ארכיון קטגוריה: ספרות יפה

"יש כבר שם לספר מבחינתך?"

המשפט הזה לקוח מתוך דוא"ל בהול שקבלתי מההוצאה לפני שנה כמעט, כשעוד הייתה תקווה ששבועת אמונים יספיק להגיע לשבוע הספר 2020, שכזכור התבטל. הוא אמור להגיע השבוע לחנויות, רגע לפני שאורי ש.כהן ידבר עם דומניקו סטרנונה במסגרת פסטיבל הסופרים ירושלים (יום ג' 4.5 20:00-19:00).

סטרנונה אתגר אותי כבר בכותרת הספר הקודם שלו שתרגמתי (תעלול), אבל הפעם היה קשה במיוחד. באיטלקית הרומן נקרא קונפידנצה – Confidenza , מילה רב משמעית שזאת ההגדרה המילונית שלה:

1 familiarità, dimestichezza: essere in confidenza con qlcu.; trattare con confidenza | dare confidenza, trattare con familiarità | prendere confidenza, acquistare familiarità con qlcu. o qlco.: prendere confidenza con il nuovo lavoro, con la tastiera del computer | prendersi, pigliarsi confidenza, confidenze con qlcu., agire con esagerata familiarità, mancare di riguardo: qual confidenza vi prendete voi con mia nipote? (C. GOLDONI)

2 (lett.) fiducia, sicurezza: aver confidenza in sé stessi

3 rivelazione di qlco. in un'atmosfera di segretezza o discrezione: voglio farti una confidenza | in confidenza, segretamente | (est.) notizia rivelata in un'atmosfera di segretezza o discrezione: è una confidenza pericolosa (Zingarelli 2013)

אפילו את ההגדרה המילונית קשה לי לתרגם לעברית, כי גם למילים הנרדפות אין תרגום פשוט, אבל אם אנסה לעשות רשימה, המשמעויות כוללות: יחסי קרבה, חופשיות, חוסר-גינונים, אינטימיות (מופרזת), אמון, מתן אמון, היכרות, ביטחון, חוסר כבוד, סודיות, דיסקרטיות, שותפות סוד, ידיעה סודית.

דומניקו סטרנונה משחק על ריבוי המשמעויות הזה. יש ברומן סוד, ומה שחשוב עוד יותר, יש ברית שנכרתת סביב הסוד הזה, בין הדמויות שנשבעות לשמור עליו, ונוצרת ביניהן קרבה נפשית עמוקה. הקשר הסודי הזה, השולי לכאורה, תופח בהדרגה והופך לציר המרכזי בחייהן.

לא פעם אני מתלבטת בעת התרגום, שוקלת כל מיני חלופות, אבל מגישה בסוף רק אחת. ברוב המקרים אותם מקומות מועדים לפורענות עולים לדיון בעת העריכה. זה משמח אותי, זאת הזדמנות לחשוב שוב על הפתרון, עם עוד מישהו (לרוב זאת מישהי, דניס הרן בן-דור), לפעמים נבחר בסוף פתרון אחר, טוב יותר, ולפעמים אנחנו נשארות באותו פתרון ראשוני. למען האמת, היו כבר מקרים, נדירים, שבהם דניס לא פתחה "מוקש" כזה בעריכה הראשונה שלה, ואני ביקשתי ממנה לבדוק אותו בכל זאת…

השאלה בכותרת נשאלה עוד לפני שסיימתי לתרגם את הספר, וזאת הייתה תשובתי:

עוד לא החלטתי מה הכי מתאים, אני ממשיכה לחפש, אף אחת מהאפשרויות לא מושלמת. אבל אלו האפשרויות כרגע, לפי סדר:

  1. שבועת אמונים
  2. ברית סתרים/חשאית
  3. אמון הדדי/מלא
  4. נשאר בינינו/מה שנשאר בינינו/נשאר רק בינינו/שיישאר בינינו
  5. שותפות סוד
  6. קרבת נפש

להפתעתי שבועת אמונים התקבל מייד, ללא דיון נוסף, אף שמילולית השם הזה לא מתאים לאף אחת מהמשמעויות המילוניות של confidenza, ושיש בעברית כבר נובלה בשם הזה של עגנון. אני עדיין חושבת שהשם הזה הוא המתאים ביותר לתוכן הרומן, שבמרכזו זוגיות כובלת יוצאת דופן, ועדיין אני תוהה לעצמי, האם סטרנונה היה אוהב אותו?

הלחם האבוד – אדית ברוק

"לפני שנים רבות הייתה ילדה שהתרוצצה יחפה באבק החמים, וצמותיה הבלונדיניות קיפצו תחת השמש האביבית." (עמ 11)

הפתיחה האידילית הזאת נקטעת די מהר. דיטקה היא בת הזקונים במשפחה יהודית בכפר קטן בהונגריה. השנה היא 1943. המשפחה ענייה, האב גורש מהצבא ב-1942 בשל יהדותו, אבל בזכות השירות בצבא דיטקה יכולה להמשיך ללמוד גם כששאר היהודים מסולקים מבית הספר. היא תלמידה מצטיינת וחוצפנית לא קטנה. המשפחה לא דתית ולא ציונית, אם כי דיטקה שמעה כמה תפילות, והאם מדברת בערגה על ארץ הדבש והחלב המופלאה. אט אט גוברת האנטישמיות גם בכפר הקטן, שעד אז שררו בו יחסי שכנות טובים.

"הלחם, הלחם!" קראה אמא.
"תזדרזו, תזדרזו!" הם ענו.
(עמ 30)

במוצאי פסח 1944 מגיעים שוטרים ומצווים עליהם להתפנות מיד. האם מוטרדת מהבצק שלשה בערב כדי לאפות את הלחם למחרת. הם נלקחים לגטו בעיר, משם כעבור מספר שבועות ברכבת לבירקנאו. דיטקה בת השלוש עשרה נשלחת ימינה, יחד עם אחותה יודית המבוגרת ממנה בשנתיים, האם נשלחת שמאלה. האחיות מצליחות להישאר יחד גם כשהן מועברות, תוך פחות משנה, לאושוויץ, דכאו, קאופרינג ולבסוף ברגן-בלזן. משם הם יוצאות לצעדות מוות, אך מצליחות לשרוד עד השחרור.

זהו ספר קצר (128 עמודים), מועמד לפרס הסטרגה 2021, והתחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה אמש, ערב יום השואה. ניגשתי אליו בלי שום הכנה מוקדמת, בלי לדעת אפילו האם זהו בדיון או אוטוביוגרפיה. הסיפור מתחיל בגוף שלישי, עד הרגע שבו נגמרת הילדות, עם הגירוש מהכפר, ומשם הסיפור הופך לעדות בגוף ראשון. למען האמת, עד העמודים האחרונים הנחתי שזהו בדיון, ובתור שכזה הוא לא שכנע אותי. אולי קראתי יותר מדי ספרי שואה? הזוועות חולפות בסרט נע ובדרמטיות תיאטרלית לעיתים.

אבל רק מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת לילדות ולמלחמה. המחצית השנייה מוקדשת לחזרה לחיים אחריה: שהייתה ארוכה יותר, ואולי אפילו סבוכה יותר. פרט לאח אחד, שרדו כל ילדי המשפחה. אבל בהונגריה הם לא מצאו כבר את מקומם. דיטקה בת החמש עשרה רוצה לכתוב, להיות סופרת. אחיותיה ואחיה רוצים שתסתדר: תלמד מקצוע או שלפחות תתחתן. היא נודדת ממקום למקום ולבסוף, ב-1948 מגיעה לישראל, וגרה בה חמש-שש שנים עד שהיא מצליחה לעזוב ומשתקעת בסופו של דבר באיטליה, ברומא.

אני חייבת לציין שהתיאור של מדינת ישראל הצעירה עורר בי אי נוחות גדולה. אני האחרונה שאטען שמדינת ישראל, גם הצעירה, הייתה אור לגויים, או שהתנהלה כראוי. ועדיין קשה לקרוא שזהו "מקום שבו לומדים לירות לפני שלומדים ללכת" (עמ 90). מה גם שהתיאורים העובדתיים מאוד לא מדויקים (קוקה קולה בחתונה בשנת 1950? עד 1966 החברה נכנעה לחרם הערבי ולא שיווקה בארץ. מסעדות על הטיילת של שפת הים בחיפה? לא הייתה טיילת בתחילת שנות החמישים, ובקושי היו כמה בתי קפה בבת-גלים, צו גיוס לאישה גרושה? מעולם לא שמעתי על זה, לפי הסיפור שלה היא ברחה מהארץ כדי לחמוק מגיוס חובה אחרי גירושיה, ועוד).

אדית ברוק הצליחה בחייה, והיא כנראה באמת אישה מוכשרת, חזקה ונחושה. היא כתבה עשרות ספרים, פרוזה, שירה, מחזות ותסריטים. הפרק האחרון כמעט בספר, שבו היא מסכמת את חייה, גאה בספרים ש"גם הם בנים", כן ומרגש. לצערי אני לא יכולה לומר זאת על רוב הספר.

Edith Bruck, Il pane perduto (Milano: La nave di Teseo, 2021)

ביקור של האפיפיור הנוכחי בביתה של אדית ברוק, לפני פחות מחודשיים

"אני ואת" ו-"מישהו לרוץ אתו"

בשבועות האחרונים פרצה סערה ספרותית חדשה, סביב סוגית ההשפעה-העתקה (ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?), ונזכרתי בסיפור דומה, מלפני עשר שנים, רק שסביבו לא נוצרה שום סערה, לא כאן ולא באיטליה.

הספר "אני ואת" מאת ניקולו אמניטי (Io e Te/ Niccolò Ammaniti) יצא באיטליה בשנת 2010, והיה מיד רב מכר: תוך חצי שנה נמכרו חצי מיליון עותקים. בשנת 2012 יצא בעקבותיו סרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הסרט האחרון שבים לפני מותו (קדימון הסרט *).

לורנצו הוא נער בן 14 מרומא, קשור מאד לאמא ולאבא, אבל לא משופע בחברים בני גילו. הוא מספר לאימו שהוזמן לשבוע סקי עם ארבעה חברים מהכיתה. האם מאושרת מכך שהבן הוזמן לבילוי עם חברים אבל די מהר מתברר שמדובר בשקר שאינו מסוגל לסגת ממנו לאחר שראה איזו שמחה הוא גורם לה. לכן הוא מחליט להסתתר במשך שבוע במרתף הבית המשותף. הוא מכין לעצמו אספקה לשבוע, ספרים ופליסטיישן ומתגנב לשם. מכיוון שהוא נוטה להתבודדות מטיבו, שבוע במרתף נתפס אצלו כסוג של חופשה, גם אם היה מעדיף לגלוש בשלג. התוכנית מסתבכת כאשר אמו מתעקשת לדבר עם "האם המארחת" בחופשת הסקי ובמקביל מופיעה במרתף אחות למחצה בוגרת שלו. האחות, אוליביה, היא בת מנישואים ראשונים של אביו ומבוגרת ממנו בתשע שנים. לפני אותו שבוע הוא פגש בה בסך הכל פעמיים-שלוש בכל חייו. אוליביה מאלצת אותו להכניס אותה למרתף ואז מתברר שהיא בעצם נרקומנית חסרת בית וכאשר הוא מסרב לתת לה כסף לסמים  היא עוברת גמילה מול עיניו, ובעזרתו. בסוף השבוע היא נעלמת, והפעם הבאה שהוא שומע עליה היא באחרית הדבר כעבור עשר שנים.

זהו רומן התבגרות קצר וסוחף. במהלך השבוע הזה נסדקת תפישת העולם המגוננת של לורנצו. הוא נאלץ להתמודד עם המגבלות שלו עצמו, לצאת מתוך האגוצנטריות שלו ,להתחיל לראות את הזולת, והקשה ביותר: להיחשף לביקורת על הוריו. הוא מבין שאביו נטש את בתו הבכורה, נטישה שהוא נהנה ממנה והיא משלמת עליה את מלוא המחיר.

"אני ואת" הזכיר לי מיד את "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן. ניכור הורי, סמים קשים, אח צעיר שמציל אח בוגר, בריחה לעולם שונה ואכזרי שמתגלה ממש מתחת לבית, אובדן התום. אפילו הגמילה מתבצעת במקום דומה: אצל גרוסמן במערה ואצל אמניטי במרתף.

גרוסמן מאד מפורסם באיטליה ו"מישהו לרוץ איתו" תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני כבר ב-2001. ניקולו אמניטי הוא סופר מצליח שפרסם כבר שבעה רומנים. ספריו תורגמו ליותר מ-20 שפות וחלקם עובדו לסרטי קולנוע. שניים מספריו תורגמו לעברית  "אני לא מפחד"  (כנרת, 2004) שאף עובד לסרט, ו"כמצוות האל" (כנרת, 2009). בשנה שעברה סיפרתי כאן על ספר נוסף שלו שלא תורגם לעברית (דיסטופיה בימי קורונה).

קראתי את "אני ואת" זמן קצר לאחר שיצא לאור באיטליה, תרגמתי את הפרק הראשון, ומאז ניסיתי לשלוח אותו לכל הוצאת ספרים שהייתי עמה בקשר. ציינתי תמיד את הקשר שמצאתי ל"מישהו לרוץ אתו", אבל לא נראה שמישהו התרגש מכך. למיטב הבנתי המכשול העיקרי בפני פרסומו הוא אורכו, או ליתר דיוק קוצרו: נאמר לי שלא כלכלי להפיק בארץ ספר קצר כל כך.

סביר להניח שאמניטי, שספריו עוסקים בחוויות ילדות ובנעורים, קרא את "מישהו לרוץ אתו", ועדיין הספר שכתב עומד בפני עצמו, נוגע ללב, ולדעתי הצלחתו מוצדקת. אני מניחה שלא רק אני שמתי לב לדמיון בין שני הרומנים המצוינים והמצליחים הללו, אך לא נתקלתי באף השוואה מתלוננת עד כה**.

החלק המשעשע מבחינתי בסיפור הזה הוא שאני מזדהה בעיקר עם המתרגמת, שנתקלה בספר מעולה ובמשך שנים מחזרת על פיתחי כל הוצאות הספרים, בינתיים לשווא.

—-

* מומלץ להיכנס לקדימון ולו רק בשביל פס הקול שלו. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2012, לטעמי האישי הספר עולה עליו.

** ההבדל המשמעותי בין הסיפורים הוא ש"אני ואת" פורסם לאחר שיצא לאור התרגום לאיטלקית של "מישהו לרוץ איתו", לכן ברור שלאמניטי לא היתה גישה "מיוחדת" לרומן של גרוסמן. אבל הדבר לא מבטל את עצם הקרבה בין שני  הספרים.

מידת הזמן – ג'נריקו קרופיליו

גאידו גאוריירי הוא עורך דין בן חמישים ושתיים, בעל משרד קטן בבארי שבדרום איטליה. הוא חי לבד, מיסטר שָׂקוֹ, שק האגרוף המרופט שלו הוא חברו הקרוב, מדי פעם נשארת לישון אצלו החוקרת הפרטית הצעירה שעובדת במשרדו, ולפעמים בלילות של נדודי שינה הוא ניגש ל"פונדק הקפה בחלב", חנות הספרים שפתוחה רק בלילה ומושכת אליה אוהבי ספרים מכל מיני סוגים וזנים. ערב אחד מופיעה במשרדו לורנצה, הוא לא ראה אותה מאז הרומן הקצר שלהם לפני יותר מעשרים וחמש שנה, כשהיה מתמחה. מסתבר שבנה הורשע ברצח, עורך הדין שהגן עליו במשפט לא היה במיטבו, ובינתיים נפטר, עכשיו היא מחפשת מישהו שינסה להציל את הבן בערעור. מקרה עגום, הבן לא טלית שכולה תכלת, קצת שודד, קצת סוחר בסמים, אבל לטענתה הוא לא רצח, ההרשעה היתה על סמך עדויות נסיבתיות. הצוות במשרד חושב שאין הרבה סיכוי לזכות בערעור, אבל גאידו לא מסוגל לסרב לבקשה של לורנצה.PS20_Carofiglio_Cover

כשקראתי את תיאור הספר חשבתי שמדובר במותחן או בלש, אבל לא, זאת דרמה משפטית. רוב הרומן מוקדש לתיאורים מפורטים של הדיונים המשפטיים, חקירת העדים ואסטרטגיות ההגנה והתביעה. רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת תסריט של סדרת טלוויזיה, חוק וסדר מורחב. שכן ללא מסגרת הזמן המוגבלת של פרק בסדרה אפשר לפרט שוב ושוב כל חקירה וכל חקירה נגדית, להביא כל נאום של התביעה או של ההגנה במלואו, וחוזר חלילה. למען הדיוק, אפילו רק החלק השני של הפרק של חוק וסדר: בלי העבודה המשטרתית והבלשית. לרוע מזלו של גאידו, שנתיים לאחר ביצוע הפשע אין כמעט סיכוי למצוא ראיות ועדויות חדשות, והוא נאלץ לנסות לתפור גרסה חדשה מהראיות הישנות. חלק מהראיות נמצאות בתחום האפל שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו, לא המשטרה ולא החשודים. הנרצח הסתבך עם בן למשפחה ידועה, "כבדה", כלומר המאפיה. כיוון חקירה כזה היה יכול להפחית את החשדות מהנאשם, שהמשטרה והתביעה התבייתו עליו מהרגע הראשון, ולא הרפו מכיוון שלא היה שום כיוון חקירה אחר. אבל היה כיוון אחר, אותה משפחה מאפיונרית. החשדות היו עמומים ואף אחד, כולל המשטרה, כולל החשוד, וכולל עורכי הדין שלו בשתי הערכאות לא רצה לבדוק לעומק ולעצבן את המאפיה כי המחיר עלול להיות כבד יותר מהרשעה מוטעית ברצח, גם מבחינת הנאשם. ההנחה הזאת הגיונית מובנת מאליה לכל הדמויות, וכנראה גם לקוראים, ואני תוהה האם העובדה שהיא מציקה לי היא פער תרבותי או נאיביות פרטית שלי.

היא זאת שהכירה לי את יאסונרי קאוובטה, סילביה פלאת', פרננדו פסואה, לוצ'אנו ביינצ'רדי, אנה אחמטובה ואחרים. (עמ' 164)

אט אט, בין הדיונים והעדויות, נזכר גואידו באותו קיץ לפני יותר מעשרים שנה, ובאותו רומן מוזר ומקוטע עם לורנצה, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. באותה עת האישה הכבויה והמובסת, מורה מחליפה שמשלימה הכנסה בקריאת ספרים בקול לזקנות, היתה צעירה בוהמיינית ושאפתנית. בעצם הוא התחיל לקרוא כדי להתקרב אליה, כדי להכיר את הספרים שהזכירה בדרך אגב. אבל הוא מעולם לא הצליח להתקרב אליה באמת, היא הופיעה ונעלמה כרצונה, ויום אחר נעלמה סופית, משאירה אותו שבור לב.

נכנסתי בחור ויצאתי, בלי שהבחנתי בכך, גבר. הפגישה ביני ללורנצה שינתה את חיי. בוודאי שלא שינתה את חייה. (עמ 251)

יופיו של הספר נמצא לדעתי בקולו של המספר, בכנותו, ובמודעות העצמית שלו. אין לו יומרות ואין לו אשליות, למרות שהוא מתרעם כשמשווים אותו למישהו בגיל פרישה הוא כבר מעבר לשיא, מרגיש את הזקנה מתקרבת, המקרה הזה מזכיר לו את גאידו הצעיר, והוא לא יכול להימנע מחשבון נפש קטן. ועם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות מה היחוד של הרומן? מדוע הוא מועמד לפרס היוקרתי?

 Gianrico Carofiglio, La misura del tempo, Einaudi

יונק הדבש מאת סנדרו ורונזי

אני תוהה איך לתאר את הרומן הזה: תולדות חייו של רופא עיניים יליד 1959? חיים בצל טרגדיה משפחתית? סיפור על אהבה וכיסופים שנמשכים כל החיים? או סתם סיפור על איש רגיל, הגון במידה, אמיץ במידה, אנוכי במידה, מוסרי במידה, בר מזל מאוד וביש מזל מאוד, שניהם גם יחד, שמנסה לחיות חיים ראויים וטובים? כל התיאורים הללו נכונים, ואם נוסיף עוד קלישאה אחת לערמה: השלם גדול מסכום חלקיו. כי הסיפור שמספר ורונזי מצליח לבנות מכל החלקים הללו דמות אנושית משכנעת, עד כדי כך שבתחילת פרק מסוים, כשחששתי שמרקו קָרֶרָה עומד להיפגע קשות, ולא בפעם הראשונה, הנחתי את הספר בצד לכמה ימים.PS20_Veronesi_Cover

יונק הדבש משקיע את כל כוחו במאמץ להישאר במקום (עמ' 296)

עיכוב בגדילה מזכה את מרקו בכינוי החיבה יונק דבש, והכינוי נדבק אליו גם בבגרותו. אך האם גם הוא משתדל לעמוד במקום כמו יונק הדבש? או שאולי אין לו ברירה, ומול המהלומות שמנחיתים עליו החיים זאת הדרך היחידה לשרוד? לבנות שוב ושוב מחדש את העולם הקטן והצנוע שלו? הרי לא מדובר פה בדמות הרואית, אלא ברופא עיניים נטול יומרות, שחולם על אהבה ומשפחה.

– הקשב לי דוקטור קררה, ואחר כך, אחרי שאומר לך את מה שיש לי לומר לך, אם אפשר הימנע מלדווח עלי לאיגוד הרופאים, או גרוע מכך, לחברה הפסיכואנליטית האיטלקית, דבר שבתור קולגה לא יקשה עליך לבצע.
– לדווח? למה?
– כי אני עומד לבצע מעשה אסור, אשר בתחום שלי חלות עליו סנקציות חמורות, אף פעם לא חלמתי אפילו שאעשה זאת בחיי, אבל יש לי יסוד להניח שמאיימת עליך סכנה גדולה. לכן החלטתי להזהיר אותך, למרות שבכך אני מפר את אחד הכללים הבסיסים של המקצוע שלי. (עמ' 20)

השיחה הזאת מתנהלת כמעט בפתח הרומן, שלרגע נראה כמו בלש, אבל רק לרגע. הרומן בנוי מארבעים ושישה פרקים, שבכותרת של כל אחד מהם מופיעה גם השנה. הפרק הראשון מתרחש בשנת 1999 והאחרון ב-1997, אבל הטווח כולו הוא בין 1960 ל-2030, ולא לפי סדר כרונולוגי (ללא ציון השנה בכותרת הקורא היה הולך לאיבוד). לעתים מספר הפרק על ערב אחד ולעתים על תקופה, לפעמים אלו מכתבים, לפעמים אימיילים, יש פרק שהוא רשימת מצאי של עזבון, ויש פרק שמונה עשרות כותרים שיצאו בסדרת המדע הבדיוני האיטלקית אוֹרניה. יש גם פרקים שהם מונולוג, כמו הפרק בעל הכותרת העברית: שַׁכּוּל ושות' (2012)

"אב כל-יכול, אני מתפלל אליך, מתחנן אליך, מפציר בך, אל תעשה ממני…וכאן אנחנו כולנו נעצרים כי המילה שעלינו לבטא לא קיימת, כולנו האיטלקים, הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הספרדים, הפורטוגזים,  אנחנו נעצרים כי באף אחת מהשפות הללו לא קיימת המילה הזאת, אף שהיא קיימת עבורנו היהודים, הערבים, היוונים העתיקים והמודרניים, עבור רבים מאוד מאתנו האפריקנים, ועבורנו דוברי הסנסקריט ששרדו, אבל זה כמעט לא משנה, כי בסופו של דבר, מה זה משנה שחלק מאיתנו יכולים לתת שם לאותו גיהינום ואחרים לא,…מאז מותה של אחותו אירנה, כשהגיעה שיחת הטלפון שכל ההורים מפחדים ממנה, אבל רק מעטים מקבלים אותה, חסרי מזל מעטים, מסומנים, מקוללים, שגורלם נחרץ, שבשפות רבות אין להם אפילו שם, אבל השם קיים בשפה העברית למשל, שַׁכּוּל, שנגזר מהשורש ש.כ.ל. שמשמעו בדיוק "לאבד ילד", והוא קיים בערבית, תאקיל, מאותו שורש, ובסנסקריט, וילומה, מילולית "בניגוד לסדר הטבעי", והוא קים בשפות אפריקניות רבות," (עמ 218)

הסיפור נטווה בדילוגים, והחורים בעלילה נסגרים בהדרגה. זאת כבר מזמן לא טכניקת כתיבה חדשנית, אבל אני עדיין נהנית ממנה, ויש לציין שורונזי שולט בה היטב. כדרכו ורונזי משלב בקלילות אזכורים של תרבות עכשווית ועתיקה, טכנולוגיה וחברה, מוזיקה וסרטים, ספורט והימורים, בגובה העיניים. כמו ב"כאוס רגוע", הרומן הקודם שלו שתורגם לעברית, גם כאן המשפחה עומדת במרכז, וגם כאן זאת משפחה מודרנית, מפורקת, נאבקת על קיומה, ועדיין המשפחה היא המוקד הרגשי של הגיבור. גם כאן הוא מחטט ביחסי הורים וילדים, אחים ובני זוג בעולם משתנה. ורונזי לא מציע תיאוריות גדולות, הוא מציב מול הקורא מראה, מראה מלוטשת וצלולה.

הרומן יצא באיטליה השנה, והוא מתמודד על פרס הסטרגה. בינתיים הוא הרומן הטוב ביותר לטעמי מהמועמדים שקראתי, ואני מאוד מקווה שהוא יתורגם לעברית, הוא ראוי.

. Sandro VeronesiIl colibrì,La nave di Teseo