מטילדה סראו – עיתונאית, סופרת וצליינית

נפולי, סוף המאה ה-19

הפתיחה  של 'מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו' מתחזה לסיפור אביבי צוהל. הפתיחה מגרה את כל החושים: אורות, צבעים, קולות, חמימות, טעמים וריחות. אפשר כמעט לעצום את העיניים ולהיסחף בשמחת העיר הקודרת המתעוררת לחיים באביב. ההתרגשות המדבקת הזו היא ליבו של הסיפור, שהוא סיפור של אקסטזה דתית פגאנית באופייה. ההמונים מתקבצים לתהלוכה דתית המסתיימת בתפילה בכנסיה ושיאה בבעבוע מאגי של דם הפטרון הקדוש. "נס" חסר ערך לחלוטין המלהיב את העם הזקוק לניסים הרבה יותר ארציים: פרנסה, מגורים, רפואה, ניקיון, קבורה. נאפולי של סוף המאה ה-19 מתוארת דרך התרגשותן התמימה של הנשים בתהלוכה: זו איבדה את בנה הצעיר במחלה, זו ננטשה על ידי אהובה, זו מתגעגעת לאם שנקברה בקבר עניים ומתפרנסת בדרך לא דרך. קל לראות שפאר התהלוכה ושמחת האביב הן הכלים שבעזרתם מתריסה סראו כנגד העליבות וחוסר הצדק היומיומיים. בסיפור אחר שלה, 'שלישיה מנצחת' (Terno secco), כרטיס הגרלה בלוטו מזכה בעושר רב את כל תושבי השכונה, חוץ מאשר את המשרתת וגבירתה אשר ניחשו את המספרים הזוכים אך לא היה להן כסף להמר בהגרלה הממשלתית. גם כאן משתמשת סראו בסיפור פשוט בכדי לתאר את האומללות של תושבי השכונה, שגם ה"עשירים" והמכובדים שבהם שקועים בייאוש.

נהוג לשייך את מטילדה סראו (1856-1927) לזרם הווריזמו, אחיו האיטלקי של הנטורליזם הצרפתי, אשר התיאורטיקנים המובילים שלו היו ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. היא היתה עיתונאית וסופרת פוריה מאד (כשבעים רומאנים וקובצי סיפורים), זכתה להערכה רבה בתקופתה ורבות מיצירותיה תורגמו לאנגלית עוד בימיה. הנרי ג'יימס התלהב מהרעננות וה"נפוליטניות" שבכתיבתה, קרא את רוב ספריה, ובשנת 1901 הוא כתב: "היא מעניינת במיוחד לאור המזג הנפוליטני יוצא הדופן והמשוחרר שלה, היא ציירת מלאת חיים ומאיירת של תחושות והתרשמויות, היא בולטת עוד יותר כדוגמה משכנעת ודחוסה להפליא, דוגמה חפשיה מהתערבות המפגינה את עצמה ביופי חסר מודעות". בהמשך מבקר ג'יימס את התשוקה חסרת המעצורים של דמויותיה, במיוחד בהשוואה לכותבים באנגלית, הוא חותם את הביקורת במשפט: "בסופו של דבר מתעורר רגש, הפוגה קצובה, שאולי איננו יכולים מייד לקרוא לו בשם, לא בוודאות, אבל אט אט הוא מתבהר ומגדיר את עצמו כערגה כמעט. אנו פונים בצייתנות – ללא ספק אנו שוב פונים – לצד השני, ושם, עוד לפני שהבנו את המתרחש, מתגלה מתחת לידנו הבוטחת ג'יין אוסטין הזקנה והטובה." [1]

כאן אולי המקום לעצור לאתנחתא אישית, בכל זאת, בלוג. היו קוראים שכבר תמהו על שיטת בחירת החומרים לבלוג. אני מודה, יש אקראיות לא מעטה באופן הבחירה אבל אני מנסה להישאר נאמנה לעקרון שקבעתי לי: יצירות השייכות לקנון האיטלקי אשר יש להן ערך ספרותי כלשהו, לטעמי לפחות. זהו כמובן תחום רחב מאד ומתוכו אני בוחרת באופן די אקראי: עונות השנה, אירועים אקטואליים, זמינות המקורות, היתקלות מקרית ומצב רוח אישי. עקרון החופש של הבלוגר. במקרה זה הנחה אותי מצב הרוח, חיפשתי משהו 'שמח' למראית עין ומצאתי את הקטע הזה באנתולוגיה של ספרות איטלקית שיצאה בקיימברידג' בשנת 1920. מספיק קנוני מבחינתי. אחרי שהתחלתי לעבוד על התרגום התחלתי במקביל לחפש חומר על הסופרת העלומה וכאן ציפתה לי הפתעה: אמנם סראו מעולם לא תורגמה לעברית, אבל נכתב עליה דוקטורט באוניברסיטת חיפה והכותבת היא אחת המרצות הראשונות שלי לאיטלקית: כריסטינה רטיגיירי. את הדוקטורט היא כתבה בעת שלמדתי אצלה, ואת התסכולים בדרך היא "איווררה" על הסטודנטים בלהט האיטלקי המפורסם (ואני עם הריחוף התמידי והפה הגדול שלי זכיתי למנה מכובדת של "איוורור"…). בכל אופן, חלק ניכר מרשומה זו מבוסס על הדוקטורט שלה, ואני מאד שמחה לצטט אותה.

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו היא בהחלט דמות הראויה לדוקטורט. היא נולדה ב-1856ביוון לאב איטלקי גולה פוליטי, המשפחה חזרה לנפולי וסראו הלכה לראשונה לבית הספר בגיל 14, עד אז קראה ולמדה בעצמה. בתחילת שנות העשרים שלה החלה לפרסם סיפורים בעיתונים, הוציאה אסופת סיפורים ראשונה ובססה את מעמדה כעיתונאית דעתנית. בשנת 1884 פרסמה מאמר חריף, 'הקרביים של נפולי', המאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים במגיפת כולרה שהשתוללה בעיר כתוצאה מתנאי התברואה והמחייה הירודים. במקביל לפעילותה הספרותית ניהלה סראו חיים שמרניים, נישאה וילדה ארבעה ילדים. יחד עם בעלה, אדורדו סקרפוליו,  יסדה וערכה את העיתון  "Il Mattino".

על פי חלק מהמקורות הגדירה עצמה סראו כאנטי-פמיניסטית, והתנגדה למתן זכות הצבעה לנשים ולגירושין. היא התעמתה עם פמיניסטיות איטלקיות, כגון אנה קולישוף ואנה מריה מנצוני, והאשימה אותן בחיקוי של פמיניסטיות זרות וחוסר פטריוטיות איטלקית. מקורות אחרים טוענים שסראו ראתה את עצמה כ"פמיניסטית על פי דרכה" אך האמינה שאין טעם לנסות לשנות את נוהגי העולם. הסתירה בין דעותיה השמרניות, הישגיה, ואורח חייה בולטת עוד יותר כשמתברר שבשנת 1902 נפרדה מבעלה, חיה עם גבר אחר, ובגיל 48 הביאה עימו עוד ילד לעולם.

סראו היתה פעילה עד יום מותה, למעשה מתה מהתקף לב על שולחן הכתיבה שלה. בשנותיה  האחרונות התנגדה למוסוליני ויתכן שזו הסיבה לכך שסופרת איטלקיה אחרת, גרציה דלדה , זכתה ב-1926 בפרס נובל לספרות.

סראו היתה קתולית אדוקה. בשנת 1893 יצאה לבדה למסע צליינות לפלסטינה "חמושה רק באומץ לבה, אקדח קטן, עט ונייר". את רשמי המסע היא פרסמה ב-1900 בספר "בארצו של ישו, זיכרונות מפלסטינה", אשר תורגם מייד גם לאנגלית. זוהי התרשמות סובייקטיבית מאד של אשה אירופאית, נוצרייה מאמינה, מ"האדמה הקדושה" שהיתה באותה עת תחת השלטון העות'מאני. הספר כתוב על פי המוסכמות של תקופתו, וגם אם נפולי לא היתה בחזית התרבות, סראו בהחלט חשה שהגיעה לאזור פראי ונחשל, והכתיבה משקפת התנשאות תרבותית ודתית (שלא לומר אנטישמית לפרקים). עם זאת, גם בתיאורי הארץ ניכרת היכולת הספרותית שלה, מעבר לעניין המובן מאליו בנושא. ברשומה הבאה אנסה לתרגם כמה קטעים קצרים מהספר.

---

[1]The North American Review, Vol. 172, No. 532 (Mar., 1901), pp. 367-380

גרציה דלדה, כלת פרס נובל נשכחת?

"האיילה" הוא סיפור קצר וצנוע, על אדם שהתאכזב מהחברה האנושית ומנסה למצוא לה תחליף בין החיות. הסיפור אינו מורכב וגם אינו מפתיע במיוחד, חינו נמצא בתיאור המאופק, בשלווה הפיוטית שבה מחליפים תיאורי הטבע את סערת הנפש. המילים מתיפייפות אבל התוכן אינו סוטה מהריאליזם (או הווריזמו במקור) השקול: האיילה מעוניינת רק במזון ובחברת בני מינה, הפרחח מתחצף, והזקן הגלמוד והזועף נשאר לבד. הדמויות משורטטות בעדינות, באמצעות פרטים בודדים שבונים ביחד תמונה של חברה מאד מסוימת במקום ובזמן, אבל גם מאד אנושית ומוכרת. אף אחת מהדמויות אינה סוטה מההתנהגות הסבירה, וגם המהלך הנפשי מוכר וצפוי (מזכיר את הסיפור של פירנדלו "החתול, חוחית והכוכבים"⁽¹⁾ שבו חתול טורף חוחית שהיתה שייכת לנכדה שמתה ומצית חמת זעם בסב השכול, בשרשרת הנקמה נרצחים שלושה אנשים), יתכן שהדמות המסקרנת אותי ביותר היא דווקא האציל הכפרי החורש את השדה הסמוך.

גרציה דלדה

גרציה דלדה (1871-1936), היתה סופרת ילידת סרדיניה אשר זכתה להצלחה כבר בגיל צעיר מאד בתקופה שבה כתיבה נשית לא התקבלה בהערכה. היא החלה לפרסם סיפורים בכתבי עת מקומיים כבר בנעוריה, סיפורים שהיו מעוגנים בנופי סרדיניה. לאחר נישואיה עברה לרומא אבל המשיכה לכתוב כל חייה על אותה סביבה, גם ברומאנים שפרסמה בהמשך. בשנת 1926 זכתה בפרס נובל לספרות, זכייה שהתקבלה בהרמת גבה כבר אז. היו מי שאמרו שהוועדה החליטה מראש באותה שנה להעניק את הפרס לאיטלקי והיו שלושה מועמדים: אחד היה שולי מדי (ג'וליאמו פררו) ואחד היה אקסצנטרי מדי (גבריאלה ד'אנונציו), כך שהפור נפל על דלדה האלמונית. היו גם רינונים שהופעל לחץ דיפלומטי כבד על הוועדה, אולי אפילו של מוסוליני עצמו. גם אני הייתי סקרנית לגלות סופרת איטלקייה שזכתה בפרס נובל (האשה השנייה סך הכל שזכתה בפרס). לא קראתי את הרומאנים, אבל ניסיתי לקרוא כמה סיפורים נוספים. סיפורים פשוטים ונעימים, על אנשים פשוטים וטובים מיסודם, אבל דלי עלילה וצפויים עוד יותר מהסיפור שבחרתי לתרגם. ההשפעה של פיראנדלו וורגה (שניהם בני סיציליה, האי הגדול האחר) בולטת, אבל את העוקצנות האירונית והחריפות שלהם לא מצאתי אצל דלדה.

הסבר מעניין מצאתי אצל לין גונזברג⁽²⁾, אשר מנמקת את הזכייה על רקע האווירה באירופה באותה התקופה. גונזברג מודה שדלדה הייתה סופרת פופולארית, אך מבקרי הספרות התייחסו אליה בזלזול עוד בתקופתה. סיפוריה נחשבו לבעלי כנות אנושית אבל לוקים בנאיביות משרת שעמום. אלו שתמכו בה טענו שהיא מצליחה לתאר את הארץ במהימנות שלא היתה כדוגמתה מאז מאנצוני (הסופר הגדול של תקופת איחוד איטליה, מחבר הרומאן המונומנטאלי "המאורסים"), לעומתם טענו חסידי הווריזמו שכתיבתה מרוככת מדי, היא אינה מתעסקת בחומרים האמיתיים של הווריסמו: מצוקה כלכלית, רכוש ותאוות בשרים. האשימו את יצירתה בעלילות דומות מדי, סימטריות ובעלות עודף מוסר נוצרי. אבל מול הביקורת המקומית מצביעה גונזברג על זוכים אחרים בפרס נובל באותו עשור. קנוט המסון הנורווגי זכה בפרס ב-1920 על כתיבה שמתמקדת בחיבור שבין האדם והטבע, אלמנט שקיים גם בחיבור העמוק של דלדה לנופי סרדיניה ונדמה לי שאפשר לראות אותו בברור ב"האיילה". ב-1923 זכה בפרס וויליאם בוטלר ייטס האירי בזכות דרמטיזציה של האגדות האיריות. אנטוניו גרמשי טען שיש בכתיבתה של דלדה נימה לירית המתאימה לאגדות, יתכן שהיא נובעת מכך שבתחילת דרכה ראתה בעצמה סופרת עממית. ב-1929 זכתה עוד נורווגית, סיגריד אונדסט אשר יצירתה מתארת את חיי הכפר בסקנדינביה, דלדה תיארה את הכפריים הסרדיניים (והואשמה בכך שדמויותיה שבלוניות מדי). בחירות אלו באו על רקע תגובת נגד למודרניות, לרציונאליות ואינדיבידואליות שהתפתחו באירופה מאז המהפכה הצרפתית, והתחזקות הביקורת על התרחקות החברה מהערכים והמוסדות המסורתיים. ביקורת שעולה בקנה אחד עם עלית המשטרים הפאשיסטיים באותה תקופה. כאן חשוב להדגיש שדלדה עצמה לא תמכה בפאשיזם. מוסוליני אמנם העריך את כתיבתה וחגג את הזכייה בפרס בדרך פומבית שהיתה מנוגדת לטבעה וכפי הנראה הביכה אותה, אך ניתן לשער שתגובתה הביכה אותו: כאשר שאל אותה מוסוליני מה יוכל לעשות למענה ביקשה לשחרר מהכלא פעילים אנטי-פאשיסטיים סרדיניים.

נופי סרדיניה (bgblogging)

מהמעט שקראתי מיצירתה אני יכולה להסכים עם הביקורת ולהבין מדוע נשכחה. יש בכתיבתה הרבה חן ויופי, אבל מעט מדי עניין.

[תוספת מאוחרת: גיליתי שני סיפורים יפים מאד שלה שתורגמו לעברית כבר ב-1950 בתוך "מבחר הסיפור האיטלקי". בכרך הישן שתורגם ונערך בידי יוסף חרוסט יש מבחר מצוין של גדולי הספרות האיטלקית בתרגום שהיה ראוי לחידוש. אני חוששת שכבר קשה מאד להשיג את הכרך הזה, הוא חלק מסדרה של סיפורי עמים שקניתי בחנות ספרים משומשים בהדר לפני יותר מעשרים שנה והיה מונח בפינה הכי צדדית של הספריה שלי.]

(1) אהבות ללא אהבה, תרגום אורה אייל, הוצאת אחוזת בית, 2006

(2)  Lynn M. Gunzberg, Ruralism, Folklore, and Grazia Deledda's Novels, Modern Language Studies,Vol. 13, No. 3 (Summer, 1983), pp. 112-122

חירות – ג'ובני ורגה

את הסיפור "חירות" תרגמתי לפני כמעט שלושה חודשים, כשהתחילו המהומות בטוניסיה. רעיון ההתקוממות העממית וההשתחררות מדיכוי מלהיב את הדמיון, אבל קשה לדעת מה עוד מסתתר מאחורי האנרכיה, וכמה חפים מפשע נרמסים בדרך בלהט היצרים. השתהיתי קצת בכתיבת הרקע ההיסטורי של הסיפור, חשבתי שבינתיים תתבהר התמונה – אבל אני רק מבינה פחות ופחות את מה שקורה. בשלב זה חג החירות שלנו נראה לי עילה מתאימה לחזור אל הסיפור של ג'ובני ורגה.

מומלץ לקרוא תחילה את הסיפור עצמו: חירות – ג'ובני ורגה. אזהרה: זהו לא טקסט לעדיני נפש.

בחודש שעבר חגגה איטליה 150 שנה לאיחוד. מאז נפילת האימפריה הרומית, במשך יותר מאלף שנה היתה איטליה מפוצלת תחת שלטונם של האפיפיורים ושל כובשים זרים (גרמנים, ספרדים, אוסטרים וצרפתים).  תקופת האיחוד, או הריסורג'ימנטו (תחייה), החלה ב-1814 עם נפילת נפוליאון ונמשכה כמעט שלושים שנה, עד 1861. התנועה לעצמאות אשר החלה באגודות סתרים מקומיות (קרבונרי) התחזקה בהנהגתם המדינית של מציני וקאבור והנהגתו הצבאית של גריבלדי. בשנת 1860, לאחר מרידות ומלחמות, היתה עדין השליטה באיטליה מחולקת בין האוסטרים, הצרפתיים, האפיפיור ומעט מחוזות עצמאיים בשליטת מלך סרדיניה מבית סבויה, ויטוריו עימנואלה, אבל רעיון האיחוד זכה כבר לתמיכת העם. באפריל 1960 פרצה מרידה בדרום וגריבלדי אסף אלף לוחמים והפליג מהצפון אל סיציליה, אותה כבש בסערה. משם המשיך גריבלדי במסע צבאי לכיוון רומא עד להשלמת האיחוד במרץ 1861.

ציור של Pietro Annigoni מתוך תערוכה קבוצתית ב-1988 שיוחדה לטבח בברונטה

"מסע האלף", כפי שמכונה ההפלגה של גריבלדי, הוא אחד המאורעות החשובים בתולדות האיחוד, והוא זוכה לאזכורים רבים בספרות, גם הסיפור הזה מתייחס אליו בעקיפין. המאורע האמיתי שעליו מבוסס בסיפור ארע בתחילת אוגוסט, לקראת סיום כיבוש סיציליה בידי גריבלדי, בכפר הקטן בּרוֹנטֶה למרגלות הר האתנה שבסיציליה. באותו יום, בהנהגתו של הקרבונרי המקומי, התנפלו העניים ביותר על מי שראו בהם את מדכאיהם והעלו באש עשרה בתים ורצחו שבעה עשר אנשים. בין הנרצחים היו אנשי אצולה מקומית, פקידי ממשל ואזרחים. תוך פחות משבוע שלח גריבלדי למקום את נינו בקסיו ("הגנרל" בסיפור) אשר בהליך מהיר שפט תוך ארבע שעות מאה וחמישים אנשים וגזר עונש מוות מיידי על חמישה מהם.

את "חירות" פרסם ורגה  יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, ב-1883 ולמרות הרקע ההיסטורי האמיתי, זוהי יצירת ספרות שאינה נאמנה בכל פרטיה לעובדות. הסופר לאונרדו שאשא האשים את ורגה במיסטיפיקציה של האירוע. סביר להניח שצדק אבל החופש האמנותי שלקח לעצמו ורגה אפשר לו לכתוב יצירה שמצליחה להתחמק מחד מימדיות. למילה "חירות" יש הרבה משמעויות, המעמד הגבוה שואף לעצמאות לאומית אבל עבור האיכרים חירות משמעותה שחרור מהעמל היומיומי. ורגה לא היה קומוניסט או סוציאליסט, ומבחינות רבות היה שמרן – אבל הוא הצליח לשקף גם את הזעם והתסכול של העניים המדוכאים וגם את האנושיות של המדכאים. גם לברונית שאנשיה מכים את העניים יש תינוק יונק וילד שאוהב אותה וגם לחוטב העצים שרצח ללא רחמים יש אם אהובה. כוחו של הסיפור באהדה אל האומללים משני צידי המתרס, ואם יצירת ספרות מצליחה בכך – דיינו.

הרכוש – ג'ובני ורגה

La Roba – Giovanni Verga

"הרכוש" הוא לא ממש סיפור, זהו בעצם מתווה לדמות, דמות שבהמשך תזכה לרומאן משלה ("מאסטרו דון ג'זואלדו"[1]). הספור נפתח בתיאור פיוטי של שדות סיציליה. תאור מלא הוד של חיים כפריים –  חיים קשים בתוך הטבע השלו. את גיבור הסיפור אנו פוגשים כבר בתחילתו – מצרו – הבעלים המסתורי של הארץ החמה והפוריה. מצרו מוצג כאדם קטן בעל מוח מבריק, סיפור הצלחה כפרי שאהדתנו הראשונית נתונה לו. נער אביון שהצליח לטפס מעלה בעבודה קשה. אחד שבז לגינוני הכבוד, מסתפק במועט, מתעלה מעל סמלי המעמד וחושף את אוזלת היד של האצולה הכפרית העצלה. אולם, בהדרגה מצרף ורגה פרט אחר פרט לתמונה והופך את מצרו לדמות גרוטסקית. ההסתפקות במועט הופכת לסרקזם כאשר מסרב מצרו לתת חופן תורמוסים לאיכרים שבערמומיות נישל מביתם ומפרנסתם. השבחים על כך שאינו מבזבז את כספו על נשים מתפוגגים כשמתברר שה"בזבוז" מבחינתו כולל גם את הוצאות הקבורה של אימו. נעוריו הקשים והרהוריו בעת שהיה פועל יחף ורעב אינם מובילים אותו לתובנות הומאניות אלא להתעמרות יעילה באלו הכפופים לו עתה. העבודה הקשה והחוכמה המהוללת מתגלות כערמומיות שמכוונת תחילה כלפיי הברון הרופס – אך באותה מידה של חוסר רחמים גם כלפי האיכרים העניים שעובדים בשדותיו. הרגש היחיד שיש לו הוא כלפי הרכוש – הרכוש הוא מושא אהבתו והטעם היחיד לחיים, זהו האל שאותו הוא עובד (ולא בכדי המחסנים גדולים "ככנסיות"). האירוניה של ורגה מובילה את הקורא מאהדה כלפי אותו "self -made man" כפרי למיאוס כלפי הרוצח המטורף המחסל את תרנגולותיו על סף מותו שלו.

ה"רכוש" הוא הגיבור השני של הספור, ועל פי הכותרת והמקום שהוא תופס בליבו של מצרו – הראשון. הניגוד בין החומר והרוח מוקצן עד לאבסורד – מצרו אוהב בכל ליבו את רכושו, הוא מקדיש לו את חייו – אבל מסוגל לתפוס רק את המימד הפיסי, החומרי שלו (באיטלקית משמעות המילה "Roba" היא גם "חומר"). מצרו מתעב כל הפשטה או חציצה בינו ובין הרכוש שלו – שטרות הכסף בזויים בעיניו וגם את המטבעות הוא מחליף בקרקע בהזדמנות הראשונה. הוא מבין את החומרי, את הארצי, במובן הראשוני ביותר שלו. הוא אינו מסוגל ליצור לעצמו זהות נפרדת מרכושו – ולכן מסוגל לתפוס את המוות רק כפרידה כואבת מהרכוש. אך למרבה האירוניה ההנאה היחידה שמפיק מצרו מהרכוש היא רוחנית. אין משמעות מעשית לרכוש עבור מצרו – הוא אינו נהנה ממנו באופן חומרי –  הרכוש אינו מספק לו כל הנאה גופנית: לא אוכל, לא מותרות, לא נשים, הידיעה שהוא בעליו של הרכוש היא מקור אושרו.

ג'ובני ורגה היה אחד מאבות ה"וריזמו", הראליזם האיטלקי של המאה ה-19. דרך סיפוריו שרבים מהם ממוקמים במחוז הולדתו, סיציליה, נחשפים השינויים והקיבעונות של החברה. איחוד איטליה נולד בצפון, משם הגיעו הרעיונות והמנהיגים, אך המימוש הדרומי לא תמיד עלה יפה (ורגה מיטיב לתאר זאת בסיפור "חירות" שבאותה אסופת סיפורים). הרפורמה החקלאית, שמטרה היתה לאפשר לאיכרים (אריסים לשעבר) לחיות על אדמתם בכבוד הובילה לפיצול הקרקע לחלקות זעירות, לעיבוד לא מקצועי ובסופו של דבר חזרו הקרקעות והתרכזו בידיהם של מעטים. האיכרים נשארו מדוכאים באותה מידה, אך במקום בני אצולה מעודנים שלטו בהם עתה סוחרים ואנשי כספים מחוספסים. מצרו הוא דמות מוקצנת עד גיחוך של בעל האחוזות החדש. המלווה בריבית ציו קְרוֹצִ'יפִיסוֹ ממלא את תפקיד זה ברומן "בני מלווליה"[2]. כעבור כשישים שנה תיאר ג'וזפה תומזו די למפדוזה את אותה תקופה ברומן "הברדלס"[3]. מעניין להבחין בחמלה שבה מתייחס למפדוזה אל אותן דמויות – אצולה כפרית שוקעת, איכרים עניים ומתעשרים חדשים. דון קאלוג'רו, המתעשר החדש ב"הברדלס", אמנם אינו שולט בגינונים העדינים אך תושייתו זוכה להערכה כנה ובניגוד למצרו הוא אינו דמות שטוחה וחסרת רגש. אהבתו לבתו ותשוקתו לאשתו כנות, גם כאשר יופיין הופך לכלי בידיו.

"הרכוש" הוא בעיקר שלד של ספור, דמות אחת שאותה פיתח ורגה כמה שנים מאוחר יותר ברומן "מאסטרו דון ג'זואלדו", אך כסיפור קצר יש לו איכויות צ'כוביות של אפיון חד ואירוניה מרה.

על הסופר והסיפור

ג'ובני ורגה (1840-1922) הוא אחד הסופרים האיטלקיים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. "הרכוש" פורסם בשנת 1882 כחלק מהקובץ "Novelle  rusticana" (סיפורים כפריים).

הרכוש – ג’ובני ורגה – תרגום

  

---

[1] "מאסטרו דון ג'זואלדו" מאת ג'ובני ורגה. תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת מוסד ביאליק  1988.

[2] "בני מלווליה" מאת ג'ובני ורגה. תרגום גאיו שילוני, הוצאת כתר, 1983.

[3] "הברדלס" מאת ג'וזפה תומזו די למפדוזה. תרגום פנינה בת-שלה, הוצאת עם-עובד, 1994.

הרכוש – ג'ובני ורגה – תרגום

 

La Roba – Giovanni Verga

הרכוש

ההלך הצועד לאורך אגם ביוויירה שליד לנטיני, השרוע שם כפיסת ים מתה, לצד השלף היבש של רמת קטניה, הפרדסים ירוקי העד של פרנקופונטה, אלוני השעם האפורים של רסקונה, שדות המרעה הנטושים של פסנטו ופסנטילו, אם ישאל, כדי להפיג את שעמום הדרך הארוכה והמאובקת ואת חום השמיים האביך, בשעה בה פעמוני העגלה מצלצלים בעצב במרחבי השדות, הפרדות מניחות לראשיהן ולזנבן להיטלטל, העגלון שר את שירו העגום כדי לא להניח לתרדמת המלריה לנצֵחַ – של מי זה? – ישמע את התשובה: – של מצרו. – הוא חולף ליד חווה גדולה ככפר, מחסנים הנראים ככנסיה, התרנגולות  מתלהקות בצל המשוכה, והנשים מצילות בידן על עיניהן כדי לראות מי ההולך – וכאן? – של מצרו. – והוא הולך והולך, והמלריה מעיקה על עינייך, ואתה מתחלחל מנביחת כלב פתאומית, חולף על פני כרם אינסופי, שנפרש על פני גבעות ומישור, דומם, כאילו מכביד עליו האבק, השומר שרוע אפיים ארצה מעל הרובה, לצד הנקיק, מרים את הראש המנומנם, ופוקח עין לראות מי זה: – של מצרו: – אחר כך מגיעים למטע זיתים צפוף כמו יער, שהעשב אף פעם לא נובט בו, והמסיק נמשך עד מרץ. היו אלו הזיתים של מצרו. לקראת ערב, כשהשמש השוקעת אדומה כאש, והארץ מצטעפת בעצבות, אנו פוגשים את טורי המחרשות של מצרו החוזרים לאיטם משדות הבור, את השוורים החוצים לאיטם  את המים הרדודים, חרטומם במים הכהים; רואים את שדות המרעה הרחוקים של קנצריה, על המדרונות החשופים המון כתמים לבנבנים, אלו הם עדריו של מצרו, שומעים את שריקות הרועים מהדהדות בנקיקים, פעמוני הפרות מצלצלים חליפות, והשיר הבודד אובד בעמקים. – הכל רכושו של מצרו. נדמה שאפילו השמש השוקעת היא של מצרו, הצרצרים שמצרצרים, הציפורים שמתכרבלות ברפרוף מאחורי הרגבים, נשיפת השעיר מהיער, נדמה שמצרו עולה בגודלו על כל גודלה של הארץ, שהולכים על כרסו. – אך הוא ברנש קטן דווקא, אומר העגלון, לו ראית אותו פרוטה לא היית נותן עבורו. שומן יש לו רק בכרס, שלא ברור כיצד הוא ממלא אותה, מפני שאינו אוכל דבר פרט לשתי חתיכות לחם, והוא עשיר כמו חזיר, אבל יש לו ראש שהוא יהלום, מבריק האיש הזה.

למעשה בעזרת הראש שהוא כמו יהלום אסף את הרכוש הזה, לפנים הלך מהבוקר ועד הערב לנכש, לגזום, לקצור, בשמש, במים, ברוח, בלי נעלים על הרגלים, בלי מעיל מסמורטט, עכשיו כולם נזכרים כיצד בעטו באחוריו, אלו שכעת פונים אליו ב"כבודו" ומדברים אליו כשהכובע ביד. לא רק בגלל זה הוא התנפח מגאווה, עכשיו כשכל הנכבדים של הכפר בעלי חוב שלו, הוא אומר שנכבד פירושו עני מרוד שמאחר בתשלומים. אבל הוא עדיין חובש כובע, אלא שעכשיו הכובע ממשי שחור, זהו סימן הפאר היחיד שלו, ולאחרונה התחיל לחבוש כובע לבד, מפני שהוא עולה פחות מכובע משי. רכוש יש לו עד היכן שהעין מגעת, והוא רואה למרחוק – לכל מקום, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, להרים ולמישור. יותר מחמשת אלפים פיות, מבלי לספור את הציפורים בשמיים ואת חיות הארץ, אוכלים מאדמתו, ומבלי לספור את פיו שלו שאוכל פחות מכולם ומסתפק בשתי חתיכות לחם עם פיסת גבינה, שנבלעות בחטף ובעמידה, בפינת מחסן גדול ככנסיה, נסתר מהעין בתוך אבק הגרעינים בעת שהאיכרים פורקים את השקים, או מאחורי ערימת שחת, כשהרוח גורפת את השדות מוכי הכפור בעת הזריעה, או עם הראש בתוך סל בימות הקציר החמים. הוא לא שותה יין, לא מעשן ולא משתמש בטבק, למרות שטבק גדל במטעיו שלאורך הנחל, טבק בעל עלים גדולים ורחבים כמו תינוק, מאלו שנמכרים ב-95 לירות. אין לו חולשה למשחקים וגם לא לנשים. הוא מעולם לא נשא בעולן של נשים, פרט לאימו, והיא עלתה לו שניים עשר טארי כשהיה חייב לקבור אותה.

הוא הרהר והגה במשמעות הרכוש עוד בעת שהלך יחף לעבוד את האדמה שכעת היתה שלו, הוא התנסה מספיק בעבודה בשכר שלושה טארי ליום, ביולי, בגב כפוף 14 שעות, כשהמשגיח על הסוס מאחוריך מצליף בשוט אם הזדקפת לרגע. לכן לא נתן לרגע מחייו לחלוף מבלי להיות מוקדש לצבירת רכוש. כעת היו לו מחרשות רבות כמו טורי העורבים הארוכים שהגיעו בנובמבר, טורי פרדות אינסופיים שהביאו את הזרעים, ונשים הכפופות בבוץ מאוקטובר ועד מרץ מוסקות את הזיתים שלו. הן היו רבות מספור, כמו גם העקעקים שהגיעו לשדוד את הזיתים. בזמן הבציר נאספו כפרים שלמים בכרמיו, ובכל מרחבי השדות נשמעה שירה, מהבציר של מצרו.

אחר כך, בעת הקציר, נראו הקוצרים של מצרו כגדודי חיילים. בכדי לקיים את כל האנשים הללו היה צריך ערמות של כסף, רקיק בבוקר, לחם ותפוז מר לארוחת בוקר, ארוחת ביניים ולזאניה בערב, לאזניה שהכינו בכלים גדולים כמו גיגיות. לכן עתה, כשרכב על סוס מאחורי הקוצרים שלו והשוט בידו, אף לא אחד חמק מעיניו, והוא חזר ואמר: – מתכופפים, בחורים! – במשך כל השנה חייב היה להכניס את הידיים לכיסים בגלל ההוצאות, מס הקרקע למלך לבדו עלה הון, זה הרתיח את מצרו, כל פעם מחדש!

אבל בכל שנה התמלאו כל המחסנים הגדולים ככנסיה בתבואה עד שהיה צריך להסיר את הגגות כדי שיהיה מקום לכל, וכל פעם שמכר מצרו את היין היה צריך יותר מיום בכדי לספור את הכסף, והכל בטארי מכסף, כי הוא לא רצה נייר מטונף בעבור הרכוש שלו, והלך לקנות את הנייר המטונף רק כשהיה צריך לשלם למלך, או לאחרים; בירידים מילאו העדרים של מצרו את כל המחנה, גדשו את הרחובות, חצי יום לקח להם לעבור, לעיתים תהלוכת הקדושים והמנגנים צריכה היתה ללכת בדרך אחרת, כדי לפנות להם את הדרך.

כל הרכוש הזה  היה מעשה ידיו, נוצר בראשו, בלילות חסרי שינה, בהלמות לב של קדחת ושל מלריה, בעמל משחר ועד ערב, מסתובב בשמש ובגשם, שוחק את מגפיו ואת פרדותיו – ורק הוא עצמו אינו נשחק, חושב על הרכוש שלו, שהוא כל מה שיש לו בעולם, מפני שאין לו לא בנים, לא אחיינים, לא הורים, אין לו דבר פרט לרכוש שלו. כשמישהו נוצר כך סימן שהוא נוצר למען הרכוש.

וגם הרכוש נוצר עבורו, נראה שהוא ממגנט אותו, מפני שהרכוש רוצה להישאר אצל מי שמטפל בו ולא מבזבז אותו כמו הברון הזה שהיה לפנים האדון של מצרו, זה שאסף אותו משדותיו כמעשה חסד, עני ואביון, הוא היה אז הבעלים של כל האפרים הללו, כל היערות הללו, כל הכרמים וכל העדרים. כשרכב על אדמתו והשומרים מאחוריו נראה כמלך, הם גם הכינו לו את מקום הלינה ואת ארוחת הצהריים, לשוטה, כך שכולם ידעו את השעה והרגע שבה יגיע, ולא הופתעו עם הידיים בתוך השק. הוא רצה בכוח להשדד! אמר מצרו ופרץ בצחוק כשבעט הברון באחוריו, נגב את אחוריו בידיו ומלמל: "מי שטיפש נשאר בבית" – "הרכוש הוא לא של מי שיש לו אותו אלא של מי שיודע לעשות אותו". הוא לעומת זאת, לאחר שעשה את הרכוש שלו, בוודאי שלא שלח מישהו להודיע שהוא מגיע לקציר, או לבציר, לא מתי ולא כיצד, אלא הופיע במפתיע – ברגל או על פרדה, ללא שומרים, עם חתיכת לחם בכיס, וישן ליד האלומות שלו, בעיניים פקוחות, והרובה בין הרגליים.

כך לאט לאט הפך מצרו לבעלים של כל רכושו של הברון, הלה עזב תחילה את מטעי הזיתים, אחר את הכרמים, אחר את שטחי המרעה, אחר את המשקים ולבסוף את הארמון עצמו, שלא עבר יום בו לא חתם על ניירות רשמיים ומצרו הוסיף מתחת את הצלב הנאה שלו. לברון לא נותר דבר פרט לסמל האבן שהיה לפנים על שער הכניסה, והיה זה הדבר היחיד שלא רצה למכור באמרו למצרו: – זה בלבד, מכל הרכוש שלי, לא נוצר עבורך. – וזה היה נכון, מצרו לא ידע מה לעשות איתו, שתי פרוטות לא נותן בעבורו. הברון עדיין דיבר אליו בגוף שני, אבל כבר לא בעט באחוריו.

– כמה טוב לזכות במזל של מצרו! אמרו האנשים, ולא ידעו מה היה מוכן לעשות כדי להשיג את המזל הזה: כמה מחשבה, כמה מאמץ, כמה כזבים, איזו סכנה להישלח לכלא. איך הראש הזה, שהיה כמו יהלום, עבד יום וליל, יותר מטחנת קמח, כדי לצור את הרכוש. אם הבעלים של תעלה סמוכה לא רצה לוותר ורצה לתפוס את מצרו בגרון, היה צריך למצוא איזה תכסיס כדי לאלץ אותו למכור אותה, להפיל אותו בפח, להערים על החשדנות האיכרית.  או לדוגמה, להלל ולשבח את הפוריות של חלקה שלא הצמיחה אפילו תורמוסים, ולהמשיך ולשכנע שזאת הארץ המובטחת, עד שהעני המרוד מתפתה לשכור אותה בכדי להרוויח יותר ואחר הוא מאבד את דמי השכירות, את הבית ואת התעלה שמצרו לוקח בעבור חתיכת לחם. ועם כמה טרדות חייב מצרו להשלים! – האריסים שבאים להתלונן על היבול הגרוע, בעלי החוב ששולחים בתהלוכה את הנשים שמורטות את שערן ומכות על החזה בתחנונים שלא יזרוק אותם באמצע הרחוב וייקח להם את הפרד והחמור כי אין להם מה לאכול.

– ראיתם מה אני אוכל? עונה הוא – לחם ובצל! וכן, יש לי מחסנים מלאים וגדושים ואני הבעלים של כל הרכוש הזה. ואם מבקשים ממנו חופן פול מכל הרכוש הזה הוא אומר: מה, נראה לכם שגנבתי אותו? אתם לא יודעים כמה עולה לזרוע אותו, לנכש, לאסוף? – ואם מבקשים ממנו מטבע הוא עונה שאין לו.

ובאמת אין לו. מפני שבכיס אינו מחזיק אף פעם שניים עשר טארי, מפני שהוא רוצה להניב עוד ועוד מהרכוש, והכסף נכנס ויוצא מביתו כמו נחל. תמיד, לא הכסף היה חשוב לו, לדבריו לא זהו רכושו, ברגע שאסף סכום כלשהו קנה מייד חלקת אדמה, מכיוון שרצה שתהיה לו אדמה כמו למלך, והמלך אפילו לא יכול למכור אותה ולא להגיד שהיא שלו.

דבר אחד ייסר אותו משהחל להזדקן – את האדמה הוא חייב להשאיר באותו מקום. חוסר צדק של האל, לאחר שהשחית את כל חייו בקניית רכוש, כאשר הצליח להשיג אותה, והוא רוצה אותה, הוא חייב להשאיר אותה! הוא יושב שעות בסל, הראש בין הידיים, צופה בכרמים שמוריקים מול עיניו, ים השיבולים שמתנודד בשדות, מטעי הזיתים העוטפים את ההרים כערפל, ואם חולף מולו נער ערום למחצה, כפוף תחת המשא כחמור תשוש, הוא חובט ברגליו במקלו, מקנאה, ורוטן: – תראו אותו שכל החיים לפניו! חסר כל שכמוהו!

לכן, כשאמרו לו שהגיע זמנו לעזוב את רכושו ולחשוב על נפשו, יצא אל החצר כמטורף, מתנודד, והלך לרצוח במקל את הברווזים ותרנגולי ההודו שלו: – רכושי שלי, בואו איתי!

תרגום – שירלי פינצי לב

הרכוש – ג'ובני ורגה – בקורת