ארכיון קטגוריה: תרגום

על צביעות והפלות, קטע מתוך "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו

לאור גל החקיקה השמרנית נגד הפלות בארה"ב ולכבוד מצעד השרמוטות שנערך הבוקר בת"א, עמוד אחד מהרומן "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו, הוצאת כתר, בתרגומי ובעריכת דניס הרן בן-דור.

רקע: הדוברת היא סטודנטית צרפתית באוניברסיטה קתולית, שנכנסה להריון כתוצאה מאונס. ג'וזף הוא היועץ מטעם האוניברסיטה.


 

לא היו לי ספקות: אני לא אלד את התינוק. יצרתי כבר קשר עם המרפאה לגבי ההליך הרפואי. הכרתי כבר מונחים צורמים לאוזן: גרידה, מפשק. לא מתקבל על הדעת ללדת אותו. זה ישנה את חיי לנצח. ישבש אותם. רק לחשוב איך ייראו הלימודים עם בטן. ללכת לשיעורים עם טיולון. ההורים שלי יהיו בהלם בהתחלה, אבל ללא ספק יתמכו בי. זה יהיה קשה כלכלית אבל לא בלתי אפשרי.

החלטתי להפיל, למרות דבריו של ג'וזף. אמרתי לעצמי בהיגיון שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אני צריכה לחיות עם החלק האחר בתוכי שאומר לי להירגע, שהכול יסתדר יום אחד. שיהיו לי חיים נהדרים, למרות הכול, ושיום אחד גם האחרים יבינו.

"מי הם האחרים בכלל?" שאלתי את עצמי.
"איזה מין אחרים?"
"אין אף אחד חוץ ממני ומהתינוק שיש לי בבטן," אמרתי לעצמי.

שאלתי את ג'וזף מה הוא היה עושה במקומי.
"אני לא יודע," ענה לי.
"מה אומרת הכנסייה שלך בעניין? היא אומרת שאני רוצחת אם אני לא יולדת את התינוק, נכון ג'וזף?" דחקתי בו בקשיחות. שלא בצדק.
הוצאתי מהילקוט ערמת דפים שהדפסתי יום קודם. מכתב של יוחנן פאולוס השני הפונה לקורבנות הטיהור האתני בבוסניה.
"אל תפילו, אמר המנהיג הקודם שלך," צעקתי על ג'וזף לאחר שהשלכתי את הדפים על השולחן. "אבל לו ולמחליף שלו קל לחרוץ משפט, הם לא עברו אונס. מה הם יכולים לדעת, הם, על מה שאישה מרגישה ברגעים כאלה?"
הראיתי לו דף שהדגשתי בו את דברי האפיפיור הזקן.
ג'וזף קרא בקול רם: "הברואים החדשים הללו הם בני צלם האלוהים, עלינו לקבל ולאהוב אותם כמו את כל החברים במשפחת האדם. לא הם התוקפים. הבנים שלכן אינם אחראים לאלימות ולהשפלה שחוויתן."
"יפה, ג'וזף. יפה. לנזירות שנאנסו במנזר של בַּניָיה לוּקָה ניתנה אפשרות להפיל. להן כן. שלא כמו לשאר שלושת אלפים הנשים הבוסניות שהיו קורבנות אונס. איך זה ייתכן, ג'וזף? איך?"

akrissa(1)

טיול ברומא בעקבות קקינה

לפני שנה יצא בסדרת פטיט של תשע נשמות הספר "טוהר המידות של קקינה", נובלה חמודה מאת מטילדה סראו. קקינה היא בת דמותה התמימה ונטולת היומרות של מדאם בובארי, וככזאת היא מעוררת חיוך וצביטה בלב. עלילת הנובלה מתרחשת בשבוע אחד ובשטח של פחות מקילומטר מרובע אחד. אני עכשיו ברומא, ולמעשה גרה בתחומי אותו קילומטר מרובע, לכן החלטתי לצאת למסע מצולם בעקבות קקינה, לראות איך נראים אותם רחובות כיום, כעבור 135 שנה (הנובלה התפרסמה לראשונה ב-1884).

קקינה מתגוררת ברחוב בופלו, המרקיז מתגורר ברחוב סנטי אפוסטולי, פחות מקילומטר הליכה, המסלול הפשוט הזה מטיל עליה אימה:

"בסופו של דבר, מה המרחק מרחוב בופלו עד רחוב סנטי אפוסטולי? אולי עשר דקות ברגל. לא, יותר, אולי שתים-עשרה. אפשר ללכת מבופלו לסנטי אפוסטולי בדרך קיצור, בקטעים קצרים: עולים בנָזָרֵנוֹ, יורדים ברחוב סטַמפֶּרִיָה, עוברים ליד מזרקת טרווי, נכנסים לסמטת סן וינצ'נצו ואנסטסיו, ואז עוד קצת באומיליטה ל'ארקטו ומיד מגיעים לסנטי אפוסטולי. אולי רבע שעה אם הולכים לאט כדי לא למשוך מבטים." (עמ' 50)

מפה מסומנת

המסלול מביתה של קקינה אל המרקיז

זהו רחוב בופלו כפי שהוא נראה כיום:

האתגר הראשון שלי היה לאתר את הבית של קקינה. "בחוץ, כשפנתה שוב לרחוב נזרנו, הביטה לעבר חלון הבית: סוזנה עמדה צמודה אליו וצפתה בה. אלוהים אדירים! חשבה קֵקינה, היא ראתה כעת שלא פניתי לסנט אנדראה אלא המשכתי הלאה."  (עמ' 76). אפשר לראות מהחלון את הפניה לנזרנו או לסנט אנדראה רק מהבית הפינתי. והרי הסלפי שלי על רקע הבית המשוער של קקינה, כיום מלון בוטיק מעבר לאפשרויות שלי ושלה.

אני והבית של קקינה

הבית של קקינה, הספר ואמתכם

"הולכת לאט-לאט, מביטה בחנויות, במגדניית פזולי ברחוב סטמפריה, בחנות כלי הכתיבה בכיכר טרווי, ביונים שמתעופפות בראש המזרקה." לצערי לא מצאתי כבר זכר למגדנייה, ובכיכר טרווי אין כבר חנות כלי כתיבה, אלא בעיקר גלידריות והמוני תיירים מהבוקר עד הערב, אבל בכל זאת איך אפשר לא לצלם אותה מהזווית שקקינה ראתה אותה במסלולה?

טרווי מהזווית של קקינה

""לאן את הולכת?" אומר קול מוכר. זו היתה איזולינה: היא עמדה לפני בית הבירה של "תיאטרון קוורינו", שעונה על חבית עץ, בלבוש עלוב, מעיל ישן וכפפות מוטלאות." (עמ' 77) תיאטרון קוורינו עומד על מכונו ופעיל עד היום, מבנה מרשים, שהתקשיתי לקלוט את כולו בתמונה. בקומת הקרקע, במקום בית בירה עלוב, יש בית קפה מצוחצח ותרבותי, גדוש במדפי ספרים.

אבל היעד של קקינה נמצא עוד שני רחובות הלאה, ברחוב סנט אפוסטולי המפואר. המרקיז מתגאה בכך שדירתו סמוכה לארמון אוֹדֶסקַלקי, ובצדק. מדובר בארמון מרשים מהמאה השבע עשרה שחולש על הכיכר.

ארמון אוֹדֶסקַלקי 1

ארמון אודסקלקי

קצת התקשיתי לזהות בוודאות את הבית של המרקיז (ואולי גם אי אפשר, בכל זאת, מדובר ביצירה ספרותית, לא היסטורית), אבל יש לבית שער כניסה מרשים ושוער מעורר אימה: "על הסף עמד השוער, חוסם חצי מהכניסה, שעון על הקיר, אדם גבוה ושמן שפניו גסים, מזוקן ומשופם, צעיף צמר אדום כרוך לצווארו וכובע מצחייה, נטוי במקצת לראשו. הוא עישן מקטרת והביט באוויר." (עמ' 82). צילמתי את שער הכניסה של אחד הבתים הסמוכים לארמון, בחדר קטן בכניסה ישב גם היום שוער, זקן חביב שהיה שקוע בקריאת עיתון, ניסיתי לצלם אותו בלי להפריע.

הקריסה – ג'ובאני קוקו

אמא סיפרה לי כל פרט מהמסע. החול היה בכל מקום: על העור, בין העיניים, בעצמות.
          המסע על סיפון הספינה. שלושת אלפים וחמש מאות דולר לראש והבטחה לנחיתה באיטליה.
          דחוסים בבטן האונייה כמו חיות, מאה וחמישים, אולי יותר. מסודרים בשורות של שבעה אנשים ומחולקים לשני טורים, של גברים ושל נשים. בתוך סירה שאורכה לא יותר משלושים מטר, עם חלודה שמציצה מכל מקום: בבטן האונייה, לאורך הדפנות, בדלת אל הסיפון. סירחון הזיעה והצואה מעורב בריח המלח. השפתיים מלוחות מאבק ועשן.
          חמש דקות נשימה על הסיפון, במשמרות, רק בלילה. ואז שוב למטה, לגיהינום בבטן האונייה, עוברים דרך המפלס האמצעי שבו נערמה האספקה עם גוויות העופות והברווזים.
          אמא זכרה היטב את הבכי של אַבַּיוֹמי, אַסַד, סֶקו. הילדים בכו. האמהות התאמצו לחייך.
          בקצה בטן האונייה היתה קבוצה של תוניסאים. "אנחנו פה כדי להשגיח עליכם", איים עליה ברנש בשם סֶגוּן לאחר שהתקרבה. הם החליפו קופסת שימורי מקרלים בקופסת סיגריות. (עמ'45 )

***

לתוניסאים יש עיניים רעות, סיפרה לי אמא. בזמן ההפלגה, ביום השלישי, אישה אחת הרגישה רע.
          זו היתה אישה סנגלית, ומטפחת בצבעים אדום, צהוב וירוק היתה כרוכה על צווארה. נאלצו להעלות אותה למעלה, לסיפון הספינה. האישה הסנגלית בכתה והתפתלה. היה לה חום. היו לה כאבי בטן חזקים.
          כשלקחו את האישה לסיפון, שמרה חברה של האם על הבן, אחמד. אחמד היה צריך להיות בן ארבע לכל היותר, הוא שיחק עם הילדים שלה.
          סוג של מחבואים, בטווח של מטרים ספורים בלבד. אחמד התחבא מאחורי גבו של חאלד, וסֶריניֶה ניסה לירות בו באקדח דמיוני: האגודל והאצבע המורה בזווית ישרה. כולם היו מסנגל.
          הקבוצה מסנגל היתה הגדולה ביותר על הספינה.
          כעבור שעה בערך הם שמעו צרחה.
          אמו של אחמד.
          אחמד זיהה מיד את הקול.
          האישה צרחה ואנשים אחרים צרחו.
          הנשים בבטן האונייה הביטו סביבן. לא היתה זו צרחה של אישה שעומדים לאנוס אותה. זאת היתה צרחה של אדם העומד למות.
          אחד התוניסאים שהיו שקועים במשחק קוביות בעומק האונייה רץ למדרגות. הוא דפק על הדלת שהובילה למפלס העליון.
          מצרי אחד מלמל כמה מילים מהמפלס האמצעי. התוניסאי ענה במשפט חטוף, חד. הדלת נפתחה, והתוניסאי טיפס למפלס העליון. מפתח הדלת נפל לבטן האונייה גוף של תרנגולת חסרת ראש. למטה מיהרו שלושה אנשים להיאבק עליה. (עמ' 55)

La Caduta – Giovanni Cocco

הקריסה פורסם באיטליה בשנת 2013, תורגם ב-2015 אבל יצא לאור בארץ רק לפני חודשים ספורים. למרות רצף צירופי מקרים שהשאיר אותו שלוש שנים במרתפי ההוצאה (נו, על הדיסק הקשיח, אותו הדבר) הוא עדיין אקטואלי. למרבה הצער לפעמים אפילו עוד יותר אקטואלי מאשר ביום בו נכתב, כפי שאפשר לראות מהפסקה המתארת פליטים אפריקנים הנואשים עטיפהלהגיע לאירופה.

הקריסה בנוי כפסיפס של סיפורים אנושיים, שכולם משתלבים זה בזה בסופו של דבר. הוא מביא את הטרגדיות השקופות של האנשים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים. אירועים שהגיעו למהדורות החדשות העולמיות: הוריקאן קתרינה שפגע בניו אורלינס ב-2005, קריסת שוק הנדל"ן בארה"ב ב-2008, הטבח באי ליד אוסלו ב-2011, משבר החוב של יוון שהחל ב-2010, הפיגועים בתחתית של לונדון ב-2005, הלינץ' במועמר קדאפי ב-2011. שיטפונות, פיצוצים, חיסולים ויריות מצטלמים היטב. אבל מה קורה לאנשים הקטנים רגע אחרי האסון? לאם היחידנית שביתה הוצף והביטוח מוצא סעיף קטן שמאפשר לו להתחמק מתשלום? עם מה מתמודד רופא מוסלמי הומוסקסואל בגרמניה? דייג זקן ביוון שהבנק מסרב להלוות לו סכום זעיר כדי לתקן את גג המסעדה שלו? אבל לא רק הקרבנות הברורים מתוארים: גם פקיד שמכר משכנתאות מופרכות וניפח את בועת הנדל"ן או מחבל מתאבד שמתחרט ברגע האחרון.

יש בספר תיאורים קשים, אבל גם רגעים קטנים של חום, הכרת תודה, אהבה ותשוקה.

רומן לגברת מאת פיירסנדרו פלוויצ'יני

Romanzo per signora di Piersandro Pallavicini

חגיגה! כמעט שנתיים לאחר שסיימתי את התרגום יצא השבוע "רומן לגברת" בהוצאת כתר. לפני שאכתוב עליו כמה מילים משלי אתן %d7%a1%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aaלספר לדבר בעד עצמו.

אבל תחילה תודה מיוחדת לדניס הרן–בן-דור, עורכת התרגום שברגישות רבה שיפרה את התרגום והעבודה אתה הייתה הנאה צרופה. וכן ליועץ הסתרים שלי לענייני קנאביס שמסיבות מובנות לא אחשוף אותו כאן, אבל בהיותי סחית שמעולם לא החזיקה אפילו סיגריה ביד, תרומתו מוערכת ביותר.

וטיפונת רקע לקטע המובא כאן: הוא מתרחש בפרק השני. הדובר הוא איטלקי קשיש חולה בטרשת נפוצה המעשן חשיש מטעמים רפואיים (אין קנאביס רפואי חוקי באיטליה) בשירותים של מסעדת יוקרה בניס.


"לא קל לחיות כשאתה יודע שעליך למות," אני אומר בצרפתית. אני יושב על האסלה בשירותים של מסעדת לה קוֹֹקי ושואף את העשן, אני מחזיק אותו בריאות, ואז נושף אותו החוצה וחוזר על המשפט הזה. הקול שלי נעשה נמוך כשאני מעשן. יש לי ספקות לגבי הדקדוק, הצרפתית שלי מימי התיכון. בכל אופן, הקול שלי נמוך והנימה משועממת. הסגנון של ווֹלבק. אב הטיפוס של הסופר הצרפתי הציני והספקן. בין שאיפה לשאיפה הוא לועס את הפילטר של הסיגריה, ואז באותו קול חלול הוא עונה תשובות בנות הברה אחת לשאלות אינסופיות על משמעות החיים. אני לא מת על מה שהוא כותב, יש חלקים שאפשר לצלוח ויש חלקים משעממים כמו מחרוזת תפילות. אבל נימת הדיבור שלו מדהימה.

"לא קל לחיות כשאתה יודע שעליך למות," אני חוזר, כאילו הייתי אני המחבר של החלקיקים האלמנטריים. אני צוחק ללא סיבה, מגלגל בין הלשון והחך את צליל הקלישאה. גם אני יודע שעלי למות, כמו כולם. אז מה? לא ידעתי את זה כבר לפני ארבעים שנה? איזו משמעות יש לידיעה שסביר להניח שמספר השנים עד מותי קטן יותר ממספר השנים שכבר חייתי?

בכל מקרה, למי אכפת? נכון לעכשיו אני עליז, דעתי קלה. אובייקטיבית, התכווצויות השרירים בידיים וברגליים נעלמות בהדרגה כשאני מעשן חשיש. אובייקטיבית, המוות הוא עניין הרבה יותר רחוק לאחר העישון. בינתיים אני יכול ליהנות מהארוחה, מניס, מהערב. אבל אני לא איזה פורק עול, בסדר? אני רוצה להבהיר את זה. התחלתי לעשן אחרי גיל 70. לפני כן לא עישנתי בכלל, אפילו לא סיגריות, וכעת את הדברים האלה שממולאים בחשיש. צינגלה. נו, צינגלה או לא, אני לא פורק עול. וגם לא הולל. אני סתם איש זקן וחולה.

…….

אני שמח ורגוע בבית השימוש של לה קוקי. לפחות עד עכשיו הייתי רגוע. מפני שמישהו נכנס לשירותים. מישהו שוטף את הידיים. סוגר את הברז. ואחר כך מרחרח את האוויר כמו כלב ציד בעקבות פסיון.

"מֶרְד!"

הכלב מסתער על דלת התא שלי ומגרד אותה בחמת זעם.

"בלי חשיש במסעדה שלי! בנאדם: אתה מ-בין? בלי ח-שיש!" הוא צועק בצרפתית.

בלי חשיש, חברים. איך לא. אני ממשיך ליהנות ללא חשש. נשארו לי עוד כמה שאיפות, בהוראת הרופא, למה שאמרֶה את פיו? לפי הקול זה הטיפוס ששירת אותנו במסעדה. המנהל? הבעלים? אלסנדרו, הבן שלי, המליץ לנו על לה קוקי. הוא המליץ גם על מלון אטלנטיק, ארבעה כוכבים, 89 אירו לחדר, מיקום מרכזי וחנייה קרובה. אלכס אומר שהוא מוצא את המלונות ואת המסעדות באינטרנט. מי יודע אם שם הוא גם מוצא את התרופה האלטרנטיבית שלי.

יהיה מה שיהיה, לה קוקי בסדר גמור, האוכל בניס זאת חתיכת משימה. תשעים וחמש מבין מאה מסעדות הן מלכודות תיירים, עגומות ויקרות מחץ, ומגישים בהן מנות מזעזעות של דגים קפואים וירקות מקופסאות שימורים. "מטבח פיוז'ן" כתוב בחוות הדעת של הגולשים על לה קוקי, על פי הבן שלי. מה זה משנה מי הגולשים ומה חוות הדעת שלהם? בכל אופן, הכול טוב. לא קר במסעדה, הכיסאות נוחים, יש מרווחים נוחים בין השולחנות, המוזיקה לא רועשת. אבל הבנאדם שמוק.

"תירגע…" אני אומר בצרפתית, כפי שוולבק היה אומר. אני נותן לו להתייבש מחוץ לדלת. הוא דופק, מרחרח, ופולט ביטויים צרפתיים אותנטיים כמו "מֶרְד" ו"פּוּטָה". אני לא שם זין. כשאני מסיים אני קם, זורק את הבדל לאסלה, ונותן ניעור ביטחון אחרון לאותו סמרטוט עור רך שיש לי במקום בולבול. אני מוריד את המים ורוכס את המכנסיים. אני יוצא בנחת.

לא, אני לא אחד מהצעירים האלה עם החברָה שגודשים את המסעדה, הפרצוף של הטיפוס לא יסולא בפז. הוא לא יודע אם לצחוק או להתנצל. הוא לא יודע אם להגיד שזאת טעות שלו או, "נו, טוב, זה לא רציני". בגיל 73 אם אתה מסופר היטב, מגולח למשעי, לובש סוודר כחול מכופתר ומכנסי צמר גמלים, אפילו אם הידיים רועדות לך, אתה יכול לעשות כל מה שבא לך. אף אחד לא יגיד לעולם מילה לאדון קשיש כמוני. אני פושט את זרועותי ומדבר איטלקית. אני מורה מאוכזב מול תלמיד ששוב נשאר כיתה.

"מה העניין? אי אפשר להשתמש בשירותים בנחת?"

הוא לא יודע לאן להסתכל.

"אפילו בשירותים לא עוזבים אותך בנחת, לאף אחד לא אכפת בן כמה אתה," אני מדקלם, ומניד את ראשי במרירות.

"איפה 'והדרת פני זקן',"  אני ממשיך לדקלם, ומגרד בחדווה קלישאות מתחתית החבית בעודי שוטף ידיים.

"סליחה מסייה. אני מתנצל."

הוא לא סתם מתחרט, הוא שבור. אולי הוא מבין קצת איטלקית או שהספיקה לו הנימה שלי. אני מניח יד על כתפו. מישיר מבט לעיניו. אני צוחק בלי סיבה. תופעות הלוואי של הקנאביס. אני רוכן על אוזנו כאילו כדי לגלות לו סוד.

"ילדי היקר… ויוָוה לָה פראנס! תחי צרפת! ויווה לה ליבֶּרטֶה! תחי החירות!", אני לוחש, כפי שהיה לוחש וולבק.

 

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי – תרגום

L'ultima volta che ho avuto sedici anni –  Marino Buzzi

כל העיירה נמצאת היום ברחוב, צועדת בטור מאחורי רכב הקבורה המוביל סודות ושתיקות עד בית הקברות. אני רואה אותם lultimavoltaמתקדמים, באיטיות, בעיניים מנוכרות ושלוות. יום יפה היום. השמש משתקפת בשמשות המכוניות, החורף כמעט מאחורינו והעיירה קמה לתחיה. ריח אחר נישא באוויר, ריח של אדמה לחה ופרחים, העצים חוזרים לחיים והכול נצבע מחדש. בעלי החנויות בשכונה החליטו להשאיר את תריסי הברזל מוגפים בעת הטכס הדתי, ראש העיר לא הכריז על אבל, אך דיבר באריכות במסיבת עיתונאים. סיפור מושלם לתוכניות אחר הצהרים בטלוויזיה. עשרות עיתונאים ממתינים בפינות הרחוב, מישהו ניסה לחצות את הסרט שמתחה המשטרה כדי לראיין את האנשים בשורה הראשונה, מצלמות הטלוויזיה עוקבות מקרוב אחר האירוע, הן אוספות חומרים למהדורות החדשות של הערב.

 המנהלת צועדת בראש משלחת בית הספר, פניה מוסטים הצדה בהבעה רצינית של מי שיודע להיות במוקד תשומת הלב. מאחוריה המורה לצרפתית, שבזכותו קראתי את הנסיך הקטן ואת שירת רמבו, המורה שאהב לשמוע את הריש שלי, והמורה לאיטלקית שמעולם לא חיבב אותי ואף פעם לא נתן לי יותר משש על החיבורים ובבחינות. כמובן שגם כל האחרים נמצאים שם. יש כאלו שרק הפנים שלהם מוכרים לי, אבל יש כאלו שאני מכיר מאז שהייתי ילד: נמצאת שם למשל בעלת המאפיה, שתמיד היתה נחמדה אלי ומעולם לא סיפרה לאמי שאני עובר אצלה לפני בית הספר וקונה בריושים ולחמניות. השרת שהגן עלי יותר מפעם אחת, הנערות מנבחרת הכדורעף, ועוד הרבה, המון אנשים אחרים. כולם צועדים בטור, מבועתים, עם נר ביד. אילו הייתי מחליט להגיח עכשיו, אחרי חודשים של היעדרות, אולי היו כולם מתאבנים. או שאולי לא היה אכפת לאף אחד. אני לא חושב שהם באמת מרגישים בחסרוני.

 גם חברי לכיתה והוריהם נמצאים כאן.

 ג'וליו מביט סביב מוטרד, הוא מרכיב משקפיים כהים, על פניו הבעה מתוחה והטיק העצבני בשפה העליונה שתוקף אותו כשהוא מפחד. כולם מכנים אותו "הצל" מפני שהוא לא נתפס אף פעם, הוא ערמומי וזריז. הוא השפוט של טוני, זה שעושה את כל העבודה המלוכלכת. אבל היום הוא לא נראה מסוכן במיוחד, הוא נראה לי כמו ילד מבוהל. הוא נשאר צמוד לאמו, מצפה ללטיפה כמעט. היא כמובן לא מבינה, אולי היא חושבת שהבן שלה נסער בגלל מה שקרה. היא משלבת את זרועו בזרועה ומשעינה את ראשו על כתפה. אישה קטנה עם שיער אדמוני יפהפה ועיניים ירוקות. תמונה משפחתית יפה. הייתי רוצה לגשת אליה ולצעוק עליה שהבן שלה לא בחור טוב, הוא טיפוס עלוב, סמרטוט שמוכר סמים עבור טוני, ושהיא לא יודעת כלום על הבחור שהיא מנסה לנחם.

 אבל אני לא אעשה זאת. אני אמשיך להסתתר כאן, ליהנות מההצגה, ולספר לכם מה קרה בקהילה הקטנה הזו של אנשים טובים, אני אספר לכם כל מה שהתרחש מאחורי הדלתות הסגורות שאסור לאיש לפתוח לעולם.

 מכאן אני יכול לראות גם את אנה, היא נראית עצובה באמת. מבטה נעוץ במרקו. המצב ביניהם כבר לא כל כך טוב והיא פוחדת להישאר לבד. אם מרקו יעזוב אותה, שלום ולא להתראות לערבים עם החבורה, לדיסקוטקים שצריך לחרוש קילומטרים בכבישים כדי להגיע אליהם, לאלכוהול, לסמים, למסיבות הפרטיות שאליהן יכולים ללכת רק המגניבים, ומעל הכול, להתראות לכבוד. כי זה הדבר שמשפר את הרגשתה: הקנאה של הנערות האחרות, המבטים מלאי ההתפעלות או מלאי התשוקה של הנערים. אבל אנה לא היתה כזו כשהכרתי אותה. כאילו איבדה פתאום את את התום שאפיין אותה. הילדה הרזה והמתבודדת, הילדה המסורבלת מעט שעזרה לי להכין שיעורים, הפכה לנערה מפוכחת וקרה שמשתדלת להיראות כמו מישהי שאיננה היא באמת.

 בעבר היא הצליחה לראות מעבר להופעה החיצונית שלי, היא תיקנה את השגיאות שלי בחיוכים לבבים, סיפרנו זה לזה בדיחות מטופשות על המורה למתמטיקה ואז אמא שלי היתה מביאה לנו ארוחה קלה. זה היה הרגע היחיד שבו לא אכלתי, אולי מבושה, אולי מהפחד לעשות את הדבר הלא נכון, להתלכלך כמו תמיד, לעשות מעצמי אידיוט. היא אכלה ואחר כך חייכה במבוכה, לפעמים דיברה אלי בפה מלא ושוב צחקנו. היא גרמה לי להרגיש נורמלי. אבל כולנו היינו קטנים יותר, רק סיימנו את החטיבה. אחר כך התחילה אנה להשתנות. נפגשתי איתה פחות ופחות ולא ידעתי מה לענות לשאלותיה של אמי: "למה אנה לא מגיעה יותר? רבתם?"

 כשאמא הבינה שאנה לא תבוא לבקר אותי יותר היא הפסיקה לשאול, היא אמרה לי: "אנה התבגרה," ולא חזרה לדון בנושא יותר.

[ פתיחה של רומאן, כאן רשומת הבקורת]