ארכיון קטגוריה: ספרות יפה

טיול ברומא בעקבות קקינה

לפני שנה יצא בסדרת פטיט של תשע נשמות הספר "טוהר המידות של קקינה", נובלה חמודה מאת מטילדה סראו. קקינה היא בת דמותה התמימה ונטולת היומרות של מדאם בובארי, וככזאת היא מעוררת חיוך וצביטה בלב. עלילת הנובלה מתרחשת בשבוע אחד ובשטח של פחות מקילומטר מרובע אחד. אני עכשיו ברומא, ולמעשה גרה בתחומי אותו קילומטר מרובע, לכן החלטתי לצאת למסע מצולם בעקבות קקינה, לראות איך נראים אותם רחובות כיום, כעבור 135 שנה (הנובלה התפרסמה לראשונה ב-1884).

קקינה מתגוררת ברחוב בופלו, המרקיז מתגורר ברחוב סנטי אפוסטולי, פחות מקילומטר הליכה, המסלול הפשוט הזה מטיל עליה אימה:

"בסופו של דבר, מה המרחק מרחוב בופלו עד רחוב סנטי אפוסטולי? אולי עשר דקות ברגל. לא, יותר, אולי שתים-עשרה. אפשר ללכת מבופלו לסנטי אפוסטולי בדרך קיצור, בקטעים קצרים: עולים בנָזָרֵנוֹ, יורדים ברחוב סטַמפֶּרִיָה, עוברים ליד מזרקת טרווי, נכנסים לסמטת סן וינצ'נצו ואנסטסיו, ואז עוד קצת באומיליטה ל'ארקטו ומיד מגיעים לסנטי אפוסטולי. אולי רבע שעה אם הולכים לאט כדי לא למשוך מבטים." (עמ' 50)

מפה מסומנת

המסלול מביתה של קקינה אל המרקיז

זהו רחוב בופלו כפי שהוא נראה כיום:

האתגר הראשון שלי היה לאתר את הבית של קקינה. "בחוץ, כשפנתה שוב לרחוב נזרנו, הביטה לעבר חלון הבית: סוזנה עמדה צמודה אליו וצפתה בה. אלוהים אדירים! חשבה קֵקינה, היא ראתה כעת שלא פניתי לסנט אנדראה אלא המשכתי הלאה."  (עמ' 76). אפשר לראות מהחלון את הפניה לנזרנו או לסנט אנדראה רק מהבית הפינתי. והרי הסלפי שלי על רקע הבית המשוער של קקינה, כיום מלון בוטיק מעבר לאפשרויות שלי ושלה.

אני והבית של קקינה

הבית של קקינה, הספר ואמתכם

"הולכת לאט-לאט, מביטה בחנויות, במגדניית פזולי ברחוב סטמפריה, בחנות כלי הכתיבה בכיכר טרווי, ביונים שמתעופפות בראש המזרקה." לצערי לא מצאתי כבר זכר למגדנייה, ובכיכר טרווי אין כבר חנות כלי כתיבה, אלא בעיקר גלידריות והמוני תיירים מהבוקר עד הערב, אבל בכל זאת איך אפשר לא לצלם אותה מהזווית שקקינה ראתה אותה במסלולה?

טרווי מהזווית של קקינה

""לאן את הולכת?" אומר קול מוכר. זו היתה איזולינה: היא עמדה לפני בית הבירה של "תיאטרון קוורינו", שעונה על חבית עץ, בלבוש עלוב, מעיל ישן וכפפות מוטלאות." (עמ' 77) תיאטרון קוורינו עומד על מכונו ופעיל עד היום, מבנה מרשים, שהתקשיתי לקלוט את כולו בתמונה. בקומת הקרקע, במקום בית בירה עלוב, יש בית קפה מצוחצח ותרבותי, גדוש במדפי ספרים.

אבל היעד של קקינה נמצא עוד שני רחובות הלאה, ברחוב סנט אפוסטולי המפואר. המרקיז מתגאה בכך שדירתו סמוכה לארמון אוֹדֶסקַלקי, ובצדק. מדובר בארמון מרשים מהמאה השבע עשרה שחולש על הכיכר.

ארמון אוֹדֶסקַלקי 1

ארמון אודסקלקי

קצת התקשיתי לזהות בוודאות את הבית של המרקיז (ואולי גם אי אפשר, בכל זאת, מדובר ביצירה ספרותית, לא היסטורית), אבל יש לבית שער כניסה מרשים ושוער מעורר אימה: "על הסף עמד השוער, חוסם חצי מהכניסה, שעון על הקיר, אדם גבוה ושמן שפניו גסים, מזוקן ומשופם, צעיף צמר אדום כרוך לצווארו וכובע מצחייה, נטוי במקצת לראשו. הוא עישן מקטרת והביט באוויר." (עמ' 82). צילמתי את שער הכניסה של אחד הבתים הסמוכים לארמון, בחדר קטן בכניסה ישב גם היום שוער, זקן חביב שהיה שקוע בקריאת עיתון, ניסיתי לצלם אותו בלי להפריע.

מועדון הספר האיטלקי חוזר!

אחרי שהסדרה בת שש ההרצאות בשנה שעברה זכתה לקהל משובח, קוראים רגישים ומעורבים, שקראו את הרומנים מראש ומדי פעם התווכחו עם המרצה על הפרשנות החתרנית שלה (המרצה מאוד מרוצה מקהל פעיל), השנה תהיה סדרה בת תשע הרצאות!

במה מדובר? מפגש חודשי בן שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלילים וחלקם קצת יותר תובעניים, אף אחד לא ארוך במיוחד.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו.

מה אין בהרצאה? סיפר העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:30. מתחילים ב-29.10.18 , עוד שבועיים.

איפה? המכון האיטלקי לתרבות חיפה, רח' מאיר רוטנברג 12.

מי יכול לבוא? כל אחת ואחד, ללא תשלום אך בהרשמה מראש בטלפון 04-8536091.  לא חייבים להגיע לכל ההרצאות,  אפשר לבוא גם להרצאות בודדות, אבל יש לפעמים התייחסות לספרים קודמים בסדרה.

התוכנית השנה:

  • 29.10.18 מסע סנטימנטלי קצר, איטלו סבבו. אדם זקן יוצא לנסיעה ברכבת, שהופכת להזדמנות לחשבון נפש ומפגש אנושי.
  • 26.11.18 ימי הנטישה, אלנה פרנטה. וידוי כן וכואב של אישה שבעלה עזב אותה.
  • 17.12.18 אהבות קשות, איטלו קלווינו. קובץ סיפורים מלא חמלה, שוב, על אהבה.  הספר אזל מהשוק ולכן הוחלף
  • 17.12.18 לקסיקון משפחתי/אמרות משפחה מאת נטליה גינצבורג. באמצעות דרכי הביטוי הייחודיות של בני משפחתה כותבת גינצבורג אוטוביוגרפיה משעשעת ונוגעת ללב כאחד.
  • 28.01.19 הטבלה המחזורית, פרימו לוי. קטעי זיכרונות מאושוויץ ומחייו ככימאי.
  • 25.02.19 קוטפת השקדים, סימונטה אניילו הורנבי. תעלומה שנחשפת לאחר מותה של משרתת בעיירה סיציליאנית מציעה מבט חמוץ-מתוק על הטבע האנושי.
  • 18.03.19 הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה. רומן מופת על רקע מלחמת העצמאות של איטליה באמצע המאה ה-19.
  • 29.04.19 יום מושלם, מלאניה ג' מאצוקו. יום אחד גורלי בחייה של משפחה איטלקית בתחילת המילניום השלישי.
  • 29.4.19 הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה. רומן מופת על רקע מלחמת העצמאות של איטליה באמצע המאה ה-19
  • 27.05.19 מדבר הטטרים, דינו בוצאטי. קצין צעיר ושאפתן מוצב בתפקיד ראשון במצודה נידחת ומכלה בה את חייו.
  • 24.06.19 שמונה הרים, פאולו קונייטי. סיפור של חברות עמוקה וארוכת שנים בין שני נערים שמחפשים את מקומם בעולם.

אתם מוזמנים!

עטיפות 2018

תוספת מאוחרת:

מסתבר שקשה להשיג את הספר הראשון ברשימה, מסע סנטימנטלי קצר מאת איטאלו סבבו. זה קצת הפתיע אותי, כי מדובר בספר (ספרון בעצם, הנובלה עצמה תופסת 90 עמודים) שיצא לפני פחות מעשר שנים אבל הרשתות הגדולות לא מחזיקות אותו כבר, אני מתנצלת.

דיברתי עם מישהי בהוצאת כרמל והיא אומרת שיש עדיין עותקים בהוצאה, אפשר להזמין כאן, אבל עקב הבעיות המוכרות של דואר ישראל עדיף להזמין בדואר רשום. אם כמה אנשים מהאזור (חיפה) רוצים להזמין ביחד ולחסוך במשלוח, אני יכולה לרכז את זה – אבל בבקשה תכתבו/תתקשרו בהקדם.

בספריות העירוניות בחיפה יש כרגע שלושה עותקים לא מושאלים עותק אחד לא מושאל (יד לבנים, פבזנר ושפרינצק), זאת גם אפשרות טובה. יש עותקים לא מושאלים גם בספרית הטכניון ובאורנים, מעבר לכך אפשר לבדוק בחנויות יד שניה (בסיפור חוזר חסר).

ניתן להזמין את הספר בחנות הספרים יודן, חורב 16, במחיר  79 ש"ח.

הקריסה – ג'ובאני קוקו

אמא סיפרה לי כל פרט מהמסע. החול היה בכל מקום: על העור, בין העיניים, בעצמות.
          המסע על סיפון הספינה. שלושת אלפים וחמש מאות דולר לראש והבטחה לנחיתה באיטליה.
          דחוסים בבטן האונייה כמו חיות, מאה וחמישים, אולי יותר. מסודרים בשורות של שבעה אנשים ומחולקים לשני טורים, של גברים ושל נשים. בתוך סירה שאורכה לא יותר משלושים מטר, עם חלודה שמציצה מכל מקום: בבטן האונייה, לאורך הדפנות, בדלת אל הסיפון. סירחון הזיעה והצואה מעורב בריח המלח. השפתיים מלוחות מאבק ועשן.
          חמש דקות נשימה על הסיפון, במשמרות, רק בלילה. ואז שוב למטה, לגיהינום בבטן האונייה, עוברים דרך המפלס האמצעי שבו נערמה האספקה עם גוויות העופות והברווזים.
          אמא זכרה היטב את הבכי של אַבַּיוֹמי, אַסַד, סֶקו. הילדים בכו. האמהות התאמצו לחייך.
          בקצה בטן האונייה היתה קבוצה של תוניסאים. "אנחנו פה כדי להשגיח עליכם", איים עליה ברנש בשם סֶגוּן לאחר שהתקרבה. הם החליפו קופסת שימורי מקרלים בקופסת סיגריות. (עמ'45 )

***

לתוניסאים יש עיניים רעות, סיפרה לי אמא. בזמן ההפלגה, ביום השלישי, אישה אחת הרגישה רע.
          זו היתה אישה סנגלית, ומטפחת בצבעים אדום, צהוב וירוק היתה כרוכה על צווארה. נאלצו להעלות אותה למעלה, לסיפון הספינה. האישה הסנגלית בכתה והתפתלה. היה לה חום. היו לה כאבי בטן חזקים.
          כשלקחו את האישה לסיפון, שמרה חברה של האם על הבן, אחמד. אחמד היה צריך להיות בן ארבע לכל היותר, הוא שיחק עם הילדים שלה.
          סוג של מחבואים, בטווח של מטרים ספורים בלבד. אחמד התחבא מאחורי גבו של חאלד, וסֶריניֶה ניסה לירות בו באקדח דמיוני: האגודל והאצבע המורה בזווית ישרה. כולם היו מסנגל.
          הקבוצה מסנגל היתה הגדולה ביותר על הספינה.
          כעבור שעה בערך הם שמעו צרחה.
          אמו של אחמד.
          אחמד זיהה מיד את הקול.
          האישה צרחה ואנשים אחרים צרחו.
          הנשים בבטן האונייה הביטו סביבן. לא היתה זו צרחה של אישה שעומדים לאנוס אותה. זאת היתה צרחה של אדם העומד למות.
          אחד התוניסאים שהיו שקועים במשחק קוביות בעומק האונייה רץ למדרגות. הוא דפק על הדלת שהובילה למפלס העליון.
          מצרי אחד מלמל כמה מילים מהמפלס האמצעי. התוניסאי ענה במשפט חטוף, חד. הדלת נפתחה, והתוניסאי טיפס למפלס העליון. מפתח הדלת נפל לבטן האונייה גוף של תרנגולת חסרת ראש. למטה מיהרו שלושה אנשים להיאבק עליה. (עמ' 55)

La Caduta – Giovanni Cocco

הקריסה פורסם באיטליה בשנת 2013, תורגם ב-2015 אבל יצא לאור בארץ רק לפני חודשים ספורים. למרות רצף צירופי מקרים שהשאיר אותו שלוש שנים במרתפי ההוצאה (נו, על הדיסק הקשיח, אותו הדבר) הוא עדיין אקטואלי. למרבה הצער לפעמים אפילו עוד יותר אקטואלי מאשר ביום בו נכתב, כפי שאפשר לראות מהפסקה המתארת פליטים אפריקנים הנואשים עטיפהלהגיע לאירופה.

הקריסה בנוי כפסיפס של סיפורים אנושיים, שכולם משתלבים זה בזה בסופו של דבר. הוא מביא את הטרגדיות השקופות של האנשים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים. אירועים שהגיעו למהדורות החדשות העולמיות: הוריקאן קתרינה שפגע בניו אורלינס ב-2005, קריסת שוק הנדל"ן בארה"ב ב-2008, הטבח באי ליד אוסלו ב-2011, משבר החוב של יוון שהחל ב-2010, הפיגועים בתחתית של לונדון ב-2005, הלינץ' במועמר קדאפי ב-2011. שיטפונות, פיצוצים, חיסולים ויריות מצטלמים היטב. אבל מה קורה לאנשים הקטנים רגע אחרי האסון? לאם היחידנית שביתה הוצף והביטוח מוצא סעיף קטן שמאפשר לו להתחמק מתשלום? עם מה מתמודד רופא מוסלמי הומוסקסואל בגרמניה? דייג זקן ביוון שהבנק מסרב להלוות לו סכום זעיר כדי לתקן את גג המסעדה שלו? אבל לא רק הקרבנות הברורים מתוארים: גם פקיד שמכר משכנתאות מופרכות וניפח את בועת הנדל"ן או מחבל מתאבד שמתחרט ברגע האחרון.

יש בספר תיאורים קשים, אבל גם רגעים קטנים של חום, הכרת תודה, אהבה ותשוקה.

פרס הסטרגה 2018 – הרשימה הקצרה

הבוקר הוכרזה הרשימה הקצרה לפרס הסטרגה.

  1. הבחורה עם הלייקה/הלנה ינצק (256 קולות). רומן המתאר את דמותה של גרטה טארו דרך זיכרונותיהם של שלושה חברים קרובים. רומן בדיוני על דמות אמיתית: בחורה יהודייה שברחה מגרמניה עם עליית הנאצים ובפריס הכירה את רוברט קאפה והם היו זוג. היא הייתה צלמת מחוננת והשפיעה גם על סגנונו. היא נהרגה ב-1937 כשצילמה את מלחמת האזרחים בספרד.
    קראתי את חמישים העמודים הראשונים ובינתיים לא התלהבתי, אבל עכשיו אסיים.
  2. אני נשארת כאן/מרקו בלצנו (243). ההיסטוריה המרתקת של מחוז אלטו-אדיג'ה ושל קהילה ותרבות שנכחדו, דרך חייה ועיניה של אישה כפרית.
    קראתי, אהבתי, כתבתי עליו סקירה. כרגע הוא בראש הרשימה שלי.
  3. הפיראטית/סנדרה פטרינייני (200). דיוקן של נטליה גינזבורג.
    אני מאוד שמחה שהרומן הזה עלה לחמישייה, לא קראתי אותו בעיקר מטעמי עצלות (459 עמ') ועכשיו אסתער עליו בשמחה. סנדרה פטרנייני סופרת מצוינת, לפני כמה שנים היא אישרה לי  לתרגם סיפור קצר שלה לבלוג (נשים בבריכה) ואפילו שלחה לי ספר שלה הביתה (רומן על חיי הבוהמה הספרותית ברומא בשנות השישים). ביוגרפיות ספרותיות הן ההתמחות שלה אבל לא כוס התה שלי, אתגר ראוי מבחינתי.
  4. הערב כבר מחר/ליה לוי (173). מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ילד יהודי בג'נובה. הסיפור האישי של בעלה של הסופרת.
    הרומן כבר זכה בפרס הסטרגה בקטגוריית הנעורים. יפה ומכובד ולדעתי זאת אכן הקטגוריה המתאימה לו.
  5. המשחק/קרלו ד'אמיציס (150). הממ… כאן אני מתחילה להתקשות. זה מה שכתבתי על סמך התקציר: סקס אהבה ושיחות ארוטיות בין שלושה חברים, שני גברים ואישה.
    וידוי: אני ליברלית, תומכת בכל סוג של ביטוי ושחרור מיני (כל עוד הוא מבחירה חופשית) ומתנגדת לצנזורה, אבל הטעם הספרותי האישי שלי פוריטני להחריד. במילים פשוטות: אני לא אוהבת לקרוא על סקס. ברור לי שזה אנכרוניסטי, ושיתכן שעתיד הספרות והמול"ות העולמי תלוי בסוגה המבטיחה הזאת, אבל קיוויתי להתחמק מ-526 עמודים באיטלקית של החומר הזה. לא הצליח לי. אני אתמודד.
35144967_10156713654833755_4439467295965708288_o

סופרי הרשימה הקצרה, מימין לשמאל: סנדרה פטרנייני, ליה לוי, מרקו בלצנו, קרלו ד'אמיציס והלנה ינצק.

דם נכון – פרנצ'סקה מלנדרי

רומן רחב יריעה. אני לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה ספר שעונה להגדרה הזו. רומן המתפרש על פני שבעים שנה, שלושהsangue-giusto-1 כריכהjpg דורות ושלוש יבשות. רומן היסטורי שמניח את האצבע על סוגיות אקטואליות עד ימינו. עשרות דמויות שדרכיהן הצטלבו בצורות שונות ומשונות, ממעמדות, גזעים ולאומים שונים, כולן פגומות וכל אחת מוארת מזווית אישית מעוררת אהדה, לפחות לרגע. כתיבה שנעה בין תיאור זוועות מלחמה בשפה יבשה, אירוניה דקה וסצנות הומוריסטיות לחלוטין.

מטבע הדברים קשה לסכם עלילה של רומן כזה, ובכל זאת. בשנת 2010 אטיליו פרופטי בן תשעים וחמש, הוא חי ברומא עם אשתו השנייה הצעירה ממנו בעשרים שנה, היחידה שמאמינה שהוא עדיין צלול. בבניין אחר בשכונת מהגרים בלב רומא מתגוררים בתו בת הארבעים מנישואיו הראשונים (אילריה) ובדירה מתחתיה בנו מהנישואים האחרונים הנקרא גם הוא אטיליו פרופטי. יום אחד מופיע צעיר שחור בחדר המדרגות וטוען שהוא אחיינה. מסתבר שלפני שנישא לאשתו הראשונה, הוליד עמה שלושה ילדים ועוד ילד מחוץ לנישואים, הוליד וזנח אטיליו ילד באתיופיה, בתקופת הכיבוש האיטלקי. הבחור הצעיר שצץ ברומא הוא הנכד, פליט נרדף שהגיע לאיטליה בדרך לא דרך, והופעתו מוציאה כנופיית שלדים שלמה מהארון. הרומן מדלג באופן לא כרונולוגי בין אפיזודות משפחתיות מתוקות-מרירות וטראומות לאומיות, הפאזל נחשף בהדרגה והמתח נשמר לאורך כל הרומן.

מכיוון שאני לא רוצה ולא יכולה לפרט את העלילה, אגע בחלק מהנושאים שעולים ברומן.

"לאחר אלף וחמש מאות שנה הופיעה שוב מעצמה על גבעותיה הגורליות של רומא." (מוסוליני, 9 במאי 1936, עמ' 104)

איטליה שלטה באתיופיה במשך חמש שנים, בין השנים 1936-1941. מוסוליני החשיב את הקולוניאליזם באתיופיה לאחד ההישגים המפוארים של הפשיזם האיטלקי. אחד הניצחונות הצבאיים הבודדים של איטליה ופתח להפיכתה למעצמה, ערב מלחמת העולם השנייה. עד כה הכרתי את הסיפור הזה מהצד האיטלקי, התמיכה והגאווה העממית, הגעגועים לבנים שבאפריקה, זו הפעם שאני נתקלת בספר שמספר את הצד האתיופי. יתרון החימוש האיטלקי נוצל באכזריות בלתי מרוסנת. האיטלקים טבחו באתיופים ללא רחמים, השמידו מאות אלפים בגז חרדל והיגלו מחוזות שלמים. פשעי המלחמה הללו הוסתרו ונמחקו מהתודעה הציבורית באיטליה, אני חייבת להודות שזאת הפעם הראשונה שאני קראתי עליהם, והתיאורים בספר לא קלים.

אבל גם אתיופיה העצמאית, של היילי סילאסי, של הטרור האדום, הבצורת, הרעב, והחונטה הצבאית (Derg) היא לא מקום פשוט, ואפשר להבין היטב מדוע נאלץ הצעיר לחפש מקלט מחוץ לגבולות מולדתו.

"בשל המצב הפוליטי הצבאי החדש שהכתיבו הגישה והפעילויות הגרמניות העוינות של גרמניה כלפי איטליה, חובתנו לעזור לבעלות הברית בכל דרך… עליכם לשתף פעולה במאמץ המלחמתי לגאולה מאויבינו מדורי דורות, כמו חברכם לנשק באיטליה ושכם אל שכם עם הכוחות החמושים האנגלו-אמריקנים, למען שחרור המולדת.
על החתום
ראש הממשל הזמני
המרשל פיירו בדוליו" (עמ 319-320)

"המסר חסר הפשר הזה מחק בשורות ספורות את כל מה שעברו הוא וחבריו לנשק, אלו שעדיין בחיים, וגרוע יותר, אלו שמתו… הוא נחוש: הוא לא ישתף פעולה. " (אותלו, עמ' 322)

איטליו מגיע לאתיופיה כמתנדב של החולצות השחורות. אחיו אותלו נלחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי, נופל בשבי האמריקני ומועבר למחנה שבויים בטקסס. הם לא הפשיסטים המובסים היחידים, מוסוליני נהנה מתמיכה רחבה בקרב העם, בכל המעמדות, והתמוטטות המשטר הפשיסטי העמידה את תומכיו במצב לא פשוט. אותלו שילם מחיר כלכלי וחברתי כבד על הנאמנות שלו לערכים הישנים. איטליו הפך את עורו בין לילה, זה השתלם יותר. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את עברו ואפילו הצליח להציג מצג שווא כאילו לחם בשורות הפרטיזנים. הוא לא היה לבד, כך נהגו איטלקים רבים, גם בעמדות כוח. הם הצניעו את פעילותם בשנות המלחמה ולא איבדו את כוחם ומעמדם. הספר מביא כמה דמויות כאלו ונוגע בעוד נושא מושתק.

"אני מציע לך משכורת טובה ואפשרויות קידום מעולות, אני לא מציע לך הכרת תודה ועוד פחות אמון. אמון יכול להתקיים בין שווים, ואתה ואני לא שווים. אתה בן של מנהל תחנת רכבת ובעורקי זורם דם של שבעה אפיפיורים." (עמ' 240)

איטליו מצליח להתקדם יפה בחיים, הוא מסיים את חייו כאדם מבוסס שהצליח לקנות דירות ברומא לכל ילדיו. הוא אדם מכובד, אבל אי אפשר לומר שידיו נקיות ואי אפשר לומר שהוא יוצא דופן. יש הון ישן והון חדש, יש שחיתות שלטונית ויש סחיטות אישיות. לא מדובר כאן על מאפיה, על אלא חברה שמעמידה פני חברה מתוקנת, עם נבחרי ציבור ומערכת משפטית מסודרת, אבל מופעלת כולה על ידי קשרים, סודות וטובות הנאה. מבחינה זו אחת הדמויות שנגעו ביותר ללבי היא אילריה, בתו בת הארבעים של איטליו. מורה בחטיבת ביניים, שמאלנית ישרה כסרגל שנשארה רווקה ערירית כי אינה מסוגלת לקשור את חייה בפוליטיקאי ימני, המאהב שלה מזה עשרים שנה. אבל גם היא לא תוהה אף פעם מאין היה לאביה כסף לקנות לה דירה, וכשחיי האחיין שלה בסכנה – גם היא, לראשונה בחייה, מפעילה קשרים.

"הכוונה שהגזע נמצא בדם, ואי אפשר להחליף דם טוב, וגם לא דם רע." (עמ' 431)

אין ספק שהגזענות לסוגיה היא התמה המרכזית ברומן. הגזענות של הכובשים איטלקים לשחורים, חוקי הגזע שהוחלו באיטליה ובמושבותיה, גזענות כלפי יהודים, גזענות בכסות מדעית אנתרופולוגית וגם גזענות בין השבטים השונים באפריקה. ולא רק בתקופות חשוכות, גם ברומא בת ימינו צבע העור והמטען הגנטי מכתיבים יותר מכול את מקומך בחברה. "דם נכון" מצליח לחלץ את הגזענות הגלויה והסמויה דרך עשרות מפגשים קטנים בין הדמויות הרבות המאכלסות אותו, כשמי שהפעיל אתמול גזענות על האחר נאלץ לספוג אותה בעצמו למחרת.   בעשר- חמש עשרה השנים האחרונות נאבקת איטליה בבעיית פליטים קשה מאוד, המיקום הגיאוגרפי שלה הופך אותה לנקודת הנחיתה הראשונה באירופה  של פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מאפריקה. הגבול שלה הוא גבול ימי שאי אפשר להקיף בגדר וזרם האנשים לא נעצר. המספרים גדולים מאוד ומעמידים אותה במצב קשה מול שאר מדינות אירופה, המהגרים יוצרים מחלוקת פוליטיות וחברתיות קשות וגרמו לעליית כוחה של מפלגת ימין קיצוני. רק השבוע עלתה לכותרות ליליאנה סגרה, ניצולת אושוויץ בת 88, סנטורית לכל החיים, שיצאה נגד חקיקת חוקיים גזעניים המופנים כלפי צוענים: "אני מסרבת לחשוב שהחברה הדמוקרטית בת ימינו עלולה להזדהם בחוקים מיוחדים נגד עמים נוודים. אם יקרה הדבר, אתנגד לו בכל הכוחות שנותרו בי." ברשתות החברתיות איחלו לה שיאנסו אותה צוענים ושהיא תגמור במחנה ריכוז.

"הוא הכריז שמתוך כבוד לרגשותיה של אשתו לשעבר יוותר על האושר לראות את בתו מקבלת את התואר…כשהוכתרה בציון מאה ועשר ובהצטיינות יתרה הסתובבה בארשת ניצחון אל מָרֶלה שישבה בשורה הראשונה, רק אז הבחינה באישה גבוהה מאוד, שנשענה על הקיר בירכתי האולם. משקפיים שחורים ענקיים הסתירו מחצית מהפנים, התסרוקת נראתה מפלסטיק בלונדיני והשמלה מהודקת על הגוף נטול הקימורים…רק עכשיו הבינה אילריה והחניקה צחוק כבוש…אטיליו פרופטי חייך מתחת לפאה הבלונדינית מלא גאווה בילדה שלו." (עמ' 170)

אבל שלא תהיה אי הבנה, לא מדובר ברומן גבוה מצח שכולו עקרונות ורעיונות, אלא ברומן מלא הומור וחיבה עם סיפורי אהבה ותשוקה, הורות, ויחסים בין אחים וזיקנה. אטיליו פרופטי הוא דמות חמקמקה, חתול שנופל תמיד על הרגליים, ולא תמיד ברור עד כמה הוא נאמן לעצמו או לאנשים סביבו. בי הוא לא עורר אהדה רבה, אבל סך כל הדמויות, המשניות יותר ופחות, יוצר תמונה אנושית מספקת לטעמי. נקודה אחת בכל זאת הפריעה לי. יש כמה וכמה אפיזודות של זנות בתקופות ומקומות שונים. זה ברור ומובן, אין צורך לצנזר את המציאות בין אם מדובר בחיילים בחזית או ב"שומרות הראש" של מועמר קדאפי. אבל עם זאת צרם לי קצת לראות שרומן שנכתב בימינו משתמש עדיין בסטראוטיפים השחוקים של "הזונה טובת הלב" או ה"סטודנטית", נדמה לי שניתן לתאר את התופעות בלי ליפול לקלישאות המזיקות הללו.

רומן רחב יריעה. 528 עמודים. הצלחתי לכלול בסקירה הזו רק חלק קטן ממנו, אבל אני מקווה שהשורה התחתונה ברורה: מחכים, מעורר מחשבה ומהנה.

Francesca Melandri, Sangue giusto, Rizzoli

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
הערב כבר מחר
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר