ארכיון קטגוריה: שונות

פסטיבל הסרטים חוזר לאולמות!

אחרי שבשנה שעברה התקיים הפסטיבל רק באופן מקוון, השנה הוא חוזר במתכונת מורחבת: פיזי באולמות בחיפה ומקוון (רק חלק מהסרטים), אבל בכל זאת: עדיין בלי אורחים מחו"ל.

כרגיל, אני מחויבת לסרטים האיטלקים. השנה יש חמישה סרטים עלילתיים חדשים, סרט נוסטלגי אחד, ועוד סרט תיעודי. לדעתי הבלתי אובייקטיבית בעליל אסור להחמיץ את "שלוש קומות" – עיבוד של הרומן של אשכול נבו, נני מורטי ביים ומשחק, ופרט אליו משתתפות גם אלבה רורוואכר ומרגריטה ביי, שתיים מהשחקניות הנפלאות של הקולנוע האיטלקי בימינו.

  1. קיארה – משפחה ומאפיה (121 דקות)
  2. אהבה (1948) – שני סרטים של רוברטו רוסליני עם אנה מניאני, לאחד מהם מוצגת גם גרסה עדכנית של אלדומובר (80 דקות)
  3. גוף קטן – התגלות דתית בכפר נידח בתחילת המאה העשרים (89 דקות)
  4. גן עדן לטווסים – סרט משפחתי, בהשתתפות אלבה רורוואכר (89 דקות)
  5. הכלוב בפנים –  סוהרים ואסירים בכלא וותיק בסרדניה שעומד בפני סגירה (117 דקות)
  6. ציידי הכמהין – תיעודי, חיפוש הפטריות ביערות פייאמונטה (84 דקות), דיון עם מגדלי כמהין מהגליל והגולן, לאחר הדיון ארוחת טעימות בגן הפסטיבל.
  7. שלוש קומות  – עיבוד הרומן של אשכול נבו. סרט חובה, אמרתי כבר? (119 דקות)

כרגיל, לנוחיות הקהל, טבלת הקרנה*.

20.9 ב
ערב חג
21.9 ג
חג
22.9 ד23.9 ה24.9 ו26.9  א27.9 ב
ערב חג
28.9 ג
חג
       הכלוב שבפנים
10:00
גוף קטן
10:00
 אהבה
13:00
     אהבה
13:15
ציידי הכמהין
12:00
קיארה
17:30
גן עדן לטווסים
16:45
 גוף קטן
19:15
הכלוב שבפנים
17:00
גן עדן לטווסים
17:30
  
  שלוש קומות 21:00 קיארה
20:45
 שלוש קומות
20:45
 
* אני מחפשת דרך להחזיר את הרשת לטבלה, טבלה שקופה זה לא רעיון מבריק.

מי את אלנה פרנטה? (בעקבות אליזה סוטג׳וּ)

השבוע התפרסם באלכסון מאמר מצוין מאת אליזה סוטג׳וּ בשאלה המוכרת: מי את אלנה פרנטה? (האישה שהיא גם בעלה).
המאמר מצטט כמה מחקרים שניתחו באופן אלגוריתמי את הטקסטים של פרנטה ומצביעים על הדמיון לכתיבתו של דומניקו סטרנונה. אני קראתי בינתיים (ברפרוף) את אחד המוקדמים, והוא בהחלט משכנע, השיטות שבהן הוא משתמש מוכרות ומבוססות.


"טוצי וקורטלאצו גם מספקים רשימה ארוכה של מונחים וביטויים שניתן למצוא רק (ובתדירות גבוהה) בספריהם של סטרנונה ופרנטה, ולא ניתן למצוא בכתביהם של אחרים."  (סוטג׳וּ)


עדיין לא קראתי את המחקר הזה, אבל כשהכנתי הרצאה על "ימי הנטישה" (פרנטה) לאחר שתרגמתי את "תעלול" (סטרנונה) שמתי לב לבחירת מילים ייחודית בשני הספרים:

"המרפסת הייתה תלויה מעל הרִיק כמו מקפצה מעל הבריכה." (ימי הנטישה, עמ 53)

"המרפסת הייתה חריגה בצורתה, כל המרפסות בצד הזה היו כאלה, בצורת טרפז, הן נעשו צרות בחלק שנדחק מעל (החלל) הריק." (תעלול, עמ 46).

"שלא תעז לשחק במשחק שדיברת עליו קודם: הרִיק יישאר, ואם תטפס מעבר למעקה ותקפוץ – תמות" (תעלול, עמ 99)

הדימוי של מרפסת כתלויה מעל ריק, חריג. נהוג לתאר אותה כתלויה באוויר, כתלויה בחלל, כתלויה מעל תהום, אבל ריק (vuote) זאת מילה חזקה יותר ופחות שגורה בהקשר הזה. התחבטתי די הרבה בתרגום וכפי שאפשר לראות בחלק מהמקומות הוספתי הנהרה שלא מופיעה במקור: בחלל הריק, ולא סתם רִיק. כשקראתי שוב את ימי הנטישה הדימוי החריג הזה צץ שוב, זאת נראית לי טביעת אצבע אישית וייחודית.

"את הרומנים האחרונים של סטרנונה ניתן לקבץ יחד, משום שהייחוד שלהם בולט במיוחד." (סוטג׳וּ)

לצערי הכותבת לא מרחיבה את הטענה, אבל אני מניחה שהכוונה ל"שרוכים", "תעלול ו"שבועת אמונים" (את הראשון תרגמה יעל קריצ'וק ואת השניים האחרונים אני). שלושת הרומנים הללו, האישיים מאוד, כתובים בגוף ראשון מנקודת מבטו של אדם זקן, אבל בשניים יש גם קולות נשיים וצעירים יותר – שאינם משכנעים פחות מהקולות הגבריים.

במרכזו של השלישי, "שבועת אמונים", שעומד להתפרסם בשבועות הקרובים, עומד סוד. סוד איום ונורא, שעיצב את חייו של הגיבור, אם יתגלה יחשוף את פרצופו האמיתי, ירסק את כל מה שבנה כל חייו, ובעצם רוב חייו מוקדשים למאמץ הסיזיפי לשמור עליו, והוא מפעיל לצורך כך את כל יכולותיו הרטוריות כדי למסך אותו במילים גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. האם צריך להוסיף?

הודעה דחופה – ההרצאה על "יום מושלם"

ביום שני פרצו האקרים להרצאה על "יום מושלם" כעשרים דקות לאחר תחילתה. הם השתלטו על המסך ובאותו רגע לא הייתה אפשרות לחסום אותם ונאלצנו לקטוע את ההרצאה.

בינתיים שופרה האבטחה ולכן תערך ההרצאה הערב, 24.3.21 בשעה 18:00.

להרצאה הערב יש כתובת זום חדשה, כתובתה נשלחה כבר בדוא"ל לחלק מהמשתתפים, מי שלא קיבל אותה מוזמן לכתוב בהקדם ל: iichaifa@esteri.it

בהזדמנות זו אחזור על ההודעה לגבי ההרצאה של חודש מאי:

מכיוון שהספר שתוכנן במקור למאי עדיין לא יצא לאור, ומכיוון ש"שם הוורד", שתוכנן מלכתחילה לחודש אפריל, ראוי לתשומת לב מיוחדת נקדיש לו שתי הרצאות במקום אחת.

מומלץ לקרוא את כולו עד ההרצאה של אפריל.

מקווה לפגוש אתכם שוב הערב וחג שמח!

התרגום הראשון שלי מאיטלקית

התרגום הראשון שלי מאיטלקית היה בעצם התרגום השני שלי. התרגום הראשון היה תרגום מתווך מרוסית, ולא עליו אני רוצה לספר היום. חם היום, וזאת הזדמנות מצוינת לסיפור ארוך ומפותל שבסופו תרגום של פרק מספר פילוסופיה – שאותו אפרסם מחר.

הסיפור מתחיל ברחוב ארנו 21 ברומא, בבניין שנבנה בשנות העשרים של המאה הקודמת, ולפחות חלק מהדירות בו בבעלות הוותיקן. המשפחה של אישי חיה בו בשכירות מוגנת יותר משבעים שנה, כמעט ברציפות. פרט לתקופה של פחות משנה, בעת הכיבוש הנאצי בשנים 1943-44, שבה הם הסתתרו במנזרים ואנשים אחרים גרו בבית. החורף של אותו שנה היה קשה במיוחד, בנוסף לרעב, והמשפחה שגרה שם שרפה חלק מהספרים כדי להתחמם.  

זאת הייתה דירה מרווחת מאוד, הדודה הזקנה של אישי שמחה לארח אותנו, ובתקופה שהילדים היו קטנים  הגענו לשם לעיתים קרובות. בחיפה אנחנו גרים בקומת קרקע, הרצפה מכוסה שטיחים, אין שכנים מתחת, אין חפצים שבירים, ותמיד עודדנו את הילדים להוציא מרץ ולזוז, כלומר, הילדים שלנו נהגו לקפוץ כל הזמן, מכל מקום ולכל מקום. רק מה, על רצפה חשופה בקומה רביעית זה רעיון קצת פחות טוב. במיוחד מבחינת השכנים למטה. מדי פעם הדודה הייתה מופיעה בפנים חמורי סבר ומודיעה ש"הפרופסור ביקש שהילדים לא יקפצו." הפרופסור היה במקרה זה השכן מלמטה (היו שם שלושה פרופסורים בשטח, והיה די מאתגר לעקוב במי מדובר כל פעם). הוא היה חבר קרוב של חמי (עוד פרופסור), ובאמת שהשתדלנו מאוד למנוע מהם לקפוץ, אם כי אני לא יכולה להגיד שבהצלחה מלאה, או שחיבבתי במיוחד את הנזיפות המוצדקות האלו. כשהבן הצעיר היה בן ארבע התחלתי ללמוד לקראת תואר שני בספרות. באחד הביקורים ניסה אישי להעלות את קרנו של השכן מלמטה בעיני, וסיפר לי שהוא בעצם פרופסור חשוב לספרות. בפעם הבאה שהגעתי לספריית האוניברסיטה חיפשתי את שמו במאגרי המידע. חזרתי הביתה והודעתי בשחצנות של סטודנטית בלימודי השלמה: "פחחח, גם כן פרופסור, הוא לא פרסם שום מאמר יותר מעשרים שנה.". התשובה הייתה: "נכון, אבל הוא העורך הראשי של מהדורת 'כל כתבי' של איזה פילוסוף איטלקי, אני לא יודע כמה הוא נחשב בעולם, אבל האיטלקים מאוד מעריכים אותו, קוראים לו בנדטו קרוצ'ה."

שנה או שנתיים אחר כך לקחתי את הקורס "השיפוט האמנותי" בחוג לפילוסופיה אצל הפרופ' רות לורנד. בינתיים קראתי קצת יותר על קרוצ'ה, קצת התביישתי בזלזול שלי במריו סקוטי, וחשבתי שזאת הזדמנות לתיקון. בקשתי להכין רפרט על פרק מתוך הספר של קרוצ'ה "אסתטיקה כמדע של ביטוי ובלשנות כללית". מכיוון שאני לא אוהבת לדבר באוויר, ובשלב הזה הכרתי את הסטודנטים באוניברסיטה וידעתי שהסיכוי שיקראו פרק שלם באנגלית אפסי, החלטתי, בעזות מצח של טירונית, לתרגם אותו לעברית ולחלק להם את התרגום שבוע מראש.

עברו עוד כמה שנים, תרגמתי בעקביות לכתב העת דחק, ונזכרתי באותו פרק ששכב זנוח במעמקי הענן שלי. יהודה ויזן שמח לקבל אותו, והוא פורסם בכרך ז' של דחק (2016). עד היום אין לי מושג למה זה היה אקורד הסיום של שיתוף הפעולה עם דחק, וזה גם לא כל כך משנה, אבל אני לא רואה סיבה לא לפרסם אותו גם בבלוג שלי (מחר).

טעם וייצור מחדש של אמנות – בנדטו קרוצ'ה

רגע של שלווה בוִיָה אָרְנוֹ: מי היה מאמין שהמלאכים הללו קפצו לפרופסור סקוטי על הראש?

עצות סבתא: וירוס הקורונה

אני מודה שההקשר הספרותי כאן די קלוש, והוא עלה תאנה כדי לפרסם גם כאן סרטון חמוד שנתקלתי בו הבוקר, ולא עמדתי בפיתוי לתרגם לעברית.

ההקשר הספרותי הוא רמז לרומן בהא הידיעה של הספרות האיטלקית: המאורסים מאת אלסנדרו מנצוני. הסבתא מספרת בפתיח על הנכדים שלה, רנצו ולוצ'יה שניצלו בנס מהמגפה במילאנו. רנצו ולוצ'יה הם זוג האוהבים שהופרדו רגע לפני חתונתם על ידי נבל שחשק בלוצ'יה. עברו עליהם שנים של הרפתקאות מסמרות שער עד שהצליחו להתאחד, בין השאר הם שרדו את מגפת דבר שהכתה במילאנו בשנת 1630. יש אליו אינספור התייחסויות בתרבות האיטלקית, ברומן קצר ושנון שתרגמתי לא מזמן, ואני מקווה שיצא בקרוב, העלילה מתוארת באופן בוטה: "בתקופה מסוימת נתתי שיעורים באיטלקית לקבוצת נערים שסחיבת סיגריות ממני עניינה אותם יותר מדיון בסוגיה אם יש ב"מאורסים" של מַנצוֹני משהו יותר מהזדווגות מושהָה." המאורסים תורגם לעברית לפני יותר מחמישים שנה, ולמרבה הצער התרגום שהיה טוב לזמנו, התיישן. למיטב ידיעתי מרים שוסטרמן-פדובאנו שוקדת בשנים האחרונות על תרגום חדש שאמור להתפרסם בהוצאת כרמל. זאת משימה עצומה ואין לדעת מתי תסתיים, אבל אני מצפה לתרגום החדש בקוצר רוח.

ועכשיו אפשר לעבור לעיקר, הדבר הכי החמוד שראיתי עד עכשיו בנושא הקורונה. שווה להקשיב גם למי שלא מבין איטלקית. ומומלץ לכולנו להישמע להוראות.

תקציר מנהלים:

  1. רחצו ידיים.
  2. התעטשו למרפק.
  3. אל תתחבקו ותתנשקו – תקרצו!
  4. בלי גזענות! המגפה עוברת, הגזענות נשארת.
  5. בשלו ראגו (אם אתם בהסגר).
  6. התאימו את ההרגלים למצב (טישו משומש לפח מיד).
  7. הקשיבו להוראות הרופאים.
  8. בואו נשמור על סולידריות עם מי שבהסגר.

לצערי אני לא מצליחה כרגע להטמיע את הסרטון ישירות, צריך ללחוץ על הקישור: עצת סבתא


 

תרגום זריז על הבוקר (בעירבון מוגבל, יש לי עוד המון עבודה היום):

על מה אנחנו צריכים לדבר, על מה מדברים ומה עושים? לא ראיתם?

חכמולוגים, תקשיבו לסבתא, אני ראיתי כבר מגפות, מי יכול לשכוח את הדֶבֶר במילאנו, הנכדים שלי, רנצו ולוצ'יה, היו שם וניצלו בנס, הודות לעצות שלי! יאללה, יאללה, נתחיל.

עצה מספר אחת: תרחצו ידיים! מה חדש בזה? כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? את רחצת את הידיים? לא בגלל הקורונה, תמיד! אתה רחצת ידיים? לכו לרחוץ!

עצה שנייה: כשאתם מתעטשים תתעטשו למרפק, תתעטשו למרפק! זאת לא הקורונה, אלו נימוסים! כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? תשימו את היד מלפנים! אני אומרת לכם: את היד מלפנים! אתם רוצים לשים את הברך מלפנים? שימו את הברך מלפנים! זה יותר סקסי אם אתם יכולים. אפצ'י! ראיתם? כמה זה סקסי? לא אכפת לי מהעיטוש, אפצ'י!

עצה שלישית: לזמן מוגבל, אסור להתחבק ולהתנשק. אמרו שזה מסוכן, מה אנחנו יכולים לעשות? כשאנחנו נפגשים במקום להתחבק ולהתנשק – קורצים. אה, דודה מריה! (קריצה) לא נוגעים זה בזה. סבתא נתנה לך אוכל טעים? (קריצה) כמה רזית! (קריצה) מוצא חן בעינייך? זה מה שתעשו: קריצה.

עצה רביעית: אנחנו לא מפלים אתנית בגלל הקורונה. אנחנו שרגילים לכך שמפלים אותנו, אנחנו רוצים להיות אלו שמפלים אחרים? הקורונה פגעה עכשיו בסינים, במקרה אחר האשימו את האפריקנים. תזכרו, הקורונה תעבור, הגזענות תישאר. אין לה חיסון.

עצה חמישית: הסגר. מה עושים שבועיים בבית? תנצלו את זה! אתם יכולים לראות סדרות, לנקות את החלונות, אבל בעיקר, אם היו שמים אותי בהסגר, לשבועיים? הייתי מבשלת רוטב עגבניות במשך שבועיים! עד שיגיע הפסחא הוא יהפוך לראגו! אחרי שבועיים בישול איטי אני אמכור אותו לפי משקלו בזהב. במקום חומר חיטוי. 100 מ"ל ראגו תמורת 400 אירו. אני מתבדחת, בשבילכם בחינם.

עצה שישית: למרבה הצער צריך לוותר על הרגלים בתקופה הזאת. מה אפשר לעשות? מה? טישו בשרוול? בטוח שאני לא יכולה לשמור אותו שם? אני מחזיקה אותו שם כל החיים! לזרוק? כל אחד חייב למלא את חובתו. אני כל כך עצובה, אני לא יכולה לקנח את האף.

עצה שביעית: אני רוצה להגיד לכם את הדבר האחרון, כל הנכדים שלי דוקטורים. דוקטורים! לא רופאים, הבנתם? מה שקראתם באינטרנט לא הופך אתכם למדענים, זה היה נחמד, לכולכם היו נכדים משכילים. הקשיבו לרופאים, או לסבתא, כי גם למקומות שאליהם לא מגיעה הרפואה מגיעה התנהגות תרבותית.

עצה שמינית: יש לכם חברים בצפון, אתם סטודנטים או משהו אחר? אל תלחצו, אם תגמר האספקה בחנויות, אנחנו כאן! נשלח לכם חבילות מהדרום. מבחינתנו כולכם משפחה, אתם סטודנטים? אני אשלח לכם חבילה. אתם צפוניים? אני אשלח לכם חבילה. אתם סינים? הממם, אני מתבדחת, פורים עכשיו. אתם סינים? אני אשלח לכם שתי חבילות. אנחנו חייבים לעזור.

עכשיו איפרד מכם, בחיבוק גדול! (קריצה)

אנחנו מושיטים לכולם יד, גם לרחוקים.