ארכיון קטגוריה: ספרות יפה

משחקי מילים, גרסת המתרגמת

משחקי מילים הם דבר נחמד מאוד, הם מוסיפים לחיים ולספרות עניין, תחכום, משמעויות, רבדים והומור. לפעמים מדובר במילה או ביטוי בעלי כפל משמעות ולפעמים בדמיון צלילי (לשון נופל על לשון). בכל מקרה מדובר באמצעי ספרותי נפוץ ואהוב. הבעיה מתחילה כשצריך לתרגם אותם. לעתים נדירות בלבד נשמרים הדמיון הצלילי או כפל המשמעות של שפת המקור בשפת היעד, זה קורה לפעמים בשפות שהן קרובות משפחה, ונדיר מאוד בשפות רחוקות (איטלקית ועברית, למשל). בהכללה אפשר לומר שעומדות בפני המתרגם שלוש אסטרטגיות:

  1. ויתור: לא תמיד משחק המילים מצדיק את תרגומו. לפעמים התרומה שלו לעלילה או לאפיון הדמויות כל כך שולית, והתוצאה כל כך מסורבלת שעדיף פשוט לוותר. לפעמים נבחר במשמעות אחת בלבד של המילה, לפעמים נמחק משפט שלם שכל מהותו אותו משחק מלים, ולפעמים נפצה במקום אחר: כלומר נוסיף משחק מילים חדש במקום אחר, כדי לשמור את רוח הטקסט או הדמות. בכל מקרה חשוב להדגיש: העובדה שמשחק מילים שהיה במקור לא הגיע לתרגום לא אומרת בהכרח שהמתרגם לא שם לב אליו, זאת עשויה להיות החלטה מודעת של הרע במיעוטו.
  2. הסבר: לפעמים לא מצליחים למצוא פתרון בשפת היעד, אבל משחק המילים חיוני לעלילה או לאפיון הדמות. במקרה כזה אין מנוס מהסבר, בין אם מדובר בהערת שוליים או בהנהרה (משפט הסבר המשולב בטקסט). זה לא פתרון אלגנטי, החינניות הטבעית של המקור הולכת לאיבוד, אבל זה יותר טוב מכלום.
  3. משחק מילים חלופי: זהו הגביע הקדוש של עולם התרגום, להצליח למצוא משחק מילים בשפת היעד שיעביר את ריבוי המשמעויות וההומור של המקור. חשוב להדגיש שגם כאשר מוצאים משחק מילים חלופי יש לבדוק האם הוא מתאים למטרות של משחק המילים במקור: האם יש לשמור על המשמעות? להישאר באותו שדה סמנטי (כלומר תחום משמעויות)? לרמוז ליצירה אחרת או דמות מחוץ ליצירה? להכניס נופך גס? מתוחכם? האם העיקר הוא דמיון הצלילי? האם הוא מבוסס על מילה חשובה בטקסט (שם של דמות או מקום למשל)? האם הוא מתאים לאפיון הדמות? לאווירה?

הלוואי והייתי יכולה לומר שאני מצליחה להגיע תמיד לפתרון מהסוג השלישי, לצערי לא זה המצב. אבל לפעמים יש משחקי מילים שממש אי אפשר לעקוף. כפי שקרה למשל ברומן תעלול מאת דומניקו סטרנונה שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר. יש שם דיאלוג שלם, חצי עמוד, שמבוסס על שיבוש של מילה. זהו רומן קצר ומשובח שראוי להקדיש לו רשומה משלו, וכבר בשם הכותר יש ריבוי משמעויות. כפי שהסבירה הקולגה* שלי שתרגמה אותו לאנגלית, מישהי בשם ג'ומפה להירי:

"דולצֶ'טו או סקרצטו" זאת הגרסה האיטלקית של trick or treat, "תעלול או ממתק" […] משפט שנטבע באמריקה והוא בו זמנית מפציר ומצווה, צוהל ומאיים. כשילד אומר בליל כל הקדושים trick or treat המבוגר יכול לבחור אם להשתתף במשחק או לשאת בתוצאות. […]
סְקֶרְצֶטוֹ (scherzetto) זאת הקטנה של שם העצם סקרצו (בדיחה), שנגזר מהפועל סקרצָרֶה שמשמעותו להתבדח או לשחק. כשמישהו מכריז "סקרצי" הכוונה היא שאתה בטח מתבדח, "בצחוק". מוזיקאים יודעים שהמונח סקרצו מצביע על קטע נמרץ, שיש לנגן מתוך שמחת חיים.

בגרסה העברית בחרתי לאחר התלבטות לא קצרה בשם 'תעלול', בדומה לשם שנבחר באנגלית (Trick), בעיקר כי זאת המילה שמופיעה בדיאלוגים בתוך הספר. הגרעין העלילתי של הספר עוסק במאייר זקן ונרגן, כבר מעבר לשיאו המקצועי, שנאלץ להשגיח במשך שלושה ימים אינסופיים על נכדו בן הארבע, ילד מבריק ומעצבן. באופן מוכר להחריד מינון הטלוויזיה של הנכד הוא אחד מסלעי המחלוקת ביניהם.

אתחיל בדיאלוג כפי שהוא מופיע בתרגום לעברית:

"אפשר לראות סרטים מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו מצוּפָּרים. הוא מנה באוזניי רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מייד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של ציפורים, ציפורי נפש, הנפשה, סרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הציפורים בסרטים עושות את הדברים האלה בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

משחק המילים במקור מבוסס על הדמיון הצלילי בין המילים  Animali (חיות, אָנימָלִי) ו- Animati (הנפשה, אנימטי, סרטים מצוירים באיטלקית הם cartoni animati), והשיבוש הילדי החמוד של הנכד, שמחליף אות אחת במילה ומצליח לנמק את השיבוש שלו.

רק לשם ההדגמה אביא את התרגום המילולי של אותו דיאלוג:

"אפשר לראות סרטים של חיות?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות ללא שום ספק. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות, מתן חיים, הנפשה וסרטים מצוירים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים עושים את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

אין ספק שהדיאלוג הזה חסר משמעות. לכן קודם כל היה צריך למצוא שיבוש צלילי קרוב מספיק (מצוירים, מצופרים), ואז להתאים את שאר הדיאלוג, להחליף את רשימת החיות ולהוסיף פה ושם חיבורים חדשים (ציפורי נפש) ואפילו משפט הנהרה שלם. וזה המקום להודות לשותפתי לפשע, עורכת התרגום דניס הרן בן דור שהוסיפה את משפט ההנהרה. והנה, רק כדי להדגים את עומק השינויים (תזכורת, במקור הוחלפה אות אחת ויחידה), התרגום המילולי והתרגום שהודפס בסוף:

"אפשר לראות סרטים של חיות מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות מצוּפָּרים. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות ציפורים, מתן חיים ציפורי נפש, הנפשה וסרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים הציפורים בסרטים עושיםות את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

ועוד מקרה אחד, של משחק מילים קטן, רק שתי מילים, בלי יותר מדי השפעה על שאר הספר, שבכל זאת גזל ממני לא מעט זמן.

הוא לקוח מספר שעדיין לא התפרסם, לכן אני לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל מדובר בשני גברים בוהמיינים, לא כל כך צעירים, שמתחילים בדיסקוטק עם שתי בחורות צעירות מאוד. כולם שתויים כהוגן (כן, דוחה, אבל זאת ספרות, לא מניפסט פמיניסטי).

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו חלק מ- complesso.
"כן," אמר ג', "אשמה."

הסבר: complesso זאת מילה בעלת ריבוי משמעויות, זאת  יכולה להיות להקה, קבוצה, הרכב, אבל גם תסביך. הבחורה שואלת אם הם זמרים או נגנים, מה שכנראה יכול להפוך אותם לקצת יותר אטרקטיביים בעיניה, והגבר לוקח (בכוונה) את השאלה שלה לשדה סמנטי אחר ועונה לה שיש להם תסביך אשמה.

ברור שצריך למצוא כאן פתרון אחר, כי בעברית זה לא עובד. מכיוון שהתעסקתי במשפט הזה לפני ארוחת ערב הבאתי אותו לשולחן, ולפחות מישהו אחד טען שזה מקרה אבוד, אין שום צירוף בעברית שיוכל להתאים. התחלתי להריץ בראש אפשרויות פרועות: נגנים, מנגן על העצבים, שרים, שירים, זמרים, בתחום, בתחום שבת, ליצנים, שחקנים, קרקס, תסביך אב, פרויד, הפקת זהב, ריקוד, להקת מחול, מכרה זהב, סוכן, סוכן חשאי, הפקה, הפקת בושם, שמן.

יש להודות, די גרוע. המשכתי לחפש בראש צירופים שישמעו טבעיים בעברית ויחברו בין שני שדות סמנטיים שונים ושהראשון יוכל להיות אטרקטיבי לבחורה צעירה חובבת ידוענים. עד שבבוקר, בטיול עם הכלבה, נמצא הפתרון.

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו מפיקים.
"כן," אמר ג', "לקחים."


 

* "הקולגה שלי ג'ומפה להירי", כל הרשומה הזו שווה בשביל המשפט הנונשלנטי הזה.

כריכה

על צביעות והפלות, קטע מתוך "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו

לאור גל החקיקה השמרנית נגד הפלות בארה"ב ולכבוד מצעד השרמוטות שנערך הבוקר בת"א, עמוד אחד מהרומן "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו, הוצאת כתר, בתרגומי ובעריכת דניס הרן בן-דור.

רקע: הדוברת היא סטודנטית צרפתית באוניברסיטה קתולית, שנכנסה להריון כתוצאה מאונס. ג'וזף הוא היועץ מטעם האוניברסיטה.


 

לא היו לי ספקות: אני לא אלד את התינוק. יצרתי כבר קשר עם המרפאה לגבי ההליך הרפואי. הכרתי כבר מונחים צורמים לאוזן: גרידה, מפשק. לא מתקבל על הדעת ללדת אותו. זה ישנה את חיי לנצח. ישבש אותם. רק לחשוב איך ייראו הלימודים עם בטן. ללכת לשיעורים עם טיולון. ההורים שלי יהיו בהלם בהתחלה, אבל ללא ספק יתמכו בי. זה יהיה קשה כלכלית אבל לא בלתי אפשרי.

החלטתי להפיל, למרות דבריו של ג'וזף. אמרתי לעצמי בהיגיון שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אני צריכה לחיות עם החלק האחר בתוכי שאומר לי להירגע, שהכול יסתדר יום אחד. שיהיו לי חיים נהדרים, למרות הכול, ושיום אחד גם האחרים יבינו.

"מי הם האחרים בכלל?" שאלתי את עצמי.
"איזה מין אחרים?"
"אין אף אחד חוץ ממני ומהתינוק שיש לי בבטן," אמרתי לעצמי.

שאלתי את ג'וזף מה הוא היה עושה במקומי.
"אני לא יודע," ענה לי.
"מה אומרת הכנסייה שלך בעניין? היא אומרת שאני רוצחת אם אני לא יולדת את התינוק, נכון ג'וזף?" דחקתי בו בקשיחות. שלא בצדק.
הוצאתי מהילקוט ערמת דפים שהדפסתי יום קודם. מכתב של יוחנן פאולוס השני הפונה לקורבנות הטיהור האתני בבוסניה.
"אל תפילו, אמר המנהיג הקודם שלך," צעקתי על ג'וזף לאחר שהשלכתי את הדפים על השולחן. "אבל לו ולמחליף שלו קל לחרוץ משפט, הם לא עברו אונס. מה הם יכולים לדעת, הם, על מה שאישה מרגישה ברגעים כאלה?"
הראיתי לו דף שהדגשתי בו את דברי האפיפיור הזקן.
ג'וזף קרא בקול רם: "הברואים החדשים הללו הם בני צלם האלוהים, עלינו לקבל ולאהוב אותם כמו את כל החברים במשפחת האדם. לא הם התוקפים. הבנים שלכן אינם אחראים לאלימות ולהשפלה שחוויתן."
"יפה, ג'וזף. יפה. לנזירות שנאנסו במנזר של בַּניָיה לוּקָה ניתנה אפשרות להפיל. להן כן. שלא כמו לשאר שלושת אלפים הנשים הבוסניות שהיו קורבנות אונס. איך זה ייתכן, ג'וזף? איך?"

akrissa(1)

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ שיצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. אני לא נוטה לכתוב כאן על ספרים שתרגמתי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מהרהרת בו ובמה שאני באופן אישי לוקחת ממנו.

בקצרה: הספר, בעצם נובלה, מספר על אב ובן שיוצאים לחופשה קצרה באי הולדתו של האב. האב חולה סופני, וביקש מהבן להתלוות אליו לביקור, אולי האחרון שלו. אנחנו יודעים מעט מאוד על האב והבן, ועל מערכת היחסים ביניהם. אבל ברור ששניהם אנשים סגורים וגאים ויש ביניהם קשר נפשי עמוק, מסוג הקשרים שחומקים מהגדרות וממילים.

אבל רוח רפאים אחרת באה להסיט את מחשבתו ממסלולה. באור חסר הרחמים הם כבר לא היו שני אנשים ההולכים בדרך, אלא שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים.

המוות נוכח ללא הפוגה, וגם הפרידה בלתי נמנעת. הבן מתייסר ללא הרף בשאלה מה עליו לעשות, האם לדבר בפתיחות עם האב? האם לנצל את ההזדמנות האחרונה לקרבה עם האב האהוב? האם לשבור את קשר השתיקה שביניהם? האם האב מבין שהוא גוסס? האם הוא צריך לומר זאת במילים ברורות כדי לאפשר לאב להיפרד בזמן?

הגיע הרגע. על אותה דרך פתוחה, הוא היה חייב לומר לאביו את כל מה שהתגבש בתוכו כבר שנה, ועמד על קצה לשונו בהזדמנויות רבות, אבל תמיד כבש בלבו.

"אבא, אתה עומד למות. הנה, אתה הולך לצדי, אבל ימיך ספורים, ואולי אפילו שעותיך. זאת רק אשליה מה שבנינו סביבך, בהנחה שהיא תנסוך בך אומץ, אבל יש לך הרבה יותר אומץ משיש לנו. הרופא שיקר מהיום הראשון, כשאמר לך שתחלים מהמחלה, שמספיק להתאזר בסבלנות. אני שיקרתי לך במילים, בהתנהגות, כשהצגתי תקוות כוזבות, שיקרתי לך כל הזמן, עד לרגע זה…

"יש לך סרטן, ולא מחלימים מסרטן. לא עינב חוסם לך את הוושט, אלו הרקמות, הן תפחו. לא תוכל יותר לאכול, לא תוכל יותר לשתות. המוות, שריחף מעליך במשך הזמן הזה, התכופף עכשיו והניח יד אחת על כתפיך, עוד מעט ירכין את ראשך בידו האחרת, ואז יאסוף את כולך בזרועותיו. לא הוגן שאמשיך בקומדיה הזאת..

אבל את מי תשרת השיחה הכנה? האם זאת המחויבות של הבן לאביו או שהיא צורך אנוכי של הבן שימשיך לחיות אחרי האב? האם יש צורך בשיחות סיכום בחיים? האם שיחה כזאת מתאימה לאביו? האם יש כללים?

מדי פעם בפעם הציץ בבן וראה שהוא עצוב ומפוחד. למה הוא רצה לעזוב? שלפחות הוא ייהנה. הוא שופע בריאות, בגיל המאושר שבו די להושיט את היד ולקטוף את הפירות העסיסיים ביותר של חיים.

כעת עמד לומר לו: "אל תחשוב עלי, זקן שזמנו כמעט עבר. לך עם הדחפים שלך. ראה את הבוקר וחשוב על הרחצה בים שצפויה לך. העצב שלך מעציב אותי, במקום שאיהנה בהנאתך. הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך. אתמול בבוקר שימחת אותי…"

אין פתרון להתלבטות של הבן, ומבחינתי הנובלה הזאת היא תזכורת לכך שלכל מערכת יחסים יש חוקים משלה, והמחויבות שלנו היא לבחון אותה ברגישות שוב ושוב ולהחליט בעצמנו מה הדבר הנכון לאדם המסוים, למצב המסוים ולרגע המסוים שבו אנחנו נמצאים. וכן, זה קשה.

Giani-Stuparich

טיול ברומא בעקבות קקינה

לפני שנה יצא בסדרת פטיט של תשע נשמות הספר "טוהר המידות של קקינה", נובלה חמודה מאת מטילדה סראו. קקינה היא בת דמותה התמימה ונטולת היומרות של מדאם בובארי, וככזאת היא מעוררת חיוך וצביטה בלב. עלילת הנובלה מתרחשת בשבוע אחד ובשטח של פחות מקילומטר מרובע אחד. אני עכשיו ברומא, ולמעשה גרה בתחומי אותו קילומטר מרובע, לכן החלטתי לצאת למסע מצולם בעקבות קקינה, לראות איך נראים אותם רחובות כיום, כעבור 135 שנה (הנובלה התפרסמה לראשונה ב-1884).

קקינה מתגוררת ברחוב בופלו, המרקיז מתגורר ברחוב סנטי אפוסטולי, פחות מקילומטר הליכה, המסלול הפשוט הזה מטיל עליה אימה:

"בסופו של דבר, מה המרחק מרחוב בופלו עד רחוב סנטי אפוסטולי? אולי עשר דקות ברגל. לא, יותר, אולי שתים-עשרה. אפשר ללכת מבופלו לסנטי אפוסטולי בדרך קיצור, בקטעים קצרים: עולים בנָזָרֵנוֹ, יורדים ברחוב סטַמפֶּרִיָה, עוברים ליד מזרקת טרווי, נכנסים לסמטת סן וינצ'נצו ואנסטסיו, ואז עוד קצת באומיליטה ל'ארקטו ומיד מגיעים לסנטי אפוסטולי. אולי רבע שעה אם הולכים לאט כדי לא למשוך מבטים." (עמ' 50)

מפה מסומנת

המסלול מביתה של קקינה אל המרקיז

זהו רחוב בופלו כפי שהוא נראה כיום:

האתגר הראשון שלי היה לאתר את הבית של קקינה. "בחוץ, כשפנתה שוב לרחוב נזרנו, הביטה לעבר חלון הבית: סוזנה עמדה צמודה אליו וצפתה בה. אלוהים אדירים! חשבה קֵקינה, היא ראתה כעת שלא פניתי לסנט אנדראה אלא המשכתי הלאה."  (עמ' 76). אפשר לראות מהחלון את הפניה לנזרנו או לסנט אנדראה רק מהבית הפינתי. והרי הסלפי שלי על רקע הבית המשוער של קקינה, כיום מלון בוטיק מעבר לאפשרויות שלי ושלה.

אני והבית של קקינה

הבית של קקינה, הספר ואמתכם

"הולכת לאט-לאט, מביטה בחנויות, במגדניית פזולי ברחוב סטמפריה, בחנות כלי הכתיבה בכיכר טרווי, ביונים שמתעופפות בראש המזרקה." לצערי לא מצאתי כבר זכר למגדנייה, ובכיכר טרווי אין כבר חנות כלי כתיבה, אלא בעיקר גלידריות והמוני תיירים מהבוקר עד הערב, אבל בכל זאת איך אפשר לא לצלם אותה מהזווית שקקינה ראתה אותה במסלולה?

טרווי מהזווית של קקינה

""לאן את הולכת?" אומר קול מוכר. זו היתה איזולינה: היא עמדה לפני בית הבירה של "תיאטרון קוורינו", שעונה על חבית עץ, בלבוש עלוב, מעיל ישן וכפפות מוטלאות." (עמ' 77) תיאטרון קוורינו עומד על מכונו ופעיל עד היום, מבנה מרשים, שהתקשיתי לקלוט את כולו בתמונה. בקומת הקרקע, במקום בית בירה עלוב, יש בית קפה מצוחצח ותרבותי, גדוש במדפי ספרים.

אבל היעד של קקינה נמצא עוד שני רחובות הלאה, ברחוב סנט אפוסטולי המפואר. המרקיז מתגאה בכך שדירתו סמוכה לארמון אוֹדֶסקַלקי, ובצדק. מדובר בארמון מרשים מהמאה השבע עשרה שחולש על הכיכר.

ארמון אוֹדֶסקַלקי 1

ארמון אודסקלקי

קצת התקשיתי לזהות בוודאות את הבית של המרקיז (ואולי גם אי אפשר, בכל זאת, מדובר ביצירה ספרותית, לא היסטורית), אבל יש לבית שער כניסה מרשים ושוער מעורר אימה: "על הסף עמד השוער, חוסם חצי מהכניסה, שעון על הקיר, אדם גבוה ושמן שפניו גסים, מזוקן ומשופם, צעיף צמר אדום כרוך לצווארו וכובע מצחייה, נטוי במקצת לראשו. הוא עישן מקטרת והביט באוויר." (עמ' 82). צילמתי את שער הכניסה של אחד הבתים הסמוכים לארמון, בחדר קטן בכניסה ישב גם היום שוער, זקן חביב שהיה שקוע בקריאת עיתון, ניסיתי לצלם אותו בלי להפריע.

מועדון הספר האיטלקי חוזר!

אחרי שהסדרה בת שש ההרצאות בשנה שעברה זכתה לקהל משובח, קוראים רגישים ומעורבים, שקראו את הרומנים מראש ומדי פעם התווכחו עם המרצה על הפרשנות החתרנית שלה (המרצה מאוד מרוצה מקהל פעיל), השנה תהיה סדרה בת תשע הרצאות!

במה מדובר? מפגש חודשי בן שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלילים וחלקם קצת יותר תובעניים, אף אחד לא ארוך במיוחד.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו.

מה אין בהרצאה? סיפר העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:30. מתחילים ב-29.10.18 , עוד שבועיים.

איפה? המכון האיטלקי לתרבות חיפה, רח' מאיר רוטנברג 12.

מי יכול לבוא? כל אחת ואחד, ללא תשלום אך בהרשמה מראש בטלפון 04-8536091.  לא חייבים להגיע לכל ההרצאות,  אפשר לבוא גם להרצאות בודדות, אבל יש לפעמים התייחסות לספרים קודמים בסדרה.

התוכנית השנה:

  • 29.10.18 מסע סנטימנטלי קצר, איטלו סבבו. אדם זקן יוצא לנסיעה ברכבת, שהופכת להזדמנות לחשבון נפש ומפגש אנושי.
  • 26.11.18 ימי הנטישה, אלנה פרנטה. וידוי כן וכואב של אישה שבעלה עזב אותה.
  • 17.12.18 אהבות קשות, איטלו קלווינו. קובץ סיפורים מלא חמלה, שוב, על אהבה.  הספר אזל מהשוק ולכן הוחלף
  • 17.12.18 לקסיקון משפחתי/אמרות משפחה מאת נטליה גינצבורג. באמצעות דרכי הביטוי הייחודיות של בני משפחתה כותבת גינצבורג אוטוביוגרפיה משעשעת ונוגעת ללב כאחד.
  • 28.01.19 הטבלה המחזורית, פרימו לוי. קטעי זיכרונות מאושוויץ ומחייו ככימאי.
  • 25.02.19 קוטפת השקדים, סימונטה אניילו הורנבי. תעלומה שנחשפת לאחר מותה של משרתת בעיירה סיציליאנית מציעה מבט חמוץ-מתוק על הטבע האנושי.
  • 18.03.19 הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה. רומן מופת על רקע מלחמת העצמאות של איטליה באמצע המאה ה-19.
  • 29.04.19 יום מושלם, מלאניה ג' מאצוקו. יום אחד גורלי בחייה של משפחה איטלקית בתחילת המילניום השלישי.
  • 29.4.19 הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה. רומן מופת על רקע מלחמת העצמאות של איטליה באמצע המאה ה-19
  • 27.05.19 מדבר הטטרים, דינו בוצאטי. קצין צעיר ושאפתן מוצב בתפקיד ראשון במצודה נידחת ומכלה בה את חייו.
  • 24.06.19 שמונה הרים, פאולו קונייטי. סיפור של חברות עמוקה וארוכת שנים בין שני נערים שמחפשים את מקומם בעולם.

אתם מוזמנים!

עטיפות 2018

תוספת מאוחרת:

מסתבר שקשה להשיג את הספר הראשון ברשימה, מסע סנטימנטלי קצר מאת איטאלו סבבו. זה קצת הפתיע אותי, כי מדובר בספר (ספרון בעצם, הנובלה עצמה תופסת 90 עמודים) שיצא לפני פחות מעשר שנים אבל הרשתות הגדולות לא מחזיקות אותו כבר, אני מתנצלת.

דיברתי עם מישהי בהוצאת כרמל והיא אומרת שיש עדיין עותקים בהוצאה, אפשר להזמין כאן, אבל עקב הבעיות המוכרות של דואר ישראל עדיף להזמין בדואר רשום. אם כמה אנשים מהאזור (חיפה) רוצים להזמין ביחד ולחסוך במשלוח, אני יכולה לרכז את זה – אבל בבקשה תכתבו/תתקשרו בהקדם.

בספריות העירוניות בחיפה יש כרגע שלושה עותקים לא מושאלים עותק אחד לא מושאל (יד לבנים, פבזנר ושפרינצק), זאת גם אפשרות טובה. יש עותקים לא מושאלים גם בספרית הטכניון ובאורנים, מעבר לכך אפשר לבדוק בחנויות יד שניה (בסיפור חוזר חסר).

ניתן להזמין את הספר בחנות הספרים יודן, חורב 16, במחיר  79 ש"ח.