר שאינם ראויים להיקרא מלומדים, שכן לא רכשו את הידע בכדי להשתמש בו, אלא בכדי להשיג כסף או מעמד, כשם שלא נקרא נגן נבל למי שמחזיק בביתו נבל להשכרה, ולא לשם נגינה." (ספר 1, פרק 9, משפט 3)

דנטה לא חוסך בביקורת על אותם מלומדים איטלקים המשתמשים בשפות אחרות ללא צורך: הם נוהים אחר הרוב ועיניהם טחות מראות את יופיה של האיטלקית, הם מאשימים את מגבלות השפה במגבלות הכתיבה שלהם עצמם, הם מאמינים שיזכו לתהילה רבה יותר אם יכתבו בשפה זרה,  כאשר אינם מצליחים  למצוא פגמים ביצירה שנכתבה באיטלקית הם נתפסים לביקורת על השפה, ורגשי הנחיתות שלהם גורמים להם להאמין שכן מה שאינו שלהם טוב יותר. נדמה לי שאין צורך לפרט את ההקבלות העדכניות והמקומיות.

אבל בין כל הנימוקים ההגיוניים, האידאלים וההשמצות, צף הנימוק היפה והכן ביותר לדעתי: האהבה לאיטלקית. הפרק  העשירי, הפרק אשר בחרתי לתרגם במלואו ל'דחק', מכניס את הרגש לתמונה. האהבה שלו לשפת אמו גוברת על כל השיקולים האחרים. ובעצם בגלל האהבה לאיטלקית הוא רוצה להציג אותה במלוא יופיה ולחזק את מעמדה, שכן אינה זוכה להכרה לה היא ראויה והיא אינה נחותה משפות אחרות. אופס. האם הוא לא אמר אחרת קודם? הסתירה הקטנה הזו נשכחת כשהוא ממשיך ומרחיב על הקשר שלו לשפת העם והאם שלו. הוא קרוב אליה יותר מאשר לכל דבר אחר, האנשים הקרובים אליו דוברים בה, הוא חי במחיצתה מאז הגיע לעולם, ולמעשה הוא חייב לה את עצם קיומו:

"שפת העם שלי היתה המלט שליכד את מולידי, אשר דיברו בה, כמו האש המעצבת את הברזל בידי הנפח המחשל את הסכין, לכן ברור שיש לה חלק ביצירתי ובמידה מסוימת היא הסיבה לקיומי." (ספר 1 פרק 13, משפט 4)

למרות ההקדמה הארוכה והיפה, ולמרות הביקורת על כותבי הלטינית, דנטה נזקק כנראה להכרתם. במקביל ל'משתה' כתב את 'על צחות הלשון', חיבור בלשני המתחקה על מקורות השפה ומשווה בין הלטינית לאיטלקית – אבל אותו כבר כתב בלטינית. כנראה חשב שכדי להגיע לכוחות המשפיעים באמת עליו לדבר בשפתם. אני משערת שטענתו  שם שהעברית "לשון הקודש והחסד " היתה השפה הראשונה בעולם לא מתאימה למחקר הבלשני בן ימינו, גם אם היא נחמדה מאד בעיני. למעשה הדיונים הלוהטים בשנים האחרונות (אפילו היום התפרסמה כתבה בעיתון בנושא)  בין בלשני ודוברי העברית על גלגוליה ומעמדה של העברית גרמו לי לחשוב שחלק זה של 'המשתה' יעניין את קוראי העברית.

וכמה מילים אישיות לסיום, ואפתח בתודות: תודה לפרופ' דבורה ברגמן שפגשתי בערב ההשקה של כרך ב' של 'דחק'. לפני כן קראתי וציטטתי מאמרים שלה (בכרך ב' היא התקינה והקדימה את הנוסח המלא של "תפתה ערוך" שהזכרתי כאן), בערב ההשקה התגלתה אשה חמה ונעימה אשר יעצה לי לקרוא את המשתה ועודדה אותי להעז ולתרגם מתוכו. וכמובן תודה רבה ליהודה ויזן, עורך 'דחק', אשר מעבר להתפעלות מההיקף והאיכות של דחק, אני מוקסמת מהיכולות האנושיות שלו – שילוב נדיר של הקפדה על כל פסיק יחד עם פרגון אינסופי. בכרך זה של 'דחק' מתפרסמים עוד שני תרגומים שלי מאנגלית: 'שלושה דברים נחוצים לאדם כדי לכתוב היטב' של בן ג'ונסון, וקטע מתוך הרומאן 'טאר' של ווינדהם לואיס. מדור שלם מתוך הכרך מוקדש לסופר האנגלי השנון והחריג הזה. במקריות משעשעת יהודה פנה אלי בבקשה לתרגם את הפרק הראשון מעט אחרי שכתבתי על הפוטוריסטים האיטלקיים, שמהם הסתעף הוורטיציזם האנגלי אליו השתייך ווינדהם לואיס. בכל אופן, מדובר באחד הטקסטים המאתגרים והראויים ביותר אתם התמודדתי עד כה.

בהתחשב בכך שהעזתי לגעת בקודש הקודשים של הספרות האיטלקית אני מקווה שאלו לא המילים שיחתמו את הבלוג. היו לי כוונות טובות.

על הקומדיה האלוהית – בעברית (4)

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

השוואת תרגומים – אוגולינו

ברשומה זו מופיעה השוואת תרגומים לעברית של מחצית קנטו אחד בלבד. בחרתי להשוות את תחילת קנטו ל"ג מתוך התופת – אוגולינו. זהו המזמור הלפני האחרון של ה"תופת" ואחד המזעזעים שבהם. הנימוק הרשמי לבחירה בקנטו הוא קיומם של ארבעה תרגומים לעברית (כאמור ז'בוטינסקי תרגם רק תשעה מזמורים), ומכיוון שלא נתקלתי בהשוואת תרגומים של קנטו זה יכולתי להנות מעבודה עצמאית. הנימוק האמיתי, אשר לא יכולתי לכתוב במסגרת עבודה לאוניברסיטה, הוא מחווה לאדם יקר אשר מזה חמש שנים וחמישה ימים כלוא בתוך גופו והוא מבקש שוב ושוב שיקריאו לו את הקנטו הזה באיטלקית.

התופת של דאנטה בנוי באופן היררכי, ככל שמעמיקים עולה חומרת החטאים. קנטו זה ממוקם עמוק מאד, במעגל התשיעי – מעגל הבוגדים, האחרון לפני השטן עצמו. את הבוגדים מחלק דאנטה לארבע קבוצות – מהאישי לכללי: משפחה, מולדת, אורחים ובוגדים באלוהים. אוגולינו נמצא במדור השני – בוגדים במולדת. יש לספור רקע היסטורי: אוגולינו שהיה ראש העיר של פיזה בגד בברית עם אחינו והפקיר את עירו. הוא נבגד על ידי מי שהיה שותפו לקשר (רוג'ייארי), נלכד ונענש על הבגידה בהרעבה למוות. יחד עימו נכלאו גם בניו, כפי שמתואר בקנטו, אך מכיוון שהוא היה בן למעלה מ-68 באותה עת, סביר להניח שהם היו אנשים בוגרים ושותפיו לבגידה, ולא ילדים תמימים כפי שדאנטה מתאר אותם. ב"קומדיה" מספר אוגולינו כיצד חלום ניבא את סופו המשותף יחד עם "גוריו", על אוזלת ידו מול יסורי הרעב של בניו, על בניו שלפני מותם הציעו לו לאכול מבשרם כדי להאריך את חייו ועל כך שלאחר מותם ברעב – הוא אכן ניזון מבשרם. הדבר לא נאמר במילים מפורשות, אבל הרמז מאד ברור וזו הפרשנות המקובלת. למי שדוחה פרשנות זו מכיוון שהיא מחרידה מידי נאמר שבמדור האחרון של "התופת" אין דבר שהוא "מחריד מידי".

ההקשר הנוצרי בקנטו זה משמעותי מאד. הבגידה שהיא החטא המרכזי באגף זה, הן של אוגולינו והן של רוג'ייארי מרמזת לבגידה של יהודה איש קריות. אכילת בשר האדם, ובפרט בשר הבנים, היא קישור מצמרר לדבריו של ישו בברית החדשה:"אם לא תאכלו את בשר בן-האדם ושתיתם את דמו אין לכם חיים בקרבכם". אוגולינו לא הצליח לראות את המימד הרוחני בהצעתם של בניו, כפי שהם פרשו את נשיכתו את עצמו כרעב פיסי, במקום צער עמוק. הדהוד נוסף לברית החדשה עולה מקריאתו של אנסלמו לפני מותו מתיחסת אל "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני". התא הצר בו כלואים אוגלינו ובניו מרמז לקבר של ישו, אשר בניגוד לאוגולינו הוא נחלץ ממנו.

התרגומים המושווים נעשו בהפרש של 140 שנה, תקופה משמעותית שבה השפה העברית הפכה משפה מתה לשפה חיה ויומיומית. כאן נמצאת טבלה ובה המקור וארבעת התרגומים המושווים. לצד הציטוטים מופיע מספר מציין את מספר השורה בטבלה על פי המספור הסטנדרטי של "הקומדיה".

אוגולינו – גוסטב דורה

קל לראות ששפתו של סתיו בהירה מאד לקורא בן תקופתנו, כמעט יומיומית, עם מעט ביטויים במשלב גבוה יותר ("עיניו טרוטות מזעם" (76)). שלושת התרגומים האחרים, למרות שחלפו ביניהם כמעט מאה שנה, מכילים כולם מילים וביטויים בעיתיים יותר. לרשותו של פורמיג'יני, הראשון, עמדה שפת המקורות בלבד, יתכן שמסיבה זו נאלץ להמציא או לתת פירוש חדש למילים. כך הביטוי "רב אגמונים"(14) לארכיבישוף, או "ערקתי בשני"(8) לכרסום, או "עין עקבה"(76) למבט זועם ומלוכסן. סגנון הכתיבה שלו מבוסס על השפה המקראית: "וארא בחלומי"(28), "וימת שם"(70), אך יחד עם זאת התחביר הטבעי של פורמיג'יני מאפשר קריאה זורמת של הטקסט. לעומת זאת שפתם של ז'בוטינסקי ואולסבנגר מליצית הרבה יותר. אני מוצאת את תרגומיהם של אולסבנגר וז'בוטינסקי קריאים פחות בגלל התחביר שאינו טבעי לעברית. בניגוד לפורמיג'יני אשר ויתר כמעט לגמרי על אילוצי הפרוזודיה, שמרו שלושת המתרגמים האחרים על אילוצים מסיימים. ז'בוטינסקי שמר על מבנה הטרצה-רימה, אולסבנגר וסתיו ויתרו על החריזה אבל שמרו על משקל (אנדקסילבי ואלכסנדרין בהתאמה). נראה שאילוצים אלו הביאו לעיוות מבנה המשפט הטבעי בעברית. ז'בוטינסקי כותב: "כת צידים זאב מבור הרגיזה\ עם ולדותיו, ותרדפם להר"(28-29), אמנם כך הוא מצליח לחרוז את "הרגיזה" עם "פיזה" אבל זהו מבנה משפט מוזר בעברית במקום בו המשפט האיטלקי פשוט לגמרי. מסיבות דומות להשערתי, אולסבנגר יוצר ווריאציות על מילים מוכרות, שאמנם קל לזהות את כוונתן, אבל הן פוגעות בשטף הקריאה. כך למשל השימוש ב"אכזרות"(20) במקום שבו "אכזריות" היתה תופסת הברה מיותרת, או "מלי" (7). במקומות אחרים הניסוח של אולסבנגר מקשה מאד על ההבנה, כמו במשפט "זה פעמים הראה לי את הסהר"(25) אשר ללא המקור קשה להבין שהכוונה היא שחלפו מספר חודשים.

למרות התהילות הרבות שזכה להן תרגומו של ז'בוטינסקי עלי לציין שבקטע זה הנאמנות שלו למקור קטנה מאד. ז'בוטינסקי לוקח לעצמו חופש תרגומי גדול, אשר הופך את התרגום לפיוטי יותר, אך לעיתים הופך ממש את משמעותו. "בוכה מתוך ששון"(9) הוא תרגום מוזר למדבר מתוך דמעות. דמות האדון והאויב בחלום, רמז לרוג'ייארי שיכול לקבל גם פרשנות דתית, הופך ל"כת ציידים"(28) סתמית. רוג'ייארי "השכן" במדור הופך ל"שנוא"(15), זוהי אכן פרשנות הגיונית אך התואר לא מופיע אצל דאנטה. ז'בוטינסקי מוסיף לא מעט ביטויים פיוטיים שאין להם זכר אצל דאנטה: "הלבנה הרעיפה קרני זהר" (24, הירח אמנם נזכר בשורה הבאה אבל במשמעות של זמן, חודש), "הבג תעוב הריח"(44), "מקצה דרום צפונה" (80). מידי פעם הוא משמיט מידע, כמו את שמם של לפרנקי (32) אוגוצ'יונה ובריגיטה (89). אבל הבעיה הגדולה ביותר לדעתי היא בשורה "איך מתי שם עם אפרוחי הנוער"(20). דאנטה דוחה את הידיעה על מותם של הילדים עד לשורה 70 – ז'בוטינסקי חושף את סופה של הדרמה במשפט השני!

אוגולינו - גוסטב דורה

הרמיזות הנוצריות אינן בולטות באף אחד מהתרגומים. כאשר הילדים מציעים לאוגולינו לאכול מבשרם אולסבנגר מחליף את המילה בשר ב"עור"(63) הניטראלית יותר. דאנטה משתמש בדימוי הצליבה למותם של הילדים – דימוי הנשמר רק אצל ז'בוטינסקי "את הבנים על מה תלית בצלב?"(87), כל האחרים בוחרים בניסוח אחר. פורמיג'יני בוחר במשפט תנכי "להרשיע משפטך על בניו" והאחרים חוזרים על צורת המוות ("ענית בכור העני?", "ענית בצום עד מות?"). לעומת זאת ז'בוטינסקי הוא היחיד שמביית את השימוש בתבי בשורה הבאה ומכנה אותה :"קרת דם שריד של עמורה?"(90).

השוואה חלקית זו ממחישה את הקשיים הניצבים בפני המתרגם. בקטע קצר זה ניתן למצוא פגמים משמעותיים בכל אחד מהתרגומים ולדעתי אין עדיפות בולטת לאחד מהם. כפי הנראה מטרה אחרת עמדה מול עיניו של כל מתרגם: פורמיג'יני וסתיו העדיפו את הקריאות והבהירות על פני הפואטיות והמצלול. ז'בוטינסקי העמיד את הפואטיות והמצלול במקום ראשון וחטא בדיוק. אולסבנגר ניסה לשמור על המשקל ושילם על כך בבהירות. יתכן שבראיה כוללת, של התרגום כולו, ניתן להעדיף אחד מהם אולם מתוך השוואת מזמור אחד לא הצלחתי לגבש דעה חד-משמעית – כנראה למזלי, כי כל בחירה היתה מזכה אותי מייד בסקילה פומבית, כאמור – הנושא טעון.

פרק חמישי – סיכום

לאה גולדברג כמתרגמת? פנינים מפי מבקרת תרגום

הלכתי היום (שוב, פשוטו כמשמעו) ליום העיון "כאור בשולי הענן" של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, במלאת מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. יום העיון דן באספקטים שונים של שירתה (מוסיקלים, תמאטים) וברב גוניות שלה כיוצרת (תיאטרון בובות למשל). אבל כאן אני רוצה להתרכז בהרצאתו של ד"ר עמינדב דיקמן "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

דיקמן פתח את הרצאתו בהכרזה שהוא לא ממש מרגיש צורך לדבר על הנושא הזה ונתן לכך שתי סיבות. הראשונה שחקר תרגום דומה לחקר תאונות: משקיעים המון אנרגיה כדי להבין דבר שנגמר לפני שהגעת וכבר אי אפשר להשפיע על התוצאה. אני לא בטוחה שאני מתלהבת מההשוואה הלא מחמיאה, אבל מילא. הסיבה השנייה היא שאת "התאונה" של לאה גולדברג כמתרגמת כבר חקרו לפניו. שמעון זנדבק[1] חקר את תרגומיה לסונטים של פטררקה מאיטלקית ואיתמר אבן זוהר[2] חקר תרגום שיר של בודלר מצרפתית. שני המאמרים מאד מפורטים ומחכימים, אבל אם אנסה לסכם אותם במשפט אחד: לאה גולדברג הפכה את פטררקה ובודלר ל…לאה גולדברג. הבחירות המודעות שלה כמתרגמת דומות מאד לבחירות שלה כמשוררת. שדה הדימויים, המשקל, המשלב, התחביר, כולם קרובים יותר לשירה של גולדברג עצמה מאשר לשירה של פטררקה ובודלר בשפותיהם.

התרגום אצל לאה גולדברג היה חלק ממשימה לאומית שהבסיס הרעיוני שלה מצוי במושג "Weltliteratur" של הרומנטיקה הגרמנית. יחד עם שלונסקי ואלתרמן היא הסתערה על ספרות העולם מתוך רצון להרחיב את האופק התרבותי בארץ. לאה גולדברג ניסחה את האידיאולוגיה וההעדפות שלה בהרצאה שנשאה בשנת 1951 ב"סימנריון הספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות" (האם ניתן לשער כמה תה נלגם באותו אירוע?). דיקמן ציטט משפטים אחדים מתוך אותה הרצאה – מייד בתום ההרצאה ירדתי לספרייה ומצאתי את הנוסח המלא[3] – אוצר בלום של אמירות מושחזות. הרלוונטיות של חלקן מדהימה, למרות שנכתבו לפני 60 שנה. המשך הרשומה מוקדש לציטוטים ששימחו אותי במיוחד, וכמובן תודה גדולה לד"ר עמינדב דיקמן שהרצאתו היתה הנאה צרופה.

כל הציטוטים לקוחים מההרצאה של לאה גולדברג.

ראשית, מעין "תשובה מטרימה" לביקורות על תרגומי השירה שלה:

"תרגום של שירה עניין שבמזל הוא, רק הזדהותו הגמורה של משורר-מתרגם עם משורר מתורגם יכולה להוציא לפועל תרגום שירה הראוי לשמו."

גודש של שוק הספרים:                                              

"וודאי יודעים אתם גם מן הניסיון שלכם, שקוראים בעיקר את הספרים החדשים שהופיעו לאחרונה. באורח שהספרים החדשים משכיחים את הטוב שהיה לפני כמה שנים, וישנה איזו להיטות אחרי כל מה שמופיע אך זה עתה."

איכות הספרות העכשווית:

"זה לא מכבר נפגשה ידידתי עם איזו גברת שהלכה מהספריה שבה היא מחליפה ספרים לועזיים. אמרה לה הגברת: "את לא קראת את ספריו של פלוני? את הספרים האלה יש לקרוא מיד שאם לא כן לא תקראי אותם בכלל". כלומר, שעתם קצרה ובינתיים יש לחטןף ולקרוא אותם. זהו על פי הרוב היחס של הקורא התמים לספר שהאופנה העלתה אותו. ה-bestseller הוא הקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד."

על התיישנות ועדכון תרגומים: 

"טיב התרגום הופכן (את היצירות שהתישנו) לענין למי שחוקר התפתחותה של הלשון העברית: איך היו מתרגמים לפני 50 שנה, איך היו מתרגמים לפני 30 שנה ואיך מתרגמים עכשיו – אך קורא רגיל, אם הוא רוצה לקרוא ספר ולהנות ממנו ונותנים לו "מלחמה ושלום" של טולסטוי או "אנה קרנינה" ..שהם בלי ספק עדות לעבודה חרוצה של אנשים שהשקיעו כוחות רבים בתרגמם את הספרים הללו, וגם הם יודעי עברית, הקורא הרגיל, שאין לו עניין מיוחד להיסטוריה של התרגום והתפתחותו, ספק אם הוא יהנה הנאה כלשהי מן היצירה המוגשת לו היום בלבוש עברי אשר כזה."

"האסון הוא שכל הסגנון כולו, על פי הרוב בתרגומים הישנים הללו כל כך נמלץ, כל כך זר לאווירה שעליו למסרו שבין המקור והתרגום אין שום צד שווה מלבד סיפור המעשה".

מישהו יכול אולי להסביר לי למה התפתלתי והצטדקתי שלשום בניסיון לטעון שהתרגום של גולדברג התיישן – כשכל מה הייתי צריכה לעשות הוא לצטט אותה עצמה?

קצת אחוות מתרגמים מחממת לב:

"..מופסן למשל, הלא הוא סופר שבהחלט היה ראוי שיעסקו בו אנשים שהם בעלי סגנון ובעלי לשון. והנה רוב סיפוריו מופיעים במיני הוצאות קטנות כדרך-אגב, ומתורגמים בידי אנשים שאין מלאכתם בתרגום כלל. יש פה ושם גם תרגום הראוי לשמו. אך הוא נעשה כמין "עבודה צדדית" קצת ידיעת צרפתית, קצת ידיעת עברית."

אבל גולת הכותרת מבחינתי היא ביקורתה על תרגומי "הקומדיה האלוהית" של דאנטה. כידוע לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, מתפרסמת בו בימים אלו סדרה של חמש רשומות על תרגומי "הקומדיה האלוהית" לעברית. עד כה התפרסמו שתי רשימות ועוד שלוש ממתינות לתיקון הבאג של "רשימות" (הסברים ויבבות כאן, וכאן). הרשימות הבאות כוללת ביקורת והשוואת תרגומים. ההתפתלויות שלשום בביקורת התרגום של "אנייזה הולכת למות" מחווירות מול ההתפתלויות בביקורת התרגום של "הקומדיה האלוהית", בכל זאת, לא נעים להסתבך עם רוויזיוניסטים. איזה אושר לגלות שלאה גולדברג כתבה את זה לפני!

לאחר התלבטות החלטתי לא לגעת ברשומות המוכנות לפרסום ולהביא כאן את דבריה של גולדברג, כמתאבן להמשך הסדרה.

"בעברית ישנם שני תרגומים: האחד של ז'בוטינסקי רק קטעים והשני של אולסואנגר – "התופת" בשלמותה. והינה עומד האדם לפני השאלה על איזה מהשניים להמליץ? לכאורה התרגום של ז'בוטינסקי מצלצל יפה מאד. יש בו איזה רחש של התפעמות, של שירה, כביכול. בה בשעה שאולסונגר יבש לאין ערוך יותר….אבל כאשר קוראים את ז'בוטינסקי עם מושג מה על "הקומדיה האלוהית" נקל להבחין שאין בזה כמעט ולא כלום מן המקור. התרגום הזה "כל כך יפה" עד שהוא גובל עם קיטש. הלשון העברית המצלצלת והנאה הזאת… כל כך מקילה בשימוש צורות דקדוקיות שונות ומשונות שאיזה טעם של פלייטון בחרוזים יש בדבר הזה, ופחות מן הכל מורגשת בה רוחו של דנטה, אי אפשר איפוא לדבר על תרגום זה בכובד ראש."

"אבל אם לוקחים את התרגום של אולסואנגר…לפעמים כשמגיע הקורא למקומות היפים ביותר שביצירה הלשון כה כבדה ומסובכה שטוב יותר לספר מה כתוב במקור מאשר לקרוא את הקטעים האלה בתרגום."


[1] שמעון זנדבנק. לאה גולדברג והסונט הפטרארקי. הספרות, 21 (1975), עמ' 19־31

[2] איתמר אבן-זוהר. ”Spleen". לבודליר בתרגום לאה גולדברג. : לאופי ההכרעות בתרגום שירה . הספרות, 21  (1975), עמ' .32–45

 [3]ספרות יפה עולמית בתרגומיה לעברית, הוצאת הספרים והתוים של המרכז לתרבות