Tag Archives: אלזה מורנטה

הסיפור על בפי הקטן – אלזה מורנטה

כהרגלי, אפתח בתירוץ. ב- 5.11.12 יערך ב"מדיטק" בחולון כנס "הפנקס" לספרות ילדים, בשיתוף עם חנות הספרים "סיפור פשוט", תחת הכותרת "על הכאן ועכשיו". התוכנית המלאה כאן,  והזמנה כאן. בין הדוברים: עטרה אופק, מרית בן-ישראל, אבירמה גולן, נורית זרחי, טלי כוכבי, רותו מודן, שהם סמיט, חנוך פיבן, ועוד… אמנם סיפור הילדים שתרגמתי השבוע לכבוד הכנס הוא לא מכאן ולא מעכשיו, אבל כאמור, תירוץ.

אלזה מורנטה הצעירה (PHOTO OLYCOM)

הסיפור על בֶּפִּי הקטן פורסם בשבועון "נובלה" בשנת 1933 וכעבור שלוש שנים הודפס שוב בכתב עת לילדים למורים, בשם "מטלות בית הספר". כאשר התפרסם לראשונה היתה מורנטה בת 21 והתפרנסה בדוחק רב משיעורים פרטיים וכתיבה בכתבי עת שונים. את הבית עזבה בגיל 18 לאחר שסיימה את התיכון,  מעט אחרי שהתברר לה כי ידיד המשפחה "הדוד צ'יקו" הוא האב הביולוגי שלה ושל אחיה. באותן שנים פרסמה מספר רב של סיפורים בעיתונים שונים, מתוך מניעים כלכליים בעיקר. היא עצמה לא ייחסה ערך רב ליצירות מוקדמות אלו, רק סיפורים אחדים היו ראויים בעיניה ופורסמו בשנת 1941 בקובץ "המשחק הסודי" (ממנו נלקחו כמה סיפורים למהדורה העברית של "הרדיד האנדלוסי" בתרגומה של אורה אייל). קובץ נוסף בשם "סיפורים נשכחים" התפרסם באיטליה ב-2002, אולם ככל שהצלחתי לבדוק "הסיפור על בפי הקטן" אינו כלול בו.

זהו סיפור קטן ואפילו נדוש, נישואים סוערים וילד שקוף שהופך לכלי משחק בידי המבוגרים. בפי מנסה בכל כוחותיו, המוגבלים, למצוא לעצמו מקום ולזכות במעט תשומת לב ואהבה.

מעצם היותו ילד הוא חסר אונים, אין לו שליטה בגורלו ולמרות רגישותו הרבה הוא מסוגל לתפוס את המציאות כילד בלבד. ההיצמדות של הסיפור לנקודת התצפית שלו (גם ברובד הלשוני) מבהירה זאת היטב, וכאן גם מצוי יופיו של הסיפור, בהשתקפות הכואבת והישירה של העולם דרך עיניו של בפי. בזמנו כתבתי תזת MA על רטוריקת האהדה ברומנים של אלזה מורנטה. אחת מהנחות היסוד של העבודה היתה שמורנטה לא מסתירה ולא מיפה את הדמויות שלה. אין אצלה 'גיבורים', יש הרבה מאד דמויות עלובות, יותר או פחות, ויש כמה מנוולים, אבל אין דמויות מופת. החולשות האנושיות לא נמחקות ואין הנחות לאף דמות. היא משתמשת במגוון רחב של אמצעיים רטוריים כדי לצור אצל הקורא אהדה אל הדמויות העלובות שלה, אבל אינה מטאטאה את החולשות מתחת לשטיח. אפילו בסיפור הילדים המוקדם הזה היא לא מטשטשת את הפגמים ומצליחה לעורר חמלה. ההורים מזניחים את בפי, ומתנהגים בצורה מחפירה מבחינה מוסרית (בוודאי שלפי אמות המידה של התקופה), המבט האוהב והמאוכזב של בפי רואה את העליבות שלהם, אבל מצליח להעביר לקורא גם את הכאב שלהם.

המורה הראשונה שלי לספרות יעצה לי פעם לקרוא יצירות מוקדמות של סופרים גדולים, הן לפעמים בוסריות אבל לעיתים ניתן לזהות בהן את הדברים הבוערים בנפשו של הסופר, אלו שבכתיבה המאוחרת יותר ילמד לעדן, לשכלל ולמסך. הסיפור הקטן הזה של אלזה מורנטה מדגים עד כמה היא צדקה, המורה שלי.

הכאב הגדול בסיפור הזה הוא על אובדן האב, אובדן מוחלט וחסר נחמה, שהרי גם ה"סוף הטוב" של סיפור הילדים לא יחזיר לבפי את האב, לא את הביולוגי לכאורה והאדיש, ולא את "ההוא מפעם" שהתכחש אליו. אבות נעדרים מסוגים שונים נמצאים בכל הרומנים של מורנטה. ב"האי של ארתורו" האב המיזנטרופ והנרקיסיסטי מתעלם מהבן המעריץ, הוא מופיע ונעלם מהאי באדישות מוחלטת לבן שהאב הוא מרכז חייו. ב"ארצ'לי" האב המרוחק מאוהב באם אבל צונן כלפי הבן הלא חוקי והמכוער. פרנצ'סקו, אביה של אליזה מ"כזב בכישוף", גדל בצל האמונה שאביו הביולוגי אינו האיכר הנשוי לאמו אלא אציל אמתי. אפילו אוזפה מ"אלה תולדות" נטול אב, הוא נולד כתוצאה מאונס ואביו נהרג שבועות ספורים לאחר מכן. קל מאד לחבר בין הביוגרפיה של מורנטה לבין העיסוק החוזר שלה באבות נוכחים-נעדרים, בשאלות של ניכור ושל זהות. מורנטה עסקה לא מעט גם באמהות קשות, כמו כאן, והיו מבקרים שהאשימו אותה במיזוגניה. אולי מפני שהרגש המופנה אל האמהות טעון בכעס בעוד שהאב הבלתי מושג מעורר בעיקר כאב כמיהה עמוק.

בפי הוא ילד שקט מסוגר, החי בבית בחברת מבוגרים וספרים. גם זה דגם החוזר ברומנים המאוחרים של מורנטה. קולם של הילדים דומיננטי ברומנים, אך חברת ילדים כמעט אינה קימת, והספרים תופסים את מקומה. ארתורו חי בבית מבודד ולומד בכוחות עצמו מספרים, אליזה מ"כזב וכישוף" מעבירה את ימיה בקריאה בטלה של רומנים פשוטים, ומנואלה מ"ארצ'לי" מבלה את ילדותו המוקדמת בבית מסתור מבודד. סביר להניח שגם כאן דמות הילד מבוססת על הביוגרפיה האישית, מורנטה עצמה החלה ללמוד בבית הספר רק בגיל עשר ובלתה תקופה ארוכות לבד בבית הסנדקית העשירה שלה.

אהבה כפייתית של גבר לאשתו היפה היא עוד דגם מוכר אצל מרנטה, היא מניעה את העלילה ב"ארצ'לי", ומעצבת את הנישואים האומללים של הוריה של אליזה ב"כזב וכישוף". הדמיון העלילתי בין הרומאן רחב היריעה "כזב וכישוף" לסיפור הקטן הזה בולט במיוחד: אם יפה ואדישה המאוהבת בגבר יפה וחסר אחריות שאינו בעלה ומביאה חורבן על עצמה ועל משפחתה. סצנת המחלה, או הגסיסה המדומה,  נקראת כטיוטה מרוככת  של הסצנה האחרונה והקשה ב"כזב וכישוף".

כאמור זהו סיפור ילדים צנוע המתאים עצמו ללא יומרות גדולות לאכסניה החינוכית בה התפרסם. ובכל זאת הופתעתי למצוא בו גרעינים של עלילה ושל רגש שהפכו מאוחר יותר לצירים מרכזיים ברומאנים הבשלים של מורנטה. כפי שאמרה המורה שלי.

מודעות פרסומת

הסיפור על בֶּפִּי הקטן – אלזה מורנטה (תרגום)

 Romanzo del piccolo Bepi – Elsa Morante

פעם אחת, כאשר היה עדיין קטן, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא מתנשקת עם דר' פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום והבין שזה אחד מהדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. דר' פל היה יפה ונתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובֶּפִּי לא אהב אותו.

Portrait of Alexander J. Cassatt and His Son, Robert Kelso Cassatt Mary Stevenson Cassatt, 1844 – 1926

אבא של בֶּפִּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק למרחק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער הדפיס במכונה. לכן בֶּפִּי אף פעם לא הרעיש וכמעט תמיד ישב והרהר. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו הרבה ספרים, היו שניים יפהפיים שנקראו : 'יולנדה בתו של שודד הים השחור' ו'שובו של סנדוקאן', בֶּפִּי שב והרהר בכל ההרפתקאות הללו ובפחד שהיה תוקף אותו אילו היה שם. מדי פעם דבר על כך עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה, וברגע הכי מותח החליפה את הנושא. בזמן שהוא דבר על סנדוקאן, היא העירה: "נו טוב. נראה לי שגם היום אני אלך לתופרת".

אמא לא נשארה אתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר אתו, לעתים קרובות. ערבים רבים הלכו לטייל ביחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל הרבה פעמים ליטף אותו, ובֶּפִּי הקטן נהנה מאד להרהר בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהיתה יפה מאד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה מבלי להגיד שלום אפילו לבֶּפִּי הקטן. אבא היה חולה כמה זמן ואחר כך התחיל להגיד שאמא מתה. אבל בֶּפִּי הבין, מי יודע איך, שהיא הסתלקה עם דר' פל.

למעשה יום אחד, במפתיע, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבֶּפִּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בֶּפִּי לא התייחס אליה כל כך יפה, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא היתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב. מיד אחרי שהגיעה נשמעו צעקות, ולבֶּפִּי נדמה היה כאילו אבא בוכה. אחר כך היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר:" אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה יותר בשקט. ואבא צרח, כאילו שזרקו אותו לאש.

הוא פתח את הדלת וראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבֶּפִּי כאילו בֶּפִּי הקטן היה רשע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבֶּפִּי הקטן. הוא נדהם ונסוג ואבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ודובי בין הידיים. "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים", היא אמרה לו. אבל בֶּפִּי בכה בשקט, ופחד, ולא הבין למה גרשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, ולנעוץ את הרגליים כדי לא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא לא רצה יותר שהוא יהיה אתו. אז זה לא היה עוזר.

הם הלכו לבית יותר קטן, אבל יפה וכל הרהיטים בו היו חדשים, גר שם גם דר' פל. דר' פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו. ואמא אמרה בבכי: "תבין, זה אבא שלך." אבל בֶּפִּי לא להצליח להתרגל לקרוא אבא לדר' פל. אמא ודר' פל התנשקו לעיתים קרובות, ואמא דברה יותר מהר, צחקה ושרה. יום אחד תפסה את בֶּפִּי ביד ונשקה אותו: "תראה, כל יום הוא נעשה יותר דומה לך", אמרה לדר' פל. וההוא הרים אותו וחבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בֶּפִּי הקטן.

השניים האלו כמעט ולא התייחסו אליו ולפעמים שלחו אותו בבקרים לגינה עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לפגוש אתו, הוא חשב אולי נסלח לו כבר. אבל במקום זה אבא הסתכל בו באותו מבט אכזרי שהופיע באותו ערב ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובֶּפִּי הסתלק משם מבלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן ארוך.

בֶּפִּי לא סיפר לאף אחד שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה יותר לדעת עליו, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם דר' פל. אבל ערב אחד דר' פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לסעודה למחרת ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה וזרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצווח. השוערת הגיעה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצווח שם. העיניים שלה היו יבשות ופיה העלה קצף. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראש והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שאי אפשר היה להבין, אבל אחר כך לא דיברה יותר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בֶּפִּי בכה, וישב ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך. אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון והיתה חיוורת ופרועה לגמרי. הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בֶּפִּי, אני בֶּפִּי!" אבל היא לא ראתה אותו.

בֶּפִּי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות. הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בֶּפִּי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בֶּפִּי סמן לו לשתוק ושאל אותו איפה אבא, באותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בֶּפִּי זיהה מאחורי המשקפיים את המבט הזה.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה" אמר, "היא מאד חולה", הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו מישהו גדול יעץ לו מה להגיד: "היא לבד, אנחנו לבד."

אבא החוויר ורעדו לו השפתיים. הוא צנח לכסא, והוא מחץ יד ביד, מבלי להביט בבֶּפִּי הקטן. גם היום היה לו זקן ארוך, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובֶּפִּי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בֶּפִּי אמר לה שלא קרה שום דבר.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והגוף שלה התפתל נורא. אבא נפל על הברכיים ליד המיטה, והתייפח וליטף את הראש של אמא. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…". בֶּפִּי ישב בֶּפִּינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול מריר: המנורה. בֶּפִּי לא הגיע היטב למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא נעשו בהירות, תכולות, והיא היא התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר והתקרב עליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

כבר היה לילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה חשוך, מפני שלא דלק אלא האור של המדונה. אמא ואבא התנשקו: האיש האומלל הזה והאשה האומללה הזו התפייסו והתנחמו.

אבל בפינה מאחור, במקום בו צנח קודם, בֶּפִּי הקטן היה לבד.

 

 ———————-

הסיפור פורסם  לראשונה בשנת 1933 בשבועון "נובלה" ולאחר מכן בשנת 1936 בכתב העת לילדים למורים "מטלות בית הספר". הטקסט תורגם מתצלום של העיתון באתר האיטלקי המשובח "Le stanze di Elsa" (החדרים של אלזה).  עוד פרטים ברשומה הבאה כאן.

 

רשימה ליום השואה

לא אתיימר לחדש היום, רק לציין שוב כמה יצירות ספרות.

היהודים באיטליה היו מעורים בחברה הנוצרית במשך דורות רבים והרגישו חלק בלתי נפרד מהמדינה (עד כדי התנגדות אלימה לציונים שנתפסו כמחבלים בנאמנות למולדת). ג'ורג'ו בסאני הטיב לתאר את השבר  ברומאן "גן פינצי-קונטיני"[1].

לפני מספר חודשים תרגמתי פרק מהספר "ילדה וזהו" המתאר את השבר הזה מנקודת מבטה של ילדה יהודיה קטנה אשר העולם המוגן שלה מתפרק בהדרגה. זאת המלצה חוזרת לקרוא את הפרק ואת הסקירה ההיסטורית.

גם ספרה של לורנצה מאצטי "השמיים נופלים"[2] שתורגם לאחרונה לעברית מתאר את השבר מנקודת מבטה של ילדה במשפחה מעורבת[3]. הקהילה היהודית הקטנה אמנם לא הושמדה כולה אך האמון הרב של היהודים היה בעוכריהם, כאשר קרס משטרו הפאשיסטי של מוסוליני אספו הנאצים בקלות רבה את אלו שלא הסתתרו מבעוד מועד. אחד הקטעים המרגשים ביותר ברומאן "אלה תולדות"[4]  של אלזה מורנטה מתאר את התרוקנות הגטו ברומא מיושביו. רוב האוכלוסייה הנוצרית לא היתה אנטישמית ומנזרים קתוליים רבים הסתירו יהודים. כמו משפחתה של הילדה ב"ילדה וזהו" גם חמי ומשפחתו הקרובה היו זהירים והספיקו לברוח בזמן למנזר בפרוורי רומא, אך אישי קרוי על שם בן הדוד שלא ברח ונשלח לאושויץ'. קשה להפריז בעצמתו של "הזהו אדם"[5] של פרימו לוי המתאר את האופן בו שרד באושוויץ'.

מלחמת העולם ה-II היא הטראומה האחרונה הגדולה אשר עברה על החברה האיטלקית וככזאת היא ממשיכה לתפוס מקום רב בספרות האיטלקית, ומתוך כך גם זיכרון השואה. הסרטון מתאר את התערוכה "לזכר השואה", או במקור "חומה מול חומה"[6], אשר באמצעותה בחרה עירית רומא לציין עשרים שנה לנפילת חומת ברלין לפני כשנה וחצי.


[1] תרגומים ראובן קריץ, דליה עמית, עם עובד
[2] תרגום יורם מלצר, הוצאת סמטאות
[3] לאחרונה התפרסם גם ראיון עם הסופרת בתרגומי.
[4] תרגום מרים שוסטרמן פדובנו, הוצאת הספריה החדשה
[5] תרגום יצחק גרטי, הוצאת עם עובד
[6] התערוכה הובאה לארץ לפני מספר חודשים בחסות המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב וזכיתי לתרגם את הקטלוג.

אם ובן – לוקה קנלי

הספור "אם ובן" לקוח מתוך קובץ הסיפורים "כי המכשולים צריכים לבוא". הספר נתלה באילנות גבוהים: הכותרת לקוחה מתוך הברית החדשה[1], האפיגרף  מצטט את המינגווי, הכריכה מכריזה "בסט סלר" (באנגלית), והסופר רב פעלים – מרצה לספרות לטינית שפרסם עשרות ספרים: מחקרים אקדמיים, פרוזה ושירה. אבל משהו לא עובד.

ננסה לבחון את הספור המתורגם. זוהי טרגדיה אורבאנית זעירה: המספר מביא את סיפורם של אם ובן מתבגר אשר מותו הפתאומי של האב הוביל אותם לטירוף. המספר נתקל באם ובן משוטטים ברחובות רומא, האם מלאת החיים גוררת אחריה את הבן הכבוי. המספר מניח שהבן מפגר והאם מטפלת בו במסירות. כעבור שנים מתברר לו שהמציאות שונה מאד מהספור שטווה בדמיונו: לאחר מות האב סירבה האלמנה להשלים עם גזרת הגורל, אך את המרד היא הפנתה כלפי עצמה, וכלפי הבן. האם בודדה את שניהם בדירה מוזנחת שבה אגרה את צוֹאתה הממוינת. הספור מחריד ומתכתב עם לא מעט יצירות מופת שהציגו ריטואל אֶבֶל חריג על מות אדם קרוב ונורמאליות שמסתירה טירוף. על קצה המזלג אפשר למנות את "ורד לאמילי" של וילאם פוקנר בו הבת רוצחת ומסתירה במשך עשורים את גופת הארוס שרק הריח רמז עליה; עמוס עוז מספר ב"ספור על אהבה וחושך" כיצד לאחר מות האם שקעו אביו והוא בהזנחה ולכלוך מכוונים, מתוך התרסה נואשת; ב-"כזב וכישוף" של אלזה מורנטה, לאחר מותו הפתאומי של האב (בנפילה מרכבת) שוקעת האם בהזיות ומתה תוך ימים ספורים והבת מנתקת קשר עם העולם החיצון. התמות שבהן עוסק הסיפור מוכרות וחשובות: שבריריות האושר והשפיות, בדידות וניכור בכרך, יחסים אובססיביים במשפחה. הסיפור של קנלי מזעזע, מבעית, דוחה – אך גם צפוי. הקורא בן המאה העשרים ואחת רגיל לזוועות. הזוועה היא נקודת פתיחה נוחה בכדי לסדוק את אדישות הקורא, אבל כאן היא נשארת רק נקודת פתיחה, קנלי אינו מתקדם הלאה. הסיפור בונה מתח, אך זהו מתח צפוי, כבר בקריאה ראשונה ברור שמשהו עומד להתגלות ולכן הגילוי, דוחה ככל שיהיה, אינו מפתיע, ומכיוון שהסיפור אינו ממשיך משם לתובנות עמוקות יותר – הוא מאכזב. סיפור המסגרת, על הנער הכפייתי קשור באופן רופף בלבד לספור הראשי, והמספר אינו משתמש בו ואינו חוזר אליו בהמשך ולכן גם הוא נשאר תלוש ולא מעניין.

למרבה האכזבה סיפור זה אינו שונה מסיפורים אחרים בקובץ. דוגמאות אחדות: בחור מתבודד שמוצא את מקומו בחנות חיות עד שמתברר שהחנות משמשת כהסוואה למגדלי סמים, שרברב תמים שמתחתן עם זונה ומתאבד לאחר שבתם המשותפת טובעת, גבר שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי ואינו מצליח לצור קשר עם משפחתו. כל אחת מהעלילות הטרגיות הללו יכולה היתה להתפתח ליצירה אנושית מרתקת, אך קנלי בוחר להיצמד לדיווח שטחי ומנוכר שאינו מצליח לגעת בקורא, או במקרה זה בקוראת. הסיפורים נקראים כמו אותה כרוניקה מעיתון שהוא מזכיר: מסקרנים אך ולא משאירים משקע, כך בקוראת אחת  לפחות.

על הסופר ויצירתו

לוקה קנלי הוא סופר יליד 1925. הוא לימד היסטוריה רומית באוניברסיטת פיזה ומאז 1981 מקדיש את זמנו לתרגום מלטינית וכתיבה. הספר "Che gli scandali avvengano"  ממנו לקוח הסיפור יצא לאור בשנת 2006 בהוצאת בומפיאני.

 אם ובן – לוקה קנלי – תרגום 


[1] "Che gli scandali avvengano" מתי, יח 7, הברית החדשה בתרגום פראנץ דעליטש