Category Archives: בקורת

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.

סיון בסקין כותבת על התופת

הבוקר התפרסם במוסף ספרים של הארץ מאמר של סיון בסקין על התופת של דנטה אלגיירי.

בסקין תוהה כיצד הצליח דנטה לברוא יצירה נשגבת מתוך הרפש של פירנצה הימי-ביניימית. שהרי היצירה הגדולה שזכתה לתהילת עולם היא גם יצירה אישית מאד של דנטה הממורמר שפורק את זעמו על שכניו לשעבר – אבל עושה זאת במפגן מרהיב של גאונות פואטית.

ויליאם בלייק, "תופת, סופת אוהבים"

ויליאם בלייק, "תופת, סופת אוהבים"

המאמר של סיון בסקין מצוין ואני ממליצה מאד לקרוא אותו. העילה לכתיבת המאמר, תרגום חדש של יואב רינון בלווית פירוש של לואיזה פרטי קואומו, נדחקת לשתי פיסקאות בסוף המאמר. איני יכולה אלא להסכים עם ההערות של בסקין: המהדורה הדו-לשונית מדוייקת מאד וכלי עבודה משובח למתרגמים (הכרך לא מתרחק משולחן העבודה שלי מאז קניתי אותו חמש דקות לאחר שיצא), והיופי הפואטי של המקור לא נשמר.

את ההמחשה הטובה ביותר לכך קבלתי לפני חודש בערב ההשקה של התרגום והפירוש. השחקן דורון תבורי קרא שני מזמורים מתוך התרגום החדש. הוא עשה מעשה שלא יעשה והתוצאה היתה נפלאה: הוא התעלם לחלוטין מהמשקל, החריזה והחלוקה לשורות ובתים. הוא התעלם מכל מה שהופך טקסט לשירה וקרא את המזמורים כפרוזה לכל דבר. פרוזה חיה בועטת ומרתקת.

————–

תוספת מאוחרת: לפני שלוש שנים פרסמתי סדרת רשומות על תרגומים קודמים של הקומדיה האלוהית לעברית, למי שמעוניין לקרוא עוד  בנושא.

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום

נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני

ארבע נשים, כבר לא מאד צעירות, שמש חמימה ושיחה בטלה. תמונה של אינטימיות נשית נינוחה, לכאורה בטוחה, ובעצם שברירית. המבט מופנה לסירוגין פנימה והחוצה. ולריה, הדמות הראשית ב'נשים בבריכה', בוחנת את גופה את מצב רוחה, את הסביבה וכיצד היא משפיעה עליה. האינטימיות הנשית של הקבוצה מודעת גם היא לעצמה ולסביבה, הבועה שלהן אינה מנותקת מהסביבה, הן מסתכלות על גופן במבט ביקורתי של גבר, ומפנות את אותו מבט לגוף של גבר מדומיין מהעבר. דמויות גבריות ממשיות חודרות בהדרגה אל התמונה ומשנות אותה. תחילה המתבגר השחיין, רחוק, מנותק ולא מאיים. אז מתקרב אליהן הקרפד, הקרבה שלו ממשית, אולי לא מאיימת, אבל דוחה ומעיקה. קרפד מביא נוכחות הגברית מתוקף תפקידו במעשיה, תפקיד דמיוני לנוכחות הפיסית בטווח נגיעה. הוא מצליח לערער את השלווה של המעגל הנשי, להרחיק זמנית את ולריה, אך לא לפרק אותו. המעגל מתפרק, פיסית ורגשית רק כאשר נכנס אליו גבר ממשי, פבריציו.

זהו סיפור הממוקד בחוויה הנשית, לא חוויה אידילית, אגדית, מיסטית, רומנטית או היסטורית, אלא חוויה של נשיות עכשווית, מודעת לעצמה וביקורתית. באמצעות האגדה על "המלך קרפד", או "הנסיכה והצפרדע" כפי שהיא מוכרת במקומותינו, בוחנת ולריה את עצמה, את העולם, ואת מקומה שלה בתוכו. היא נזכרת בגרסה האיטלקית של האגדה, הדומה לגרסה המקורית והלא מעודנת של האחים גרים, ובה במקום  להתגבר על הגועל ולנשק את הקרפד, מטיחה אותו הנסיכה בקיר והוא הופך לנסיך יפה תואר (מומלץ לקרוא את הפרשנות של מרית בן ישראל). הנסיכה  באגדה יפה ובוגדנית, אך גם חסרת שליטה בגורלה, היא נסחטת על ידי הקרפד ואביה אינו מגן עליה מפניו.

ולריה אינה מזדהה עם הנסיכה, היא מזדהה עם הקרפד, זה שנכפתה עליו דמות שאינה שלו ואין לו ברירה אלא להשתמש בהזדמנות החד-פעמית שנקרתה לו כדי להיחלץ ממנה. הקרפד במעשיה הוא דמות גברית בתכלית (ולכן נאלצתי, כמו כל המתרגמים שלפני, לעוות את העברית ולהמציא לחיה צורת זכר) אבל הוא נמצא בעמדת חולשה, הוא היחיד שיש לו גישה לבאר (סמל נשי מוכר), וכאשר הוא תובע את שהובטח לו הוא מעורר דחייה ולא משיג דבר ללא חסות של דמות אב. בין אם מדובר בדמות נשית או גברית, ולריה מצביעה על מקור הכאב: "הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף.." – נדמה לי שזו מהות הכאב, הזהות הכפויה.

המין, נשי או גברי, הוא זהות הנכפית עלינו מלידה, וכנראה שזו הזהות המשמעותית ביותר. הגיל, הגזע, המגדר והיופי גם הן זהויות מולדות, גם אם לפעמים ניתן לטשטש אותן. את הלאום והדת אפשר לפעמים לשנות, כמעט תמיד במחיר כבד. נדמה שככל שהזהות קבועה יותר היא גם משמעותית יותר. ואין זה משנה האם היא רצויה או לא, אי אפשר להתעלם  מזהות שאין אפשרות לשנות ואין אפשרות להסתיר. באופן פרדוקסלי הזהות הכפויה הופכת למלכודת דווקא עבור מי שמנסה להתכחש לה, או להמעיט בחשיבותה. דווקא מי שטוען לחופש ולשוויון, שלא רוצה לסווג את האחר לפי מאפיינים מולדים, שלא רוצה להגביל את עצמו בגלל המאפיינים המולדים שלו, בונה כלא של שתיקה. אישה יכולה ללמוד בטכניון, ללבוש ג'ינס, לעבוד במקום המחויב לשוויון, לקבל החלטות מושכלות על סמך ידע ונתונים, ועדיין כל פעם שתיכנס לישיבה גם הנשיות שלה תכנס לחדר. אישה יכולה לשמוח במיניות שלה (זה המקום אליו מתחבר הצילום מ'סקס והעיר הגדולה'), לשחרר את עצמה ממוסכמות חברתיות, ליהנות מן הרגע, ועדיין תקופת הפוריות שלה תגמר עשרות שנים לפני זאת של הגבר. כאשר גבריאלה טוענת ש"מה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך" היא לא נותנת לחברותיה ולעצמה להתמודד עם הקושי שבהתבגרות. הקושי קיים, אבל הרעיונות המתיפייפים שלה משתיקים את החברות. השתיקה, או הצנזורה, שהן מפעילות על עצמן כפולה, מפני שהמוסכמות הישנות עדיין נוכחות בחייהן, אבל הן אבדו את הלגיטימיות להודות בהן. הגיל אינו הקושי היחיד עמו הן מתמודדות. הסיפור נכתב בשנות השמונים, לאחר המהפכה הפמיניסטית. הנשים על שפת הבריכה מודעות לעצמן, הן מאמינות בחופש שלהן לבחור, הן לא צריכות לצפות לנסיך (על סוס אביר או בגוף של קרפד), מותר להן לרצות ליהנות, הן לא חייבות להיות יפות ו"זהובות שיער" כדי להיות מאושרות. האמנם?

זה הספק המכרסם שפטרייניני מציפה דרך הגיבורה שלה, ולריה. האם היא יכולה לבחור את המעשיה שבה היא תחיה? האם יש לה כוח לקבוע איך יתנהלו חייה?  עד כמה היא יכולה לשלוט באושר שלה? האם גבר יכול לחדור לחייה ולשנות אותם? ולריה בוחנת את עצמה ובוחנת את הסביבה, הניתוח שלה שכלתני, אבל ממוקד ברגש. המודעות העצמית שלה הופכת את הסיפור לססמוגרף עדין ומדויק של רגש.

הקרקע לא יציבה, העולם משתנה והמחט של הססמוגרף רועדת. ולריה תוהה האם גם היא רוצה "מרכז כובד קבוע"? השיר המתנגן בטרנזיסטור וממשיך לזמזם בראשה נשמע כמו עוד שיר פופ שטחי ותזזיתי, ותחת המסווה הזה הוא מדבר על מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי מהמאה ה-16 שהתחזה לנזיר בודהיסטי כדי להפיץ את הנצרות בסין הקיסרית. בזכות התחפושת הבודהיסטית הגיע ריצ'י ללב הקיסרות ומשם יכול היה לזרוע את זרעי הנצרות, אולי כמו פרנקו בטיאטו המקפץ לצלילי פופ חסר יחוד ושר מילים הלועגות למוסיקה הזרה ולשינויים (לא סובל מקהלות רוסיות\ חיקויים של רוק וגל חדש איטלקי\ ג'אז חופשי ופאנק אנגלי\ וגם לא אפריקנית שחורה). האם הוא מחפש שינוי או מתריע מפניו? האם אפשר בכלל להתנגד לשינוי? האם ולריה רוצה לחסות ביציבות העולם הישן או להסתכן בעצמאות חדשה? האם יש ערך לבחירה שלה?

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

סנדרה פטרינייני (ילידת  1952) היא סופרת ועיתונאית שפרסמה כחמישה עשר רומנים, קבצי סיפורים ומחזות. ספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ויפנית. עד כה לא תורגם דבר מיצירתה לעברית, אני מאד מודה לה על הרשות לפרסם כאן את התרגום, ומקווה שלמרות המצב העגום של הוצאות הספרים בארץ הוא לא יישאר יחיד.

רנטו פוצ'יני והרהט של פייטררסה

כפר קטן ונידח בין הגבעות, טוסקנה. לא טוסקנה המתויירת של תחילת המילניום השלישי, טוסקנה של סוף המאה ה-19. עוד מחוז באיטליה שלאחרי האיחוד, איטליה שמנסה להפוך למדינה עצמאית, מתועשת ובעיקר מאורגנת. זה לא כל כך פשוט. יש אוניברסיטאות, יש מהנדסים, יש בתי משפט, ויש שאיפות להביא את הקדמה. האמפריה הרומית לא נבנתה ביום אחד, וצינור אחד קצר יכול להיות צעד גדול עבור כפר ללא מים.  אבל בכפר יש אנשים, אנשים שחיים ביחד דורי דורות, כל אחד מכיר היטב את הצלחת, את גיגית הכביסה, וגם את הפסנתר של שכנו. הרבה חושים מתחדדים כשחיים בקהילה קטנה ומבודדת, ובפרט חוש הצדק היחסי, החוש שמודד הכל ביחס לשכן, לפעמים מכנים אותו צרות עין.

 דיוקן של פוצ'יני, אנטוניו צ'יסרי

דיוקן של פוצ'יני, אנטוניו צ'יסרי

פוצ'יני כתב סיפור סאטירי קטן על אנשים. על כפריים שלא מסוגלים להתעלות לרגע מעל הפנקסנות הפנימית, על מהנדס שרואה רק את הצינורות, על אחראיים שמכופפים את החוק בכדי לשמור על הסדר. איטליה, לפני יותר ממאה, אין קשר. סאטירה קצרה ודמויות מוכרות, את בני הדודים מסיציליה אפשר לפגוש אצל ורגה ופירנדלו. חבל רק שאי אפשר לתפוש את הדובר לשיחה קלה בבית הקפה ולתהות על קנקנו. הוא מקומי? או אולי בן העיר השכנה? הוא מפזר רמזים על עסקים באזור אבל לא מרחיב. הוא מכיר את הרכילות המקומית לפרטי פרטים אבל לא מתערב במאורעות (בעברית הוא מתערב עם המהנדס, אבל במקור המלה רחוקה). הוא צופה את הבאות ולא מוחה, אבל מנסה לזכות בעצמו ברווח קטן. הוא רואה את האיוולת ולא שופט. הוא מדווח על פנס בעין ומתפייט על שצף המפל. ואולי הוא עוד ייצוג ארספואטי של הסופר, זה שלפעמים דוחף ידיים לעולם ושולף משם דמויות נושמות, אבל רוב הזמן מעדיף לחייך לעצמו ולעשן את המקטרת בצד.

רנטו פוצ'יני (1843-1921) היה בעצמו מהנדס, הוא נולד בכפר בטוסקנה והתגורר במחוז כל חייו. הוא החל לפרסם שירה בניב של פיזה בשנת 1872 תחת שם בדוי: נרי טנפוצ'ו.  לאחר שני קובצי שירה ראשונים החל לכתוב לפרוזה, רשימות עיתונאיות וסיפורים קצרים מחיי הכפר. הסיפור כאן הוא דוגמה מאוחרת יחסית (1897). פוצ'יני נחשב לאחד מכותבי ה'וריזמו' שנציגיה הבולטים הם ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. לטענת הביקורת הממד הטרגי שאפיין את השורה הראשונה של כותבי הוריזמו נעדר מסיפוריו של פוצ'יני, אך הוא הצטיין בלכידת הזווית ההומוריסטית של חיי הכפר באיטליה.

והערה קרתנית, כי אין דרך הולמת יותר לסיים רשימה על כפריים צרי אופקים, בחרתי לתרגם את הסיפור מהסיבות הרגילות (יפה בעיני, מספיק קצר, לא מוכר ומשוחרר מזכויות יוצרים) אבל כשחיפשתי רקע על הסופר קפץ לעיני שם אביו: דוד.  זה שם קצת מחשיד לאיטלקי. המשכתי לחפש ומצאתי במשפחה גם ג'קובו, וג'וזפה. המשכתי והגעתי לאדון חביב (פאולו פייניג'אני) מהעיירה אמפולי שמטפח אתר מורשת עתיר מידע ומלא גאווה מקומית, ומכיוון שתקופה מסוימת התגוררה משפחת פוצ'יני  באמפולי יש באתר לא מעט התייחסויות לרנטו פוצ'יני. האדון פייניג'אני משוכנע שחייבים להיות שורשים יהודיים למשפחה שהגיעה מליוורנו ונותנת לבניה שמות תנכיים. מאד רציתי להשתכנע, אבל זה היה די קשה, במיוחד לאחר שמצאתי סוחר יהודי באחת הסונטות המוקדמות שלו. על הסונטה הזו נבנו דיונים אקדמיים ארוכים לגבי השימוש של פוצ'יני בניב היהודי-איטלקי. ניסיתי לתרגם אותה, מבלי לשחזר את ההגייה היהודית האותנטית, ולא אשים ראשי על הדיוק, אבל אהבת ישראל גדולה לא זיהיתי שם. ישפטו הקוראים:

היהודי רגטיירי

רנטו פוצי'ני ומשפחתו בחיק הטבע, תצלום מ-1907

רנטו פוצי'ני ומשפחתו בחיק הטבע, תצלום מ-1907 (ויקיפדיה)

 יהודי: איזה בד משובח! איזה צבע!

        איזו מציאה! ממש מתנה, אושר.

       בשביל עשר אני נותן לך עם כל הלב.

       אבל חמש זה מעט, נו, זה לא מחיר.

נרי: אז אתה רוצה לתת לי אותה?

יהודי: לא, נשמה.

      אני נשבע לך בחיים שלי  שקניתי אותה,

      בעשרה פרנק, הרגע, מהגברת.. .

      איזה דבר! אפילו לא השתמשו בה.

נרי: בחמש וחצי…?

יהודי: שים בצד, תעזוב.

      רוצה משהו אחר?

נרי: תביא לי מכנסים.

     תראה? אין לך אחרים? הם קצת מכוערים.

יהודי: את אלו הפסיאלי הרגע הורידו

      גזרה פנטסטית, קצרים אבל טובים,

     תראה, הפרוצי יקחו ממני הכל.

———————–

[תזכורת: מחר ערב דיון על פרימו לוי במכון ון-ליר בירושלים: פרימו לוי: מסורת ותרגום. רשימת המשתתפים מרשימה מאד.]

הזמנה למשתה של דנטה

או ליתר דיוק הזמנה לקרוא על המשתה של דנטה אלגיירי לרגל השקת כרך ג' של 'דחק-כתב עת לספרות טובה' (יום שישי הבא, 8.3.2012, 15:00, הנסיך הקטן, סמטה אלמונית 5, ת"א). בכרך ג' מתפרסם פרק מתוך המשתה בתרגומי, בצירוף כמה משפטי רקע, וכאן בבלוג אני יכולה להרחיב יותר.

260px-Dante_Luca

קטע מתוך פרסקו של לוקה סיניורלי בקתדרלה של אורבייטו

'המשתה' (Convivio), יחד עם 'על צחות הלשון' (De Vulgari Eloquentia), נכתבו בתקופת הביניים של דנטה (1303-7), לאחר שקנה לו שם כמשורר, בתחילת גלותו ולפני שנפנה לכתיבת 'הקומדיה'. זהו חיבור עיוני, יומרני למדי, שעוסק בתאולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה וניתוח ספרות. גם כאן היה לדנטה מתווה ליצירה בנויה לתלפיות: הקדמה וארבעה עשר פרקים שכל אחד מהם נפתח בשיר ובעקבותיו דברי פרשנות, משתה עשיר ורב מנות. דנטה השלים ארבעה פרקים (ספרים) בלבד, את ההקדמה ושלושה שירים ופרשנותם.

השירים הם שירי אהבה "לאשה אצילית", דמות אלגורית המייצגת את הפילוסופיה. דנטה עושה שימוש בשירים בכדי לבטא רעיונות בני זמנו, הוא מקשר בין גרמי השמיים לתחומי הדעת השונים, ודן בנושאים כמו חדוות המחשבה, נצחיות הנפש, חברה ומוסר. כפי הנראה הרעיונות אינם מקוריים – אולם הבחירה שלו לכתוב אותם באיטלקית היא היא החידוש. דנטה שלט בלטינית, אולם את יצירתו הפואטית כתב תמיד "בשפת העם". אפשר להסיק עד כמה היתה בחירה זו חריגה מתוך הצורך שלו להגן עליה: רוב ההקדמה של המשתה מוקדשת להצטדקות מפותלת על הכתיבה באיטלקית.

דנטה נמצא במצב מסובך: הוא מקבל את ההיררכיה של השפות, הלטינית נעלה על האיטלקית, זו המוסכמה של תקופתו והוא לא יוצא כנגדה. את הלטינית הוא מדמה ללחם חיטה משובח בעוד האיטלקית היא לחם דוחן גס, ובכל זאת הוא מגיש דוחן במשתה המכובד שלו. ההנמקה הראשונה שלו מבוססת על ההיררכיה הזו עצמה. השירים שהוא מתכוון לפרש כתובים באיטלקית, הפרשנות משרתת את השירים, כלומר אם יכתוב פרשנות בלטינית יווצר מצב בו הלטינית משרתת את האיטלקית – ודבר זה לא יעלה הדעת! לא יתכן שהמשרת יעלה על האדון:

"לכן, לא תהא היא [הלטינית] הנתין אלא הריבון, בזכות אצילותה, טוּב מידותיה ויופיה." (ספר 1, פרק 5, משפט 7)

ומכיוון שהלטינית עולה על האיטלקית, אם הפרשנות תהא בלטינית הרי שהיא תאפיל על השירים אותם היא מפרשת. אנלוגית המשרת-אדון מעלה בעיה נוספת: על המשרת להבין את האדון, אבל אין חובתו של האדון להבין את המשרת. האיטלקית צמחה מהלטינית, לכן היא "מבינה" אותה, אבל הלטינית הוותיקה והיציבה אינה מבינה את שפת העם הצעירה והפוחזת, שהיא ערב-רב של עגות מקומיות המשתנות ללא הרף.

"אין בכך סתירה, וניתן לומר שאמנם יכולה הלטינית לשוחח עם אחדים מחבריה של שפת העם, אם כי אינה מיודדת עם כולם, ואין לה היכרות מעמיקה עמם, אך [לצורך פרשנות] נדרש ידע מעמיק, שאינו לוקה בחסר" (ספר 1, פרק 6, משפט 11)

יתרה מכך, יחסי ההיררכיה בין השפות אינם מאפשרים ללטינית לפרש נאמנה את השירים, הלטינית הנעלה אינה מסוגלת להכפיף עצמה בלב שלם וללא התמרמרות לאיטלקית הנחותה, ולכן גם אם ינסה לפרש בלטינית לא תצלח הפרשנות.

"כאשר מצווה הנתין על הריבון זהו היפוך היוצרות – שכן על פי הסדר הישר מצווה הריבון על הנתין – ואז מר יהיה הדבר ולא מתוק. שכן אי אפשר לציית במתיקות לפקודה מרה, כאשר פוקד הנתין לא תוכל צייתנות הריבון להיות מתוקה." (ספר 1, פרק 7, משפט 4)

עד כאן שמר דנטה על קו עקבי ברור, גם אם לא מתאים לתפיסת העולם שלנו כיום, אך מכאן, לדעתי, מתחילה ההתפתלות שתביא אותו להצהיר דברים הפוכים כמעט בהמשך. הסינגור שלו על האיטלקית מתחיל בטענה שהשירים נכתבו בשפת העם, והמוני העם הם אלו שצריכים להבין אותם. את הלטינית מבינים המשכילים המועטים (שמבינים גם את האיטלקית) ודוברי השפות הזרות. אך להסביר את השירים לדוברי השפות הזרות תהא ברכה לבטלה, הרי הם אינם מסוגלים לראות את היופי שבשירים עצמם:

"ואכן ידוע לכל שאין להעביר כל דבר הקשור להרמוניה של המוזות משפתו שלו לאחרת מבלי להרוס את ההרמוניה ואת המתיקות שבו. וזה הטעם לכך שאין מתרגמים את הומרוס מיוונית ללטינית, כפי שעשו לכתבים אחרים שלהם. וזה הטעם לכך שפסוקי תהילים חסרי מתק של מוזיקה והרמוניה, שכן תורגמו מן העברית ליוונית, ומן היוונית ללטינית, וכבר בתרגום הראשון נפגמה כל מתיקותם." ( ספר 1, פרק 7, משפטים 14-15, אם המשפט הזה נראה מוכר הרי זה מפני שתורגם כבר על ידי אולסבנגר בהקדמה שלו לתרגום הקומדיה האלוהית)

מסתבר שהרצון להגיע אל שכבות נרחבות של העם היה מניע משמעותי עבורו, הוא מגדיר זאת כנדיבות לשמה, שהיא על פי הגדרתו  מתן בחפץ לב של משהו המועיל למקבל מבלי שהמקבל ביקש זאת אפילו, מתן שערכו רב יותר כאשר הוא מיועד לאנשים רבים ולא רק לאחד. זו הגדרה יפה לנדיבות, אף כי עולה בי החשד שנתפרה בדיוק למידותיה של נדיבותו שלו, כלומר פרשנות באיטלקית ולא בלטינית, פרשנות בשפה שאיש לא ביקש. אבל הוא שואף לפרוץ את החוג המצומצם של 'האליטות הישנות' ולתת גם למי שאינו משתייך אליהן ליהנות מהאמנות, באמירה שמזכירה דיונים עדכניים של כאן ועכשיו:

"אני אומר שניתן לראות בברור כיצד תוכל הלטינית להועיל למעטים, אך שפת העם תוכל באמת לשרת רבים. שכן טוב הלב שעבודה זו משרתת נמצא בידיהם של אלו אשר שבגלל שיבוש זדוני במהלכו של העולם זנחו את הספרות בידי אלו שהפכו אותה לאשה פרוצה, אותם מיוחסים אשר הינם נסיכים, ברונים, אבירים ואצילים רבים אחרים, לא רק גברים אלא גם נשים, שכן אנשים רבים ונשים רבות אשר מצויים בשפה זו, שפת העם, אינם מלומדים." (ספר 1, פרק 9, משפטים 4-5)

תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות עד כמה אידאלים נעלים ואמנות נשגבת הולכים יד ביד עם טינה וחיסול חשבונות אישיים קטנוניים, אפילו אצל אנשי רוח עטורי תהילה, כפי שדנטה עצמו היה עוד בחייו, ועל פי עדותו כאן. ב'תופת' הוא לא החמיץ הזדמנויות להשמצות ונקמות פואטיות באויביו וטרח להמציא להם זוועות דוחות במיוחד, וגם כאן הוא משרבב הערת ביניים על חבריו המלומדים:

"לגנותם [של כותבי הלטינית] אומר שאינם ראויים להיקרא מלומדים, שכן לא רכשו את הידע בכדי להשתמש בו, אלא בכדי להשיג כסף או מעמד, כשם שלא נקרא נגן נבל למי שמחזיק בביתו נבל להשכרה, ולא לשם נגינה." (ספר 1, פרק 9, משפט 3)

דנטה לא חוסך בביקורת על אותם מלומדים איטלקים המשתמשים בשפות אחרות ללא צורך: הם נוהים אחר הרוב ועיניהם טחות מראות את יופיה של האיטלקית, הם מאשימים את מגבלות השפה במגבלות הכתיבה שלהם עצמם, הם מאמינים שיזכו לתהילה רבה יותר אם יכתבו בשפה זרה,  כאשר אינם מצליחים  למצוא פגמים ביצירה שנכתבה באיטלקית הם נתפסים לביקורת על השפה, ורגשי הנחיתות שלהם גורמים להם להאמין שכן מה שאינו שלהם טוב יותר. נדמה לי שאין צורך לפרט את ההקבלות העדכניות והמקומיות.

אבל בין כל הנימוקים ההגיוניים, האידאלים וההשמצות, צף הנימוק היפה והכן ביותר לדעתי: האהבה לאיטלקית. הפרק  העשירי, הפרק אשר בחרתי לתרגם במלואו ל'דחק', מכניס את הרגש לתמונה. האהבה שלו לשפת אמו גוברת על כל השיקולים האחרים. ובעצם בגלל האהבה לאיטלקית הוא רוצה להציג אותה במלוא יופיה ולחזק את מעמדה, שכן אינה זוכה להכרה לה היא ראויה והיא אינה נחותה משפות אחרות. אופס. האם הוא לא אמר אחרת קודם? הסתירה הקטנה הזו נשכחת כשהוא ממשיך ומרחיב על הקשר שלו לשפת העם והאם שלו. הוא קרוב אליה יותר מאשר לכל דבר אחר, האנשים הקרובים אליו דוברים בה, הוא חי במחיצתה מאז הגיע לעולם, ולמעשה הוא חייב לה את עצם קיומו:

"שפת העם שלי היתה המלט שליכד את מולידי, אשר דיברו בה, כמו האש המעצבת את הברזל בידי הנפח המחשל את הסכין, לכן ברור שיש לה חלק ביצירתי ובמידה מסוימת היא הסיבה לקיומי." (ספר 1 פרק 13, משפט 4)

למרות ההקדמה הארוכה והיפה, ולמרות הביקורת על כותבי הלטינית, דנטה נזקק כנראה להכרתם. במקביל ל'משתה' כתב את 'על צחות הלשון', חיבור בלשני המתחקה על מקורות השפה ומשווה בין הלטינית לאיטלקית – אבל אותו כבר כתב בלטינית. כנראה חשב שכדי להגיע לכוחות המשפיעים באמת עליו לדבר בשפתם. אני משערת שטענתו  שם שהעברית "לשון הקודש והחסד " היתה השפה הראשונה בעולם לא מתאימה למחקר הבלשני בן ימינו, גם אם היא נחמדה מאד בעיני. למעשה הדיונים הלוהטים בשנים האחרונות (אפילו היום התפרסמה כתבה בעיתון בנושא)  בין בלשני ודוברי העברית על גלגוליה ומעמדה של העברית גרמו לי לחשוב שחלק זה של 'המשתה' יעניין את קוראי העברית.

וכמה מילים אישיות לסיום, ואפתח בתודות: תודה לפרופ' דבורה ברגמן שפגשתי בערב ההשקה של כרך ב' של 'דחק'. לפני כן קראתי וציטטתי מאמרים שלה (בכרך ב' היא התקינה והקדימה את הנוסח המלא של "תפתה ערוך" שהזכרתי כאן), בערב ההשקה התגלתה אשה חמה ונעימה אשר יעצה לי לקרוא את המשתה ועודדה אותי להעז ולתרגם מתוכו. וכמובן תודה רבה ליהודה ויזן, עורך 'דחק', אשר מעבר להתפעלות מההיקף והאיכות של דחק, אני מוקסמת מהיכולות האנושיות שלו – שילוב נדיר של הקפדה על כל פסיק יחד עם פרגון אינסופי. בכרך זה של 'דחק' מתפרסמים עוד שני תרגומים שלי מאנגלית: 'שלושה דברים נחוצים לאדם כדי לכתוב היטב' של בן ג'ונסון, וקטע מתוך הרומאן 'טאר' של ווינדהם לואיס. מדור שלם מתוך הכרך מוקדש לסופר האנגלי השנון והחריג הזה. במקריות משעשעת יהודה פנה אלי בבקשה לתרגם את הפרק הראשון מעט אחרי שכתבתי על הפוטוריסטים האיטלקיים, שמהם הסתעף הוורטיציזם האנגלי אליו השתייך ווינדהם לואיס. בכל אופן, מדובר באחד הטקסטים המאתגרים והראויים ביותר אתם התמודדתי עד כה.

בהתחשב בכך שהעזתי לגעת בקודש הקודשים של הספרות האיטלקית אני מקווה שאלו לא המילים שיחתמו את הבלוג. היו לי כוונות טובות.