Tag Archives: איטלקית

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי – תרגום

L'ultima volta che ho avuto sedici anni –  Marino Buzzi

כל העיירה נמצאת היום ברחוב, צועדת בטור מאחורי רכב הקבורה המוביל סודות ושתיקות עד בית הקברות. אני רואה אותם lultimavoltaמתקדמים, באיטיות, בעיניים מנוכרות ושלוות. יום יפה היום. השמש משתקפת בשמשות המכוניות, החורף כמעט מאחורינו והעיירה קמה לתחיה. ריח אחר נישא באוויר, ריח של אדמה לחה ופרחים, העצים חוזרים לחיים והכול נצבע מחדש. בעלי החנויות בשכונה החליטו להשאיר את תריסי הברזל מוגפים בעת הטכס הדתי, ראש העיר לא הכריז על אבל, אך דיבר באריכות במסיבת עיתונאים. סיפור מושלם לתוכניות אחר הצהרים בטלוויזיה. עשרות עיתונאים ממתינים בפינות הרחוב, מישהו ניסה לחצות את הסרט שמתחה המשטרה כדי לראיין את האנשים בשורה הראשונה, מצלמות הטלוויזיה עוקבות מקרוב אחר האירוע, הן אוספות חומרים למהדורות החדשות של הערב.

 המנהלת צועדת בראש משלחת בית הספר, פניה מוסטים הצדה בהבעה רצינית של מי שיודע להיות במוקד תשומת הלב. מאחוריה המורה לצרפתית, שבזכותו קראתי את הנסיך הקטן ואת שירת רמבו, המורה שאהב לשמוע את הריש שלי, והמורה לאיטלקית שמעולם לא חיבב אותי ואף פעם לא נתן לי יותר משש על החיבורים ובבחינות. כמובן שגם כל האחרים נמצאים שם. יש כאלו שרק הפנים שלהם מוכרים לי, אבל יש כאלו שאני מכיר מאז שהייתי ילד: נמצאת שם למשל בעלת המאפיה, שתמיד היתה נחמדה אלי ומעולם לא סיפרה לאמי שאני עובר אצלה לפני בית הספר וקונה בריושים ולחמניות. השרת שהגן עלי יותר מפעם אחת, הנערות מנבחרת הכדורעף, ועוד הרבה, המון אנשים אחרים. כולם צועדים בטור, מבועתים, עם נר ביד. אילו הייתי מחליט להגיח עכשיו, אחרי חודשים של היעדרות, אולי היו כולם מתאבנים. או שאולי לא היה אכפת לאף אחד. אני לא חושב שהם באמת מרגישים בחסרוני.

 גם חברי לכיתה והוריהם נמצאים כאן.

 ג'וליו מביט סביב מוטרד, הוא מרכיב משקפיים כהים, על פניו הבעה מתוחה והטיק העצבני בשפה העליונה שתוקף אותו כשהוא מפחד. כולם מכנים אותו "הצל" מפני שהוא לא נתפס אף פעם, הוא ערמומי וזריז. הוא השפוט של טוני, זה שעושה את כל העבודה המלוכלכת. אבל היום הוא לא נראה מסוכן במיוחד, הוא נראה לי כמו ילד מבוהל. הוא נשאר צמוד לאמו, מצפה ללטיפה כמעט. היא כמובן לא מבינה, אולי היא חושבת שהבן שלה נסער בגלל מה שקרה. היא משלבת את זרועו בזרועה ומשעינה את ראשו על כתפה. אישה קטנה עם שיער אדמוני יפהפה ועיניים ירוקות. תמונה משפחתית יפה. הייתי רוצה לגשת אליה ולצעוק עליה שהבן שלה לא בחור טוב, הוא טיפוס עלוב, סמרטוט שמוכר סמים עבור טוני, ושהיא לא יודעת כלום על הבחור שהיא מנסה לנחם.

 אבל אני לא אעשה זאת. אני אמשיך להסתתר כאן, ליהנות מההצגה, ולספר לכם מה קרה בקהילה הקטנה הזו של אנשים טובים, אני אספר לכם כל מה שהתרחש מאחורי הדלתות הסגורות שאסור לאיש לפתוח לעולם.

 מכאן אני יכול לראות גם את אנה, היא נראית עצובה באמת. מבטה נעוץ במרקו. המצב ביניהם כבר לא כל כך טוב והיא פוחדת להישאר לבד. אם מרקו יעזוב אותה, שלום ולא להתראות לערבים עם החבורה, לדיסקוטקים שצריך לחרוש קילומטרים בכבישים כדי להגיע אליהם, לאלכוהול, לסמים, למסיבות הפרטיות שאליהן יכולים ללכת רק המגניבים, ומעל הכול, להתראות לכבוד. כי זה הדבר שמשפר את הרגשתה: הקנאה של הנערות האחרות, המבטים מלאי ההתפעלות או מלאי התשוקה של הנערים. אבל אנה לא היתה כזו כשהכרתי אותה. כאילו איבדה פתאום את את התום שאפיין אותה. הילדה הרזה והמתבודדת, הילדה המסורבלת מעט שעזרה לי להכין שיעורים, הפכה לנערה מפוכחת וקרה שמשתדלת להיראות כמו מישהי שאיננה היא באמת.

 בעבר היא הצליחה לראות מעבר להופעה החיצונית שלי, היא תיקנה את השגיאות שלי בחיוכים לבבים, סיפרנו זה לזה בדיחות מטופשות על המורה למתמטיקה ואז אמא שלי היתה מביאה לנו ארוחה קלה. זה היה הרגע היחיד שבו לא אכלתי, אולי מבושה, אולי מהפחד לעשות את הדבר הלא נכון, להתלכלך כמו תמיד, לעשות מעצמי אידיוט. היא אכלה ואחר כך חייכה במבוכה, לפעמים דיברה אלי בפה מלא ושוב צחקנו. היא גרמה לי להרגיש נורמלי. אבל כולנו היינו קטנים יותר, רק סיימנו את החטיבה. אחר כך התחילה אנה להשתנות. נפגשתי איתה פחות ופחות ולא ידעתי מה לענות לשאלותיה של אמי: "למה אנה לא מגיעה יותר? רבתם?"

 כשאמא הבינה שאנה לא תבוא לבקר אותי יותר היא הפסיקה לשאול, היא אמרה לי: "אנה התבגרה," ולא חזרה לדון בנושא יותר.

[ פתיחה של רומאן, כאן רשומת הבקורת]

אם ובן – לוקה קנלי

הספור "אם ובן" לקוח מתוך קובץ הסיפורים "כי המכשולים צריכים לבוא". הספר נתלה באילנות גבוהים: הכותרת לקוחה מתוך הברית החדשה[1], האפיגרף  מצטט את המינגווי, הכריכה מכריזה "בסט סלר" (באנגלית), והסופר רב פעלים – מרצה לספרות לטינית שפרסם עשרות ספרים: מחקרים אקדמיים, פרוזה ושירה. אבל משהו לא עובד.

ננסה לבחון את הספור המתורגם. זוהי טרגדיה אורבאנית זעירה: המספר מביא את סיפורם של אם ובן מתבגר אשר מותו הפתאומי של האב הוביל אותם לטירוף. המספר נתקל באם ובן משוטטים ברחובות רומא, האם מלאת החיים גוררת אחריה את הבן הכבוי. המספר מניח שהבן מפגר והאם מטפלת בו במסירות. כעבור שנים מתברר לו שהמציאות שונה מאד מהספור שטווה בדמיונו: לאחר מות האב סירבה האלמנה להשלים עם גזרת הגורל, אך את המרד היא הפנתה כלפי עצמה, וכלפי הבן. האם בודדה את שניהם בדירה מוזנחת שבה אגרה את צוֹאתה הממוינת. הספור מחריד ומתכתב עם לא מעט יצירות מופת שהציגו ריטואל אֶבֶל חריג על מות אדם קרוב ונורמאליות שמסתירה טירוף. על קצה המזלג אפשר למנות את "ורד לאמילי" של וילאם פוקנר בו הבת רוצחת ומסתירה במשך עשורים את גופת הארוס שרק הריח רמז עליה; עמוס עוז מספר ב"ספור על אהבה וחושך" כיצד לאחר מות האם שקעו אביו והוא בהזנחה ולכלוך מכוונים, מתוך התרסה נואשת; ב-"כזב וכישוף" של אלזה מורנטה, לאחר מותו הפתאומי של האב (בנפילה מרכבת) שוקעת האם בהזיות ומתה תוך ימים ספורים והבת מנתקת קשר עם העולם החיצון. התמות שבהן עוסק הסיפור מוכרות וחשובות: שבריריות האושר והשפיות, בדידות וניכור בכרך, יחסים אובססיביים במשפחה. הסיפור של קנלי מזעזע, מבעית, דוחה – אך גם צפוי. הקורא בן המאה העשרים ואחת רגיל לזוועות. הזוועה היא נקודת פתיחה נוחה בכדי לסדוק את אדישות הקורא, אבל כאן היא נשארת רק נקודת פתיחה, קנלי אינו מתקדם הלאה. הסיפור בונה מתח, אך זהו מתח צפוי, כבר בקריאה ראשונה ברור שמשהו עומד להתגלות ולכן הגילוי, דוחה ככל שיהיה, אינו מפתיע, ומכיוון שהסיפור אינו ממשיך משם לתובנות עמוקות יותר – הוא מאכזב. סיפור המסגרת, על הנער הכפייתי קשור באופן רופף בלבד לספור הראשי, והמספר אינו משתמש בו ואינו חוזר אליו בהמשך ולכן גם הוא נשאר תלוש ולא מעניין.

למרבה האכזבה סיפור זה אינו שונה מסיפורים אחרים בקובץ. דוגמאות אחדות: בחור מתבודד שמוצא את מקומו בחנות חיות עד שמתברר שהחנות משמשת כהסוואה למגדלי סמים, שרברב תמים שמתחתן עם זונה ומתאבד לאחר שבתם המשותפת טובעת, גבר שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי ואינו מצליח לצור קשר עם משפחתו. כל אחת מהעלילות הטרגיות הללו יכולה היתה להתפתח ליצירה אנושית מרתקת, אך קנלי בוחר להיצמד לדיווח שטחי ומנוכר שאינו מצליח לגעת בקורא, או במקרה זה בקוראת. הסיפורים נקראים כמו אותה כרוניקה מעיתון שהוא מזכיר: מסקרנים אך ולא משאירים משקע, כך בקוראת אחת  לפחות.

על הסופר ויצירתו

לוקה קנלי הוא סופר יליד 1925. הוא לימד היסטוריה רומית באוניברסיטת פיזה ומאז 1981 מקדיש את זמנו לתרגום מלטינית וכתיבה. הספר "Che gli scandali avvengano"  ממנו לקוח הסיפור יצא לאור בשנת 2006 בהוצאת בומפיאני.

 אם ובן – לוקה קנלי – תרגום 


[1] "Che gli scandali avvengano" מתי, יח 7, הברית החדשה בתרגום פראנץ דעליטש

 

אם ובן – לוקה קנלי – תרגום

Madre e figlio (da Che gli scandali avvengano) / Luca Canali

בנדטו, איטלו ואני חצינו את טיילת ריפטה. בנדטו צעד בחופזה לפגישה של סדנת האומנות ואני ניצלתי את ההזדמנות לצעידת ערבית קלה, איטלו רצה לדבר על הבן שלו, בן שבע-עשרה טיפוסי, טורדני כפייתי. הוא כבר היה בבית משוגעים, אמר איטלו, והם שחררו אותו עם האבחנה הזו.

לפני שנים רבות הייתי, למרבה הצער, נביא מוצלח. כשהביא עמו איטלו את הקטן לסדנה של בנדטו, מקום אליו באתי להתבטל לעיתים קרובות, התחיל זה ליילל בעת שיחות שלנו ולהוציא צווחות של כלבלב פצוע. לא יכולתי לסבול את זה. "תוציא את הילד לסבוב, איטלו, אתה לא שומע שהוא קורע את עור התוף. "רופא צריך לראות אותו," אמרתי. "אלו גחמות", ענה לי איטלו, אבל לקח אותו משם.

"אתה צדקת, לוקה, זוכר? מצבו רע עכשיו. אבל הוא לא רוצה לחזור לבית החולים, הוא אומר שהם עושים לו אמבטיות קרות והאחים מכים אותו." סיכם.

"תקשיב לוקה מבין בזה" הוסיף בנדטו ממהר ועוד יותר מפוזר בגלל הפגישה שלו.

"מה אתה אומר על זה לוקה? לפעמים הוא בוכה, שואל אותי, אבא, למה אני חייב להיתקע עם המחשבה הזו? הטקסים האלו שאני עושה, אני לא רוצה לעשות אותם, למה אני עושה אותם? מי מכריח אותי? ככה הוא מדבר הבחור. לוקה, כשאני רוחץ אותו, אני רואה, הוא נראה כמו פסל, אדוניס, יפה, מוצק. איך יתכן שכל כך רע לו, בחור בריא כמוהו?"

" תקשיב לוקה מבין בזה", התעקש בנדטו באוזני איטלו שעיכב אותו.

"נסה עוד פעם", אמרתי. ידעתי שזה לא עוזר כלל לכפייתיים, חוויתי זאת על בשרי, אבל משהו הייתי חייב להגיד: "ואם גם הפעם זה שוב יחמיר, איטלו, אתה צריך לקבל אותו כמו שהוא."

"אתה צודק, לוקה. אני אנסה עוד פעם, אחר כך אני אקבל אותו כמו שהוא. אלוהים יעזור לנו, כמו שאומרים". על סף דמעות הופיע על פניו חיוך אווילי, כמו איזו לקות שעברה לבן.

יום אחד פגשתי את הבן. היה זה בקיץ, על ראשו היה כובע מרוט מבד לבן, עיניו מוסתרות מאחורי משקפיים, אולם על השפתיים חיוך אווילי, כזה בדיוק; הוא טלטל קצובות את הראש הלוך ושוב, ימינה ושמאלה, ללא מטרה. היתה לו ביד חכת דייג, האנשים הסתובבו כדי להביט בו. אני הסתלקתי מייד.

איני יודע למה, אולי בגלל קרבה מקרית בין המקומות, קשרתי בדמיוני בין מראה זה ומאורע אחר, מהעבר הרחוק יותר, קשה יותר, שמזה זמן רב רודף אחרי בניגוד לרצוני.

מאז נעורי, כשבקרתי במסעדות הצנועות שבמרכז, תמיד כשהורי נעדרו, נצבט ליבי כל פעם שפגשתי, באותה מסעדה או ברחוב, אשה מזדקנת בבגדי אבל, אך בפנים שופעות חיים, לא גבוהה, מבט וצעדים נמרצים, ברק של עליזות הזויה בעיניים. בזרועה היה אחוז נער קודר למראה, פנים דהויים, כתפיים כפופות, כומתה שחורה, מעיל גשם משעוונית כחולה. הוא נראה מפגר, או כמי שנמלט בעור שיניו ממהלומות נמרצות שהותירו אותו המום ובעל נפש חצויה. "הנה אם אומללה ובן מטומטם," חשבתי.

התבגרנו במקביל. אך הוא לא התבגר. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נראה באותו הגיל, עם אותה הבעה כאובה ותלושה, מושפלת, מחוץ לעולם, אותה כומתה, אותו מעיל גשם כחול. אם התפתח בו משהו היו אלו האובדן והריחוק. בהליכתו נלפת יותר ויותר לזרועה של אמו הבלתי משתנה, בפנים סמוקות ולוהטות, וזיק מטורף בעיניים המתרוצצות.

פגשתי אותם פעם או פעמיים בשנה, לעיתים כלל לא וכעבור מספר שנים פגישה מחודשת, אותן דמויות ממש. הסימן היחיד שהצביע על הפיכתו לגבר, אם היה כזה, היתה פלומה שחורה מסביב לשפתיים, על רקע פנים חלקים, אפרוריים.

לעיתים הסתבכה הפגישה בגלל נוכחות אחרת. האם נהנתה מחברתו של מישהו, תמיד בתחומי המרובע שבין המדרגות הספרדיות – לרגו גולדוני – רחוב קורסו – רחוב ריפטה, כשהמוקד ברחוב ויטוריה. היא דברה בשטף, במהירות, עם בן שיחה סבלני כלשהו.

במשך שיחות אלו, לא עזב הבן את זרועה של האם, אולם פנה לכיוון אחר, הגוף, הפנים, המבט. נראה שלעולם אינו מבחין במה שמולו, כאילו היה מבועת מהריקנות שמצא בתוך עצמו.

עתה בכל מפגש, מעבר להתרגשות הישנה, התנסיתי בסקרנות עצומה, מעיין משיכה חולנית. רציתי גם אני להיות בן שיחה של האשה בשחור נצחי, שנראית תמיד בסימביוזה אוהבת עם הבן. אולי הייתי מצליח לחשוף משהו מהסיפור שלהם.

היבט משמעותי של אותו חיבור בלתי מסיס, פרט שקודם לכן תמיד חמק ממני, היתה הדממה ששררה ביניהם בהיותם לבדם. אני זוכר שפגשתי אותם כעשר פעמים בכל אותן שנים, אך מעולם לא ראיתי אותם מדברים בינן לבין עצמם, מחליפים ולו מלה אחת ביניהם. היא נראתה אם חזקה שנכנעה לגורלה, ניכר בה שהיא מעוטת הכנסה ושחיה רק למען בן עגמומי זה.

איני זוכר כיצד נודע לי שהאם ממשפחה טובה, אלמנה של מהנדס רכבות, וששיחותיה מלאות החיים נסבו תמיד על זיכרונותיה מחיים שלווים ומאושרים לצד בעלה המכובד, עם ילד ערני ונבון שמובטח לו עתיד מבריק אף יותר משל האב. ואז מות הבעל, התמוטטות המשפחה, במיוחד הבן המתבגר  אשר אובדן האב כמו מחץ אותו, הוא התכנס בעצמו, תלוי לגמרי בחיבה האימהית, מנותק מהעולם, נתמך כמעט רק בזרוע נשית אך חזקה זו שאליה נצמד כאל הקשר האחרון עם החיים.

את זה ידעתי. אלו היו הנושאים היחידים של השיחות הארוכות והאקראיות של האישה.

הם לא בישלו, אכלו תמיד במסעדה פשוטה, כל היום שוטטו, האשה הביטה סביבה באותם מצמוצים חסרי פשר של עיניים קרועות לרווחה, הבן כפוף יותר  ויותר, עם מטריה נצחית תלויה מהזרוע הימנית והיד שקועה בכיס המעיל האטום. אולם חשתי שחוליה מסובכת חסרה בשלשלת הפשוטה לכאורה שמאחדת אותם.

עד שיום אחד קראתי במקרה ידיעה בעיתון שהסעירה את רוחי. הדיירים בבית דירות ברחוב ויטוריה פנו כולם ביחד לתחנת המשטרה האזורית בהצהירם על מצב בלתי נסבל: מתוך דירה שנטושה במשך כל היום כמעט, בקעה צחנה בלתי נסבלת שהלכה וגברה. המשטרה פרצה לדירה ומצאה עצמה מול מחזה בלתי יאומן ונורא: חדרים עזובים לגמרי, זוהמה מכל עבר, מיטות שלא הוצעו מזה עידנים והררי שקיות אשפה מלאות בצואת אדם, חלקן ישנות ושרופות ואחרות הרבה יותר טריות ומסריחות, אך כולן ממוינות בדייקנות עם תוויות נייר הנושאות את התאריך והשעה של היציאה.

דירה זו היתה ברשותה של הגברת X, אלמנה של מהנדס רכבות ובנה. שניהם. קפצתי בכסא.

תחילה נעצרו האם והבן, לאחר מכן הוכנסו לבית חולים פסיכיאטרי. הדירה רוקנה, חוטאה – היו מעורבים בכך משרד הבריאות, הצלב האדום, צוות מומחים של חברת הניקיון העירונית, הכבאים – ואז נאטמה.

היוצרת וההוגה של הר הדומן הזה, המוח החולה האמיתי של הזוג היה מוחה של האם, הבן גדל בבדידות כפויה, בהערצה חילונית לאב המנוח, בתוך ערבוביה וזוהמה שנועדו להתריס כנגד העולם, כאוס נקמני מול הסדר הטבעי ששסע את חייו של אדם שהיה הציר המרכזי של המשפחה הקטנה. אבל עד שכאוס הצואה לא הביא לחורבן מוחלט של כושר השיפוט, כל חבילה הוצבה על פי סדר גלוי וממוספר. טירוף אחד שמנסה לשווא להתגונן מפני הטירוף האחר. רעיה זו שלא ידעה כיצד לוותר על הבעל, לא רצתה לוותר במקומו על הבן, החליטה להזין את יציר מעיה בכסף המועט של הפנסיה, ולפרוש מהעולם לצידו, אך לא לתקשר איתו, מאששת בכך את עצם הזרות האימהית שבתקשורת ייחודית עם רוח הרפאים של הנישואים.

שכחתי את הידיעה, את גיבורי העליבות הזו, חמלה שנובעת מכתבה.

אחר צהריים אחד חציתי את רחוב אולימפיה לכיוון רחוב קסלטו, שבו ביתי. נעצרתי, יחד עם עוד מכונית ברמזור אדום של פיאצה בל רספירו.

ברגעים קצרים אלו של הפוגה נדמה היה לי שהבחנתי בדמות מוכרת בקצה וילה פמפילי. היה זה בנה של האלמנה, בפעם הראשונה שראיתי אותו לבדו. הוא עבר בין חוטי הברזל של הגדר, התנודד אך לא נפל, הלך כאחוז סחרחורת. הוא הסתכל סביב כאבוד, עדיין בכובע כהה, אבל כבר לא כומתה, במעיל עונת מעבר באפור בהיר. פניו החיוורים מגולחים למשעי, עיניו מפלבלות באור העז שלפני השקיעה, אך מסתכלות סביב, לא נעוצות בריק כמו בעבר. העולם עדיין הטיל עליו אימה, אך חדר לשדה הראיה שלו.

לא הספקתי לראות יותר מכך, או לתהות עוד. האור התחלף לירוק ועזבתי בתוך טור המכוניות. מחשבה אחרונה יחידה: האדם הזה חופשי עכשיו, גם אם הוא מסומן לכל ימי חייו בשעבוד הישן, הוא אדון לחייו ולמותו. לא שאלתי את עצמי היכן הוא חי, כיצד הוא מצליח להעביר את ימיו ללא האם הרודנית ונואשת, אולי מתה, אולי היא ממשיכה לחיות בבית חולים את האהבות המטורפות שרדופות בשנאת הנורמאליות האנושית.

תרגום – שירלי פינצי לב

אם ובן – לוקה קנלי – בקורת

מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו

רשומה זו מנסה להעמיד את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" מול סיפור אחר של פירנדלו: "הנפטרת והחיה"[1]. ב-"הנפטרת והחיה" מוצא  עצמו הגיבור, דייג כפרי, נשוי לשתי נשים לאחר שאשתו הראשונה אבדה בים והוא נשא את אחותה הצעירה אשר התגוררה עמם, מתוך כוונה לשמור על שמה הטוב וכדי שתהיה אם חורגת לבנו הקטן. לאחר שלוש שנים חוזרת במפתיע האשה הראשונה, כאשר האשה השנייה כבר הרה, וכל הכפר מתגודד סביבם בצפייה לדרמה. הפתרון פשוט: הוא נשאר נשוי לשתי האחיות המסורות זו לזו, שוכר דירונת נוספת, ומחלק ביניהן לסירוגין את זמנו על החוף, פעם עם זו ופעם עם זו. הפתרון האידילי הזה, שמנקר את עיני הכפריים, נתקל במכשול בירוקראטי מגוחך: כיצד לרשום כבנים חוקיים תינוקות שנולדים כל חמישה חודשים?

"הנפטרת והחיה" הוא תמונת מראה של "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה": בשניהם מתה ושבה לחיים (לכאורה) האשה הראשונה, בשניהם הגבר נלכד במצב בלתי אפשרי בין שתי נשים ומנסה למצוא פתרון שיהיה בו צדק וחסד כלפי כולם. נדמה שהכותרת "הנפטרת והחיה" יכולה היתה להתאים להפליא גם ל-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה", אילו לא השתמש בה פירנדלו חמש שנים קודם לכן. שני הסיפורים דנים בנישואים כפולים ומדומים. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" הגבר נשוי בדמיונו לשתי נשים – הוא טוען שהאישה שלצידו היא אשתו השנייה אך באותה עת מתנהג כלפי חוץ כאילו היא אשתו הראשונה. ב-"הנפטרת והחיה" טוען הדייג שעבירת הביגמיה הגלויה לעין היא בעצם מדומה: הוא נישא באופן חוקי לכל אחת מהנשים ולכן כל אחד מנישואים אלו תקף ומקודש בפני עצמו. בשני הסיפורים המציאות הינה חד משמעית, ברור וגלוי לכל עם מי חי הגבר, בין עם מדובר באישה אחת או שתיים, הפרשנות היא זו שמהווה מחלוקת: האם זו האשה הראשונה או השנייה? האם הדייג מבצע חטא כבד או חסד וצדק? בשני המקרים משמשת הכפילות את פירנדלו בכדי להציף שאלות פילוסופיות, פעם בתחום ההכרה ופעם בתחום המוסר. גם הדרך הנרטיבית היא למעשה אותה הדרך: פירנדלו יוצר מצב ללא מוצא, ובכך דוחק את הדמויות ואת הקורא למלכוד מושלם: אין דרך להכריע בין הגרסאות של מרת פרולה ומר פונצה, אין דרך להישאר נשוי לאשה אחת בלבד מבלי לעשות עוול נורא לאחותה.

המציאות החברתית העולה מן הספורים היא עוד נקודה שכדאי להתעכב עליה, למרות שאינה ייחודית לסיפורים אלו דווקא, הסיפורים מצטרפים לרוב יצירתו של פירנדלו המעוגנת היטב באיטליה, ובמיוחד סיציליה, של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. החברה הכפרית דחוסה ולוחצת, ההפרדה בין תחום הפרט לתחום הכלל – אינה קיימת. ב-"מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" טוען המספר לזכותה של העיירה להסבר הגיוני והעדרו מאיים על כל התושבים, גם כאשר מדובר בזהותה של אשה הכלואה בביתה ואינה לוקחת כל חלק בחיי העיירה. ב-"הנפטרת והחיה" כאשר חוזרת המתה המדומה ממתין הכפר כולו לדייג כדי לבחון את תגובתו וגם הדייג עצמו, שבוחר לבסוף בפתרון פורץ גבולות, משאיר את דלת הבקתה פתוחה כל הלילה – מכיוון שברור לו שהוא מחויב במראית עין של מהוגנות כלפי הכפר. עוד נושא שעולה מן הסיפורים הוא מרכזיותה של המשפחה בתרבות האיטלקית. השערורייה שמציתה את דמיונו של הכפר ומבאישה את ריחו של מר פונזה היא העובדה שהאם והבת אינן מתגוררות באותו בית. זוהי הנורמה החברתית החד-משמעית וגם אם החמימות הרבה שמפגין החתן כלפי חמותו חריגה, המחויבות שלו כלפיה אינה מוטלת בספק. איטליה של ימינו נחשבת למדינה המובילה באירופה בחשיבות המיוחסת בה לקשרי משפחה. המשפחה היא עדיין המרכז הכלכלי של רוב האיטלקיים ותופעת ה"במבוצ'וני", הבנים שממשיכים לגור עם אמא גם מעבר לגיל שלושים, היא נושא לפולמוס ציבורי. למרות שנוטים להפנות אצבע מאשימה למצב הכלכלי, הסיפור מעיד עד כמה עמוקים השורשים התרבותיים של הבחירות של צעירים בני זמנינו. ניסיון לקרוא את הסיפורים מתוך הסתכלות פמיניסטית מסמר שיער: טבעי שגבר קנאי יכלא את אשתו; טבעי שהיא ואמה יהיו מאושרות מכך, כל עוד הוא אוהב אותה; ברור שלאשה ברשות בעלה אין קול ואין דמות, היא תגיד את מה שהוא מצפה ממנה; ברור שהאחיות תעדפנה לחלוק גבר ולא להישאר ללא גבר. חשוב להדגיש שבמקומות אחרים ניתן למצוא אצל פירנדלו רגישות לדיכוי האישה[2], אולם בסיפורים אלו דיכוי הנשים מתקבל כמובן מאליו.

שני הסיפורים כתובים בטון קליל, הומוריסטי לפעמים, אבל נוגעים בשאלות הגדולות שמאפיינות את כלל יצירתו של פירנדלו: זהות, אמת ובדיה, מוסר וצדק.

על הסופר ויצירתו

לואיג'י פירנדלו, סופר ומחזאי, אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, זכה בפרס נובל בשנת 1934. את הסיפור "מרת פרולה ומר פונצה, חתנה" עיבד בשלב מאוחר יותר להצגת תיאטרון אשר תורגמה לעברית ע"י לאה גולדברג תחת הכותרת: "כל אדם והאמת שלו, הרי זה כך, אם כך אתם סבורים!". בימים אלו מוצג בתיאטרון גשר מחזהו "שש דמויות מחפשות מחבר".

 מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג'י פירנדלו – תרגום


[1] בתוך הקובץ "יסורי אדם", תרגום מנחם הרטום, הוצאת הספריה הישראלית, 1952

[2] כך למשל בסיפור "המסע" ניתן לזהות נימה ביקורתית באופן שבו מתאר פירנדלו את התייחסות החברה לאלמנות "אורח החיים המחמיר.. אך כפסע היה בינו לבין חיוב הנשים.. לרדת אל בור הקבר בעקבות בעליהן המתים." (בתוך הקובץ "סיפורי מסכות" בתרגומו של  גאיו שילוני, הוצאת כרמל, 2004, עמ' 192).