Tag Archives: ביקורת תרגום

על הקומדיה האלוהית – בעברית (4)

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

השוואת תרגומים – אוגולינו

ברשומה זו מופיעה השוואת תרגומים לעברית של מחצית קנטו אחד בלבד. בחרתי להשוות את תחילת קנטו ל"ג מתוך התופת – אוגולינו. זהו המזמור הלפני האחרון של ה"תופת" ואחד המזעזעים שבהם. הנימוק הרשמי לבחירה בקנטו הוא קיומם של ארבעה תרגומים לעברית (כאמור ז'בוטינסקי תרגם רק תשעה מזמורים), ומכיוון שלא נתקלתי בהשוואת תרגומים של קנטו זה יכולתי להנות מעבודה עצמאית. הנימוק האמיתי, אשר לא יכולתי לכתוב במסגרת עבודה לאוניברסיטה, הוא מחווה לאדם יקר אשר מזה חמש שנים וחמישה ימים כלוא בתוך גופו והוא מבקש שוב ושוב שיקריאו לו את הקנטו הזה באיטלקית.

התופת של דאנטה בנוי באופן היררכי, ככל שמעמיקים עולה חומרת החטאים. קנטו זה ממוקם עמוק מאד, במעגל התשיעי – מעגל הבוגדים, האחרון לפני השטן עצמו. את הבוגדים מחלק דאנטה לארבע קבוצות – מהאישי לכללי: משפחה, מולדת, אורחים ובוגדים באלוהים. אוגולינו נמצא במדור השני – בוגדים במולדת. יש לספור רקע היסטורי: אוגולינו שהיה ראש העיר של פיזה בגד בברית עם אחינו והפקיר את עירו. הוא נבגד על ידי מי שהיה שותפו לקשר (רוג'ייארי), נלכד ונענש על הבגידה בהרעבה למוות. יחד עימו נכלאו גם בניו, כפי שמתואר בקנטו, אך מכיוון שהוא היה בן למעלה מ-68 באותה עת, סביר להניח שהם היו אנשים בוגרים ושותפיו לבגידה, ולא ילדים תמימים כפי שדאנטה מתאר אותם. ב"קומדיה" מספר אוגולינו כיצד חלום ניבא את סופו המשותף יחד עם "גוריו", על אוזלת ידו מול יסורי הרעב של בניו, על בניו שלפני מותם הציעו לו לאכול מבשרם כדי להאריך את חייו ועל כך שלאחר מותם ברעב – הוא אכן ניזון מבשרם. הדבר לא נאמר במילים מפורשות, אבל הרמז מאד ברור וזו הפרשנות המקובלת. למי שדוחה פרשנות זו מכיוון שהיא מחרידה מידי נאמר שבמדור האחרון של "התופת" אין דבר שהוא "מחריד מידי".

ההקשר הנוצרי בקנטו זה משמעותי מאד. הבגידה שהיא החטא המרכזי באגף זה, הן של אוגולינו והן של רוג'ייארי מרמזת לבגידה של יהודה איש קריות. אכילת בשר האדם, ובפרט בשר הבנים, היא קישור מצמרר לדבריו של ישו בברית החדשה:"אם לא תאכלו את בשר בן-האדם ושתיתם את דמו אין לכם חיים בקרבכם". אוגולינו לא הצליח לראות את המימד הרוחני בהצעתם של בניו, כפי שהם פרשו את נשיכתו את עצמו כרעב פיסי, במקום צער עמוק. הדהוד נוסף לברית החדשה עולה מקריאתו של אנסלמו לפני מותו מתיחסת אל "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני". התא הצר בו כלואים אוגלינו ובניו מרמז לקבר של ישו, אשר בניגוד לאוגולינו הוא נחלץ ממנו.

התרגומים המושווים נעשו בהפרש של 140 שנה, תקופה משמעותית שבה השפה העברית הפכה משפה מתה לשפה חיה ויומיומית. כאן נמצאת טבלה ובה המקור וארבעת התרגומים המושווים. לצד הציטוטים מופיע מספר מציין את מספר השורה בטבלה על פי המספור הסטנדרטי של "הקומדיה".

אוגולינו – גוסטב דורה

קל לראות ששפתו של סתיו בהירה מאד לקורא בן תקופתנו, כמעט יומיומית, עם מעט ביטויים במשלב גבוה יותר ("עיניו טרוטות מזעם" (76)). שלושת התרגומים האחרים, למרות שחלפו ביניהם כמעט מאה שנה, מכילים כולם מילים וביטויים בעיתיים יותר. לרשותו של פורמיג'יני, הראשון, עמדה שפת המקורות בלבד, יתכן שמסיבה זו נאלץ להמציא או לתת פירוש חדש למילים. כך הביטוי "רב אגמונים"(14) לארכיבישוף, או "ערקתי בשני"(8) לכרסום, או "עין עקבה"(76) למבט זועם ומלוכסן. סגנון הכתיבה שלו מבוסס על השפה המקראית: "וארא בחלומי"(28), "וימת שם"(70), אך יחד עם זאת התחביר הטבעי של פורמיג'יני מאפשר קריאה זורמת של הטקסט. לעומת זאת שפתם של ז'בוטינסקי ואולסבנגר מליצית הרבה יותר. אני מוצאת את תרגומיהם של אולסבנגר וז'בוטינסקי קריאים פחות בגלל התחביר שאינו טבעי לעברית. בניגוד לפורמיג'יני אשר ויתר כמעט לגמרי על אילוצי הפרוזודיה, שמרו שלושת המתרגמים האחרים על אילוצים מסיימים. ז'בוטינסקי שמר על מבנה הטרצה-רימה, אולסבנגר וסתיו ויתרו על החריזה אבל שמרו על משקל (אנדקסילבי ואלכסנדרין בהתאמה). נראה שאילוצים אלו הביאו לעיוות מבנה המשפט הטבעי בעברית. ז'בוטינסקי כותב: "כת צידים זאב מבור הרגיזה\ עם ולדותיו, ותרדפם להר"(28-29), אמנם כך הוא מצליח לחרוז את "הרגיזה" עם "פיזה" אבל זהו מבנה משפט מוזר בעברית במקום בו המשפט האיטלקי פשוט לגמרי. מסיבות דומות להשערתי, אולסבנגר יוצר ווריאציות על מילים מוכרות, שאמנם קל לזהות את כוונתן, אבל הן פוגעות בשטף הקריאה. כך למשל השימוש ב"אכזרות"(20) במקום שבו "אכזריות" היתה תופסת הברה מיותרת, או "מלי" (7). במקומות אחרים הניסוח של אולסבנגר מקשה מאד על ההבנה, כמו במשפט "זה פעמים הראה לי את הסהר"(25) אשר ללא המקור קשה להבין שהכוונה היא שחלפו מספר חודשים.

למרות התהילות הרבות שזכה להן תרגומו של ז'בוטינסקי עלי לציין שבקטע זה הנאמנות שלו למקור קטנה מאד. ז'בוטינסקי לוקח לעצמו חופש תרגומי גדול, אשר הופך את התרגום לפיוטי יותר, אך לעיתים הופך ממש את משמעותו. "בוכה מתוך ששון"(9) הוא תרגום מוזר למדבר מתוך דמעות. דמות האדון והאויב בחלום, רמז לרוג'ייארי שיכול לקבל גם פרשנות דתית, הופך ל"כת ציידים"(28) סתמית. רוג'ייארי "השכן" במדור הופך ל"שנוא"(15), זוהי אכן פרשנות הגיונית אך התואר לא מופיע אצל דאנטה. ז'בוטינסקי מוסיף לא מעט ביטויים פיוטיים שאין להם זכר אצל דאנטה: "הלבנה הרעיפה קרני זהר" (24, הירח אמנם נזכר בשורה הבאה אבל במשמעות של זמן, חודש), "הבג תעוב הריח"(44), "מקצה דרום צפונה" (80). מידי פעם הוא משמיט מידע, כמו את שמם של לפרנקי (32) אוגוצ'יונה ובריגיטה (89). אבל הבעיה הגדולה ביותר לדעתי היא בשורה "איך מתי שם עם אפרוחי הנוער"(20). דאנטה דוחה את הידיעה על מותם של הילדים עד לשורה 70 – ז'בוטינסקי חושף את סופה של הדרמה במשפט השני!

אוגולינו - גוסטב דורה

הרמיזות הנוצריות אינן בולטות באף אחד מהתרגומים. כאשר הילדים מציעים לאוגולינו לאכול מבשרם אולסבנגר מחליף את המילה בשר ב"עור"(63) הניטראלית יותר. דאנטה משתמש בדימוי הצליבה למותם של הילדים – דימוי הנשמר רק אצל ז'בוטינסקי "את הבנים על מה תלית בצלב?"(87), כל האחרים בוחרים בניסוח אחר. פורמיג'יני בוחר במשפט תנכי "להרשיע משפטך על בניו" והאחרים חוזרים על צורת המוות ("ענית בכור העני?", "ענית בצום עד מות?"). לעומת זאת ז'בוטינסקי הוא היחיד שמביית את השימוש בתבי בשורה הבאה ומכנה אותה :"קרת דם שריד של עמורה?"(90).

השוואה חלקית זו ממחישה את הקשיים הניצבים בפני המתרגם. בקטע קצר זה ניתן למצוא פגמים משמעותיים בכל אחד מהתרגומים ולדעתי אין עדיפות בולטת לאחד מהם. כפי הנראה מטרה אחרת עמדה מול עיניו של כל מתרגם: פורמיג'יני וסתיו העדיפו את הקריאות והבהירות על פני הפואטיות והמצלול. ז'בוטינסקי העמיד את הפואטיות והמצלול במקום ראשון וחטא בדיוק. אולסבנגר ניסה לשמור על המשקל ושילם על כך בבהירות. יתכן שבראיה כוללת, של התרגום כולו, ניתן להעדיף אחד מהם אולם מתוך השוואת מזמור אחד לא הצלחתי לגבש דעה חד-משמעית – כנראה למזלי, כי כל בחירה היתה מזכה אותי מייד בסקילה פומבית, כאמור – הנושא טעון.

פרק חמישי – סיכום

לאה גולדברג כמתרגמת? פנינים מפי מבקרת תרגום

הלכתי היום (שוב, פשוטו כמשמעו) ליום העיון "כאור בשולי הענן" של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, במלאת מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. יום העיון דן באספקטים שונים של שירתה (מוסיקלים, תמאטים) וברב גוניות שלה כיוצרת (תיאטרון בובות למשל). אבל כאן אני רוצה להתרכז בהרצאתו של ד"ר עמינדב דיקמן "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

דיקמן פתח את הרצאתו בהכרזה שהוא לא ממש מרגיש צורך לדבר על הנושא הזה ונתן לכך שתי סיבות. הראשונה שחקר תרגום דומה לחקר תאונות: משקיעים המון אנרגיה כדי להבין דבר שנגמר לפני שהגעת וכבר אי אפשר להשפיע על התוצאה. אני לא בטוחה שאני מתלהבת מההשוואה הלא מחמיאה, אבל מילא. הסיבה השנייה היא שאת "התאונה" של לאה גולדברג כמתרגמת כבר חקרו לפניו. שמעון זנדבק[1] חקר את תרגומיה לסונטים של פטררקה מאיטלקית ואיתמר אבן זוהר[2] חקר תרגום שיר של בודלר מצרפתית. שני המאמרים מאד מפורטים ומחכימים, אבל אם אנסה לסכם אותם במשפט אחד: לאה גולדברג הפכה את פטררקה ובודלר ל…לאה גולדברג. הבחירות המודעות שלה כמתרגמת דומות מאד לבחירות שלה כמשוררת. שדה הדימויים, המשקל, המשלב, התחביר, כולם קרובים יותר לשירה של גולדברג עצמה מאשר לשירה של פטררקה ובודלר בשפותיהם.

התרגום אצל לאה גולדברג היה חלק ממשימה לאומית שהבסיס הרעיוני שלה מצוי במושג "Weltliteratur" של הרומנטיקה הגרמנית. יחד עם שלונסקי ואלתרמן היא הסתערה על ספרות העולם מתוך רצון להרחיב את האופק התרבותי בארץ. לאה גולדברג ניסחה את האידיאולוגיה וההעדפות שלה בהרצאה שנשאה בשנת 1951 ב"סימנריון הספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות" (האם ניתן לשער כמה תה נלגם באותו אירוע?). דיקמן ציטט משפטים אחדים מתוך אותה הרצאה – מייד בתום ההרצאה ירדתי לספרייה ומצאתי את הנוסח המלא[3] – אוצר בלום של אמירות מושחזות. הרלוונטיות של חלקן מדהימה, למרות שנכתבו לפני 60 שנה. המשך הרשומה מוקדש לציטוטים ששימחו אותי במיוחד, וכמובן תודה גדולה לד"ר עמינדב דיקמן שהרצאתו היתה הנאה צרופה.

כל הציטוטים לקוחים מההרצאה של לאה גולדברג.

ראשית, מעין "תשובה מטרימה" לביקורות על תרגומי השירה שלה:

"תרגום של שירה עניין שבמזל הוא, רק הזדהותו הגמורה של משורר-מתרגם עם משורר מתורגם יכולה להוציא לפועל תרגום שירה הראוי לשמו."

גודש של שוק הספרים:                                              

"וודאי יודעים אתם גם מן הניסיון שלכם, שקוראים בעיקר את הספרים החדשים שהופיעו לאחרונה. באורח שהספרים החדשים משכיחים את הטוב שהיה לפני כמה שנים, וישנה איזו להיטות אחרי כל מה שמופיע אך זה עתה."

איכות הספרות העכשווית:

"זה לא מכבר נפגשה ידידתי עם איזו גברת שהלכה מהספריה שבה היא מחליפה ספרים לועזיים. אמרה לה הגברת: "את לא קראת את ספריו של פלוני? את הספרים האלה יש לקרוא מיד שאם לא כן לא תקראי אותם בכלל". כלומר, שעתם קצרה ובינתיים יש לחטןף ולקרוא אותם. זהו על פי הרוב היחס של הקורא התמים לספר שהאופנה העלתה אותו. ה-bestseller הוא הקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד."

על התיישנות ועדכון תרגומים: 

"טיב התרגום הופכן (את היצירות שהתישנו) לענין למי שחוקר התפתחותה של הלשון העברית: איך היו מתרגמים לפני 50 שנה, איך היו מתרגמים לפני 30 שנה ואיך מתרגמים עכשיו – אך קורא רגיל, אם הוא רוצה לקרוא ספר ולהנות ממנו ונותנים לו "מלחמה ושלום" של טולסטוי או "אנה קרנינה" ..שהם בלי ספק עדות לעבודה חרוצה של אנשים שהשקיעו כוחות רבים בתרגמם את הספרים הללו, וגם הם יודעי עברית, הקורא הרגיל, שאין לו עניין מיוחד להיסטוריה של התרגום והתפתחותו, ספק אם הוא יהנה הנאה כלשהי מן היצירה המוגשת לו היום בלבוש עברי אשר כזה."

"האסון הוא שכל הסגנון כולו, על פי הרוב בתרגומים הישנים הללו כל כך נמלץ, כל כך זר לאווירה שעליו למסרו שבין המקור והתרגום אין שום צד שווה מלבד סיפור המעשה".

מישהו יכול אולי להסביר לי למה התפתלתי והצטדקתי שלשום בניסיון לטעון שהתרגום של גולדברג התיישן – כשכל מה הייתי צריכה לעשות הוא לצטט אותה עצמה?

קצת אחוות מתרגמים מחממת לב:

"..מופסן למשל, הלא הוא סופר שבהחלט היה ראוי שיעסקו בו אנשים שהם בעלי סגנון ובעלי לשון. והנה רוב סיפוריו מופיעים במיני הוצאות קטנות כדרך-אגב, ומתורגמים בידי אנשים שאין מלאכתם בתרגום כלל. יש פה ושם גם תרגום הראוי לשמו. אך הוא נעשה כמין "עבודה צדדית" קצת ידיעת צרפתית, קצת ידיעת עברית."

אבל גולת הכותרת מבחינתי היא ביקורתה על תרגומי "הקומדיה האלוהית" של דאנטה. כידוע לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, מתפרסמת בו בימים אלו סדרה של חמש רשומות על תרגומי "הקומדיה האלוהית" לעברית. עד כה התפרסמו שתי רשימות ועוד שלוש ממתינות לתיקון הבאג של "רשימות" (הסברים ויבבות כאן, וכאן). הרשימות הבאות כוללת ביקורת והשוואת תרגומים. ההתפתלויות שלשום בביקורת התרגום של "אנייזה הולכת למות" מחווירות מול ההתפתלויות בביקורת התרגום של "הקומדיה האלוהית", בכל זאת, לא נעים להסתבך עם רוויזיוניסטים. איזה אושר לגלות שלאה גולדברג כתבה את זה לפני!

לאחר התלבטות החלטתי לא לגעת ברשומות המוכנות לפרסום ולהביא כאן את דבריה של גולדברג, כמתאבן להמשך הסדרה.

"בעברית ישנם שני תרגומים: האחד של ז'בוטינסקי רק קטעים והשני של אולסואנגר – "התופת" בשלמותה. והינה עומד האדם לפני השאלה על איזה מהשניים להמליץ? לכאורה התרגום של ז'בוטינסקי מצלצל יפה מאד. יש בו איזה רחש של התפעמות, של שירה, כביכול. בה בשעה שאולסונגר יבש לאין ערוך יותר….אבל כאשר קוראים את ז'בוטינסקי עם מושג מה על "הקומדיה האלוהית" נקל להבחין שאין בזה כמעט ולא כלום מן המקור. התרגום הזה "כל כך יפה" עד שהוא גובל עם קיטש. הלשון העברית המצלצלת והנאה הזאת… כל כך מקילה בשימוש צורות דקדוקיות שונות ומשונות שאיזה טעם של פלייטון בחרוזים יש בדבר הזה, ופחות מן הכל מורגשת בה רוחו של דנטה, אי אפשר איפוא לדבר על תרגום זה בכובד ראש."

"אבל אם לוקחים את התרגום של אולסואנגר…לפעמים כשמגיע הקורא למקומות היפים ביותר שביצירה הלשון כה כבדה ומסובכה שטוב יותר לספר מה כתוב במקור מאשר לקרוא את הקטעים האלה בתרגום."


[1] שמעון זנדבנק. לאה גולדברג והסונט הפטרארקי. הספרות, 21 (1975), עמ' 19־31

[2] איתמר אבן-זוהר. ”Spleen". לבודליר בתרגום לאה גולדברג. : לאופי ההכרעות בתרגום שירה . הספרות, 21  (1975), עמ' .32–45

 [3]ספרות יפה עולמית בתרגומיה לעברית, הוצאת הספרים והתוים של המרכז לתרבות