Category Archives: ספרות יפה

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי – תרגום

L'ultima volta che ho avuto sedici anni –  Marino Buzzi

כל העיירה נמצאת היום ברחוב, צועדת בטור מאחורי רכב הקבורה המוביל סודות ושתיקות עד בית הקברות. אני רואה אותם lultimavoltaמתקדמים, באיטיות, בעיניים מנוכרות ושלוות. יום יפה היום. השמש משתקפת בשמשות המכוניות, החורף כמעט מאחורינו והעיירה קמה לתחיה. ריח אחר נישא באוויר, ריח של אדמה לחה ופרחים, העצים חוזרים לחיים והכול נצבע מחדש. בעלי החנויות בשכונה החליטו להשאיר את תריסי הברזל מוגפים בעת הטכס הדתי, ראש העיר לא הכריז על אבל, אך דיבר באריכות במסיבת עיתונאים. סיפור מושלם לתוכניות אחר הצהרים בטלוויזיה. עשרות עיתונאים ממתינים בפינות הרחוב, מישהו ניסה לחצות את הסרט שמתחה המשטרה כדי לראיין את האנשים בשורה הראשונה, מצלמות הטלוויזיה עוקבות מקרוב אחר האירוע, הן אוספות חומרים למהדורות החדשות של הערב.

 המנהלת צועדת בראש משלחת בית הספר, פניה מוסטים הצדה בהבעה רצינית של מי שיודע להיות במוקד תשומת הלב. מאחוריה המורה לצרפתית, שבזכותו קראתי את הנסיך הקטן ואת שירת רמבו, המורה שאהב לשמוע את הריש שלי, והמורה לאיטלקית שמעולם לא חיבב אותי ואף פעם לא נתן לי יותר משש על החיבורים ובבחינות. כמובן שגם כל האחרים נמצאים שם. יש כאלו שרק הפנים שלהם מוכרים לי, אבל יש כאלו שאני מכיר מאז שהייתי ילד: נמצאת שם למשל בעלת המאפיה, שתמיד היתה נחמדה אלי ומעולם לא סיפרה לאמי שאני עובר אצלה לפני בית הספר וקונה בריושים ולחמניות. השרת שהגן עלי יותר מפעם אחת, הנערות מנבחרת הכדורעף, ועוד הרבה, המון אנשים אחרים. כולם צועדים בטור, מבועתים, עם נר ביד. אילו הייתי מחליט להגיח עכשיו, אחרי חודשים של היעדרות, אולי היו כולם מתאבנים. או שאולי לא היה אכפת לאף אחד. אני לא חושב שהם באמת מרגישים בחסרוני.

 גם חברי לכיתה והוריהם נמצאים כאן.

 ג'וליו מביט סביב מוטרד, הוא מרכיב משקפיים כהים, על פניו הבעה מתוחה והטיק העצבני בשפה העליונה שתוקף אותו כשהוא מפחד. כולם מכנים אותו "הצל" מפני שהוא לא נתפס אף פעם, הוא ערמומי וזריז. הוא השפוט של טוני, זה שעושה את כל העבודה המלוכלכת. אבל היום הוא לא נראה מסוכן במיוחד, הוא נראה לי כמו ילד מבוהל. הוא נשאר צמוד לאמו, מצפה ללטיפה כמעט. היא כמובן לא מבינה, אולי היא חושבת שהבן שלה נסער בגלל מה שקרה. היא משלבת את זרועו בזרועה ומשעינה את ראשו על כתפה. אישה קטנה עם שיער אדמוני יפהפה ועיניים ירוקות. תמונה משפחתית יפה. הייתי רוצה לגשת אליה ולצעוק עליה שהבן שלה לא בחור טוב, הוא טיפוס עלוב, סמרטוט שמוכר סמים עבור טוני, ושהיא לא יודעת כלום על הבחור שהיא מנסה לנחם.

 אבל אני לא אעשה זאת. אני אמשיך להסתתר כאן, ליהנות מההצגה, ולספר לכם מה קרה בקהילה הקטנה הזו של אנשים טובים, אני אספר לכם כל מה שהתרחש מאחורי הדלתות הסגורות שאסור לאיש לפתוח לעולם.

 מכאן אני יכול לראות גם את אנה, היא נראית עצובה באמת. מבטה נעוץ במרקו. המצב ביניהם כבר לא כל כך טוב והיא פוחדת להישאר לבד. אם מרקו יעזוב אותה, שלום ולא להתראות לערבים עם החבורה, לדיסקוטקים שצריך לחרוש קילומטרים בכבישים כדי להגיע אליהם, לאלכוהול, לסמים, למסיבות הפרטיות שאליהן יכולים ללכת רק המגניבים, ומעל הכול, להתראות לכבוד. כי זה הדבר שמשפר את הרגשתה: הקנאה של הנערות האחרות, המבטים מלאי ההתפעלות או מלאי התשוקה של הנערים. אבל אנה לא היתה כזו כשהכרתי אותה. כאילו איבדה פתאום את את התום שאפיין אותה. הילדה הרזה והמתבודדת, הילדה המסורבלת מעט שעזרה לי להכין שיעורים, הפכה לנערה מפוכחת וקרה שמשתדלת להיראות כמו מישהי שאיננה היא באמת.

 בעבר היא הצליחה לראות מעבר להופעה החיצונית שלי, היא תיקנה את השגיאות שלי בחיוכים לבבים, סיפרנו זה לזה בדיחות מטופשות על המורה למתמטיקה ואז אמא שלי היתה מביאה לנו ארוחה קלה. זה היה הרגע היחיד שבו לא אכלתי, אולי מבושה, אולי מהפחד לעשות את הדבר הלא נכון, להתלכלך כמו תמיד, לעשות מעצמי אידיוט. היא אכלה ואחר כך חייכה במבוכה, לפעמים דיברה אלי בפה מלא ושוב צחקנו. היא גרמה לי להרגיש נורמלי. אבל כולנו היינו קטנים יותר, רק סיימנו את החטיבה. אחר כך התחילה אנה להשתנות. נפגשתי איתה פחות ופחות ולא ידעתי מה לענות לשאלותיה של אמי: "למה אנה לא מגיעה יותר? רבתם?"

 כשאמא הבינה שאנה לא תבוא לבקר אותי יותר היא הפסיקה לשאול, היא אמרה לי: "אנה התבגרה," ולא חזרה לדון בנושא יותר.

[ פתיחה של רומאן, כאן רשומת הבקורת]

סליחה, מישהו מדבר כאן גָרְלָסְקוֹ?

אחת הדמויות בספר שאני מתרגמת בימים אלו מברברת קשקושים בשצף. בהתחלה חשבתי שזה משהו אישי, אידיוסינקרטי, אדם זקן במשבר אישי לא פשוט, אולי התבלבלה עליו דעתו. אחר כך חיפשתי שפות שכיחות מהאזור: אולי זאת צרפתית? או אולי לטינית שמוחו הסנילי שָׁלָה מלימודיו בתיכון? אבל לא, זאת בבירור לא אחת השפות הללו. המשכתי לחפש במעמקי גוגל ואאוריקה: מתברר שזהו ניב נידח של עיירה בת פחות מעשרת אלפים תושבים, ושמה גָרְלָסְקוֹ. דיאלקט כל כך שכוח, שלא קיים שום מילון מודפס או מקוון עבורו. הצלחתי למצוא ברשת שלושים עמודים של מילון מקוצר וכמה חוקי דקדוק. לא משהו שמכסה אפילו את המלמול הנרגש של הזקן הנרגן שלי.

תלשתי שערות, יבבתי קצת בפייסבוק והמשכתי לחפש. נס. מתברר שהספר תורגם לגרמנית, והמתרגמת לגרמנית החליטה לחסוך לקוראיה את האותנטיות ותרגמה את הגָרְלָסְקו לגרמנית פשוטה. גרמנית אני דווקא כן מבינה. נפלא. עכשיו צריך רק להשיג את התרגום לגרמנית ונפתרו כל צרותיי. מכיוון שאני מתרגמת את הספר עבור הוצאה גדולה ומכובדת, נראה לי טבעי לפנות אליהם ולבקש שהם יפנו להוצאה שפרסמה את התרגום לגרמנית, סביר להניח שיתייחסו אליהם יותר מאשר למתרגמת פרילנסרית אלמונית.

הספר יצא בגרמנית בהוצאה איטלקית-אוסטרית שמשרדיה בוִינָה ובבּוֹלְצָנוֹ. בולצנו יושבת במחוז אָלְטֹו-אדיג'ה/סוּד-טִירוֹל. מדובר בחבל ארץ יפהפה (הדולומיטים) בעל היסטוריה מרתקת. מבחינה אתנית-היסטורית רוב האוכלוסייה אוסטרית דוברת גרמנית, אך קיים גם מיעוט איטלקי וותיק. כפרים דוברי גרמנית לצד כפרים נפרדים דוברי איטלקית. עד מלחמת העולם הראשונה השטח היה בשליטה אוסטרית, ובעקבותיה עבר לשליטה איטלקית. באותה תקופה היה מדובר עדיין בחבל ארץ נחשל ועני. לא קל לעבד חלקות קטנות בהרים, ומלחמת הקיום של האיכרים היתה קשה. בתקופה הפאשיסטית ניסה השלטון המרכזי ליצור רוב איטלקי באופן מכוון. ניתן עידוד ממשלתי להגירה פנימית מדרום איטליה לאלטו-אדיג'ה. ההגירה שינתה את המאזן הדמוגרפי ולא התקבלה בברכה על ידי התושבים הוותיקים. במסגרת הברית בין הפשיסטים לנאצים (שסיפחו את אוסטריה) נוספה לתהליך גם תכנית "הגירה מרצון" של דוברי גרמנית לאוסטריה. לאחר מלחמת העולם השנייה נשאר האזור בשליטה איטלקית, העידוד המאסיבי ל"דילול" האוכלוסייה האוסטרית נפסק, אבל נשאר קונפליקט אתני. בשנות השבעים התעורר במחוז גל של לאומיות מלווה באלימות ובטרור. להבנתי המתיחות שככה הודות לשלושה גורמים: מתן אוטונומיה תרבותית ושלטונית חריגה למחוז, הימנעות מתמיכה מצד אוסטריה, ושגשוג כלכלי בזכות תיירות הסקי והטיולים. כיום מוגדר המחוז כדו לשוני – כל הגורמים הציבוריים במחוז מחויבים לשתי השפות, ושתיהן נלמדות במוסדות החינוך.

דו-הלשוניות הזו מחזירה אותי למצוד שלי אחר התרגום לגרמנית של הספר שאני מתרגמת כיום. לפני יותר משבועיים פנתה העורכת בהוצאה הישראלית אל ההוצאה האוסטרית-איטלקית וביקשה את הספר. שום תגובה. דממה על הקו. בינתיים הזמן מתקדם, והדד-ליין להגשת התרגום קבוע. החלטתי לכתוב בכל זאת בעצמי להוצאה, באיטלקית. תוך שלוש שעות נחת הספר בתיבת המייל שלי, בלוויית איחולים חמים להצלחה בתרגום. מסתבר שגם בעולם גלובלי, כשהאנגלית שולטת וגוגל טרנסלייט נגיש לכל – אין תחליף לפנייה אישית בשפה מובנת.

ויש גם זווית נוספת לתקרית: אני אמנם כתבתי באיטלקית, אבל קיבלתי תשובה בגרמנית. יתרה מכך, אחד משמות המשפחה שלי איטלקי מובהק (Finzi) והשני גרמני מובהק (Löw), התשובה הלבבית ומנומסת הופנתה אל "Liebe Frau Loew", גברת לב היקרה, כלומר השם האיטלקי נשמט במקריות מוזרה.

אווה ישנה - עטיפההתכתובת המשעשעת הזו החזירה אותי לספר שקראתי לצורכי לקטורה לפני מספר שנים: "אווה ישנה" מאת פרנצ'סקה מלנדרי (EVA DORME / Francesca Melandri). ספר שכתבה באיטלקית סופרת ממשפחה דוברת גרמנית. רומאן המספר על שלושה דורות במשפחה באלטו-אדיג'ה. הסב תמך בנאצים ומצא את עצמו בסוף המלחמה בשולי החברה. בתו נכנסה להריון מחוץ לנישואים בחברה שמרנית, נזרקה לרחוב והצליחה לקיים את עצמה ואת בתה, אבל אהבתה הגדולה לבן סיציליה לא הצליחה להתגבר על המשוכה האתנית. הסיפור המשפחתי משולב בעדויות היסטוריות וסוקר תקופה של תשעים שנה. רוב הידע שלי על האזור מבוסס על הספר הזה, ועל דברים שחיפשתי וקראתי בעקבותיו. הרומאן כתוב היטב, נהניתי מהקריאה, אבל חשבתי שיש בו כמה כשלים באמינות הספרותית, ונימה קלה של ספרות מגויסת, ולכן לא המלצתי לתרגם אותו. בדיעבד אני חושבת שטעיתי. ניתן היה לסלוח על הפגמים הללו ולהוסיף למדף הספרים בעברית ספר המתאר מציאות פוליטית מורכבת. אולי כדאי להיחשף לעוד מאבקים מסובכים ושונים כדי להעשיר את זווית הראיה שלנו, בתוך המציאות המורכבת שלנו. אין כאן הקבלות פשוטות, אבל גם שם יש אוכלוסיות שצריכות ללמוד לחיות ביחד ולהתפשר, לאורך זמן. וכן, גם באלטו-אדיג'ה של ימינו מתעוררות מדי פעם קריאות לעצמאות לאומית.

כשסיפרתי על המקרה בחוג האיטלקית שלי, המורה (איטלקייה שמאלנית, רגועה ונינוחה כרגיל) התעצבנה: "זאת ממש חוצפה שהיא ענתה לך בגרמנית, היא חיה באיטליה, מה פתאום היא עונה לך בגרמנית?!" מסתבר שאף אחד לא רואה את הדבשת של עצמו.

האם – ספר דיגיטלי בעברית

ברשומה הקודמת הופיע הפרק הראשון של הנובלה "האם" של גרציה דלדה. זו לא פעם ראשונה שמתפרסם בבלוג פרק ראשון או קטע מתוך יצירה שלמה – אבל זו הפעם הראשונה שבסוף הפרק מופיעה השורה:

the-mother-chosen-215x292להמשך קריאה כאן.

ומי שלחץ הגיע לדף הספר באתר של אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית ברשת שהיא גם הוצאת ספרים דיגיטלית. הנובלה כולה יצאה כספר דיגיטלי במיזם חדש וניסיוני, משותף לאינדיבוק ולי: תרגום ספרות קלאסית תמורת תמלוגים. בהמשך אפרט למה הכוונה, אבל תחילה על הספר.

לפני שנתיים תרגמתי סיפור קצר של גרציה דלדה, סופרת אטלקייה שזכתה בפרס נובל בשנת 1926, האשה שנייה שזכתה בפרס אי פעם. ניסיתי לקרוא עוד כמה סיפורים ולא מכולם התלהבתי, לא כל מה שכתבה דלדה עומד במבחן הזמן. אבל אז מצאתי את "האם" והיא תפסה אותי מיד. סיפור אהבה אסורה דחוס (העלילה כולה מתרחשת במשך פחות מיומיים) רב תהפוכות ומותח. משולש בלתי אפשרי של אם, בן ואשה צעירה. שלושה אנשים טובים הנקרעים בין מחויבות אחד לשני, לאלוהים ולעצמם. הם מתחבטים ונאבקים בכפר נידח בסרדיניה, לפני מאה שנה, ובכל זאת מצאתי את עצמי נחנקת יחד אתם, כי ההתחבטויות הללו אולי נסבות על נושאים אחרים כיום, אבל האנושיות היא אותה אנושיות.

המלצתי על הנובלה להוצאת ספרים מצוינת אחת, אבל הם לא הזדרזו להוציא אותה. סוד גלוי הוא שרוב הוצאות הספרים בארץ במשבר מתמשך וחוששות מאד מסיכונים. עלות הוצאת ספר נייר גבוהה, וקשה לכסות אותה, גם כאשר הסופרת זכתה בפרס נובל, מקדם מכירות לא רע בכלל.

ואז הופיעה הזדמנות חדשה, שגם לה אני מחכה זמן רב: עוד פער טכנולוגי קטן ומשמעותי נסגר וניתן בעלות לא גדולה להפיק ספרים דיגיטלים בעברית ולקרוא אותם על גבי מגוון מכשירים – שגם הם נעשו נפוצים מאוד. בעצם אפשר לקרוא אותם על גבי כל מכשיר אלקטרוני: סמרטפון, אייפון, טאבלט, אייפד, איבוק, קינדל, וכמובן מחשב. ספר דיגיטלי  זול יותר מספר נייר (במקרה זה 22 ₪) וניתן להעביר אותו בין המכשירים השונים. אינדיבוק מגנה על הספרים בהגנה "חברתית" בלבד – כלומר שם הקונה מוטבע בכל עותק, אבל אין הגנה בתוכנה. ההנחה היא שאם הספר זול מספיק (קפה ומאפה?) אנשים יהיו הגונים מספיק כדי להעריך את העבודה הרבה שהושקעה בספר ולא לגנוב אותו. בעיני זו גישה נכונה מכיוון שההגנה עולה כסף רב, מעלה את מחיר הספר, הופכת את הקונה ללקוח שבוי, וגם נפרצת תמיד בסופו של דבר. וכך נוצר מצב אבסורדי בו הקונים הישרים מסבסדים את הגנבים.

אמנם עלויות ההפקה של ספר דיגיטלי קטנות יותר מספר נייר, אבל הן ממש לא בחינם: זכויות יוצרים, תרגום, עריכת תרגום, הגהה, עיצוב שער, הפקת ספר, אחזקת אתר, שיווק וכו'. הפתרון היה שותפות מסוג חדש עם אינדיבוק: אני תרגמתי את הספר, ארז שוויצר ערך אותו, ואינדיבוק הפיקה ומשווקת אותו. זוהי שותפות הוגנת מאוד לדעתי: ההכנסות מתחלקות שווה בשווה בין אינדיבוק וביני. הכנסות זו מילה קצת גדולה כרגע, כי מכירות הספרות הדיגיטלית עדיין לא המריאו בארץ, אבל ספר דיגיטלי לא מעלה עובש במחסנים. ואני מאמינה שאחרי הסנונית הזו יבואו עוד, ואנשים יתרגלו לקרוא ספרים דיגיטליים בעברית ויקנו יותר. וכן, אם הפרק הראשון לטעמכם, אתם יותר ממוזמנים לתרום מעט למהפכה הדיגיטלית העברית ולקנות את הספר. גם זו דרך ליצור שינוי.

אבל זה בלוג על ספרות, אז נחזור לספר. פרט לנובלה עצמה, מכיל הספר גם אחרית דבר קצרה שלי ואת ההקדמה שכתב ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית (כן, ההוא משערורית "מאהבה של ליידי צ'טרלי"). מסתבר שד.ה. לורנס ידע איטלקית ואף שהה תקופה לא קצרה בסרדיניה, האי של גרציה דלדה. הוא הרגיש קירבה רבה למקום ולאנשיו. אני אמנם חולקת על הפרשנות שלו לספר – אבל היא שעשעה אותי מאוד, והוא גם טיפונת יותר מוערך ממני בחוגי הספרות, ולכן בעצה אחת עם העורך תרגמתי גם אותה וכללנו אותה בספר.

אם מותר לי לצטט מאחרית הדבר שלי, זהו לב הספר לדעתי:

"יש כאן סיפור אהבה שהקושי בו הוא מוסרי. מלכתחילה לא האהבה מוטלת כאן בספק, אלא היכולת ליישב את הסתירות בין מערכות ערכים שונות: דת, משפחה ואושר אישי. זרע הפורענות נמצא בקבלת השאיפה לאושר אישי כערך ראוי. באופן אירוני, האם השמרנית, שבעת הסיפור נלחמת על המחויבות לערכי הדת והמשפחה, היא זו שלפני עשרים וחמש שנה חיפשה לעצמה ולבנה גורל טוב יותר, כלומר אושר. בימינו השתנה האיזון בין המערכות. בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה הדת יצאה מהמשוואה ולאושר האישי משקל רב יותר, גם ביחס לקיום חיי המשפחה. אבל עדיין לא יושבו כל הסתירות, ואנשים שוחרי טוב עדיין נקרעים בין מחויבויות ערכיות מנוגדות. זה המקום שבו ה"אם" ממשיך לגעת בלבנו."

אבל ד.ה. לורנס רואה את הדברים אחרת לגמרי:

"אבל העניין בספר אינו טמון בעלילה ולא בדמויות, אלא בהצגה של חיים ייצריים צרופים. אהבת הכומר לאשה היא תשוקה ייצרית צרופה, טהורה ולא מחוללת ברגש. ככזאת, היא ראויה לכבוד, שכן בספרים אחרים נושא הייצרים טובע ברגשות ודועך. כאן, לעומת זאת, ייצר המין ישיר, עז ומלא חיים, עד שרק ייצר עיוור אחר, ייצר ילדותי של ציות לאם, יכול לגבור עליו. חינוך הכומר והנצרות כולה הן לא יותר מנר דועך. הייצר העתיק והפראי של האם, הציפיות שלה מבנה, מביסים את שאר הייצרים הפראיים, את ייצר ההזדווגות המינית. לאשה הזקנה לא היו מעולם חיי מין – מדהים לגלות שחיי מין נשללים מאנשים רבים בחברה ברברית ומתורבתת-למחצה."

האם יש צורך להדגיש שכל אחד רואה מהרהורי לבו?

——————–

תוספת מאוחרת, ביקורות על "האם":

צלה של הרוח , נטע הלפרין, ישראל היום  21.3.2014 (יש לגלול לסוף הדף)

על "האם" מאת גרציה דלדה, בבלוג ענת פרי בזכות עצמה, 2.4.2014

 

האם – גרציה דלדה – פרק ראשון


La madre – Grazia Deledda

אם כך, פאולו מתכוון לצאת גם הלילה.

 האם, בחדרה הצמוד לחדרו, שמעה אותו מסתובב בחשאי, אולי חיכה שתכבה את המנורה ותשכב לישון לפני שייצא.

היא כיבתה את המנורה, אבל לא שכבה לישון. היא ישבה ליד הדלת ופכרה את ידיה, את ידי המשרתת המחוספסות שלה, שהיו עדיין לחות משטיפת הכלים. היא הידקה את אגודליה זה לזה ואזרה כוח, אבל מרגע לרגע גאה בה חוסר המנוחה וגבר על התקווה העיקשת שהבן יירגע ויישב כמו פעם לקרוא, או שישכב לישון. לרגעים אחדים אכן נאלמו צעדיו המתגנבים של הכומר הצעיר, כל ששמעה היה את רחש הרוח המלווה בהמיית העצים על הרכס שמאחורי הכנסייה הקטנה. זו לא היתה רוח עזה במיוחד, אבל היא התמידה, ללא הפוגה, ונדמה שהיא נכרכת על הבית כרצועה עבה וצורמנית, ההולכת ומתהדקת ומנסה לעקור אותו מיסודותיו ולהפילו ארצה.

 האם כבר הבריחה את הדלת הפונה לרחוב בשני מוטות מוצלבים, כדי לחסום את השטן. הוא חודר לבתים בלילות סחופי רוח ומחפש נשמות. אמנם לא נטתה לאמונות כאלה, אך בלעג עצמי מריר ורפה אמרה בלבה שהרוח הזדונית נמצאת כבר בתוך מעון הכומר הקטן, שותה מקנקנו של פאולו שלה וחגה סביב המראה שתלה ליד החלון.

 והנה כעת החל פאולו לזוז שוב, אולי בדיוק ניצב מול המראה, אף על פי שהדבר נאסר על כמרים. אבל מה לא הרשה לעצמו פאולו, ולא רק לאחרונה?

 האם זכרה שבימים אלה הפתיעה אותו לעתים תכופות בעודו מתבונן בעצמו ארוכות במראה, כמו אשה, מנקה ומלטש את הציפורנים ומסרק למעלה את השער שהתארך, במין ניסיון להסוות את האות הקדוש, את הקדקוד המגולח.

 הוא גם התבשם, ציחצח את השיניים באבקה ריחנית והבריש את הגבות.the-mother-chosen-215x292

 היא יכלה לדמיין אותו ניצב כעת מולה, כמו נסדקה המחיצה המפרידה ביניהם: עומד שחור על רקע חדרו הלבן, גבוה, אולי גבוה מדי, רופס, פוסע קדימה ואחורה בצעדי נער מרושלים, מועד מדי פעם וכושל, אבל לא מאבד את שיווי המשקל. היה לו ראש גדול במקצת, ביחס לצוואר העדין. פניו החיוורים דוכאו תחת מצח בולט, שאילץ את הגבות להתעקל במאמציהן לשאתו ואת העיניים הארוכות להצטמצם, בעוד הלסת החזקה, הפה הגדול והבשרני והסנטר הקשוח התמרדו בבוז כנגד הדיכוי, אבל לא הצליחו להיחלץ ממנו.

 ואולם כאשר נעצר כעת מול המראה קרנו פניו, עפעפיו נפערו ומתוך העיניים החומות והצלולות זהרו האישונים כיהלומים.

 במעמקי לבה האמהי היתה האם מרוצה בראותו כך, יפה וחסון, אך רחש צעדיו המתגנבים הזכיר לה את מצוקתה.

 הוא יוצא, כבר לא היה ספק בדבר, הוא יוצא. הוא פתח את דלת חדרו. נעצר שוב. אולי הטה אף הוא אוזן לרחשים סביבו. רק הרוח המשיכה להתדפק על הבית.

 האם ניסתה לקום ולצעוק.

 "בני, פאולו, יציר האל, עצור."

 ואולם כוח שגבר על רצונה שלה עצר בה. ברכיה רעדו, כמו ניסו להשתחרר מאותו כוח שטני: הברכיים רעדו אך הרגליים מיאנו לזוז. נדמה היה ששתי ידיים עצומות מרתקות אותה לרצפה.

 וכך הצליח פאולו שלה לרדת חרש במדרגות, לפתוח את הדלת ולצאת. נראה שהרוח סחפה אותו הלאה מיד. רק עכשיו הצליחה להתרומם, להדליק מחדש את המנורה, בקושי רב, שכן הגפרורים הותירו שובל של אור סגול על הקיר, במקומות שהתחככו בו, אך לא נדלקו.

 לבסוף הטילה מנורת הנפט הקטנה צעיף אור על הקיטון העירום והדל כחדרה של משרתת, והאם פתחה את הדלת, רכנה החוצה והקשיבה. היא רעדה, ובכל זאת נעה כמקשה אחת, נוקשה ועצית, ראש גדול מעל גוף נמוך ומוצק, עטוף אריג שחור דהוי. היא נראתה כמי שנכרתה באבחת גרזן מגזע עץ אלון.

 מאצל המשקוף ראתה את מדרגות הצפחה יורדות בין הקירות הלבנים, עד לדלת שנחבטה על ציריה ברוח. היא ראתה את המוטות הזקופים שפאולו השעין אל הגדר ונתקפה חמת זעם.

 לא, היא רצתה לנצח את השטן. היא הניחה את המנורה בראש המדרגות, ירדה ויצאה אף היא.

 הרוח היכתה בה בעוצמה, ניפחה את צעיפה ואת בגדיה, כמו ביקשה לאלץ אותו לשוב על עקבותיה. היא כרכה היטב את הצעיף תחת סנטרה והתקדמה בראש מורכן כנגד המכשולים: כך נצמדה למעון הכומר, לגדר הגן ולחזית הכנסייה, הגיעה לפינת הכנסייה ונעצרה. שם פנה פאולו, וכציפור שחורה גדולה, בכנפות המעיל המתנופפות, חצה ביעף את האחו המשתרע לפני בית ישן בקצה הרכס התוחם את האופק מעל הכפר.

 אור הלבנה הבליח בתכלת ובצהוב בינות העננים הגדולים והאיר את כר הדשא, את הכיכר המרוצפת לפני הכנסייה, את מעון הכומר ואת שני טורי הבקתות שמשני צדי הדרך, המתפתלת במורד עד שהיא אובדת בצמחיית העמק. במרכז העמק נראה הנחל כעוד דרך אפורה ומתפתלת, המסתבכת בין הנחלים והדרכים בתוך נוף העננים הדימיוני, שמשב הרוח הרכיב ופירק חליפות באופק שמעל מוצא העמק.

 בכפר הקטן כבר לא נראה אור, אף לא בדל עשן. כולם ישנו, הבקתות העלובות טיפסו כשתי שורות כבשים על הגבעה המכוסה עשב בצל הכנסייה הקטנה בעלת מגדל הפעמונים הצנום, הכנסייה אשר חסתה תחת הרכס ונדמתה לרועה הנשען על מטהו.

 עצי האלמון עמדו בשורה מול המעקה המקיף את כיכר הכנסייה, הם התנודדו סוערים ברוח, אפלים ופרועים כמפלצות, ונהמתם ענתה להמיית הצפצפות ולסבך הקנים שבעמק. כל אותו כאב לילי, אנקת הרוח וחרכי אור הלבנה מבעד לעננים, התערבלו בסערת רוחה של האם ההולכת בעקבות הבן.

 עד לאותו רגע שגתה בתקווה לראות אותו יורד אל הכפר כדי לבקר אדם חולה, אבל הוא רץ כרדוף שד לעבר בית ישן למרגלות הרכס.

 בבית הישן למרגלות הרכס לא היתה אלא אשה בריאה, צעירה ובודדה…

—-

המשך קריאה כאן. פרטים נוספים ברשומה הבאה.