ארכיון קטגוריה: שונות

מדבר הטטרים, ההצגה

מדבר הטטרים מאת דינו בוצאטי הוא אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית המודרנית. הוא מגולל את סיפור חייו של ג'ובאני דרוגו, קצין צעיר ומבטיח, שמוצב כתפקיד ראשון במצודה נידחת בגבול לא ברור. מקום כל כך נידח שלפעמים נדמה שהוא שייך ליקום אחר. אין אף כפר בסביבה, מעבר לגבול יש רק מדבר, נדרשים ימים של רכיבה כדי להגיע או לצאת ממנה, והקצינים והחיילים שבה מצייתים בכפייתיות למערכת חוקים נוקשה וחסרת היגיון. כשדרוגו מגיע למצודה, הוא נחרד. הוא מבקש מיד העברה. תוך שבועיים. תוך ארבעה חודשים. אחרי שנתיים. בתום קדנציה של ארבע שנים. אבל הוא מתרגל, וכל פעם מושך את בקשת ההעברה. הוא מחכה. למה? לטטרים, למלחמה, לשעתה הגדולה של המצודה. והזמן עובר, בורח, מאיץ ללא הפוגה, ודרוגו ממשיך לחכות להזדקן. בסוף הטטרים אכן מגיעים, אבל לדרוגו זה כבר מאוחר מדי.

כשקראתי את הרומן הזה לראשונה הייתי עדיין מהנדסת, עבדתי במקום נהדר והייתי באמצע תואר שני בספרות. מקום העבודה היה כלוב זהב מפואר, עם חברים אהובים, והמתנה לתנאי פרישה מעולים מעבר לפינה (כלל ה-75 למי שמכיר). ישבתי רגל פה רגל שם, ובעצם הכול היה תקוע. שבת אחת קראתי את מדבר הטטרים והוא נתן לי את הדחיפה לקום ולהתפטר, למרות שעדיין לא סיימתי את התואר, ובכלל לא היה ברור אם אמצא לעצמי מקום כלשהו בעולם הספרות. לכן, בנרטיב הפרטי שלי, מדבר הטטרים הוא הספר ששינה את חיי.

עד כאן ההקדמה שנועדה להסביר למה כשהגעתי לרומא וראיתי שיש הפקה עכשווית של מחזה שמבוסס על הרומן היה לי ברור שאני חיבת לראות אותה. זאת הפקת שוליים במובן המילולי, מוצגת בשכונת מגורים בדרום העיר, שבעה קילומטרים מהמרכז. התיאטרון ממוקם במרתף של בניין מגורים, שטח האולם והבמה ביחד קטן יותר מהסלון בבית שלי (ואין לנו סלון גדול), פחות משלושים מקומות, השירותים (תא אחד) מתפקדים גם בתור הקלעים. שלושה שחקנים ואמש היו חמישה צופים בקהל.

אבל: הפקה מקצועית מושלמת עד הפרט האחרון, מוזיקה, תאורה, הגייה וכמובן משחק. שלושה שחקנים במרחק של פחות משני מטר ממני שמצליחים להעביר את הבדידות, את המרחבים השוממים (האביזר היחיד כמעט הוא גליל קרטון שמתפקד גם בתור משקפת), את טפטוף המים האינסופי – ובעיקר את מנוסת הזמן. הרומן צומצם בתבונה להצגה בת שעה, אמנם נחתכו ממנו סצנות רבות, אבל נותר לבו של הרומן: הפחד לחיות והחיים המוחמצים לשווא.

בחלל כל כך אינטימי התביישתי לכוון את המצלמה, ולכן יש רק תצלום לא ממוקד מתחילת ההצגה. אני מקווה שבכל זאת 20190327_180556הצלחתי להעביר משהו מהיופי, ואולי לשכנע מישהו לקרוא את הרומן, הוא אזל מהשוק מזמן (תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן), אבל שווה לחפש אותו בספריות ולקרוא. יצירת מופת.

להתראות יפיוּפָה – סערת בלה צ'או

לפני כמה חודשים הנוער התחיל להשמיע בבית בקולי קולות שיר מקפיץ באיטלקית, ומיד אחר כך ביקשו מהאמא תרגום סימולטני לעברית. מסתבר שיצא עיבוד חדש לשיר עממי ותיק, שהפך לשיר פרטיזנים בימי מלחמת העולם השנייה, וזוכה לפופולריות עולמית. השבוע סערה איטליה: מסתבר שבכנסיה בבולוניה, במסגרת קונצרט לחג המולד שרה המקהלה את שיר האהבה העממי הזה, ואם אני מבינה נכון, יש מי שזועם על החדרת מסרים פוליטיים לכנסייה.

מכיוון שהשיר חמוד בעיני (ההבנה המוזיקלית שלי מוגבלת ביותר, אנא אל תצלבו אותי) זאת הזדמנות להביא את שלוש הגרסאות ותרגום חופשי ביותר למילים.

להתראות יפיוּפָה
התעוררתי,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
בוקר אחד התעוררתי
ומצאתי את הפולש.

או פרטיזן, קח אותי הרחק,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
או פרטיזן, קח אותי הרחק
אני מרגיש את המוות מתקרב

ואם אמות כפרטיזן,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
ואם אמות כפרטיזן
את חייבת לקבור אותי.

קברי אותי בהרים,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
קברי אותי בהרים
בצל פרח יפה.

והאנשים העוברים שם,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
והאנשים העוברים שם
יגידו לי "איזה פרח יפה."

זה הפרח של הפרטיזן,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
זה הפרח של הפרטיזן
שמת למען החירות.

אז זאת השירה בכנסייה:

דרך אגב, הכומר האחראי כבר התנצל ואמר שהוא "לא ראה את התכנית מראש".

והנה העיבוד העכשווי:

ולמי שרוצה לחזור למקורות, הגרסה הוותיקה:

סרטים איטלקים בפסטיבל חיפה – 2018

השנה מוצגים לא פחות מארבעה עשר סרטים איטלקים בפסטיבל הסרטים בחיפה, אחד עשר מהם חדשים. יבול שיא, המכון האיטלקי לתרבות בחיפה ראוי לכל שבח, ואני לא יודעת איך אעמוד במשימה לראות את כולם, או לפחות את רובם. בינתיים העתקתי הנה את התיאורים בעברית מאתר הפסטיבל וצירפתי טבלת זמנים כדי לנסות להרכיב תכנית (כמעט כל סרט מוקרן פעמיים).

טבלה צבעונית

בדיוק כמו הבן שלי (103 דקות, 2018)
איסמעיל הוא בן לשבט ההזארי – קהילה דוברת פרסית שחיה במרכז אפגניסטאן. בהיותו ילד הוא נמלט ממלחמת האזרחים העקובה מדם ומרדיפות הטליבאן וכיום, כאדם מבוגר, הוא חי באיטליה עם אחיו חסן. כאשר הוא מגלה שאמו אולי עדיין בחיים, חייו של איסמעיל משתנים בן לילה והוא נאלץ להתמודד עם הגורל של משפחתו, המחיר של המלחמה וההיסטוריה של עמו – ההזארים.
הדרמה החזקה והמיוחדת של הבמאית הסיציליאנית קוסטנצה קואטריליו, שנכתבה בהשראת סיפור אמיתי, מגיעה לתכנית פסטיבל חיפה הישר מן הבכורה העולמית בפסטיבל לוקארנו. זוהי ההפקה האיטלקית הראשונה שצולמה באיראן מזה חמישים שנה.

בשם האישה (92 דקות, 2018)
נינה עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה כדי לעבוד בבית אבות יוקרתי. המקום נראה לה אלגנטי, כמעט קסום, והיא מאושרת להיות שם. האושר חולף עד מהרה כאשר הרמיזות המטרידות של הבוס החדש הופכות לתקיפה מינית. נינה מחפשת צדק ומוצאת עצמה בעימות לא רק עם שאר העובדות אלא גם עם המנגנונים של המוסד והקודים התרבותיים של החברה. ועדיין, היא מתעקשת להלחם על זכויותיה ועל שמה הטוב.
סרטו החדש של מרקו טוליו ג'ורדנה ("קסם הנעורים") בונה את הדרמה הרלוונטית סביב דמותה של אישה מרתקת ומעוררת השראה.

החסד של לוסיה לוצ'יה (110 דקות,2018)
לוצ'יה, מודדת במקצועה, חיה עם בתה בת העשרה בעיר קטנה. יום אחד מופיעה בפניה הבתולה מריה ומורה לה לבנות כנסיה באתר המיועד למרכז מסחרי. לוצ'יה חושבת בתחילה שמוחה מתעתע בה, אבל הבתולה מתגלה כדמות קשוחה והיא מתעקשת. לוצ'יה פותחת במאבק נגד הרשויות והמשקיעים ומגלה שיש לה סיבה טובה.
הקומדיה הלא שגרתית של ג'אני זנאסי כבר סחפה את המבקרים והצופים בפסטיבל קאן השנה וזכתה בפרס הסרט האירופאי הטוב במסגרת 'שבועיים של המבקרים'. הסרט, שנפרש על רקע הנופים שטופי השמש של טוסקנה, נהנה מצוות שחקנים משובח, כולל הדס ירון כבתולה. (ואלבה רורוואכר המקסימה! הוסיפה שירלי.)

חטא התקווה (93 דקות, 2018)
מריה פוסעת בנחישות, היא קיבלה החלטה. החיים שלה מעולם לא היו קלים, מעולם לא כללו חלומות. היא מטפלת באמה ומשרתת אשה זקנה וחסרת רחמים. היא מסיעה נשים הרות אל מעבר לנהר בשרות המאפיה, מובילה אותן אל הגורל הכאוב שממתין להן בצד השני. אבל יום אחד מריה מרשה לעצמה לחטוא, להתחיל לקוות, ויחד עם התקווה מגיעה ההבנה שאנושיות היא משהו שראוי להלחם עבורו.
הדרמה החזקה והנוגעת ללב של אדוארדו דה אנג'ליס נפרשת על רקע הסחר בבני אדם בקסטל ולטורנו, אזור מחוץ לנפולי. הבמאי כתב את התסריט יחד עם אומברטו קונטארלו, התסריטאי הקבוע של פאולו סורנטינו.

לורו (150 דקות, 2018)
אמן הקולנוע האיטלקי פאולו סורנטינו, מי שזכה באוסקר על "יפה לנצח" ואחראי ל"נעורים" הנפלא, חוזר בסאטירה עוקצנית ונוקבת אודות הפוליטיקה האיטלקית רווית השערוריות. בלב הסרט עומדים דמותו השנויה במחלוקת של הטייקון וראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני והחוג הפנימי שלו – הכסף, הבחורות, הווילות ליד האגם.
"לורו" מגיע לחיפה הישר מן הבכורה העולמית בפסטיבל טורונטו. הסרט מספק הצצה קרובה לדמותו של ברלוסקוני ומנסה לקלף את השכבות של שפע המידע על האיש, ההיסטוריה הסוערת שלו, השערוריות, החטאים, המהלכים המדיניים, ולהגיע לאדם שמסתתר מאחוריהן. טוני סרווילו, שמרבה לעבוד עם סורנטינו, מגיש עוד הופעה משובחת כמי שהיה תקופה ארוכה האיש העשיר באיטליה.

לזרו השמח (125 דקות, 2018)
לזרו הוא בן למשפחת איכרים המתפרנסת מעבודת כפיים עבור ענקית הטבק האזורית – המרקיזה דה-לונה. כאשר בנה טנקרדי מגיע לבקר במטעים הוא מעורר התרגשות: נער חיוור, עירוני, מנוכר, המביא עמו כבשורה מהעתיד את הלהיט הגדול של התקופה – הווקמן. טנקרדי מתחיל להתרכך כשהוא פוגש את לזרו ונשבה בחום ובכנות שלו. כשהוא מחליט לברוח הרחק מאמו, ידידו החדש מושיט לו יד.
סרטה החדש של אליצ'ה רורוואכר ("הפלאים"), זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן, כבר תואר כמיזוג בין הדמויות והנופים של פאזוליני עם הריאליזם הקסום של גבריאל גרסיה מארקס. (אלבה רורוואכר משחקת ואחותה אליצ'ה הבמאית, מוסיפה שירלי, וחושפת את החולשה שלה לשחקנית)

זכרונות? (106 דקות, 2018)
ערב אחד, במסיבה בוהמיינית, גבר ואשה צעירים נמשכים זה לזו והופכים לזוג. כאשר הם מביטים אחורה בסיפור אהבתם, בפגישה ובכל מה שבא אחריה, הזכרונות שלהם משתנים בהתאם לזמן, למצב הרוח, לנקודת המבט. הזמן חולף, הם יחד, הם לחוד, מאושרים, אומללים, מאוהבים עד מאוד או עם אנשים אחרים. הוא לומד שאפשר לבטוח באהבה, היא לומדת לחיות עם נוסטלגיה; וההווה, שחומק בין רגע, הופך גם הוא לזכרונות.
הדרמה הרומנטית המסוגננת של ואלריו מיילי מגיעה לתכנית פסטיבל חיפה הישר מן הבכורה בפסטיבל ונציה. הסרט העדין והיפה מקסים אותנו שוב ושוב בהמצאותיו הוויזואליות ובצבעוניות הכובשת.

הבת שלי (100 דקות, 2018)
ויטוריה בת ה-10 חיה עם הוריה בעיירה קטנה לחופי סרדיניה. לא רחוק מביתם גרה אנג'ליקה, אשה צעירה מרדנית ופרועה, ששותה יותר מדי, מבלה עם יותר מדי גברים וחיה בחוסר כל. אנג'ליקה, שחייבת מיסים, נאלצת לעזוב את ביתה ויש לה בקשה אחת לפני שהיא עוזבת: לבלות קצת זמן עם ויטוריה. מרגע שוויטוריה פוגשת אותה היא חושדת שאנג'ליקה היא אמה הביולוגית, ומוקסמת מן האשה העצמאית וחסרת הפחד.
לאורה ביספורי ("בתולה מושבעת", פסטיבל חיפה 2015) מגישה דרמה יפה, אותנטית ושטופת שמש בכיכובן של שתיים מן הכוכבות הגדולות של הקולנוע האיטלקי, ולריה גולינו ואלבה רורוואכר. (!!! אין לי מה להוסיף)

האיש שגנב את בנקסי (90 דקות, 2018, תיעודי)
מבית לחם אל הבנק. בנקסי, אמן הרחוב המסתורי, הופיע (בחשאי, כהרגלו) בגדה המערבית בשנת 2007 כדי לקשט את חומת ההפרדה במחווה שלעגה לכיבוש הישראלי. היו מי שנפגעו מדמותו הסאטירית של חייל ישראלי שבודק את מסמכיו של חמור, וציור הקיר הזה הוסר. אחר כך הוא הופיע למכירה. אבל למי הוא באמת שייך? האם בנקסי עצמו נפל קרבן למזימה נבזית להעשיר את שוק האמנות, אותו שוק שהוא תוקף כבר שנים?
סרטו התעודי של מרקו פרוסרפיו הוא נדיר: סרט איטלקי עצמאי. סרט שבוחן כיצד כוחות השוק יכולים להשפיע אפילו על פורעי חוק כמו בנקסי, כשאמנות רחוב – אם תרצו או לא – הופכת יקרה מכדי להשאר ברחוב.
מקריין את הסרט בנימה הייחודית לו – איגי פופ.

מרקו פררי: מסוכן אך חיוני (77 דקות, 2017, תיעודי)
מרקו פררי (1977-1928) היה סטיריקן של החיים ותומך נלהב בטעם רע, מה שאמר רבות על החיים שלו עצמו. סרטו הקלאסי "הזלילה הגדולה" (1976) היה אורגיה של זלילה, שתיה ותאוות בשרים שלא היתה מביישת את המרקיז דה סאד. שם הסרט הפך מזמן לביטוי שגור, אבל מי זוכר את שם הבמאי? שלושים וחמשת סרטיו, על ההגזמה שלהם והנושאים שהקדימו את זמנם, נותרו נחלתם של אוהבי קולנוע מושבעים ואולי גם איזה אנרכיסט מזדמן. הדיוקן שמשרטטת אנסלמה דל'אוליו, שנקרא במקור "הטרוף הצלול של מרקו פררי", חוגג אדם עם חוש הומור ואינטלקט חד, שאמר, "הדברים המזעזעים שאני מראה אינם נוראים יותר מן הדברים שאנחנו רואים מדי יום".

הדוור (108 דקות, 1994)
25 שנה לעשיית הסרט ולמותו של מאסימו טרואיזי.
פבלו נרודה, משורר קומוניסט מצ'ילה, יוצא לגלות לאי איטלקי דרומי בתחילת שנות ה-50. מריו, בן למשפחת דייגים, נבחר להביא לאינטלקטואל הזר את דברי הדואר, שמרביתם מגיעים מנשים. הדוור מתחיל להתעניין בשירה, ובין שני הגברים הכה שונים מתפתחת ידידות מיוחדת, שתחילתה שיחות פואטיות ושיאה בעצות שנרודה מעניק למריו כיצד ללכוד את לבה של יפהפיית הכפר.
הבמאי הבריטי מייקל רדפורד מגיש יצירה רומנטית מקסימה ומרגשת עם פסקול בלתי נשכח. מאסימו טרואיזי ("קפיטן פראקסה"), שעיכב ניתוח לב כדי לצלם את הסרט, נפטר מיד עם תום הצילומים. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר.
הדוור – מבט מבפנים (30 דקות, 1994)
סטפאנו ונרוסו החל את הקריירה שלו כעוזר במאי על הסט של "הדוור" בבימוי של מייקל רדפורד.
בתום ההקרנה תערך שיחה עם סטפאנו ונרוסו.

אדום עמוק (126 דקות, 1975)

מרכוס דיילי, מוזיקאי בריטי שחי ברומא, עד לרצח של מדיום ידועה. הוא חובר לעיתונאית איטלקיה ויחד הם מנסים למצוא את הרוצח, מבלי להפוך לקורבנות הבאים שלו…
"אדום עמוק" הוא מותחן מסחרר, מסוגנן וברוטאלי, יצירה ויזואלית מרהיבה ששוטפת את המסך באדום לצלילי מוזיקת רוקנ'רול אינטנסיבית. כוחו של הסרט הוא ביכולת שלו לערער את ציפיות הצופה ולהפתיע אותו שוב ושוב.

סוספיריה (98 דקות, 1977)
סרט פנטזיה-אימה של דריו ארג'נטו – עוד אין תיאור בעברית באתר

לבד וביחד ברומנים איטלקיים בני זמננו – מועדון קריאה

הבלוג הזה הוזנח באופן נפשע, אני יודעת. מסיבות די טובות (עומס עבודה בעיקר), ולא שאין לי תוכניות שאפתניות להחייאה במתכונת מחודשת, אבל בינתיים מצאתי אפיק חדש לבטא בו את אהבת הספרות האיטלקית:

 מועדון קוראים לספרות איטלקית במסגרת המכון האיטלקי לתרבות בחיפה.

מדובר במפגש חודשי במכון האיטלקי (במבנה עתיק במושבה הגרמנית), כל מפגש יקודש לרומן איטלקי אחד, בתרגום לעברית. מדובר בסדרה בת שישה מפגשים בני שעה וחצי: הרצאה ודיון (למקדימים יהיה אפילו כיבוד קל לפני ההרצאה). בתקווה לדיון מעיר עיניים המשתתפים יתבקשו לקרוא את הרומן מראש (יש חודש בין הרצאה אחת לשנייה, והרומנים לא מהזן העבה). ולמען הסר ספק: ההרצאות בעברית, ידע מוקדם באיטלקית אינו נדרש.

אז מה בתוכנית?

06.11.17: האי של ארתורו, אלזה מורנטה. אב ובן החיים בבדידות על אי לחופי איטליה. סיפור על ילדות חופשית וניכור רגשי.

04.12.17: אקבדורה, מיקלה מורג'ה. מערכת יחסים מיוחדת בין ילדה מאומצת לאם קשוחה ואוהבת. העלילה מתרחשת בכפר בסרדיניה, ומעלה לפני השטח שאלות של מוסר ומסורת.

08.01.17: אם לא עכשיו, אימתי? פרימו לוי. חבורת פרטיזנים יהודים מנסה לשרוד ביערות בשלהי מלחמת העולם השנייה (לרגל יום השואה הבינלאומי).

05.02.18: אל תזוזי, מרגרט מצנטיני. רופא נקלע לפרשיה מחוץ לנישואים שמערערת את חייו ומעמידה אותו בדילמות מוסריות בלתי אפשריות.

05.03.18: כאוס רגוע, סאנדרו ורונזי. מות אשתו דוחף מנהל מצליח להתבודדות וחשבון נפש על ספסל מול בית הספר של בתו הצעירה.

09.04.18: בדידותם של המספרים הראשוניים, פאולו ג'ורדנו. ילד וילדה, נער ונערה, גבר ואישה, מתבגרים זה לצד זה. לכל אחד מהם פצע שמסרב להגליד וצימאון בלתי מסופק לקשר אנושי.

אני מתכוונת לדבר על כל רומן בפני עצמו, אבל גם לנסות לחלץ מהם תמונה רחבה יותר. בכל אחד מהרומנים שנבחרו מוצאים את עצמם הגיבור או הגיבורה לבד בתוך עולם מוכר וזר. אפילו המשפחה, מרכז החיים באיטליה, כבר אינה מה שהייתה, ושלל המשפחות המשתקפות ברומנים מציגות תמונה של חברה שערכים מסורתיים וטכנולוגיה מודרנית מתערבבים בה ומשנים את פניה במהירות.

קצת לוגיסטיקה: מדובר בסדרה, צריך להירשם ולשלם דמי רצינות (180 ₪ לכל הסדרה). ההרצאות תמיד ביום שני 18:30-20:00 (למקדימים כיבוד קל ופטפוטים באיטלקית ב- 18:15) רחוב מאיר רוטברג 12, חיפה. להרשמה 04-8536091.

עוד שבועיים מתחילים!

המכון האיטלקי לתרבות בחיפה

חיפשתי תצלום שידגים את יופיו של המבנה, אבל הוא טובל בכל כך הרבה ירק שבלתי אפשרי לתפוס אותו בצילום. בייאושי התחלתי לסרוק את האלבומים של המכון, ונתקלתי בתמונה של האולם היפהפה באירוע אחר, שבו תפסו אותי מחייכת מאוזן לאוזן בקהל…מספיק טוב.

סליחה, מישהו מדבר כאן גָרְלָסְקוֹ?

אחת הדמויות בספר שאני מתרגמת בימים אלו מברברת קשקושים בשצף. בהתחלה חשבתי שזה משהו אישי, אידיוסינקרטי, אדם זקן במשבר אישי לא פשוט, אולי התבלבלה עליו דעתו. אחר כך חיפשתי שפות שכיחות מהאזור: אולי זאת צרפתית? או אולי לטינית שמוחו הסנילי שָׁלָה מלימודיו בתיכון? אבל לא, זאת בבירור לא אחת השפות הללו. המשכתי לחפש במעמקי גוגל ואאוריקה: מתברר שזהו ניב נידח של עיירה בת פחות מעשרת אלפים תושבים, ושמה גָרְלָסְקוֹ. דיאלקט כל כך שכוח, שלא קיים שום מילון מודפס או מקוון עבורו. הצלחתי למצוא ברשת שלושים עמודים של מילון מקוצר וכמה חוקי דקדוק. לא משהו שמכסה אפילו את המלמול הנרגש של הזקן הנרגן שלי.

תלשתי שערות, יבבתי קצת בפייסבוק והמשכתי לחפש. נס. מתברר שהספר תורגם לגרמנית, והמתרגמת לגרמנית החליטה לחסוך לקוראיה את האותנטיות ותרגמה את הגָרְלָסְקו לגרמנית פשוטה. גרמנית אני דווקא כן מבינה. נפלא. עכשיו צריך רק להשיג את התרגום לגרמנית ונפתרו כל צרותיי. מכיוון שאני מתרגמת את הספר עבור הוצאה גדולה ומכובדת, נראה לי טבעי לפנות אליהם ולבקש שהם יפנו להוצאה שפרסמה את התרגום לגרמנית, סביר להניח שיתייחסו אליהם יותר מאשר למתרגמת פרילנסרית אלמונית.

הספר יצא בגרמנית בהוצאה איטלקית-אוסטרית שמשרדיה בוִינָה ובבּוֹלְצָנוֹ. בולצנו יושבת במחוז אָלְטֹו-אדיג'ה/סוּד-טִירוֹל. מדובר בחבל ארץ יפהפה (הדולומיטים) בעל היסטוריה מרתקת. מבחינה אתנית-היסטורית רוב האוכלוסייה אוסטרית דוברת גרמנית, אך קיים גם מיעוט איטלקי וותיק. כפרים דוברי גרמנית לצד כפרים נפרדים דוברי איטלקית. עד מלחמת העולם הראשונה השטח היה בשליטה אוסטרית, ובעקבותיה עבר לשליטה איטלקית. באותה תקופה היה מדובר עדיין בחבל ארץ נחשל ועני. לא קל לעבד חלקות קטנות בהרים, ומלחמת הקיום של האיכרים היתה קשה. בתקופה הפאשיסטית ניסה השלטון המרכזי ליצור רוב איטלקי באופן מכוון. ניתן עידוד ממשלתי להגירה פנימית מדרום איטליה לאלטו-אדיג'ה. ההגירה שינתה את המאזן הדמוגרפי ולא התקבלה בברכה על ידי התושבים הוותיקים. במסגרת הברית בין הפשיסטים לנאצים (שסיפחו את אוסטריה) נוספה לתהליך גם תכנית "הגירה מרצון" של דוברי גרמנית לאוסטריה. לאחר מלחמת העולם השנייה נשאר האזור בשליטה איטלקית, העידוד המאסיבי ל"דילול" האוכלוסייה האוסטרית נפסק, אבל נשאר קונפליקט אתני. בשנות השבעים התעורר במחוז גל של לאומיות מלווה באלימות ובטרור. להבנתי המתיחות שככה הודות לשלושה גורמים: מתן אוטונומיה תרבותית ושלטונית חריגה למחוז, הימנעות מתמיכה מצד אוסטריה, ושגשוג כלכלי בזכות תיירות הסקי והטיולים. כיום מוגדר המחוז כדו לשוני – כל הגורמים הציבוריים במחוז מחויבים לשתי השפות, ושתיהן נלמדות במוסדות החינוך.

דו-הלשוניות הזו מחזירה אותי למצוד שלי אחר התרגום לגרמנית של הספר שאני מתרגמת כיום. לפני יותר משבועיים פנתה העורכת בהוצאה הישראלית אל ההוצאה האוסטרית-איטלקית וביקשה את הספר. שום תגובה. דממה על הקו. בינתיים הזמן מתקדם, והדד-ליין להגשת התרגום קבוע. החלטתי לכתוב בכל זאת בעצמי להוצאה, באיטלקית. תוך שלוש שעות נחת הספר בתיבת המייל שלי, בלוויית איחולים חמים להצלחה בתרגום. מסתבר שגם בעולם גלובלי, כשהאנגלית שולטת וגוגל טרנסלייט נגיש לכל – אין תחליף לפנייה אישית בשפה מובנת.

ויש גם זווית נוספת לתקרית: אני אמנם כתבתי באיטלקית, אבל קיבלתי תשובה בגרמנית. יתרה מכך, אחד משמות המשפחה שלי איטלקי מובהק (Finzi) והשני גרמני מובהק (Löw), התשובה הלבבית ומנומסת הופנתה אל "Liebe Frau Loew", גברת לב היקרה, כלומר השם האיטלקי נשמט במקריות מוזרה.

אווה ישנה - עטיפההתכתובת המשעשעת הזו החזירה אותי לספר שקראתי לצורכי לקטורה לפני מספר שנים: "אווה ישנה" מאת פרנצ'סקה מלנדרי (EVA DORME / Francesca Melandri). ספר שכתבה באיטלקית סופרת ממשפחה דוברת גרמנית. רומאן המספר על שלושה דורות במשפחה באלטו-אדיג'ה. הסב תמך בנאצים ומצא את עצמו בסוף המלחמה בשולי החברה. בתו נכנסה להריון מחוץ לנישואים בחברה שמרנית, נזרקה לרחוב והצליחה לקיים את עצמה ואת בתה, אבל אהבתה הגדולה לבן סיציליה לא הצליחה להתגבר על המשוכה האתנית. הסיפור המשפחתי משולב בעדויות היסטוריות וסוקר תקופה של תשעים שנה. רוב הידע שלי על האזור מבוסס על הספר הזה, ועל דברים שחיפשתי וקראתי בעקבותיו. הרומאן כתוב היטב, נהניתי מהקריאה, אבל חשבתי שיש בו כמה כשלים באמינות הספרותית, ונימה קלה של ספרות מגויסת, ולכן לא המלצתי לתרגם אותו. בדיעבד אני חושבת שטעיתי. ניתן היה לסלוח על הפגמים הללו ולהוסיף למדף הספרים בעברית ספר המתאר מציאות פוליטית מורכבת. אולי כדאי להיחשף לעוד מאבקים מסובכים ושונים כדי להעשיר את זווית הראיה שלנו, בתוך המציאות המורכבת שלנו. אין כאן הקבלות פשוטות, אבל גם שם יש אוכלוסיות שצריכות ללמוד לחיות ביחד ולהתפשר, לאורך זמן. וכן, גם באלטו-אדיג'ה של ימינו מתעוררות מדי פעם קריאות לעצמאות לאומית.

כשסיפרתי על המקרה בחוג האיטלקית שלי, המורה (איטלקייה שמאלנית, רגועה ונינוחה כרגיל) התעצבנה: "זאת ממש חוצפה שהיא ענתה לך בגרמנית, היא חיה באיטליה, מה פתאום היא עונה לך בגרמנית?!" מסתבר שאף אחד לא רואה את הדבשת של עצמו.