מסתבר שיש מאבקים ווירטואליים מוצלחים. כאלו שמצליחים לשנות את המציאות הממשית תוך פחות משלושה שבועות. ולפעמים הם צצים במקומות הפחות צפויים, כמו למשל מאבק המע"מ על ספרים דיגיטליים באיטליה.
רקע: המע"מ באיטליה, כמו במדינות רבות אחרות, מדורג. על רוב המוצרים והשירותים מוטל מע"מ גבוה למדי: 22%. אבל יש הקלות על מוצרים מסוימים שהמדינה חפצה בייקרם, משיקולים כלכליים או חברתיים. כך למשל המס המוטל על תיירות (כולל מסעדות, מלונות וכדומה) הוא רק 10%. מוצרים אחרים זוכים לשיעור מע"מ מזערי של 4%: מצרכי יסוד, עיתונים יומיים, זרעים ודשנים מסוים וספרים.
ספרים! הממשלה האיטלקית הכירה בתרומת הספרות לחברה וזיכתה אותה בשיעור מס מופחת. אבל, כידוע לכל קוראי הבלוג, בשנים האחרונות שינה הספר הפיזי את פניו. כלומר הספרים הם עדיין אותם ספרים, אבל יותר ויותר קוראים עוברים לקריאה דיגיטלית, גם באיטליה. אבל החוק הזדחל מאחור, הספרים דיגיטליים (הכוונה לקובצי התוכן) נחשבו למוצרי תוכנה והמע"מ עליהם נשאר 22%.
אפליה! דופקים את הדיגיטליים! זאת פחות או יותר הטענה של יוזמי המאבק. למה להטיל מס גבוה יותר על אותו מוצר בדיוק רק כי הקדמה שינתה את צורתו? הרי ערכו ומהותו של הספר לא משתנים אם קוראים אותו מנייר או על גבי מסך. ולכן סיסמת המאבק היא: ספר הוא ספר, un libro è un libro. אחת הטענות המעניינות מבחינתי הייתה שהספרים הדיגיטליים תורמים להפצת הספרות האיטלקית בעולם, בשנה האחרונה עלה מספר הספרים האיטלקיים שנמכרו מחוץ לאיטליה, כאשר תוספת המכירות של ספרים דיגיטליים גבוהה פי שלושה, אני יכולה להצהיר שיש לי חלק אישי זעיר בנתון הזה.
המאבק החל באחד בנובמבר באתר אינטרנט וברשתות החברתיות: פייסבוק, טוויטר,אנסטגרם. המוחים התבקשו להצטלם באגודל מוטה מטה ולתייג את התמונה בהאשטאג unlibroeunlibro#. ההיענות הווירטואלית הייתה מידית ורחבה: סופרים, ידוענים, צוותים של ספריות, מערכות ספרים ועיתונים. הנה כמה דוגמאות:
עובדי הוצאת מנדאדורי
הסופר ארי דה לוקה
הסופר פאביו וולו
הסופרת הבריטית סופי קינסלה
הסופר ולריו מאסימו מנפרדי
ובכל זאת נדמה היה שאין לה הדים בעיתונות הכתובה. אבל מסתבר שהיא בכל זאת הצליחה לחלחל. שר התרבות, דריו פרנצ'סקיני, הכריז שזהו מאבק צודק ושלשום הביא את הצעת התיקון לחוק לאישור הממשלה, הפחתת המע"מ על ספרים דיגיטליים אושרה. דרך אגב, לפי ההתגייסות הכוללת של הוצאות הספרים אני חושדת שהן עומדות מאחורי המאבק, ובוודאי יש להן מניע כלכלי, ועדיין מדובר במהלך מוצדק ונאה בעיני.
ואצלנו? אל דאגה, אין אפליה. המע"מ על ספרים אחיד ומקסימלי: 18%.
———————-
עד כאן מע"מ, ומכיוון שלא הייתי מאד חרוצה בכתיבה בבלוג לאחרונה, כמה זוטות שהצטברו.
הרצאה על "האם" מאת גרציה דלדה
לפני חודש הרצאתי במכון האיטלקי לתרבות בחיפה על גרציה דלדה ועל הספר "האם". בניגוד לכל הגיון שיווקי גולת הכותרת הייתה בדקה השנייה להרצאה: דר' מאוריציו ד'סלבי, מנהל המכון, הקריא את פתיחת הספר באיטלקית, ומיד אחריו הקראתי אני את אותו קטע בדיוק בעברית.
בהמשך דיברתי על הספר, על סרדיניה ועל כמה מהאתגרים בתרגום הספר המסוים הזה. אחר כך סיפרתי קצת על גרציה דלדה, אישה מלאת ניגודים. שמרנית ושאפתנית, רומנטית ומעשית, אשה שהבינה שכדי להגשים חלומות – הרגליים צריכות להיות נטועות טוב טוב באדמה. ומכיוון שאי אפשר בלי השריטה קטנה שלי, הספר הדיגיטלי, גם הוא הוא מוזכר בסוף ההרצאה.
כהרגלי הקפדתי לנפנף בידיים במרץ, אבל גם מאוד נהניתי, אתם מוזמנים להיווכח בעצמכם.
מאחורי מסכה
אמנם הבלוג הזה עוסק בספרות איטלקית אבל בימים אלו אני מתרגמת ספר מאנגלית. הוא משמח אותי במיוחד מכיוון שמדובר בספר שאני המלצתי עליו ומאמינה בו. זוהי נובלה של לואיזה מיי אלקוט, כן אותה אחת שכתבה את "נשים קטנות", אבל קשה לחשוב על טקסט יותר שונה ממנו. מדובר בספר מותח ומשעשע שהדמות הראשית בו היא אשה שלא הייתה עוברת את מפתן בית מארץ', כלומר אולי כן, אבל רק מאחורי מסכה. הספר יצא לאור בהוצאת "סנדיק ספרים" וכבר נקבע מועד להשקה בחיפה (התחשבות מיוחדת של שי סנדיק, המו"ל, במתרגמת החיפאית, תודה!).
יש ידיעות שגם אם הן נוגעות רק באופן רופף לספרות איטלקית קשה לי להתעלם מהן. כך למשל הידיעה שפורסמה היום בשבועון האיטלקי "פנורמה". הם מדווחים על ספר שיצא לאחרונה בבריטניה וטוען שהדמות הנשית ב"מאהבה של ליידי צ'טרלי" מאת ד.ה.לורנס מבוססת על אשה אמתית בשם רינה סקר. הגב' סקר הייתה אשתו של העורך של ד.ה. לורנס, ומה שחשוב יותר, היא היתה ממוצא איטלקי. העיתונאי ריצ'רד אוון מסתמך על מכתביה, על העובדה שהייתה נשואה לגבר נכה, ועל בגידותיה החוזרות ונשנות. ב"פנורמה" לוקחים את הנושא עוד צעד קדימה ומסכמים:
"לעת עתה מוצאה האיטלקי של ליידי צ'טרלי הוא בגדר השערה בלבד, אבל אם הוא יאושר, נוכל להיעזר בו כדי להבין את מקורות הרומן שנולד ונכתב בטוסקנה, ונוכל להחשיב אותו גם קצת שלנו."
ולמה אני משועשעת? בשלבים האחרונים של העבודה על "האם" של גרציה דלדה גיליתי את היחס המיוחד שהיה ללורנס לאיטליה. הוא ידע איטלקית ושהה תקופה לא קצרה באיטליה, כולל בסרדיניה בה מתרחשת עלילת "האם". הוא הרגיש קרוב מספיק למקום ולתרבות כדי לכתוב את פתח הדבר למהדורה האנגלית של הספר שיצאה לאור בלונדון ב-1928. היה לי מוזר מאד לקרוא בסוף 2013 ביקורת שנכתבה בשנת 1928, כאשר קולוניאליזם לא היתה מילה גסה, ולג'נטלמן אנגלי היה טבעי לדבר בנשימה אחת על אנשי הכפרים והדרואידים ביערות סרדיניה. עורך הספר, ארז שוייצר, תהה האם יש מקום לפרסם טקסט כל כך מתנשא ולא פוליטיקלי קורקט בימינו. בסופו של דבר נראה שהמאמר בכל זאת מוסיף פרשנות מעניינת לספר, והוא נכלל בספר הדיגיטלי של אינדיבוק.
השבוע פרסם ירין כץ, בעל הבלוג "קורא בספרים", ביקורת על "האם". כקורא חרוץ ויסודי הוא קרא גם את המאמר של ד.ה.לורנס, וכנראה גם הוא השתנק קלות:
"אני חייב להודות שאחרית הדבר של לורנס, היא אחד הדברים המשונים שקראתי בתוך ז'אנר "אחרית הדבר". הטקסט מלא בטון פאסיבי-אגרסיבי שמחמיא לדלדה תוך כדי הקטנתה; … אבל אולי דווקא בגלל זה מדובר באחרית דבר מעניינת. היא מרגיזה, ומציעה פרשנות קולניאליסטית ומרחיקת לכת, עד שהקורא חוזר להרהר בכל מה שקרא לאורך הנובלה, מתוך נסיון לסתור את טענותיו המקוממות של לורנס."
ואני טוענת שמעבר לפרשנות של "האם" מעידה אחרית הדבר על לורנס עצמו בעיקר. כנראה שכל אחד קורא מהרהורי לבו במבחן רורשאך של הספרות.
תודה רבה לירין כץ על הביקורת המחמיאה ל"האם" ועל הקישור לסרטון בעקבות הדיון הקצר שלנו בפייסבוק.
אם מישהו מקוראי הבלוג הצליח להחמיץ את ההתרגשות, הרי תקציר הפרקים הקודמים: לפני קרוב לשבועיים יצאה בהוצאת אינדיבוק הנובלה "האם" של גרציה דלדה בתרגומי. בשבוע שעבר נערך כנס אגודת המתרגמים ובו הרציתי על הניסיון, אחד הראשונים מסוגו בארץ.
בסוף הרשומה נמצא סרטון ההרצאה המלא, אבל מכיוון שקשה לקרוא בו את השקפים העליתי אותם לכאן יחד עם תקציר דברי.
מטרת ההרצאה היתה לחלוק עם עמיתי המתרגמים את ניסיוני בהוצאת ספר מתורגם דיגיטלי תמורת תמלוגים, מודל חדש ולא מקובל בארץ. כמקובל בכנסים מעין אלו תחילה הציגו את הביוגרפיה שלי, ולי היה חשוב להדגיש את עברי כמהנדסת ומנהלת בהיי-טק: נקודת פתיחה משמעותית עבור הפרויקט הזה משלוש סיבות. ראשית טכנולוגיה לא מפחידה אותי, להפך. שנית, אחרי שבמשך קרוב לעשרים שנה פמפמו באוזני "נטילת סיכונים" כערך – גם סיכונים פחות מפחידים אותי. ונקודה אחרונה, בזכות החסכונות מאותה תקופה יש לי אורך נשימה כלכלי מסוים ואני יכולה להרשות לעצמי מעט הרפתקנות.
בשקף הראשון חידדתי את ההבדל בין ספר דיגיטלי – שהוא החלק המשמעותי בעיני, התוכן והמהות, לבין המכשיר הפיזי שעל גביו קוראים את הספר הדיגיטלי. כמובן שאני יכולה לפטפט שעות ובהנאה רבה, כראוי לגיקית, על יתרונות וחסרונות המכשירים השונים – אבל לא זה נושא ההרצאה. ההרצאה מתמקדת בספר הדיגיטלי, לא במכשירים.
מכיוון שלא כולם משוכנעים כמוני ביתרונות הספר הדיגיטלי הקדשתי את השקף הבא לסקירה (מגמתית משהו) של יתרונות וחסרונות הספר הדיגיטלי. ראשית, הוא זמין מאוד – חיבור לרשת לדקות ספורות מספיק כדי להשיג ספרים מכל רחבי הגלובוס, בכל שפה כמעט. הוא לא תופס כמעט נפח, לאנשים כמוני, שלא מוצאים יותר קירות בבית להצמיד אליהם עוד מדף ספרים, זהו יתרון משמעותי. אם כי קצת עצוב לחשוב שאני יכולה לטעון לקינדל שלי יותר ספרים מכפי שאוכל לקרוא עד יומי האחרון. נוחיות היא תכונה סובייקטיבית, ויש תקופת הסתגלות, אבל היכולת להגדיל את הגופן בערב פוטרת אותי בינתיים מקניית משקפי קריאה, ואני לעולם לא נתקעת בלי ספר תחת ידי. ספרים דיגיטליים זולים יותר מספרי נייר, ומחירם ממשיך לרדת. היתרון האקולוגי שנוי במחלוקת – אמנם אין שימוש ושינוע של נייר כבד, אבל ייצור המכשירים בזבזני. כמובן שאם קוראים על גבי מכשיר שנמצא בידינו בכל מקרה, יש יתרון מובהק לספר דיגיטלי.
רוב ההתנגדויות לספר דיגיטלי נובעות מנימוקים שכיניתי, בהרבה אמפטיה, "האסכולה הרומנטית". קשה להיפרד מספר הנייר ומהחוויה המוחשית הקשורה בו. לוקח זמן להסתגל לספר דיגיטלי ואולי לא כולנו נצליח. יתכן שחלקנו שייכים לדור המדבר ולעולם לא נעבור אליו, ועדיין אני משוכנעת שרוב הקוראים יתרגלו ליהנות מתוכן של ספר טוב גם ללא נייר. ספר דיגיטלי הוא מוצר ווירטואלי לטוב ולרע, הוא לא מתכלה, לא מעלה עובש ולא נאכל על ידי תולעים – אבל הוא גם לא מוחשי, והוא לא עומד בפני עצמו, יש צורך במכשיר בנוסף לספר עצמו כדי לקרוא אותו. המכשירים עדיין לא הגיעו לבשלות טכנולוגית מלאה אבל זהו החיסרון זמני לדעתי. לי למשל יש זיכרון צילומי. אני מסוגלת לגשת לספר שקראתי לפני עשור ולזכור באיזה חלק של הספר ומקום על העמוד נמצאת פיסקה מסוימת, בספר דיגיטלי יש אפשרות חיפוש של מילים – אבל אין עדיין אפשרות גישה ישירה בכזאת קלות. מגבלה נוספת, שאי אפשר להתעלם ממנה בארץ, היא העובדה שספר דיגיטלי לא מתאים לקריאה בשבת. אולי אני נאיבית, אבל אם המציאו כבר מקרר-שבת ומעלית-שבת למה לא יוכלו להמציא גם קורא-ספרים-אלקטרוני-לשבת?
הספר הדיגיטלי נמצא במגמת עלייה בעולם. בשקף הצגתי נתונים מארה"ב, אבל אותה מגמה קיימת גם בשאר העולם. מכירות הספרים דגיטליים עומדות להדביק את מכירות ספרי הנייר, והספרים הדיגיטליים אחראיים כבר לרבע מהכנסות המו"לים. כאשר מביאים בחשבון שמחיר של ספר דיגיטלי נמוך ממחיר ספר נייר אפשר להסיק שאילו היו משווים מספרי עותקים של ספרים הנתונים היו אפילו יותר מובהקים.
נתונים נוספים מהעולם מצביעים על ירידה הדרגתית של מחירי הספרים הדיגיטליים. לדעתי הדבר מעיד על אמון של המו"לים בספר הדיגיטלי – הם כבר לא חוששים שמדובר בצעצוע חולף שיש לגבות עליו מחיר מקסימלי בזמן קצר כדי לכסות את ההשקעה הראשונית. בתחום הספרות הקלאסית, זאת שכבר לא מוגנת בזכויות יוצרים, יש פריחה של ממש. דיקנס, ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה זוכים לעדנה מחודשת – במהדורות חינמיות או זולות מאוד. כאן יש לי דוגמה אישית טרייה: לקראת סוף העבודה על "האם" גיליתי שד.ה.לורנס ("מאהבה של ליידי צ'טרלי") כתב הקדמה למהדורה האנגלית מ-1928. לילה שלם חיפשתי את הההקדמה הזו כדי לתרגם אותה לספר הדיגיטלי. מצאתי עותק נייר אחד בספריה בירושלים. אני בחיפה. בסוף השקעתי את הסכום העצום של 3 דולר – ותוך דקה ישבו כל כתבי ד.ה.לורנס על הקינדל שלי.
תופעה נוספת היא תחייה מחודשת של ספרים שנעלמו מהמדפים. אני נתקלתי בה באופן אישי בקיץ האחרון כאשר פנתה אלי נינה רמון בבקשה לערוך תרגום לאיטלקית של ספר צנוע באורכו ומלא חן שכתבה לפני קרוב לעשרים שנה: "אגדת הרוח". הספר יצא בעברית במהדורה קטנה, ובאיטלקית הודפס במהדורה ביתית בלבד – אבל בתרגום משובח של גאיו שילוני ז"ל. כיום ניתן למצוא את הספר הדיגיטלי על המדפים הווירטואליים של אמזון איטליה. העבודה על הספר הזה היתה אחד הדברים שהניעו אותי לפעולה – ועל כך תודתי לנינה רמון.
ואם מזכירים את אמזון, מדובר בחברה שללא ספק היתה חלוצה טכנולוגית – אבל כיום מתחילות להישמע תלונות וחששות מפני השתלטות דורסנית שלה על שוק הספרים. חששות שמוכרים לנו מאוד בארץ על רקע המשבר המקומי של דואופול סטימצקי-צומת וחוק הספרים החדש שנולד כדי לרסן אותו. ההערכות לגבי שוק הספרים בארץ מתפצלות לשני כיוונים: אלו שטוענים שהענף עומד בפני התרסקות מוחלטת ואלו המקווים שלאחר תקופת משבר תבוא התאוששות ופריחה מחודשת. לדעתי בכל מקרה יש כאן חלון הזדמנויות מצוין לספר הדיגיטלי העברי – מכיוון שהוא מדלג מעל מכשול החנויות הפיזיות.
עצם העובדה שנאלצנו לחכות לחלון ההזדמנויות הזה היא סוג של אנומליה בעיני. הישראלים ידועים בעולם כ"מאמצים מוקדמים" או "מובילי שוק" (Early Adapters) בנושאים טכנולוגים, ודווקא בתחום הספר הדיגיטלי עם הספר אכזב.
הסיבה הראשונה מובנת: מדובר בשוק קטן של ספרים הנכתבים בגופן מוזר, והכי גרוע, מימין לשמאל. לקח זמן עד שהענקים התפנו לתמוך בעברית. הבעיה הזו נפתרה לאחרונה. פורמט ePub 3 תומך בעברית, ואפילו על קינדל אפשר לקרוא עברית.
הסיבה השנייה קצת יותר עדינה: מבחר הספרים בעברית מוגבל, וזאת שאלת הביצה והתרנגולת: אם אין מבחר אין מניע להתרגל לקריאה דיגיטלית, ואם אין קוראים אין מניע להפיק עוד ספרים דיגיטליים. היה ניסיון שלא עלה יפה של eVrit של סטימצקי אשר במקום לקדם את חדירת הספרים הדיגיטליים עיכב אותם וכבל את מו"לים. גם ההוצאות הוותיקות מצדן לא היו להוטות מדי להמר על הסוס החדש הזה. קשה לי לדעת מה היו הסיבות המדויקות, כנראה שילוב של פחד מפירטיות, רתיעה טכנולוגית ושאלה של זכויות דיגיטליות שהיה צריך לשלם עבורן בנוסף. אבל נדמה שלאחרונה גם הבעיות הללו נפתרו והוצאות וותיקות ומשובחות החלו לשחרר מהדורות דיגיטליות.
חשוב להבין שיש גורמים שונים הקשורים להוצאת ספר דיגיטלי – ויש ביניהם הבדלים משמעותיים מאוד לדעתי, גם אם מנסים לטשטש אותם לפעמים. אני חילקתי אותם לשלוש קבוצות: חברות הפקה, חנויות מקוונות והוצאות ספרים דיגיטליות. הקבוצה הראשונה מספקת שירותי תוכנה – המרה של קובץ מסוג אחד (וורד לרוב) לקובץ מסוג אחר (mobi או ePub לרוב). הן לא מתערבות ולא מתעניינות בתוכן, ובוודאי לא מסננות את הלקוחות. הן מספקות שירותי תוכנה בתשלום, ולכל היותר עוזרות ליצור קשר עם אנשי מקצוע כמו עורכים, מגיהים ומעצבים. יש חברות שיש להן גם אתר למכירת ספרים דיגיטליים ואפשר להיעזר בהן גם לצורך המכירה, ואולי גם שיווק מסוים של הספר. הקבוצה השלישית היא של הוצאות דיגיטליות המטפלות בכל הקשור בהוצאת ספר: בחירה, סינון, תרגום, עריכה, הגהה, עיצוב, שיווק ומכירה. זהו הבדל של שמיים וארץ, ניתוח המקרה בהמשך מפרט את שלבי העבודה על הספר ומבהיר אותו. גילי בר-הלל ישבה בהרצאה והספיקה כבר לפרסם כמה רשומות מצוינות בנושא עם התובנות שלה, כמי שמעורה מאוד בתחום.
מכיוון שמדובר בהרצאה מעשית בשלב זה עברתי לניתוח המקרה הפרטי של "האם". אני עבדתי עם הוצאת "אינדיבוק" וחילקתי את התהליך לארבעה שלבים.
השלב הראשון הוא בחירת הספר, והוא החשוב ביותר. ברור שלא הייתי נכנסת להרפתקה כזו עם ספר שאני לא אוהבת או מאמינה באיכותו. אבל זה לא מספיק, צריך גם משהו שישכנע את הקוראים להאמין שמדובר בספר ראוי, לא רק כי אחת, שירלי פינצי לב, אהבה אותו. במקרה זה נתליתי באילן גבוה מאוד – פרס נובל לספרות. כדי להקטין את הסיכון וההשקעה בחרתי גם ספר שזכויות היוצרים עליו כבר פגו. גם האורך היה שיקול: נבחרה נובלה, יצירה קצרה יחסית – יתרון כפול: גם עבור קוראים שאינם רגילים עדיין לקריאה דיגיטלית וגם עבורי כמתרגמת שיש יחס ישר בין זמן העבודה שלה לאורך היצירה.
השלב הבא הוא תרגום ועריכת הספר. אין כל הבדל בין תרגום ספר דיגיטלי לתרגום ספר נייר. תרגום הוא תרגום. גם העריכה היא אותה עריכה – אבל כאן ניצבתי בפני הבעיה הראשונה שלי: עריכה היא שלב הכרחי בכל ספר, ובספר מתורגם בוודאי. בבלוג אני מרשה לעצמי לפרסם תרגומים ללא עריכה, ומתקנת אותם בשקט מדי פעם, אבל אני לא מוכנה לפרסם ספר שלא עבר עריכה מקצועית. איש לא יכול לערוך את עצמו, ועריכה זו עבודה אשר יש לשלם עליה. הפתרון נמצא בהסכם יצירתי עם אינדיבוק: העורך הראשי של ההוצאה, ארז שוויצר, ערך את התרגום וחלוקת ההכנסות ביני ובין אינדיבוק משקפת זאת: במקום חלוקה של 70%-30% בין סופר להוצאה כמקובל באינדיבוק הסכמנו על חלוקה שווה, 50%-50%. כלומר אפשר להגיד שגם העריכה כאן נעשתה תמורת תמלוגים. בעיני מדובר בהסכם הוגן מאוד.
ארז ערך את הספר ברגישות ובהקפדה, קשה להפריז בתרומתו לספר, היא עצומה. אבל היתה לנו בעיה, שבתחילה לא הערכתי נכון את מלוא משמעותה. הספר המקורי נכתב באיטלקית ואני תרגמתי מאיטלקית לעברית. ארז לא קורא איטלקית ולכן עבד מול תרגום לאנגלית של הספר. כלומר מדובר במשהו שניתן לכנות "עריכה מתווכת" (על משקל "תרגום מתווך" – תרגום דרך שפה שלישית, שיטה שכיום משתדלים מאוד להמנע ממנה מכיוון שידוע שהיא מועדת לעיוותים ואי דיוקים). לקראת סוף העבודה, בעצתו של ארז, פניתי לחברתי המתרגמת המוכשרת מאוד רוני שרי-פרייז וביקשתי ממנה לבדוק את התרגום מול המקור (רוני דוברת איטלקית ומתרגמת גם ממנה). התוצאה היתה מרתקת מבחינה מקצועית עבורי: רוני הצליחה לזהות מקומות שבהם האנגלית "חסמה" את האפשרות של ארז לזהות בעיות בתרגום. מקומות בהם החלפתי בין מילים דומות בכתיב ובמשמעות באיטלקית, ומקומות בהם הדקדוק האנגלי האחיד יחסית מיסך דקויות של הדקדוק האיטלקי (בעיקר הטיות של פעלים). אני רוצה להודות שוב לרוני שנחלצה לעזרתי בהתרעה קצרה ובתקופה שלא היתה נוחה לה מבחינה אישית.
השלב הבא הוא הפקת הספר עצמו. לספר דיגטלי אין "כריכה" במובן הפיזי, אבל יש לו עמוד שער על המדף הווירטואלי. לעמוד השער יש משמעות, הוא יוצר קשר אמוציונלי ומעניק פרשנות ראשונית לספר. עמוד השער הוא המפגש הראשון של הקורא עם הספר וכדאי שיעשה באופן מקצועי.
המרת קובץ הוורד לפורמט של ספר דיגיטלי היא השלב הבא. זהו השלב שבו המהנדסת שבי חושקת שיניים ומתקשה להבין מדוע מדובר בתהליך המחייב מעורבות של מתכנת. בשפות אחרות יש כבר תוכנות המרה סטנדרטיות התומכות בתהליך אוטומטית, אני משערת שהן יתמכו גם בעברית, במוקדם או במאוחר.
זה המקום לדון בשאלת ההגנה על ספרים דיגיטליים. הגנה דיגטלית מיועדת למנוע העתקה פירטית שלהם. הספרים של אמזון לדוגמה מוגנים וניתן לקרוא אותם רק על מכשירים המשוייכים לקונה. ההגנה הדיגטלית עולה כסף רב, ומקצרת את חיי הספר: אם הקורא ירצה לעבור למכשיר אחר, לחנות אחרת, או שהמוכר יפשוט את הרגל, הספר "יתנדף" אף הוא. בפועל ההגנות הללו לא רק יקרות, אלא גם לא יעילות. הן נפרצות מהר מאוד והתוצאה המעצבנת היא שהקונים הישרים מסבסדים את הגנבים. לכן השיטה החדשה, זו שאינדיבוק דוגלים בה, היא מחירים זולים והגנה חברתית. מה זו הגנה חברתית? בכל ספר מוטבע שם הקונה, אבל אין שום מניעה להעתיק אותו. לכן אין בעיה שבני אותו בית יקראו מאותו עותק, כל אחד על מכשירו (כפי שעושים בספרי נייר) אבל אם מישהו יקנה ספר וידליף אותו לכל העולם – יהיה ברור מי עשה זאת. הציפייה היא שאנשים לא ירגישו נוח לגנוב ספר זול ("קפה ומאפה" ב-22 ₪ במקרה של "האם") ושכל העולם ידע זאת. יעל סלע-שפירו הוסיפה שהמו"לים הגדולים בעולם מעדיפים להעלים עין מפירטיות מתונה מתוך הנחה שמי שקרא ואהב ספר גנוב יקנה את הספר הבא של אותו סופר באופן חוקי.
צריך להבין שגם ספר דיגיטלי הוא מוצר – וללא שיווק נכון אין לו סיכוי במרחב הדיגיטלי. הוצאת ספרים טובה יכולה לעשות כאן פלאים. יש מעט מעט הבדלים בימינו בין שיווק של ספר דיגיטלי ולספר נייר, את כולם משווקים בעולם הווירטואלי. אולי עמוד בית של החנות המקוונת מחליף את "שולחנות הכוח" בחנויות, אבל פרט לכך השיווק דומה מאוד. במקרה של "האם" נדהמתי לגלות שאינדיבוק הצליחו להכניס ידיעה להארץ כבר ביום שהוא יצא. אין ספק שזה משהו שאני לא הייתי יכולה לעשות לבד. בינתיים נערך לספר אפילו ערב השקה ממשי – בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנווה צדק. ההשקה נערכה לשלושה ספרים דיגיטליים ביחד: "בארטלבי" של מלוויל, "ספונג'ה וסיפורים קצרים" של נגה אלבלך, ו"האם" של גרציה דלדה. מבחינתי היתה זאת סגירת מעגל: הפרויקט נולד בסתיו האחרון כשהכרתי את ארז שוויצר בהשקת ספר של אלכס אפשטיין באותו מקום בדיוק, וזו הזדמנות להתפעל מ"סיפור פשוט" וצוותה, חנות ספרים שהיא מרכז יופי ותרבות.
מטרת ההרצאה היתה להציג את הניסיון שלי למתרגמים בכנס אגודת המתרגמים, זוכרים? מתרגמים הם אנשים מעשיים שעובדים קשה וצריכים להתפרנס. תרגום אינו תחביב יוקרתי לשעות הפנאי. לכן השקף היבש הזה הוא לב ההרצאה. האם מדובר בסיכון שקול או בהרפתקה חסרת אחריות? טווח הטעות גדול מאוד ולכן הכרזתי מראש שאני עומדת לנפנף הרבה בידיים (*), ועדיין סדרי הגודל נכונים.
המטרה היתה להשוות בין כדאיות הוצאת ספר דיגיטלי לספר נייר, כאשר "האם" משמש כבסיס להשוואה. תחילה החלקים המשותפים לספר דיגיטלי ונייר: זכויות, תרגום ועריכה. עד כאן העלויות זהות.
עלויות ההפקה, השיווק והמכירה של ספר דיגיטלי מוערכות ב-1500 ₪. כמות העותקים בלתי מוגבלת למעשה, העלות השולית של כל עותק נוסף זניחה. כדי להפיק מהדורת נייר מינימלית של 1000 עותקים יש להשקיע בעימוד, הדפסה, שינוע הפצה וכמובן – עמלה לחנות. עמלת ה-40% שציינתי כאן היא העמלה ה"שפויה" של העידן שלפני חוק הספרים. כיום מדובר ב-60% ויותר. העלויות מסתכמות ב-40,000 ₪ . המסקנה היא שההשקעה הראשונית בספר נייר גדולה פי ארבע כמעט יותר מההשקעה בספר דיגיטלי וכדי לכסות אותה יש למכור כמות גדולה יותר של ספרים. "האם" הדיגיטלי יתחיל להיות רווחי אחרי 500 עותקים, מהדורת נייר צריכה למכור 800 עותקים. ביחס לממדי השוק הישראלי הזעיר מדובר בהפרש משמעותי מאוד.
לספר נייר יש עלויות נוספות שקשה מאוד לכמת אותן ולא קיימות בכלל בספר דיגיטלי: בלאי, אחסנה או גריסה, וניהול מלאי בין החנויות השונות (הערה של גילי בר-הלל).
מעבר לשאלות הכדאיות למתרגם מטרידות אותי גם שאלות קצת יותר עקרוניות. בתהליך שתיארתי נוצר טשטוש מסויים בין תפקיד המתרגם ותפקיד הוצאת הספרים. אני, המתרגמת, בחרתי את הספר, הייתי מעורבת בהחלטות על עיצובו ותוכנו (בנוסף לנובלה הוא מכיל גם אחרית דבר שכתבתי ואת ההקדמה של ד.ה. לורנס בתרגומי). אני גם ממשיכה להיות מעורבת בשיווק לאחר שהספר יצא. אני באופן אישי מרגישה נוח מאוד במקום הזה, אבל יש מתרגמים מעולים שירגישו שהמשימות הללו חורגות מתחום המומחיות והעניין שלהם. הוצאות הספרים כיום מסננות ונותנות "תו איכות" לספרים שהן בוחרות להוציא, כל אחת על פי מדיניותה. לי כקוראת חשוב מאוד לשמור על תו האיכות הזה, קלות ההפקה של ספר דיגיטלי עלולה להיות בעוכרינו אם לא יישמר מקומן של הוצאות הספרים.
בנוסף, תמלוגים נשמעים נחמד מאוד כאשר הספר מצליח, אבל רוב הספרים לא מצליחים, ורוב המתרגמים לא יכולים לבחור את הספרים שיתרגמו. אני חוששת ממצב שבו מתרגמים יאלצו להוריד תעריפים על חשבון תמלוגים שלעולם לא יגיעו.
והמסקנות? לא חד משמעיות.
ברור לי שהספר הדיגיטלי בדרך. אבל לא ברור לי מי יתפוס את המושכות: הוצאות חדשות ונהדרות כמו אינדיבוק או ההוצאות הוותיקות והטובות. תקוותי היא שהשוק יפרח ויהיה מקום לכולם.
האם כדאי למתרגם לחבור להוצאה דיגיטלית ולהוציא ספר עבור תמלוגים? כן, אבל לא אם הוא זקוק לכסף כדי לשלם את חשבון החשמל החודש. אני משוכנעת שאקבל את שכרי על התרגום, אבל זה עלול לקחת זמן, אולי חודשים ואולי אפילו שנים. יש יסוד להניח שהמתרגמים הבאים יקבלו את שכרם מהר יותר – כי קוראי העברית יתרגלו לספרים דיגיטליים והשוק יגדל.
צריך לזכור שהמודל הזה לא מתאים לכל אחד – תנאי הסף הוא אמון של המתרגם בספר.
(*) השימוש שלי בביטוי "נפנופי ידיים" התברר כמביך במיוחד לאחר שצפיתי בסרטון. למה לא חיברו לי דינמו לידיים בזמן ההרצאה? אפשר היה להאיר את חצי הרצליה באנרגיה. להגנתי אני יכולה רק לספר את הבדיחה העתיקה מראשית ימי הטלפון, בדיחה שמספרים גם על יהודים וגם על איטלקים. הראו ליהודי זקן\איטלקי כפרי את ההמצאה החדשה והסבירו לו שביד אחת מחזיקים את הפומית ובשנייה את האפרכסת. שאל היהודי הזקן\האיטלקי הכפרי: ובאיזו יד מדברים?
ידידתי המתרגמת ענבל שגיב נקדימון צילמה את ההרצאה ואני מאוד מודה לה על כך. ההרצאה שלה, יום קודם לכן, על "המתרגם כבלש" מעניינת ומומלצת מאוד, דוגמה מצוינת למרצה רהוטה, ברורה ורגועה. ענבל השתמשה במיקרופון והמליצה גם לי לעשות זאת לצורך ההקלטה. עצה מעולה, ואכן דאגתי למיקרופון פועל מראש, הוא היה מונח כל הזמן על השולחן לידי. רק חבל שלא היתה לי יד פנויה עבורו.
ברשומה הקודמת הופיע הפרק הראשון של הנובלה "האם" של גרציה דלדה. זו לא פעם ראשונה שמתפרסם בבלוג פרק ראשון או קטע מתוך יצירה שלמה – אבל זו הפעם הראשונה שבסוף הפרק מופיעה השורה:
ומי שלחץ הגיע לדף הספר באתר שלאינדיבוק, חנות ספרים עצמאית ברשת שהיא גם הוצאת ספרים דיגיטלית. הנובלה כולה יצאה כספר דיגיטלי במיזם חדש וניסיוני, משותף לאינדיבוק ולי: תרגום ספרות קלאסית תמורת תמלוגים. בהמשך אפרט למה הכוונה, אבל תחילה על הספר.
לפני שנתיים תרגמתי סיפור קצר של גרציה דלדה, סופרת אטלקייה שזכתה בפרס נובל בשנת 1926, האשה שנייה שזכתה בפרס אי פעם. ניסיתי לקרוא עוד כמה סיפורים ולא מכולם התלהבתי, לא כל מה שכתבה דלדה עומד במבחן הזמן. אבל אז מצאתי את "האם" והיא תפסה אותי מיד. סיפור אהבה אסורה דחוס (העלילה כולה מתרחשת במשך פחות מיומיים) רב תהפוכות ומותח. משולש בלתי אפשרי של אם, בן ואשה צעירה. שלושה אנשים טובים הנקרעים בין מחויבות אחד לשני, לאלוהים ולעצמם. הם מתחבטים ונאבקים בכפר נידח בסרדיניה, לפני מאה שנה, ובכל זאת מצאתי את עצמי נחנקת יחד אתם, כי ההתחבטויות הללו אולי נסבות על נושאים אחרים כיום, אבל האנושיות היא אותה אנושיות.
המלצתי על הנובלה להוצאת ספרים מצוינת אחת, אבל הם לא הזדרזו להוציא אותה. סוד גלוי הוא שרוב הוצאות הספרים בארץ במשבר מתמשך וחוששות מאד מסיכונים. עלות הוצאת ספר נייר גבוהה, וקשה לכסות אותה, גם כאשר הסופרת זכתה בפרס נובל, מקדם מכירות לא רע בכלל.
ואז הופיעה הזדמנות חדשה, שגם לה אני מחכה זמן רב: עוד פער טכנולוגי קטן ומשמעותי נסגר וניתן בעלות לא גדולה להפיק ספרים דיגיטלים בעברית ולקרוא אותם על גבי מגוון מכשירים – שגם הם נעשו נפוצים מאוד. בעצם אפשר לקרוא אותם על גבי כל מכשיר אלקטרוני: סמרטפון, אייפון, טאבלט, אייפד, איבוק, קינדל, וכמובן מחשב. ספר דיגיטלי זול יותר מספר נייר (במקרה זה 22 ₪) וניתן להעביר אותו בין המכשירים השונים. אינדיבוק מגנה על הספרים בהגנה "חברתית" בלבד – כלומר שם הקונה מוטבע בכל עותק, אבל אין הגנה בתוכנה. ההנחה היא שאם הספר זול מספיק (קפה ומאפה?) אנשים יהיו הגונים מספיק כדי להעריך את העבודה הרבה שהושקעה בספר ולא לגנוב אותו. בעיני זו גישה נכונה מכיוון שההגנה עולה כסף רב, מעלה את מחיר הספר, הופכת את הקונה ללקוח שבוי, וגם נפרצת תמיד בסופו של דבר. וכך נוצר מצב אבסורדי בו הקונים הישרים מסבסדים את הגנבים.
אמנם עלויות ההפקה של ספר דיגיטלי קטנות יותר מספר נייר, אבל הן ממש לא בחינם: זכויות יוצרים, תרגום, עריכת תרגום, הגהה, עיצוב שער, הפקת ספר, אחזקת אתר, שיווק וכו'. הפתרון היה שותפות מסוג חדש עם אינדיבוק: אני תרגמתי את הספר, ארז שוויצר ערך אותו, ואינדיבוק הפיקה ומשווקת אותו. זוהי שותפות הוגנת מאוד לדעתי: ההכנסות מתחלקות שווה בשווה בין אינדיבוק וביני. הכנסות זו מילה קצת גדולה כרגע, כי מכירות הספרות הדיגיטלית עדיין לא המריאו בארץ, אבל ספר דיגיטלי לא מעלה עובש במחסנים. ואני מאמינה שאחרי הסנונית הזו יבואו עוד, ואנשים יתרגלו לקרוא ספרים דיגיטליים בעברית ויקנו יותר. וכן, אם הפרק הראשון לטעמכם, אתם יותר ממוזמנים לתרום מעט למהפכה הדיגיטלית העברית ולקנות את הספר. גם זו דרך ליצור שינוי.
אבל זה בלוג על ספרות, אז נחזור לספר. פרט לנובלה עצמה, מכיל הספר גם אחרית דבר קצרה שלי ואת ההקדמה שכתב ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית (כן, ההוא משערורית "מאהבה של ליידי צ'טרלי"). מסתבר שד.ה. לורנס ידע איטלקית ואף שהה תקופה לא קצרה בסרדיניה, האי של גרציה דלדה. הוא הרגיש קירבה רבה למקום ולאנשיו. אני אמנם חולקת על הפרשנות שלו לספר – אבל היא שעשעה אותי מאוד, והוא גם טיפונת יותר מוערך ממני בחוגי הספרות, ולכן בעצה אחת עם העורך תרגמתי גם אותה וכללנו אותה בספר.
אם מותר לי לצטט מאחרית הדבר שלי, זהו לב הספר לדעתי:
"יש כאן סיפור אהבה שהקושי בו הוא מוסרי. מלכתחילה לא האהבה מוטלת כאן בספק, אלא היכולת ליישב את הסתירות בין מערכות ערכים שונות: דת, משפחה ואושר אישי. זרע הפורענות נמצא בקבלת השאיפה לאושר אישי כערך ראוי. באופן אירוני, האם השמרנית, שבעת הסיפור נלחמת על המחויבות לערכי הדת והמשפחה, היא זו שלפני עשרים וחמש שנה חיפשה לעצמה ולבנה גורל טוב יותר, כלומר אושר. בימינו השתנה האיזון בין המערכות. בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה הדת יצאה מהמשוואה ולאושר האישי משקל רב יותר, גם ביחס לקיום חיי המשפחה. אבל עדיין לא יושבו כל הסתירות, ואנשים שוחרי טוב עדיין נקרעים בין מחויבויות ערכיות מנוגדות. זה המקום שבו ה"אם" ממשיך לגעת בלבנו."
אבל ד.ה. לורנס רואה את הדברים אחרת לגמרי:
"אבל העניין בספר אינו טמון בעלילה ולא בדמויות, אלא בהצגה של חיים ייצריים צרופים. אהבת הכומר לאשה היא תשוקה ייצרית צרופה, טהורה ולא מחוללת ברגש. ככזאת, היא ראויה לכבוד, שכן בספרים אחרים נושא הייצרים טובע ברגשות ודועך. כאן, לעומת זאת, ייצר המין ישיר, עז ומלא חיים, עד שרק ייצר עיוור אחר, ייצר ילדותי של ציות לאם, יכול לגבור עליו. חינוך הכומר והנצרות כולה הן לא יותר מנר דועך. הייצר העתיק והפראי של האם, הציפיות שלה מבנה, מביסים את שאר הייצרים הפראיים, את ייצר ההזדווגות המינית. לאשה הזקנה לא היו מעולם חיי מין – מדהים לגלות שחיי מין נשללים מאנשים רבים בחברה ברברית ומתורבתת-למחצה."
האם יש צורך להדגיש שכל אחד רואה מהרהורי לבו?
——————–
תוספת מאוחרת, ביקורות על "האם":
צלה של הרוח , נטע הלפרין, ישראל היום 21.3.2014 (יש לגלול לסוף הדף)
האם, בחדרה הצמוד לחדרו, שמעה אותו מסתובב בחשאי, אולי חיכה שתכבה את המנורה ותשכב לישון לפני שייצא.
היא כיבתה את המנורה, אבל לא שכבה לישון. היא ישבה ליד הדלת ופכרה את ידיה, את ידי המשרתת המחוספסות שלה, שהיו עדיין לחות משטיפת הכלים. היא הידקה את אגודליה זה לזה ואזרה כוח, אבל מרגע לרגע גאה בה חוסר המנוחה וגבר על התקווה העיקשת שהבן יירגע ויישב כמו פעם לקרוא, או שישכב לישון. לרגעים אחדים אכן נאלמו צעדיו המתגנבים של הכומר הצעיר, כל ששמעה היה את רחש הרוח המלווה בהמיית העצים על הרכס שמאחורי הכנסייה הקטנה. זו לא היתה רוח עזה במיוחד, אבל היא התמידה, ללא הפוגה, ונדמה שהיא נכרכת על הבית כרצועה עבה וצורמנית, ההולכת ומתהדקת ומנסה לעקור אותו מיסודותיו ולהפילו ארצה.
האם כבר הבריחה את הדלת הפונה לרחוב בשני מוטות מוצלבים, כדי לחסום את השטן. הוא חודר לבתים בלילות סחופי רוח ומחפש נשמות. אמנם לא נטתה לאמונות כאלה, אך בלעג עצמי מריר ורפה אמרה בלבה שהרוח הזדונית נמצאת כבר בתוך מעון הכומר הקטן, שותה מקנקנו של פאולו שלה וחגה סביב המראה שתלה ליד החלון.
והנה כעת החל פאולו לזוז שוב, אולי בדיוק ניצב מול המראה, אף על פי שהדבר נאסר על כמרים. אבל מה לא הרשה לעצמו פאולו, ולא רק לאחרונה?
האם זכרה שבימים אלה הפתיעה אותו לעתים תכופות בעודו מתבונן בעצמו ארוכות במראה, כמו אשה, מנקה ומלטש את הציפורנים ומסרק למעלה את השער שהתארך, במין ניסיון להסוות את האות הקדוש, את הקדקוד המגולח.
הוא גם התבשם, ציחצח את השיניים באבקה ריחנית והבריש את הגבות.
היא יכלה לדמיין אותו ניצב כעת מולה, כמו נסדקה המחיצה המפרידה ביניהם: עומד שחור על רקע חדרו הלבן, גבוה, אולי גבוה מדי, רופס, פוסע קדימה ואחורה בצעדי נער מרושלים, מועד מדי פעם וכושל, אבל לא מאבד את שיווי המשקל. היה לו ראש גדול במקצת, ביחס לצוואר העדין. פניו החיוורים דוכאו תחת מצח בולט, שאילץ את הגבות להתעקל במאמציהן לשאתו ואת העיניים הארוכות להצטמצם, בעוד הלסת החזקה, הפה הגדול והבשרני והסנטר הקשוח התמרדו בבוז כנגד הדיכוי, אבל לא הצליחו להיחלץ ממנו.
ואולם כאשר נעצר כעת מול המראה קרנו פניו, עפעפיו נפערו ומתוך העיניים החומות והצלולות זהרו האישונים כיהלומים.
במעמקי לבה האמהי היתה האם מרוצה בראותו כך, יפה וחסון, אך רחש צעדיו המתגנבים הזכיר לה את מצוקתה.
הוא יוצא, כבר לא היה ספק בדבר, הוא יוצא. הוא פתח את דלת חדרו. נעצר שוב. אולי הטה אף הוא אוזן לרחשים סביבו. רק הרוח המשיכה להתדפק על הבית.
האם ניסתה לקום ולצעוק.
"בני, פאולו, יציר האל, עצור."
ואולם כוח שגבר על רצונה שלה עצר בה. ברכיה רעדו, כמו ניסו להשתחרר מאותו כוח שטני: הברכיים רעדו אך הרגליים מיאנו לזוז. נדמה היה ששתי ידיים עצומות מרתקות אותה לרצפה.
וכך הצליח פאולו שלה לרדת חרש במדרגות, לפתוח את הדלת ולצאת. נראה שהרוח סחפה אותו הלאה מיד. רק עכשיו הצליחה להתרומם, להדליק מחדש את המנורה, בקושי רב, שכן הגפרורים הותירו שובל של אור סגול על הקיר, במקומות שהתחככו בו, אך לא נדלקו.
לבסוף הטילה מנורת הנפט הקטנה צעיף אור על הקיטון העירום והדל כחדרה של משרתת, והאם פתחה את הדלת, רכנה החוצה והקשיבה. היא רעדה, ובכל זאת נעה כמקשה אחת, נוקשה ועצית, ראש גדול מעל גוף נמוך ומוצק, עטוף אריג שחור דהוי. היא נראתה כמי שנכרתה באבחת גרזן מגזע עץ אלון.
מאצל המשקוף ראתה את מדרגות הצפחה יורדות בין הקירות הלבנים, עד לדלת שנחבטה על ציריה ברוח. היא ראתה את המוטות הזקופים שפאולו השעין אל הגדר ונתקפה חמת זעם.
לא, היא רצתה לנצח את השטן. היא הניחה את המנורה בראש המדרגות, ירדה ויצאה אף היא.
הרוח היכתה בה בעוצמה, ניפחה את צעיפה ואת בגדיה, כמו ביקשה לאלץ אותו לשוב על עקבותיה. היא כרכה היטב את הצעיף תחת סנטרה והתקדמה בראש מורכן כנגד המכשולים: כך נצמדה למעון הכומר, לגדר הגן ולחזית הכנסייה, הגיעה לפינת הכנסייה ונעצרה. שם פנה פאולו, וכציפור שחורה גדולה, בכנפות המעיל המתנופפות, חצה ביעף את האחו המשתרע לפני בית ישן בקצה הרכס התוחם את האופק מעל הכפר.
אור הלבנה הבליח בתכלת ובצהוב בינות העננים הגדולים והאיר את כר הדשא, את הכיכר המרוצפת לפני הכנסייה, את מעון הכומר ואת שני טורי הבקתות שמשני צדי הדרך, המתפתלת במורד עד שהיא אובדת בצמחיית העמק. במרכז העמק נראה הנחל כעוד דרך אפורה ומתפתלת, המסתבכת בין הנחלים והדרכים בתוך נוף העננים הדימיוני, שמשב הרוח הרכיב ופירק חליפות באופק שמעל מוצא העמק.
בכפר הקטן כבר לא נראה אור, אף לא בדל עשן. כולם ישנו, הבקתות העלובות טיפסו כשתי שורות כבשים על הגבעה המכוסה עשב בצל הכנסייה הקטנה בעלת מגדל הפעמונים הצנום, הכנסייה אשר חסתה תחת הרכס ונדמתה לרועה הנשען על מטהו.
עצי האלמון עמדו בשורה מול המעקה המקיף את כיכר הכנסייה, הם התנודדו סוערים ברוח, אפלים ופרועים כמפלצות, ונהמתם ענתה להמיית הצפצפות ולסבך הקנים שבעמק. כל אותו כאב לילי, אנקת הרוח וחרכי אור הלבנה מבעד לעננים, התערבלו בסערת רוחה של האם ההולכת בעקבות הבן.
עד לאותו רגע שגתה בתקווה לראות אותו יורד אל הכפר כדי לבקר אדם חולה, אבל הוא רץ כרדוף שד לעבר בית ישן למרגלות הרכס.
בבית הישן למרגלות הרכס לא היתה אלא אשה בריאה, צעירה ובודדה…
רקע: המע"מ באיטליה, כמו במדינות רבות אחרות, מדורג. על רוב המוצרים והשירותים מוטל מע"מ גבוה למדי: 22%. אבל יש הקלות על מוצרים מסוימים שהמדינה חפצה בייקרם, משיקולים כלכליים או חברתיים. כך למשל המס המוטל על תיירות (כולל מסעדות, מלונות וכדומה) הוא רק 10%. מוצרים אחרים זוכים לשיעור מע"מ מזערי של 4%: מצרכי יסוד, עיתונים יומיים, זרעים ודשנים מסוים וספרים.
אמנם הבלוג הזה עוסק בספרות איטלקית אבל בימים אלו אני מתרגמת ספר מאנגלית. הוא משמח אותי במיוחד מכיוון שמדובר בספר שאני המלצתי עליו ומאמינה בו. זוהי נובלה של לואיזה מיי אלקוט, כן אותה אחת שכתבה את "נשים קטנות", אבל קשה לחשוב על טקסט יותר שונה ממנו. מדובר בספר מותח ומשעשע שהדמות הראשית בו היא אשה שלא הייתה עוברת את מפתן בית מארץ', כלומר אולי כן, אבל רק מאחורי מסכה. הספר יצא לאור בהוצאת "סנדיק ספרים" וכבר נקבע מועד להשקה בחיפה (התחשבות מיוחדת של שי סנדיק, המו"ל, במתרגמת החיפאית, תודה!).
על ספרות איטלקית - בעברית 