ארכיון קטגוריה: בקורת

אני נשארת כאן -מרקו בלצנו

אני אוהבת כריכות של ספרים, לא מעט ספרים התחלתי לקרוא בזכות תמונה יפה על הכריכה. "אני נשארת כאן"* לוקח את צילום הכריכה צעד אחד הלאה: הרומן כולו נכתב בזכות הדימוי על הכריכה. זהו מגדל הכנסייה מהמאה ה-14 של הכפר קוּרוֹן ששקע באגם מלאכותי בעקבות בניית סכר הידרואלקטרי. מרקו בלצנו ניסה להתחקות אחר גורל האנשים שחיו שם לפני שהמים הציפו את ביתם.

הדוברת ברומן היא טְרִינָה, בעת התחלת העלילה, שנות העשרים של המאה הקודמת, היא צעירה עליזה החולמת להיות מורה resto quiולצאת לעולם הגדול. הכפר קורון שייך למחוז אלטה אדיג'ה או סוּד טירול, כפל השמות מרמז על הבעייתיות: עד מלחמת העולם הראשונה הוא היה חלק מאוסטריה ורוב תושביו היו אוסטרים דוברי גרמנית. בתום המלחמה סופח המחוז לאיטליה, ועם עליית הפאשיזם באותן שנים החל תהליך "איטליזציה" מכוון. השלטון תמך בהגירה פנימית של אוכלוסייה דוברת איטלקית מהדרום, כוחות השיטור והממשל היו רובם ככולם איטלקים, בתי הספר לימדו רק איטלקית ונאסר ללמוד וללמד גרמנית. טרינה מסיימת את לימודיה ומתחילה ללמד ילדים קרוא וכתוב בגרמנית ב"קטקומבות", כלומר במחתרת. פעילות בלתי חוקית, חברתה נאסרת ונשלחת לגלות כשהיא נתפסת מלמדת גרמנית. טרינה נישאת לאריך, איכר צעיר ויפה תואר מהכפר. כיום היינו אומרים שאריך הוא אקטיביסט בנשמתו: הוא מחויב לשפה הגרמנית והוא בין הראשונים המודאגים מהתוכנית הדמיונית של הממשל הפשיסטי ברומא לבנות סכר שיספק חשמל לתעשייה ויטביע שני כפרים. בינתיים נולדים להם ילדים, מיכאל ומָריקָה, היטלר עולה לשלטון בגרמניה, והאווירה האנטי אוסטרית בכפר מחריפה. בשנת 1939 במסגרת הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית דוברי הגרמנית יכולים לבחור בין עזיבה וקבלת אזרחות גרמנית לבין הישארות והיטמעות בתרבות האיטלקית. הדעות חלוקות והמתח בכפר גואה, בתים ננטשים בלילה, בחופזה. בוקר אחד נעלמת גם אחותו הנשואה וחשוכת הילדים של אריך, אבל היא לא נעלמת לבד, גם מריקה בת העשר נעלמת עמה.

בשלב זה אקטע את תיאור העלילה, כדי להרחיב קצת על המחשבות שהוא עורר בי, וכדי לא להרוס למי שיקרא אותו. רק כדי לצאת ידי חובה, הספר קצר אבל גדוש באירועים: שנות המלחמה הקשות מרסקות את המשפחה הקטנה, אריך מתגייס לצבא האיטלקי, נפצע, חוזר וכדי להתחמק מגיוס לצבא הגרמני (איטליה קרסה ונכבשה בינתיים) הוא וטרינה בורחים להרים ומסתתרים שם. הבן, מיכאל, מעריץ את היטלר ומתנדב לצבא. מיד אחרי המלחמה מתחדשות העבודות להקמת הסכר, אריך משקיע את כל כוחותיו במאבק, מערב פוליטיקאים ומגיע עד לאפיפיור, אבל כפי שמעיד התצלום על הכריכה – המאבק נכשל.

הדולומיטים מוכרים לנו כיום בעיקר כאתר חופשות נהדר, סקי בחורף וטיולים פסטורליים בקיץ. קשה לדמיין שלפני מאה שנה היה זה מחוז של איכרים עניים קשי יום ושל מאבק לאומי. של מיעוט שננטש על ידי מדינת האם והופקר לדיכוי תרבותי מכוון. אנשים שנאלצו לבחור בין ויתור על תרבותם או ויתור על אדמתם. לפי ויקיפדיה 86% מהאוכלוסייה דוברת הגרמנית עזבה (כן, טרנספר מרצון). כפי הנראה ההבטחות למהגרים לגרמניה לא תמיד קוימו, חלקם לא הצליחו להשתקע, ואחרי המלחמה חזרו במסגרת הסכם בין אוסטריה ואיטליה (דה גספרי-גרובר). ההסכם הבטיח גם אוטונומיה תרבותית למחוז, ואכן עד היום המחוז מוגדר כמחוז דו לשוני. למיטב הבנתי התיירות והרווחה הכלכלית שהגיעה בעקבותיה הביאו לרגיעה, אף שבשנות השבעים הייתה התעוררות לאומית, לעיתים אלימה, של דוברי גרמנית.

הרגשתי שהפאשיסטיים היו מנוולים כי רצו להטביע אותנו, לגרור אותנו למלחמה, וגירשו את ברברה. והנאצים היו מנוולים באותה מידה כי שיסו אותנו זה בזה ורצו את הגברים שלנו רק כבשר תותחים. (עמ'  68)

הרומן מתרחש בשנים המוקדמות של השלטון האיטלקי, והכפריים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מצד אחד שלטון פשיסטי שונא זרים: הם זרים במולדתם, על האדמות שהם רועים בהן מדורי דורות. הדור המבוגר אנאלפביתי ברובו והילדים הקטנים נשלחים לבתי ספר בשפה שהם לא דוברים בבית. אף אחד לא מייצג אותם או מגן עליהם, כך למשל המודעות על בניית הסכר שעומד להחריב את בתיהם, על הפיצויים הזעירים, על לוחות הזמנים – כתובות באיטלקית בלבד, שפה שרק מעטים מהם מבינים. ומצד שני גרמניה הנאצית, מי שמבין את הרוע הגלום באידאולוגיה הנאצית לא יכול למצוא בה את מקומו ולא יכול "לחזור" אליה.

מי הגן על שפתנו כשהפשיסטים רמסו אותה ודחקו אותנו לבתי הספר שלהם? מי נשאר להגן על סוד-טירול? הפוליטיקאים האיטלקים והאוסטרים מתחרים ביניהם מי ינער את חוצנו מאיתנו. (עמ 144)

האיטלזציה נפסקה אחרי המלחמה, אבל הם עדיין נותרו מיעוט לאומי ואנשים כפריים עניים. המונח דיכוי כפול מתייחס למי ששייך לשתי קטגוריות בלתי תלויות המדוכאות בחברה, למשל נשים מזרחיות, הומוסקסואלים ערבים, נכים שחורים וכו'. קשה הרבה יותר להשתחרר מדיכוי כפול, שכן לעיתים מופעל דיכוי בתוך הקבוצה חלשה על חלק מחבריה. כאשר מתחדשת העבודה על הסכר לאחר המלחמה אין לתושבים אל מי לפנות. הם עניים ולא משכילים, מיעוט שאינו דובר את שפת הרוב ואין להם קשרים בשלטון. הם מסרבים להיגרר למאבק אלים, האם זה מה שחרץ את גורלם?

נגררתי לשאלות גדולות ומינוחים מפוצצים, אבל "אני נשארת כאן" הוא רומן של אנשים פשוטים. טרינה היא אישה רגילה, קצת יותר משכילה מהסביבה, קצת נוטה להרהורים, אבל בלי יומרות גדולות. היא מתחתנת עם הבחור שמוצא חן בעיני אביה ונגררת אחרי המאורעות, לא יוזמת כמעט כלום. כשצריך היא לוקחת את הפרות למרעה וכשצריך היא יורה בגבם של חיילים נאצים. הם אנשים מאופקים, שקולים, לא מחצינים רגשות ולא פועלים בקיצוניות. וכך גם כתוב הספר, בישירות ובפשטות, לא מתעכב בשום מקום וממשיך הלאה, בלי לעגל פינות ובלי לרכך את המציאות. אין אהבה גדולה מהחיים, יש נישואים יציבים שמחזיקים בכל התהפוכות. יש קרעים שלא מתאחים לעולם, ויש געגועים לא מדוברים.

"אתה חושב עדיין על מריקה?" שאלתי אותו פתאום.
"אני חושב עליה בלי לחשוב עליה," ענה.
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודע להסביר לך אחרת, אני חושב עליה בלי לחשוב עליה." (עמ' 146)

הספר ממוען למריקה, טרינה מספרת לה על החיים שנמשכו בלעדיה, עם הכאב על אובדנה, אבל בלי לחפש אותה באמת אף פעם. נדמה לי שמריקה מסמלת גם את הכפר האבוד, שנעלם מתחת למים, עם החיים שהיו בו, והחיים נמשכים בחוץ בלעדיו, בשלווה. "הקִדְמָה חשובה יותר מקומץ בתים" (עמ' 176) אומר המהנדס לאריך, ואולי הוא רומז לסיפורן של עוד קהילות כפריות נכחדות. "שמונה הרים" שזכה בשנה שעברה בסטרגה מספר על כפר שננטש מסיבות כלכליות, בלי שהציפו אותו במים, סתם כי אי אפשר יותר להתפרנס מחקלאות מסורתית בעולם של כלכלה גלובלית.

מרקו בולצנו הוא סופר כבן ארבעים יליד מילאנו שזה ספרו השישי. באחרית הדבר הוא כותב שהדחף לכתוב את הספר התעורר בו לאחר שביקר באגם היפהפה, אתר תיירות הומה ומצליח. הוא לא בן המקום והספר כתוב כולו באיטלקית, בלי אף מילה בגרמנית, דבר שמעלה תהיות אירוניות על הצלחת האיטלזציה למרות הכול, אם את ההיסטוריה של המיעוט האוסטרי כותב סופר איטלקי והספר מתחרה על פרס ספרות איטלקית יוקרתי.

ולמרות זאת, אם זה לא ברור, הספר מצוין, הוא נגמר לי מהר מדי.

Marco Balzano, Resto qui, Einaudi

  • הערה לגבי שם הספר: בפעלים בהווה באיטלקית אין הבדל בין זכר לנקבה, לכן אפשר לתרגם את הכותרת גם ל"אני נשאר כאן". מכיוון שהדוברת אישה בחרתי בנקבה, אבל מצד שני, דווקא אריך הוא זה שנאבק בסכר עד הרגע האחרון ממש.
מודעות פרסומת

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.

סיון בסקין כותבת על התופת

הבוקר התפרסם במוסף ספרים של הארץ מאמר של סיון בסקין על התופת של דנטה אלגיירי.

בסקין תוהה כיצד הצליח דנטה לברוא יצירה נשגבת מתוך הרפש של פירנצה הימי-ביניימית. שהרי היצירה הגדולה שזכתה לתהילת עולם היא גם יצירה אישית מאד של דנטה הממורמר שפורק את זעמו על שכניו לשעבר – אבל עושה זאת במפגן מרהיב של גאונות פואטית.

ויליאם בלייק, "תופת, סופת אוהבים"

ויליאם בלייק, "תופת, סופת אוהבים"

המאמר של סיון בסקין מצוין ואני ממליצה מאד לקרוא אותו. העילה לכתיבת המאמר, תרגום חדש של יואב רינון בלווית פירוש של לואיזה פרטי קואומו, נדחקת לשתי פיסקאות בסוף המאמר. איני יכולה אלא להסכים עם ההערות של בסקין: המהדורה הדו-לשונית מדוייקת מאד וכלי עבודה משובח למתרגמים (הכרך לא מתרחק משולחן העבודה שלי מאז קניתי אותו חמש דקות לאחר שיצא), והיופי הפואטי של המקור לא נשמר.

את ההמחשה הטובה ביותר לכך קבלתי לפני חודש בערב ההשקה של התרגום והפירוש. השחקן דורון תבורי קרא שני מזמורים מתוך התרגום החדש. הוא עשה מעשה שלא יעשה והתוצאה היתה נפלאה: הוא התעלם לחלוטין מהמשקל, החריזה והחלוקה לשורות ובתים. הוא התעלם מכל מה שהופך טקסט לשירה וקרא את המזמורים כפרוזה לכל דבר. פרוזה חיה בועטת ומרתקת.

————–

תוספת מאוחרת: לפני שלוש שנים פרסמתי סדרת רשומות על תרגומים קודמים של הקומדיה האלוהית לעברית, למי שמעוניין לקרוא עוד  בנושא.

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום

נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני

ארבע נשים, כבר לא מאד צעירות, שמש חמימה ושיחה בטלה. תמונה של אינטימיות נשית נינוחה, לכאורה בטוחה, ובעצם שברירית. המבט מופנה לסירוגין פנימה והחוצה. ולריה, הדמות הראשית ב'נשים בבריכה', בוחנת את גופה את מצב רוחה, את הסביבה וכיצד היא משפיעה עליה. האינטימיות הנשית של הקבוצה מודעת גם היא לעצמה ולסביבה, הבועה שלהן אינה מנותקת מהסביבה, הן מסתכלות על גופן במבט ביקורתי של גבר, ומפנות את אותו מבט לגוף של גבר מדומיין מהעבר. דמויות גבריות ממשיות חודרות בהדרגה אל התמונה ומשנות אותה. תחילה המתבגר השחיין, רחוק, מנותק ולא מאיים. אז מתקרב אליהן הקרפד, הקרבה שלו ממשית, אולי לא מאיימת, אבל דוחה ומעיקה. קרפד מביא נוכחות הגברית מתוקף תפקידו במעשיה, תפקיד דמיוני לנוכחות הפיסית בטווח נגיעה. הוא מצליח לערער את השלווה של המעגל הנשי, להרחיק זמנית את ולריה, אך לא לפרק אותו. המעגל מתפרק, פיסית ורגשית רק כאשר נכנס אליו גבר ממשי, פבריציו.

זהו סיפור הממוקד בחוויה הנשית, לא חוויה אידילית, אגדית, מיסטית, רומנטית או היסטורית, אלא חוויה של נשיות עכשווית, מודעת לעצמה וביקורתית. באמצעות האגדה על "המלך קרפד", או "הנסיכה והצפרדע" כפי שהיא מוכרת במקומותינו, בוחנת ולריה את עצמה, את העולם, ואת מקומה שלה בתוכו. היא נזכרת בגרסה האיטלקית של האגדה, הדומה לגרסה המקורית והלא מעודנת של האחים גרים, ובה במקום  להתגבר על הגועל ולנשק את הקרפד, מטיחה אותו הנסיכה בקיר והוא הופך לנסיך יפה תואר (מומלץ לקרוא את הפרשנות של מרית בן ישראל). הנסיכה  באגדה יפה ובוגדנית, אך גם חסרת שליטה בגורלה, היא נסחטת על ידי הקרפד ואביה אינו מגן עליה מפניו.

ולריה אינה מזדהה עם הנסיכה, היא מזדהה עם הקרפד, זה שנכפתה עליו דמות שאינה שלו ואין לו ברירה אלא להשתמש בהזדמנות החד-פעמית שנקרתה לו כדי להיחלץ ממנה. הקרפד במעשיה הוא דמות גברית בתכלית (ולכן נאלצתי, כמו כל המתרגמים שלפני, לעוות את העברית ולהמציא לחיה צורת זכר) אבל הוא נמצא בעמדת חולשה, הוא היחיד שיש לו גישה לבאר (סמל נשי מוכר), וכאשר הוא תובע את שהובטח לו הוא מעורר דחייה ולא משיג דבר ללא חסות של דמות אב. בין אם מדובר בדמות נשית או גברית, ולריה מצביעה על מקור הכאב: "הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף.." – נדמה לי שזו מהות הכאב, הזהות הכפויה.

המין, נשי או גברי, הוא זהות הנכפית עלינו מלידה, וכנראה שזו הזהות המשמעותית ביותר. הגיל, הגזע, המגדר והיופי גם הן זהויות מולדות, גם אם לפעמים ניתן לטשטש אותן. את הלאום והדת אפשר לפעמים לשנות, כמעט תמיד במחיר כבד. נדמה שככל שהזהות קבועה יותר היא גם משמעותית יותר. ואין זה משנה האם היא רצויה או לא, אי אפשר להתעלם  מזהות שאין אפשרות לשנות ואין אפשרות להסתיר. באופן פרדוקסלי הזהות הכפויה הופכת למלכודת דווקא עבור מי שמנסה להתכחש לה, או להמעיט בחשיבותה. דווקא מי שטוען לחופש ולשוויון, שלא רוצה לסווג את האחר לפי מאפיינים מולדים, שלא רוצה להגביל את עצמו בגלל המאפיינים המולדים שלו, בונה כלא של שתיקה. אישה יכולה ללמוד בטכניון, ללבוש ג'ינס, לעבוד במקום המחויב לשוויון, לקבל החלטות מושכלות על סמך ידע ונתונים, ועדיין כל פעם שתיכנס לישיבה גם הנשיות שלה תכנס לחדר. אישה יכולה לשמוח במיניות שלה (זה המקום אליו מתחבר הצילום מ'סקס והעיר הגדולה'), לשחרר את עצמה ממוסכמות חברתיות, ליהנות מן הרגע, ועדיין תקופת הפוריות שלה תגמר עשרות שנים לפני זאת של הגבר. כאשר גבריאלה טוענת ש"מה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך" היא לא נותנת לחברותיה ולעצמה להתמודד עם הקושי שבהתבגרות. הקושי קיים, אבל הרעיונות המתיפייפים שלה משתיקים את החברות. השתיקה, או הצנזורה, שהן מפעילות על עצמן כפולה, מפני שהמוסכמות הישנות עדיין נוכחות בחייהן, אבל הן אבדו את הלגיטימיות להודות בהן. הגיל אינו הקושי היחיד עמו הן מתמודדות. הסיפור נכתב בשנות השמונים, לאחר המהפכה הפמיניסטית. הנשים על שפת הבריכה מודעות לעצמן, הן מאמינות בחופש שלהן לבחור, הן לא צריכות לצפות לנסיך (על סוס אביר או בגוף של קרפד), מותר להן לרצות ליהנות, הן לא חייבות להיות יפות ו"זהובות שיער" כדי להיות מאושרות. האמנם?

זה הספק המכרסם שפטרייניני מציפה דרך הגיבורה שלה, ולריה. האם היא יכולה לבחור את המעשיה שבה היא תחיה? האם יש לה כוח לקבוע איך יתנהלו חייה?  עד כמה היא יכולה לשלוט באושר שלה? האם גבר יכול לחדור לחייה ולשנות אותם? ולריה בוחנת את עצמה ובוחנת את הסביבה, הניתוח שלה שכלתני, אבל ממוקד ברגש. המודעות העצמית שלה הופכת את הסיפור לססמוגרף עדין ומדויק של רגש.

הקרקע לא יציבה, העולם משתנה והמחט של הססמוגרף רועדת. ולריה תוהה האם גם היא רוצה "מרכז כובד קבוע"? השיר המתנגן בטרנזיסטור וממשיך לזמזם בראשה נשמע כמו עוד שיר פופ שטחי ותזזיתי, ותחת המסווה הזה הוא מדבר על מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי מהמאה ה-16 שהתחזה לנזיר בודהיסטי כדי להפיץ את הנצרות בסין הקיסרית. בזכות התחפושת הבודהיסטית הגיע ריצ'י ללב הקיסרות ומשם יכול היה לזרוע את זרעי הנצרות, אולי כמו פרנקו בטיאטו המקפץ לצלילי פופ חסר יחוד ושר מילים הלועגות למוסיקה הזרה ולשינויים (לא סובל מקהלות רוסיות\ חיקויים של רוק וגל חדש איטלקי\ ג'אז חופשי ופאנק אנגלי\ וגם לא אפריקנית שחורה). האם הוא מחפש שינוי או מתריע מפניו? האם אפשר בכלל להתנגד לשינוי? האם ולריה רוצה לחסות ביציבות העולם הישן או להסתכן בעצמאות חדשה? האם יש ערך לבחירה שלה?

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

סנדרה פטרינייני (ילידת  1952) היא סופרת ועיתונאית שפרסמה כחמישה עשר רומנים, קבצי סיפורים ומחזות. ספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ויפנית. עד כה לא תורגם דבר מיצירתה לעברית, אני מאד מודה לה על הרשות לפרסם כאן את התרגום, ומקווה שלמרות המצב העגום של הוצאות הספרים בארץ הוא לא יישאר יחיד.

רנטו פוצ'יני והרהט של פייטררסה

כפר קטן ונידח בין הגבעות, טוסקנה. לא טוסקנה המתויירת של תחילת המילניום השלישי, טוסקנה של סוף המאה ה-19. עוד מחוז באיטליה שלאחרי האיחוד, איטליה שמנסה להפוך למדינה עצמאית, מתועשת ובעיקר מאורגנת. זה לא כל כך פשוט. יש אוניברסיטאות, יש מהנדסים, יש בתי משפט, ויש שאיפות להביא את הקדמה. האמפריה הרומית לא נבנתה ביום אחד, וצינור אחד קצר יכול להיות צעד גדול עבור כפר ללא מים.  אבל בכפר יש אנשים, אנשים שחיים ביחד דורי דורות, כל אחד מכיר היטב את הצלחת, את גיגית הכביסה, וגם את הפסנתר של שכנו. הרבה חושים מתחדדים כשחיים בקהילה קטנה ומבודדת, ובפרט חוש הצדק היחסי, החוש שמודד הכל ביחס לשכן, לפעמים מכנים אותו צרות עין.

 דיוקן של פוצ'יני, אנטוניו צ'יסרי

דיוקן של פוצ'יני, אנטוניו צ'יסרי

פוצ'יני כתב סיפור סאטירי קטן על אנשים. על כפריים שלא מסוגלים להתעלות לרגע מעל הפנקסנות הפנימית, על מהנדס שרואה רק את הצינורות, על אחראיים שמכופפים את החוק בכדי לשמור על הסדר. איטליה, לפני יותר ממאה, אין קשר. סאטירה קצרה ודמויות מוכרות, את בני הדודים מסיציליה אפשר לפגוש אצל ורגה ופירנדלו. חבל רק שאי אפשר לתפוש את הדובר לשיחה קלה בבית הקפה ולתהות על קנקנו. הוא מקומי? או אולי בן העיר השכנה? הוא מפזר רמזים על עסקים באזור אבל לא מרחיב. הוא מכיר את הרכילות המקומית לפרטי פרטים אבל לא מתערב במאורעות (בעברית הוא מתערב עם המהנדס, אבל במקור המלה רחוקה). הוא צופה את הבאות ולא מוחה, אבל מנסה לזכות בעצמו ברווח קטן. הוא רואה את האיוולת ולא שופט. הוא מדווח על פנס בעין ומתפייט על שצף המפל. ואולי הוא עוד ייצוג ארספואטי של הסופר, זה שלפעמים דוחף ידיים לעולם ושולף משם דמויות נושמות, אבל רוב הזמן מעדיף לחייך לעצמו ולעשן את המקטרת בצד.

רנטו פוצ'יני (1843-1921) היה בעצמו מהנדס, הוא נולד בכפר בטוסקנה והתגורר במחוז כל חייו. הוא החל לפרסם שירה בניב של פיזה בשנת 1872 תחת שם בדוי: נרי טנפוצ'ו.  לאחר שני קובצי שירה ראשונים החל לכתוב לפרוזה, רשימות עיתונאיות וסיפורים קצרים מחיי הכפר. הסיפור כאן הוא דוגמה מאוחרת יחסית (1897). פוצ'יני נחשב לאחד מכותבי ה'וריזמו' שנציגיה הבולטים הם ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. לטענת הביקורת הממד הטרגי שאפיין את השורה הראשונה של כותבי הוריזמו נעדר מסיפוריו של פוצ'יני, אך הוא הצטיין בלכידת הזווית ההומוריסטית של חיי הכפר באיטליה.

והערה קרתנית, כי אין דרך הולמת יותר לסיים רשימה על כפריים צרי אופקים, בחרתי לתרגם את הסיפור מהסיבות הרגילות (יפה בעיני, מספיק קצר, לא מוכר ומשוחרר מזכויות יוצרים) אבל כשחיפשתי רקע על הסופר קפץ לעיני שם אביו: דוד.  זה שם קצת מחשיד לאיטלקי. המשכתי לחפש ומצאתי במשפחה גם ג'קובו, וג'וזפה. המשכתי והגעתי לאדון חביב (פאולו פייניג'אני) מהעיירה אמפולי שמטפח אתר מורשת עתיר מידע ומלא גאווה מקומית, ומכיוון שתקופה מסוימת התגוררה משפחת פוצ'יני  באמפולי יש באתר לא מעט התייחסויות לרנטו פוצ'יני. האדון פייניג'אני משוכנע שחייבים להיות שורשים יהודיים למשפחה שהגיעה מליוורנו ונותנת לבניה שמות תנכיים. מאד רציתי להשתכנע, אבל זה היה די קשה, במיוחד לאחר שמצאתי סוחר יהודי באחת הסונטות המוקדמות שלו. על הסונטה הזו נבנו דיונים אקדמיים ארוכים לגבי השימוש של פוצ'יני בניב היהודי-איטלקי. ניסיתי לתרגם אותה, מבלי לשחזר את ההגייה היהודית האותנטית, ולא אשים ראשי על הדיוק, אבל אהבת ישראל גדולה לא זיהיתי שם. ישפטו הקוראים:

היהודי רגטיירי

רנטו פוצי'ני ומשפחתו בחיק הטבע, תצלום מ-1907

רנטו פוצי'ני ומשפחתו בחיק הטבע, תצלום מ-1907 (ויקיפדיה)

 יהודי: איזה בד משובח! איזה צבע!

        איזו מציאה! ממש מתנה, אושר.

       בשביל עשר אני נותן לך עם כל הלב.

       אבל חמש זה מעט, נו, זה לא מחיר.

נרי: אז אתה רוצה לתת לי אותה?

יהודי: לא, נשמה.

      אני נשבע לך בחיים שלי  שקניתי אותה,

      בעשרה פרנק, הרגע, מהגברת.. .

      איזה דבר! אפילו לא השתמשו בה.

נרי: בחמש וחצי…?

יהודי: שים בצד, תעזוב.

      רוצה משהו אחר?

נרי: תביא לי מכנסים.

     תראה? אין לך אחרים? הם קצת מכוערים.

יהודי: את אלו הפסיאלי הרגע הורידו

      גזרה פנטסטית, קצרים אבל טובים,

     תראה, הפרוצי יקחו ממני הכל.

———————–

[תזכורת: מחר ערב דיון על פרימו לוי במכון ון-ליר בירושלים: פרימו לוי: מסורת ותרגום. רשימת המשתתפים מרשימה מאד.]