Category Archives: בענייני תרגום

נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני – תרגום

[אני מודה מקרב לב לסופרת סנדרה פטרינייני שהתירה לי לפרסם כאן את התרגום

[ Ringrazio di cuore la scrittrice Sandra Petrignani per avere il permesso di postare qui la traduzione.

Donne in piscina – Sandra Petrignani

לפני כמה ימים חזרה להתעמל. לבושה  בבגד-גוף שחור ומחממי רגליים בצבע בז'. היא אוספת את השיער מעל הראש וחוזרת על התרגילים המומלצים בשבועון. היא קלילה, מבצעת ללא מאמץ את הכפיפות ואת תרגילי הגמישות, ותוך כדי כך מתבוננת בעצמה. בוחנת מטווח קצר את הברכיים שקיפלה מתחת לסנטר, את הרגליים שנמתחות מעל עיניה. שלושים ותשע שנים נראות מעט מנקודת מבט מסוימת, אבל מנקודת המבט של מי שמתעמל זה מה שהן, חקוקות ברפיון העור.

היא אומרת את זה לחברות על שפת הבריכה. הן צעירות ממנה בכמה שנים, אבל הן כבר מכירות את העינוי המכרסם של הכורח להסכין עם קמטים זעירים בפנים, חוטי כסף בשיער, וכאשר הן משתרעות כדי להשתזף הבטן כבר לא שוקעת מתחת לשולי הביקיני אלא יוצרת גבעה רכה ועגולה למחצה סביב הטבור. "זה בדיוק מה שגברים אוהבים," טוענת גבריאלה המנוסה, "אלו סימנים של נשיות בוגרת. אני מרגישה עכשיו יותר יפה מאשר כשהייתי בת עשרים." ופוצחת בנאום הקבוע שמה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך, והאחרות מצחקקות, ואומרות בעצלות "כן, בסדר," הן מתהפכות על המגבות, מרימות את השיער ומפיצות לכל עבר ניחוח של שמן שיזוף. הטרנזיסטור של פאולה משדר מוסיקת קיץ קלה. "הכול טוב ככה," חושבת ולריה וההתרגשות מכווצת את לבה.  זמן קצת לפני כן, באוטובוס, הייתה מאושרת באופן דומה ממקרה לא-רלוונטי באותה מידה. ישבה מולה נערה לבושה בג'ינס דהויים, מעוטרים בחתימות של החברים ובין החתימות משפט אחד של אופטימיות תמוהה: "המילה הסוף לא קיימת." המילה הסוף לא קיימת, משננת לעצמה ולריה ומתחשק לה לצחוק, לקחת חלק בחוסר המודעות של הקיום לרגע קט. "אני אופטימית היום, אוי אלוהים כמה שאני אופטימית היום," היא אומרת בקול רם. לאורה מחייכת אליה. גבריאלה מציתה סיגריה ומתיישבת בישיבה מזרחית עם הפנים אל השמש, היא מנסה לתלוש באצבעות שערה שמציצה מבגד הים. היא לא מצליחה ושואלת: "לאף אחת מכן אין פינצטה?" אבל זאת לא בדיוק שאלה, זאת מעין אבחנה, ולמעשה היא ממשיכה ומשנה את נושא השיחה: "כשהייתי בת עשרים ושלוש הייתי עם מישהו בן ארבעים. הגוף שלו שיגע אותי,  נראה כמו גוף של צעיר, דק, הוא התאמן בחדר כושר. אפשר היה לזהות את הגיל רק בנגיעה. אף פעם לא אמרתי לו אבל זה בדיוק מה שמצא חן בעיני, להרגיש את העור הריק, רק ציפוי מעל השכבות העמוקות יותר, לא דבוק כמו כשאתה צעיר. כמו שלנו עכשיו, בקצור," והיא פורצת בצחוק מתגרה שמעלה חיוך על פני האחרות. ביום ראשון של סוף יולי הבריכה השכונתית נטושה ושקטה. בצל העצים יושב זוג זקנים. הם לבושים אותו הדבר מבחינה ולריה, חולצה בהירה קצרת שרוולים ומכנסיים אפורים. לא, לה יש חצאית ונעליים שטוחות עם שרוכים, נעלי אוקספורד. אולי הם אנגלים. הם שלווים. הם מסתכלים קדימה מבלי לדבר. "הם כבר אמרו הכל," אומרת ולריה ופונה לחברות, ולאורה עונה מבלי להרים את הפנים: "היה להם זמן בשביל זה." הן שומעות את ציוץ הציפורים, ציוץ קייצי עצל, ואת שכשוך המים ששחיין יחיד מרעיד, מתבגר שרירי המתאמן בשיטתיות, בריכה אחר בריכה בסגנון חופשי, בתנועת זרועות ארוכה ואיטית. מדי פעם הוא נשען על הדופן ונח, יורק מים ונושף בחדות שמזעזעת את האוויר העומד.

צילום: Brigitte Werner

צילום: Brigitte Werner

משהו רוגש בעשב. קרפד מתקדם בקפיצות קטנות לעבר השטח שבין הדשא והמרצפות, הצוואר פועם כאילו הוא מחביא לב גדול. נראה שהוא בולש, הוא נראה מכושף, למעשה הוא עומד לעזוב את האדמה הקרירה ולרבוץ על הריצוף החם. בקושי מטר מפריד בינו לבין כפות רגליה של פאולה שמיד אוספת את רגליה. צועקת: "איזה מגעיל." וכולן מסתכלות על הקרפד. גבריאלה מנפנפת בידיים כדי להבריח אותו. לאורה אומרת: "איזה מכוער." ולריה סקרנית: "אתן יודעות שאף פעם לא ראיתי כזה?" הקרפד נח ללא תנועה ומסתכל עליהן בחזרה. "הוא לא יקפוץ עלינו?" שואלת פאולה ונענית במקהלה: "מה קורה לך! הוא פוחד מאתנו!" היא הייתה רוצה לענות "כן, בטח", אבל היא עוזבת את זה ומשתרעת מחדש, מבלי להוריד את העיניים מהחיה. אילולי הדופק הבטן הייתה נראית מפוחלצת. הן מנסות לשכוח אותו אבל נוכחותו מעיבה על הבוקר שטוף השמש. "אני הולכת להתרחץ" מכריזה גבריאלה בזעף, אבל לא זזה. היא מחכה להחלטה של האחרות. "לי טוב ככה" חושבת ולריה בקול רם, ולאורה: "אחר כך." פאולה מתעסקת ברדיו שלה ולא מוצאת שיר שמוצא חן בעיניה. "אני מחפש מרכז כובד קבוע שלעולם לא ישנה את דעתי על הדברים ועל האנשים" אומר השיר ומותיר את ולריה מוטרדת קמעה. לפעמים קורה לה ששירים חודרים בדיוק לנקודה, מגלים לה משהו על עצמה.

אחת האגדות שהיו חביבות עליה בילדותה נקראה "המלך קרפד", בכמה ספרים היא כונתה "הנסיך צפרדעון" וזו נראתה לה דרך צבועה להגיד את אותו הדבר. הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף דוחה של קרפד. נסיכה יפהפיה וטיפשה שיחקה בכדור זהב ונתקלה ביצור הפלאי מבלי לקלוט שמץ מהמסתורין שלו, היא הבחינה רק בצד המגעיל שלו. היא איבדה את הכדור, סמל האצילות וזכויות היתר שלה,  והקרפד הציע לה להשיב את הכדור מתחתית הבאר האפלה שלתוכה נפל. בתמורה ביקש שלושה חסדים: לשבת אל שולחן הנסיכה, לאכול פעם אחת מצלחתה ולישון פעם אחת במיטתה. זהובת-שיער – כך היא נקראה – הבטיחה לו. הקרפד צלל לבאר, מצא את הכדור והחזיר אותו. הנסיכה לקחה את הכדור והסתלקה. היא חזרה לארמון ושכחה לחלוטין את התקרית.

"אני מחפש מרכז כובד קבוע שלעולם לא ישנה את דעתי על הדברים ועל האנשים. מה שהייתי צריך.." אומר השיר וולריה מקימה לתחייה את שנאתה לזהובת-שיער, היא מזדהה לחלוטין עם הקרפד שמבקש עסקת חליפין מכובדת, אך מקבל התעלמות ודחייה. "מה שהייתי צריכה.. מה?" שואלת את עצמה ולריה. והיא עונה לעצמה: "שום דבר," אבל זה לא לגמרי נכון. תחושת הקלילות התפוגגה. חם לה. האור מסנוור. שני האנגלים נלעגים. היא מתהפכת אל הבטן כדי לא לראות אותם. החברות מדברות על גברים. "אולי יש כמה גברים שבאמת אוהבים נשים." אומרת לאורה. " גם אני תמיד חשדתי בזה," עונה פאולה. "נכון, אבל הם אף פעם לא יודעים מאיפה להתחיל," אומרת גבריאלה. "להתחיל מה?" שואלת ולריה. "שלא מספיק לחשוק בגוף, צריך להבין אותו," מסבירה גבריאלה, "צריך שיהיה רצון אמיתי לחקור אותו. הם לא יודעים איך לגעת בעטיפה, הם לא מכירים את הקשר למצב הרוח. הם עצלים, אין להם פנטזיות." "לא כולם," אומרת לאורה בשקט, רומזת למשהו אישי, אבל לא ממשיכה הלאה. הן שותקות, לבסוף אומרת גבריאלה: "היו לי חמישים גברים, מאז שהייתי בת חמש עשרה. רק עם שלושה הגעתי לאורגזמה. שלושה מתוך חמישים. אתן תופסות?" מקהלה משועשעת מרימה את קולה "זה לא יתכן." "אני נשבעת, שלושה מתוך חמישים יודעים לעשות אהבה." "אבל לא יתכן שהיית עם חמישים גברים שונים. לי היו בקושי חמישה בסך הכל." פאולה צוחקת ומנידה בראשה. "והלך לך טוב עם כל החמישה?" "פחות או יותר." כעת גבריאלה מציקה לה "פחות או יותר, מה את רוצה להגיד?" "לי זה נראה ככה, אבל אולי לא. זה  לא פשוט להבין." הן יושבות על המגבות שלהן, גם ולריה יושבת בישיבה מזרחית: "שמתן לב שתמיד בקיץ יש לנו כאלה שיחות?" הקרפד צופה בהן ללא תנועה. הבחור זינק מהמקפצה ועכשיו היא מתנדנדת.

ולריה מתבוננת בקרפד. היא שמה לב לשינוי באווירה. "הכל בסדר," היא אומרת לעצמה, ולא מקשיבה יותר. האור משרטט עיגולים מול עיניה המסונוורות והעייפות, מימי הבריכה התכולים שהזדעזעו מהקפיצה מתחילים להכות גלים בראשה. "זאת מלכודת העצבות." היא חושבת ומתאמצת לתת למחשבה גוון אירוני, היא מחליטה להתנגד. אבל עולה בזיכרונה ים הדמעות ששפכה כשקראה בילדותה את "המלך קרפד" והחיה המכוערת שלצדה מרגשת אותה עד עומק הלב. היא קמה בזריזות וקופצת למים. הבחור שיושב על שפת הבריכה  צופה בה שוחה: מושלמת, מהירה, כמו אתלטית בתחרות נגד השעון. היא סופרת את הבריכות, אחרי שש היא עוצרת. היא צריכה להחזיר לעצמה את קצב הנשימה הטבעי. היא מחכה שהלב יאט כדי לגייס כוח לחזור למגבת. היא איבדה לרגע את חוש הכיוון ומסתכלת סביב כדי לאתר את החברות ומגלה שהמצב השתנה. גבר ניצב מולן, והוא אומר משהו משעשע משום ששלושתן צוחקות.

"אבל מי זה?" שואלת את עצמה ולריה ופוסחת בין סקרנות ורוגז. היא מהססת בגלל הזר ונשארת עוד בבריכה, כעת מפני שלא נוח לה להתמודד עם היכרויות כשהיא מתנשמת ומצוברחת. אבל קר לה והיא מחליטה. היא לוחצת את היד הלא מוכרת מבלי לקלוט היטב את השם, מבעד לשערות הרטובות היא מבחינה בפנים מזמינים, אחר כך היא פורשת הצידה כדי להתארגן לאחר השחייה ומקשיבה לשיחה כלאחר יד. היא מנסה לדחוק את סערת הנפש. הקרפד נמצא שם כל הזמן. הם מדברים על מסע למדבר שהוא עומד לצאת אליו. היא מבינה שהוא חבר של גבריאלה ושמו פבריציו. מדי פעם מבטיהם מצטלבים והיא יודעת בוודאות שזה לא במקרה.

"למה נגזר על אנשים מסוימים לחדור מיד לחיים של אחרים, כבר בפגישה הראשונה?" היא שואלת את עצמה ומחפשת בתיק סיגריה, אם כי אין לה חשק לעשן. "הגבר הזה מוצא חן בעיני," היא חושבת. כבמטה קסם נשברת חומת האדישות, היא חשה בארעיות שלה במרחב, מעורערת משבריריות הרגש. הוא שואל אותה: "להדליק לך?"  הוא יוצר קרבה ייחודית שמבודדת אותם בתוך כל הקולות האחרים האופפים אותם, חוט של תקשורת שפוגע ישירות במטרה בעת שחוטים אחרים מתבדרים ואינם מגיעים לשום מקום. וכבר מתקרבת לפניה יד גדולה האוחזת  במצית אשר להבה קטנה מרקדת בו מתחת לאפה.

המכה נוחתת. הוא לוקח כיסא שהאנגלים פינו. יש לו הליכה בטלנית, כמעט נשית, כמו שיש לגברים מסוימים הבטוחים מאד בגבריות שלהם. בדרך חזרה הוא מחזיק את הכיסא כמו מגן, מציב אותו ומתיישב ליד ולריה שצופה את הסכנה וצועקת: "זהירות." אבל לשווא. היא שומעת שריקה, חומר לבן ניתז מסביב. גם פאולה מזנקת מייד. גבריאלה פולטת "לא" מתמשך, לאורה מתקפלת ומכסה את הפנים. בדל-קרפד, מעוך מהכסא, ממשיך לפעום. ולריה לא מצליחה להפנות את המבט  בשעה שהמראה מתערפל מבעד לדמעות. היא חושבת: "זה היה קרפד, זה היה רק קרפד." אבל היא לא מתנחמת, היא מסתלקת משם ודמעותיה מרעידות רגשות חבויים אצל האחרים,  הם נשארים שקטים ומהורהרים. כשזהובת-השיער בורחת, הקרפד מטפס במעלה מדרגות הארמון ודופק בתקיפות על הדלת כדי להזכיר לה את ההסכם. המלך מתעדכן בפרטי המקרה ומצווה על הבת: "נסיכה לא יכולה לחזור בה ממילתה. הכניסי מיד את הקרפד." הקרפד יושב אפוא על שולחנו של המלך. הוא אוכל מצלחתה של זהובת-שיער בשתיקה רשמית שמתחיבת מנוכחותם. אחר כך הוא פורש עם הנסיכה לחדרה. שם הוא נכנס מתחת לשמיכה. למגעו החלקלק זהובת-שיער צועקת, וקופצת החוצה מהמיטה. היא תופסת בגועל את החיה בשתי אצבעות ומטיחה אותה בקיר. אז מתרחש משהו יוצא דופן, הקרפד המעוך חוזר לצורתו הראשונית, הוא הופך לנסיך. ולריה נרגעת. החבר של גבריאלה אומר: "נחליף מקום." הוא מדרבן את ולריה שלוחשת: "אף פעם לא ראיתי קרפד. רק מצויר בספר אגדות." "באגדה על הנסיך צפרדעון?" הוא שואל וולריה בוהה בו המומה לרגע. "אני הולכת לצל," היא מכריזה ונושמת לרווחה כשהיא יכולה  להתרחק מעט הקבוצה. היא מתפרקדת על הדשא מתחת לאורן כמוש ונרגעת. היא מזמזמת: "מה שהייתי צריך.." וחושבת על הסטטיסטיקה של גבריאלה, שלושה מתוך חמישים. היא עוצמת את העיניים בחיוך, אחר פותחת אותם בזמן בכדי לקלוט את דמותו של פבריציו מזנקת לבריכה. ברגע האחרון לפני שהיא נרדמת היא חושבת: "האם הוא יהיה מהשלושה או מהארבעים ושבעה?"

מודעות פרסומת

הסיפור על בֶּפִּי הקטן – אלזה מורנטה (תרגום)

 Romanzo del piccolo Bepi – Elsa Morante

פעם אחת, כאשר היה עדיין קטן, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא מתנשקת עם דר' פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום והבין שזה אחד מהדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. דר' פל היה יפה ונתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובֶּפִּי לא אהב אותו.

Portrait of Alexander J. Cassatt and His Son, Robert Kelso Cassatt Mary Stevenson Cassatt, 1844 – 1926

אבא של בֶּפִּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק למרחק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער הדפיס במכונה. לכן בֶּפִּי אף פעם לא הרעיש וכמעט תמיד ישב והרהר. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו הרבה ספרים, היו שניים יפהפיים שנקראו : 'יולנדה בתו של שודד הים השחור' ו'שובו של סנדוקאן', בֶּפִּי שב והרהר בכל ההרפתקאות הללו ובפחד שהיה תוקף אותו אילו היה שם. מדי פעם דבר על כך עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה, וברגע הכי מותח החליפה את הנושא. בזמן שהוא דבר על סנדוקאן, היא העירה: "נו טוב. נראה לי שגם היום אני אלך לתופרת".

אמא לא נשארה אתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר אתו, לעתים קרובות. ערבים רבים הלכו לטייל ביחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל הרבה פעמים ליטף אותו, ובֶּפִּי הקטן נהנה מאד להרהר בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהיתה יפה מאד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה מבלי להגיד שלום אפילו לבֶּפִּי הקטן. אבא היה חולה כמה זמן ואחר כך התחיל להגיד שאמא מתה. אבל בֶּפִּי הבין, מי יודע איך, שהיא הסתלקה עם דר' פל.

למעשה יום אחד, במפתיע, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבֶּפִּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בֶּפִּי לא התייחס אליה כל כך יפה, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא היתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב. מיד אחרי שהגיעה נשמעו צעקות, ולבֶּפִּי נדמה היה כאילו אבא בוכה. אחר כך היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר:" אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה יותר בשקט. ואבא צרח, כאילו שזרקו אותו לאש.

הוא פתח את הדלת וראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבֶּפִּי כאילו בֶּפִּי הקטן היה רשע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבֶּפִּי הקטן. הוא נדהם ונסוג ואבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ודובי בין הידיים. "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים", היא אמרה לו. אבל בֶּפִּי בכה בשקט, ופחד, ולא הבין למה גרשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, ולנעוץ את הרגליים כדי לא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא לא רצה יותר שהוא יהיה אתו. אז זה לא היה עוזר.

הם הלכו לבית יותר קטן, אבל יפה וכל הרהיטים בו היו חדשים, גר שם גם דר' פל. דר' פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו. ואמא אמרה בבכי: "תבין, זה אבא שלך." אבל בֶּפִּי לא להצליח להתרגל לקרוא אבא לדר' פל. אמא ודר' פל התנשקו לעיתים קרובות, ואמא דברה יותר מהר, צחקה ושרה. יום אחד תפסה את בֶּפִּי ביד ונשקה אותו: "תראה, כל יום הוא נעשה יותר דומה לך", אמרה לדר' פל. וההוא הרים אותו וחבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בֶּפִּי הקטן.

השניים האלו כמעט ולא התייחסו אליו ולפעמים שלחו אותו בבקרים לגינה עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לפגוש אתו, הוא חשב אולי נסלח לו כבר. אבל במקום זה אבא הסתכל בו באותו מבט אכזרי שהופיע באותו ערב ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובֶּפִּי הסתלק משם מבלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן ארוך.

בֶּפִּי לא סיפר לאף אחד שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה יותר לדעת עליו, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם דר' פל. אבל ערב אחד דר' פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לסעודה למחרת ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה וזרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצווח. השוערת הגיעה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצווח שם. העיניים שלה היו יבשות ופיה העלה קצף. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראש והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שאי אפשר היה להבין, אבל אחר כך לא דיברה יותר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בֶּפִּי בכה, וישב ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך. אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון והיתה חיוורת ופרועה לגמרי. הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בֶּפִּי, אני בֶּפִּי!" אבל היא לא ראתה אותו.

בֶּפִּי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות. הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בֶּפִּי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בֶּפִּי סמן לו לשתוק ושאל אותו איפה אבא, באותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בֶּפִּי זיהה מאחורי המשקפיים את המבט הזה.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה" אמר, "היא מאד חולה", הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו מישהו גדול יעץ לו מה להגיד: "היא לבד, אנחנו לבד."

אבא החוויר ורעדו לו השפתיים. הוא צנח לכסא, והוא מחץ יד ביד, מבלי להביט בבֶּפִּי הקטן. גם היום היה לו זקן ארוך, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובֶּפִּי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בֶּפִּי אמר לה שלא קרה שום דבר.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והגוף שלה התפתל נורא. אבא נפל על הברכיים ליד המיטה, והתייפח וליטף את הראש של אמא. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…". בֶּפִּי ישב בֶּפִּינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול מריר: המנורה. בֶּפִּי לא הגיע היטב למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא נעשו בהירות, תכולות, והיא היא התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר והתקרב עליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

כבר היה לילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה חשוך, מפני שלא דלק אלא האור של המדונה. אמא ואבא התנשקו: האיש האומלל הזה והאשה האומללה הזו התפייסו והתנחמו.

אבל בפינה מאחור, במקום בו צנח קודם, בֶּפִּי הקטן היה לבד.

 

 ———————-

הסיפור פורסם  לראשונה בשנת 1933 בשבועון "נובלה" ולאחר מכן בשנת 1936 בכתב העת לילדים למורים "מטלות בית הספר". הטקסט תורגם מתצלום של העיתון באתר האיטלקי המשובח "Le stanze di Elsa" (החדרים של אלזה).  עוד פרטים ברשומה הבאה כאן.

 

המורי מוונציה – ג'מבטיסטה ג'ירלדי צ'ינציו, חלק א'

Il Moro di Venezia  -Giambattista Giraldi Cinzio

היה פעם בוונציה מורי עז רוח, כפי שהעידו אישיותו ומעשיו בשדה הקרב, הוא הפגין פקחות רבה ומחשבה רעננה, והמושלים העריכו אותו בזכות מעשי מופת שהביאו תועלת רבה מעין כמותה לרפובליקה.

אותלו ודסדמונה, Théodore Chassériau

והנה אשה טובת מידות ויפה להפליא, דיסדמונה שמה, התאהבה בו, לא בשל תשוקה נשית אלא בשל מידותיו הטובות של המורי, והוא נכבש ביופייה ובאצילות רוחה של האשה ולהטו השתווה לזה שלה, והיתה אהבתם כה מלבבת  עד שנקשרו בנישואים, למרות קרוביה של האשה שעשו כל שלאל ידם בכדי שתיקח לה בעל אחר, ולא אותו. והם חיו יחדיו בחפץ לב ובשלווה גדולה, ובכל ימיהם בוונציה לא אוכל להגיד שהיה ביניהם דבר, אף לא מילה, שלא היתה בו אהבה.

והנה החליפו מושלי וונציה את אנשי הצבא המוצבים בקפריסין, ובחרו כמפקד החיילים ששלחו לשם את המורי, ואם כי יכול היה הכבוד לרומם מאד את רוחו (שכן מעמד נכבד כזה אינו מוענק אלא לאנשי אצולה, חסונים ואמינים, אשר הוכיחו שיש בהם ערך רב), דעכה שמחתו כאשר שיווה לנגד עיניו את אורך הנסיעה וקשייה, בחשבו שדיסדמונה תפגע ממנה. האשה, אשר המורי היה כל אושרה בעולם, ואשר עדותה של רפובליקה כה איתנה ואצילית על מידותיו הטובות של בעלה מלאה אותה קורת רוח, ציפתה בכיליון עיניים למסע אליו ייקח אותה בעלה עם אנשיו, כאשר תצטרף לחבורה במקום כה מכובד, אך דאגה מאד בראותה את המורי מוטרד. ומכיוון שלא ידעה מה הסיבה לכך, אמרה לו יום אחד בעת הסעודה: "מדוע מורי, לאחר שהמושלים העניקו לך מעמד כה נכבד, נעכרה רוחך?".

אמר המורי לדיסדמונה: "על קורת הרוח שבכבוד שקבלתי מעיבה אהבתי אליך, מפני שאיני רואה מנוס מפני אחד משני דברים, או שאקח אותך יחד איתי בסכנות הים, או שבכדי לא להטיל אותך למהומה, אשאיר אותך בוונציה. לא אוכל שלא להתייחס בחומרה לאפשרות הראשונה, מפני שכל קושי שבו תעמדי, וכל סכנה ממנה תחלצי, יביאו עלי חולי נורא, והאפשרות השנייה, להאלץ להשאיר אותך, תשניא אותי על עצמי, מפני שפרידה ממך כמוה כפרידה מחיי".

דיסדמונה, שהבינה אותו אמרה: "אוי, בעלי שלי, אלו מחשבות נכנסו בנפשך? כיצד נתת לדבר מעין זה להטריד אותך? אני רוצה ללכת אתך, לכל מקום אליו תלך, הרי אלך אתך באש כשרק כתונת לעורי, וכיצד לא אצטרף אליך במים, בספינה מוגנת ומצוידת היטב. ואם אכן יהיו סכנות וקשיים, אני רוצה לקחת בהם חלק יחד אתך, נראה לי שאהבתך אלי קטנה, אם כדי שלא אצטרף עליך לים חשבת להשאיר אותי בוונציה, או אם השתכנעת שאעדיף להישאר מוגנת כאן ולא להיות אתך בסכנה גדולה. לכן אני רוצה שתערך למסע בכל השמחה הראויה לרום מעמדך."

המורי הטיל את זרועותיו סביב צווארה של אשתו, נישק אותה בהתרגשות ואמר לה: "אלוהים ישמור עלינו לעד באהבתנו, אשתי היקרה". ובמהרה אסף הוא את כליו, נערך למסע, ועלה עם  האשה ועם כל חבורתו לספינה, המפרשים מלאו רוח והמסע החל, בים שקט לגמרי הפליג משם לקפריסין.

דגלן אחד היה בחבורתו, אדם בעל ההופעה יפהפיה, אבל טבע זדוני ביותר, שלא היה מעולם כמוהו בתבל. יקר מאד היה הוא למורי, שלא היה לו מושג על רשעותו, מפני שעל נפשו השפלה, כיסה במלים גבוהות ונהדרות ובהופעתו, את פחדנותו צפן בתוך לבו, וכלפי חוץ הפגין חזות של הקטור או של אכילס. גם אותו נבל לקח עמו את אשתו לקפריסין, צעירה יפה ותמה, אשר בהיותה איטלקיה היתה אהובה  מאד על אשת המורי, והיא בלתה אתה את רוב יומה.

היה בין האנשים גם מפקד כתה שהיה יקר מאד למורי. ביקר הוא לעתים תכופות בבית המורי, ופעמים רבות סעד עמו ועם אשתו. ולכן האשה, אשר ידעה עד כמה רצוי הוא לבעלה, קבלה אותו במאור פנים, וטוב היה הדבר מאד בעיני המורי. הדגלן הזדוני, שלא נחשבו בעיניו האמון שנתנה בו אשתו, ולא החברות, ולא האמונה, ולא המחויבות שלו אל המורי, התאהב בלהט בדיסדמונה, ואת כל מעייניו הפנה לניסיונות להתענג עליה, אבל לא העז להראות זאת מפחד שאם יבין זאת המורי יגזור עליו מיתה מיד. הוא נסה בדרכים שונות, חשאיות ככל שיכול היה, להביא את האשה להבחין באהבתו, אך היא, שכל מעייניה היו במורי, לא הקדישה אף בדל מחשבה לדגלן, או לאחרים. וכל מה שעשה כדי שתבחין בו לא הועיל, כאילו לא עשה דבר. ולכן דמה בלבו שהסיבה לכך היא שמפקד הכתה הלהיב אותה, וקיווה להרחיק אותו מהעין. לא רק נפשו השתופפה, אלא גם האהבה נאלמה והפכה לשנאה מרה כלפי האשה. הוא חקר כל דרך כיצד יוכל להביא למותו של מפקד הכתה, שאם לא יוכל הוא להתענג על האשה לא יוכל גם המורי להתענג עליה. הוא חכך בנפשו כמה דברים, כולם זדוניים ומרושעים, ולבסוף  החליט שברצונו להאשים אותה באוזני הבעל בנאוף, ולהביא לידיעתו שהנואף הוא מפקד הכתה, אבל בהכירו את האהבה יחידת הסגולה של המורי לדיסדמונה, ואת חברותו עם מפקד הכתה, ידע בברור שללא הונאה ערמומית  לא יוכל להוליך שולל את המורי לגבי אף אחד מהם. במשך זמן רב ישב והמתין לזמן ולמקום בהם יפרוץ את הדרך למשימה הזדונית.

לא עבר זמן רב והמורי, לאחר שמפקד הכתה שלף את חרבו כנגד חייל במשמר ופצע אותו, שלל ממנו את דרגתו, הדבר הדאיג מאד את דיסדמונה, והיא נסתה לפייס ביניהם פעמים רבות. באותה עת אמר המורי לדגלן הזדוני שאשתו מציקה לו בגלל מפקד הכתה והוא חושש שלבסוף יאלץ להשיב אותו. נתפס אותו הרשע בטיעון זו בכדי לתמוך בעלילה הבדויה ואמר: "אולי יש לדיסדמונה סיבות לצדד בו".

"למה?" אמר המורי.

"אני לא רוצה" ענה הדגלן, "לחצוץ בין בעל ואשה, אבל אם תפקח את העיניים תראה בעצמך."

ככל שהתמיד המורי לא הוסיף הדגלן דבר, ומילים אלו פגעו בליבת נפשו של המורי, שכל מעייניו פנו לפענוח משמעותן של מילים אלו, והוא שקע בעגמומיות. וכך, יום אחד כאשר נסתה האשה לרכך את זעמו על מפקד הכתה, והפצירה בו שלא לשכוח את השירות ואת החברות ארוכות השנים בגלל משגה קטן, מה גם שהשלום חזר לשכון בין החייל הפצוע ומפקד הכתה, נתקף המורי זעם ואמר: "זה עניין גדול, דיסדמונה, ואת מרבה לדאוג לו, והוא לא אחיך, וגם לא בן משפחה שלך, נראה שהוא קרוב ללבך."

האשה ענתה, בנמוס ובענווה: "לא הייתי רוצה להציק לך בכך, כואב לי לראות אותך נמנע מחברתו של חבר יקר, שאני יודעת, כפי שהעדת אתה בעצמך, שהצבת אותו כמפקד כתה. הוא לא בצע טעות כה חמורה שמצדיקה שנאה כה גדולה. אבל לכם, המורים, מזג כה חם שכל דבר קטן מעורר אצלכם זעם וטינה."

מלים אלו הרגיזו עוד יותר את המורי שענה: "אפשר להוכיח זאת אם אין את מאמינה, וכאשר יגיע הנקם על העוולות שנעשו לי אבוא על סיפוקי." מילים אלו הדהימו את האשה, ובראות את בעלה חורג ממנהגו ומפנה את חמתו כלפיה, ענתה בענווה: "הכוונה בדברי היתה רק להביא לסוף טוב ,אבל יותר לא יהיה עליך להתרגז על כך, לא אוסיף לעולם עוד מלה על כך."

ראה המורי את הנחישות שבה שוב הגנה האשה על מפקד הכתה, ושער בנפשו שמשמעות דברי הדגלן היתה שדיסדמונה מאוהבת בו, ובעצב רב הלך לאותו נבל וניסה להוציא ממנו דברים ברורים יותר.

[המשך יבוא]

עוד רב-מכר אחד ואבדנו – מרינו בוצי

מרינו בוצי כתב ופרסם שני ספרים ובינתיים עובד לפרנסתו כמוכר בחנות ספרים בבולוניה. בבלוג שלו הוא מפרסם מדי ערב אנקדוטות מהמקום בו נפגשים ספרים, כלכלה קפיטליסטית וקוצר רוח של המאה ה-21. בעבר תרגמתי רשומה משעשעת שלו ועכשיו קבלתי את רשותו לתרגם ולפרסם כאן את הפרק הראשון של ספרו האחרון: "עוד רב-מכר אחד ואבדנו, יומן רציני  למחצה של מוכר ספרים". אמנם הוא מתייחס לסופרים וספרים שברובם לא מוכרים בארץ, אבל קל לנחש לאיזה סוג ספרים הוא מתכוון.

 Ringrazio Marino Buzzi

הרשומה מתפרסמת עכשיו בעקבות הקול הקורא של אלכס אפשטין להחרמת שתי רשתות הספרים הגדולות. אני שומעת את הטענה ששוק הספרים הישראלי על סף קריסה כבר מספר שנים, מאנשים המכירים אותו מקרוב. איני יודעת האם הפתרון הוא חוק הספרים, פירוק הדואפול, חרם או פתרון אחר, וכבר אמרתי שלדעתי הבעיה האמתית היא ההתמודדות הצפויה עם הספר הדיגיטלי. בוצי עובד כמוכר בחנות של אחת הרשתות הגדולות באיטליה, אני משערת שהבעיות שם שונות, ולו רק מפני שהשוק שם גדול בהרבה מהשוק הישראלי הזעיר. ובכל זאת, הוא מספק עוד זווית ראיה על הקלחת.

 Un altro best seller e siamo rovinati – Marino Buzzi

חורף

"סליחה, יש לך במקרה את 'סיפורה של דרדסית'?"

 נער כחוש ומתולתל מביט בי בזלזול, אני מרסן את הדחף לחנוק אותו ולוקח נשימה עמוקה. היום ה-24 בדצמבר וחנות הספרים היא ספינת מפרש מהמאה השבע עשרה בלב סערה: גלים עצומים, מלחים ונערי סיפון רצים על הספינה מצד לצד, רטובים ומפוחדים.  מישהו נופל בין חביות המזון המתגלגלות על הגשר, מישהו כבר ירד להתפלל במזווה.

מכל עבר אנשים פולטים קיטור אם מהרגע שבו פנו אליך ב-"סליחה" ועד הרגע שבו אתה מפקיד בידיהם את הספר הנחשק, עברו יותר מעשרים שניות, מפלסים את דרכם במרפקים, קורעים את הספרים מידיך, מתכננים טקטיקות כדי לזכות במשחק האחרון שהבן ביקש.

ובלב הסופה עומדים אנו, מוכרי הספרים אשר עונים בחיוך, בפעם המיליון, שאת המתנה יש לארוז בבית, וש-"כן, אני מהחנות", אגב, יש לי תווית על הצוואר, כמו לסאן ברנרד, המאשרת את חברותי בשבט. בסוף היום החיוך נהפך לגיחוך עוויתי שאני לא מצליח למחוק מהפרצוף. כל מי שרואה אותי ברחוב, בדרך מחנות הספרים לתחנה, חושב שזה עוד מסומם או משוגע. מרוב חיוכים הלסת כל כך כואבת שאני חייב לעשות תרגילי הרפיה: פותח את הפה ככל יכולתי ואז סוגר במהירות, מהדק את השיניים ומותח את השפתיים כמו ג'וקר. האנשים שאני פוגש בדרך מסתכלים עלי כאילו יצאתי מדעתי, האמהות מצמידות אליהן את הילדים והזקנים מחבקים את המטפלים שלהם.

במהלך הילולת הקניות מישהו מרים דגל לבן, רץ לשירותים כדי לתפוס מחסה לכמה שניות, בניסיון להשתחרר מעומס הלקוחות הממשיכים להגיד: "סליחה, סליחה, סליחה…", "אני כבר מגיע, גברת, כן, כן, אני מיד אתך, בבקשה גבירתי, אני מוכרח לגמרי לעשות פיפי!" אם הצלחת להגיע לשירותים אתה כבר בר-מזל, כי כאן יש תפיסות שגם אלוף העולם לא יצליח להשתחרר מהן.

זאת התקופה המטורפת ביותר בשנה. כולם – החברה, המפיצים, ההוצאות והספקים – מתכווננים לחג המולד כדי לאזן את החשבונות. וזה מגיע מכולם, בכאלה כמויות שהיינו יכולים בקלות לבנות מחדש את החומה הסינית (ככה לפחות לכמה ספרים היתה מטרה מועילה). אי אפשר להתחמק מהכרכים של סופרים כגון ברונו ווספה או פורטיני, הנצחיים כמו סרטי חג המולד בטלוויזיה, ובנוסף הזנים החג-מולדיים, הסיפור האמתי של נערת החולצה הרטובה האחרונה, וספר המדע האחרון של אודיפרדי שכותב ספר כמעט כל שבוע. אנחנו יודעים הכל על אלוהים הודות למנקוזו ויוצאים לסעוד ברומא, פריז או לונדון עם ישו ואוגיאס. ואם אנחנו זקוקים לעירוי לדימוי העצמי תמיד נוכל לחזור לרב-מכר של רוברטו רה, גם אם נמנענו מ'זיבולי שכל' הודות לג'קובה (שבינתיים הפך אותנו ל'יפים, עשירים, ובניזונות'). בקיצור, באמת שיש משהו לכל טעם.

בחג המולד אין מקום לעידונים, כל פינה של החנות נועדה למכירה פראית: חפיצים, גלויות, כרטיסי ברכה, ספרי הדרכה להכנת עץ חג המולד, לבניית דגם הלידה בבית לחם, לבגדי סנטה קלאוס, איך ללמוד לעשות זאת בעצמך, איך לערוך את השולחן המושלם, איך להכין בבית לחם , גבינה, יוגורט, נרות ולצור מתנות חמודות מהזבל שלך. השתמשו במיגזרות נייר, בעצם לבד, או אולי עדיף ללמוד להכין סבון מהשומן שנשאב מהשכנה! ולא נזכיר את ספרי הבישול, לאור הקרבות ללא חת המתחוללים בתכניות ראליטי גורמה.

וברגע שעוברת העונה החג-מולדית מתפוגגות ערמות ספרי הבישול וצצות אלו של הדיאטות: דיאטת הזון, דיאטת הזון בשישה שבועות, הזון החדשה בקלי קלות, כיצד להגיע לזון, הזון עם סויה, היופי בזון, קל לשמור על המשקל אם יודעים איך, דיאטה דלת פחממות חדשה, הדיאטה האידאלית, דיאטת סילוק רעלים ב48 שעות, הדיאטה המושלמת, דיאטת הלימון, דיאטת שווה בטירוף, הדיאטה הערמומית, דיאטת סקרסדייל, בטן סקסית עם דיאטת שרירי הבטן (את זאת אפילו אני ניסיתי), דיאטה ללא דיאטה

כאילו שבחג המולד כולם נעשו קצת יותר טיפשים. ידוע, אי אפשר לתת במתנה ספר של דמסיו (בסדר, אולי אני מקשה קצת יותר מדי), מסה על תזונה כמו "דילמת השפע" או "להגנת המזון" או, שוב, ספרן פויר.

לא! חייבים לדחוף דן בראון, פאולו ברוסיו, ג'ון גריי, את הארגוב הזאת או את מוקיה.

אני מלחלח את השפתיים, מימיני מתקרבת גברת זקנה כדי לשאול משהו, אדון מנסה להתקיל אותי משמאל, אני מכותר. מבלי להזכיר את האישה עם שני הילדים, אשר שולחת לעברי מבט מתחנן.

"אולי אתה רוצה את 'סיפורה של דרורית'."  (*)

אני מסנן בין השיניים לנער. כפי הנראה לא נותר כבר דבר אנושי בהבעה שלי. החנות עומדת על הראש, הטלפון ממשיך לצלצל, הים גועש יותר ויותר.

"אני כמעט בטוח שהמורה אמרה סיפורה של דרדסית."

"כמעט?"

הייתי יכול להיות רוצח חג-מולד סדרתי.

"כן… נו, אני לא ממש בטוח."

אני חושק שיניים.

"לא קיים ספר בשם שאתה מבקש."

"מוזר, המורה שלי לא טועה אף פעם. אבל אתה ממש בטוח?"

יש לי פרכוסים בידיים, התכווצות שרירים, אני עוצר את הנשימה, נושך לעצמי את הלשון.

"כן, אני בטוח לחלוטין."

"בכל זאת אולי עדיף להקשיב למורה."

אין לי זמן לענות לנער מפני שהגברת כבר מתלונת: אני אטי מדי בשירות הלקוחות. "תשמע…", היא מטיחה בעצבנות. "אני צריכה לקנות מתנה לנכד הקטן שלי, על מה אתה ממליץ לי?"

"מה הגיל, גברתי?"

"שמונים ושבע!"

אני מביט בה בתדהמה.

"לא שלך, גברתי, של הנכד."

"שש עשרה."

"ומה הוא קורא כרגיל?"

"אם הייתי יודעת לא הייתי מבקשת ממך עצה."

"כיום ערפדים מאוד באופנה… "

"רחמנות, הוא לא יישן בלילה אחר כך."

 "תרצי שנתמקד בכיוון קלסי?"

"הוא כבר קרא אותם בבית הספר."

"סיפור אהבה?"

"אתה לא רוצה לעשות ממנו בחורה, נכון?"

"אז מותחן או בלש."

"יודע מה אני אעשה? אני אתן לו את הסוודר שסרגתי בשנה שעברה! "

אני ניגש אל האדון מכיוון שאמא עם שני הילדים כבר עצרה עמיתה שלי. האדון אוחז ספר ביד ומראה לי אותו בזעם.

"מה זה אומר?"

הוא שואל ומנופף את ספרו של פיליפ פולמן 'ישו הטוב והנוצרי המנוול'.

"למה הכוונה, בבקשה?"

"כתוב כאן ישו הנוצרי מנוול!"

"כתוב גם ישו הטוב, אדוני."

"כן, אבל אחר כך כתוב הנוצרי המנוול. זאת עבירה!"

 "אדוני, אני מאמין שלא היתה בכוונת המחבר לפגוע ברגשותיו של אף אחד."

"ולדעתך זאת לא עבירה לומר שישו הנוצרי מנוול?"

"אולי כדאי לך לקרוא את הספר לפני שתמהר להסיק מסקנות, אדוני!"

"וממתי קוראים ספר כדי לגבש דעה? ישו מת על הצלב למען כולנו. גם בשבילך אדוני, אתה יודע? איך אפשר להגיד שישו הנוצרי היה מנוול? איזו טינופת אתם מוכרים? אתה לא יודע שחג המולד עכשיו?"

בעוד הוא מסתלק משם בצעקות שאנחנו מחללי קודש, אני רואה את הלקוח של 19:55, שנשאר אחרון לקנות מתנות, ויש לו רשימת בקשות ספרים אינסופית. הוא ניגש בדיוק כשאחד העמיתים שלי מכריז ש"חנות הספרים עומדת להיסגר." בשלב זה, בחיוך רוטט ועם העווית העצבנית שצצה לפני יותר מחמש שעות מתחת לעין הימנית, בקול צרוד של סרט אימה אני מביט בו ונושף: "אפשר לעזור לך?".

————–

(*) הכוונה לרומן הקנוני של ג'ובני ורגה "Storia di una capinera" על נערה הנאלצת לוותר על אהבתה ולהיכנס למנזר בניגוד לרצונה. הספר הוסרט בידי פרנקו זפירלי והופץ באנגלית תחת השם "Sparrow"

——————–

עוד בנושא בחדר 404 של עידו קינן:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר

בארצו של ישו – מטילדה סראו – אנשי ירושלים

מטילדה סראו תוהה מיהו ירושלמי, ומתבלת בקורטוב (ואף יותר מזה) של אנטישמיות נוצרית מלפני עידן הפוליטיקלי-קורקט. מתוך הפרק על ירושלים בספר "בארצו של ישו", כאן קטעים מתוך הפרק על חיפה.

העם

האם אפשר למצוא אולי בין שישים אלף האנשים המתגוררים בין החומות הקדושות את העם של ירושלים? מי ראוי אם כך לתואר הנבחר, מושא קנאתם של העמים אחרים ויקיר הריבון?

יהודי ירושלים, מתוך Jerusalem, Bethany, and Bethlehem מאת J. L. Porter

היהודים שמהווים בקירוב מחצית, או יותר, מתושבי ירושלים אינם העם שלה. היו היתה לישראל מתנה שאין לה שיעור, הבטחה אלוהית, היו היתה לו המציאות הנעלה ביותר שתתכן לעם: אך הוא התעייף מלהיות חסוד, טוב, מאושר. מאז אותו יום גורלי בניסן, שבו היהודים רצו בזעם מתמיה ועיוורים מזעם על האיש מנצרת, הם רצו שהדם של אותו חלל צודק יהיה על ראשם ועל ראש בניהם, הם הקימו על ראשם את הקללה והתפזרו, ולא היו עוד לאומה וגם לא לעם. אט אט, כשמתמתנים התנאים המדיניים והדתיים, והטורקים שוקעים יותר ויותר במעיין סלחנות קרה ומנומסת, שמקורה באדישות הערכית  שלהם, מתחילים היהודים לשוב לירושלים. הם שבים אליה מהמקומות המרוחקים ביותר באירופה, חיוורים, יגעים, כמעט תמיד חולניים, בארשת ביישנית של כלבים מוכים, נועצים מבט חשדני בכל אחד, יראים מכל אחד כמו מאויב, רודף, הם שתקנים, מהורהרים, אינם מסוגלים להתעמת, מסתתרים תמיד בבתים קטנים, אפלים ודוממים, בחנויות עלובות, נטולות סחורה כמעט: ואף כי מספרם בציון, מושא ערגתם ודמעותיהם, הולך וגדל,  ואף כי המסחר זעיר, וגם חלקית הגדול, בירושלים נמצא בידיהם, הם לא מסגלים לעצמם עזות מצח ושומרים על אותה ארשת של אנשים מפוחדים ואומללים, שאינם מעיזים להרים את ראשם, ואולי אף לעולם לא ירימו, לאחר שכרעו במשך מאות שנים תחת משא גורל של עצב וגלות.

והם יודעים זאת היטב, כולם! הם יודעים שהם חיים בירושלים הודות לזיכיון נדיב, ריבונות רשלנית, והם מרגישים עצמם במגורים ארעיים, תלויים בצו עותומני העלול לשלוח אותם לגלות; יש להם הבעה של מסתננים שחומסים את האוויר והשמש של ציון הקדושה; הם נצמדים לקירות בדרכם; אפשר לזהות אותם לפי השיער הארוך והמסולסל לרוב מעל הרקות והאוזניים, אפשר לזהות אותם על פי בגדים מסוימים, אפשר לזהות אותם בראש ובראשונה על פי המראה הקבוע של החולשה, החולניות, גם אצל הצעירים, גם אצל הילדים. הם מתייגעים בחנויות הקטנות והפעוטות ביותר; מוכרים הכל; קונים הכל; חלפני כספים; הנועזים שבהם מלווים בריבית, הלוואות קטנות בעבור משכונות, ערבונות, די שאף אחד לא יוכל להכשיל אותם. הבנק החשוב ביותר בירושלים, הוקם על ידי בני ישראל, אבל הוא מנוהל בעיקר מאירופה, והוא ממוקם ברובע הנוצרי. הם יוצאי דופן. כל האחרים במסחר הזעיר מתאמצים, בזהירות, בעדינות, בעיקשות. הם אינם יודעים לעבד את האדמה. מסורת הרועים והאיכרים שלהם אבדה, כמו גם הגזע שלהם: אלפיים שנות מסחר, מלאכה וחנוונות חדרו לעורקיהם. הנשים שלהם, לעיתים רחוקות יפות, כמעט תמיד חיוורות, כמעט תמיד בלויות, עם מבט הססני בעיניים בהירות, הן אינן רעולות, אבל הן חובשות כובעים מיושנים ומוזרים היושבים מעל המצח ומכסים את השיער: מעליו מהודקים צעיפי צמר לבנים מעוטרים בפרחים אדומים או צהובים: גם הן הולכות כפופות, שקטות, כשמסתכלים בהן הן מיד נכנסות בזריזות לבתיהן, שהם המכוערים ביותר בירושלים. וכדי להיות כאן, במקום שבו לפני אלפיים שנה היו המקדש, המולדת והמסורת שלהם, הם נאלצים לחיות מבוזים תחת כל סוג של דיכוי; למען היכולת לבכות כאן בימי שישי אל מול החומה היחידה שנותרה על תילה מבית המקדש; בכדי למות כאן ולזכות במעט אדמה שחורה מעמק יהושפט על גופם!

תענוג מפוקפק לקרוא את התיאורים הללו, מסוף המאה ה-19, לפני הציונות.

מכיוון שארוך וכבד מדי לתרגם את כל הפרק אדלג בהמשך, אבל אגלה שבקטעים החסרים אף אחד מתושבי ירושלים לא יוצא טוב בעיני הצליינית מאיטליה, חוץ אולי מאלו שמדברים בשפתה…

גם לא העם הטורקי השליט הוא העם של ירושלים. הטורקים מונים שמונה או עשרת אלפים, הם נמצאים בירושלים כמו בכל מקום אחר בו הכוח והאומץ שלהם כבשו את האדמה; הם נשארים באותה שלווה, אותה בטלה, אותה אדישות מוסרית שהיא התכונה המייחדת את העם העותומני. אמרתי אדישות מוסרית! מכיוון שהשלטון שלהם בפלשתינה הוא אחד המניבים ביותר מבחינה חומרית: כל בעלי הזיכיונות הנוצרים, כלומר הלטיניים, היוונים, הארמניים, קבלו אותם לעיתים נדירות בזכות נדיבות הסולטן, אך כמעט תמיד תמורת כסף. כל טפח מארץ הקודש עלה בדמעות, דם וממון של המאמינים, ואפשר לומר שהדברים החשובים ביותר שארצו של ישו, שנבלה תחת ההזנחה האסלמית, שקלה לידי השער הנשגב אינם דגן, חיטה, ענבים ותפוזים!

אין הנוצרים, הלאומים הנוצרים לכאורה, העם של ירושלים. אמת היא כי הלטיניים, היוונים הפלגניים, הארמניים הפלגניים, הרוסים, המרונים, מיצגים את חייליו הנאמנים של ישו, אבל הם מחולקים קשות בין הפלגים והקנאים שלהם. רק הלטיניים, רק הפלוגות המבורכות של הנזירים הפרנציסקנים, משגיחי המקומות הקדושים, המונים ביחד  אלפיים מאמינים לטיניים, רק הם בזכות רוח האדם, צלילות הדעת, הדבקות שקבלו מסן פרנסיסקו, הם יכלו להיות לגרעין של העם הנוצרי בירושלים, העם היחיד והאמיתי של ירושלים.

אמנם, בזכות האומה שלנו, מפני שהאמונה הלטינית שומרת על יוקרתה בארץ הקודש, צריך לעצום את העיניים… לו רק נקווה שנוכל לכונן בעתיד הרחוק את העם של ירושלים. האנשים האלו בוודאי שלא יכוננו אותו, גם לא היהודים שהם כבר לא עם אלא ערב רב, המגיע מכל הדתות הקיצוניות ואינו כשיר לרוח חיה ולאיחוד; גם הטורקים לעולם לא יכוננו אותו, הם שיושבים שם כחיל מצב,  גם לא העמים הנוצריים הקטנים, העצלים, הקנאים המסוכסכים ביניהם; גם אתם לא תכוננו אותו, אנשי ירושלים, או ערביי הארץ, או הבדואים היפים החמושים עד השיניים המגיעים ממדבר יהודה, אפילו מפרובינקיה ערביה, מההרים הבלתי עבירים והמישורים ולא נודעים: אתם באים לציון בכדי למכור ולקנות: אבל אתם לא רואים אותה, אתם לא מכירים אותה, אתם לא אוהבים אותה, אתם ממהרים לברוח ממנה ברגע שתוכלו, לאדמה שלכם לאוהלים שלהם. יתכן שלעולם לא יהיה עם לירושלים. האל רומם אותה והאל ישיב לה את תהילתה; אבל מישהו מסוים התענה שם יותר מדי, מת שם באכזריות רבה מדי.

נהרות של דיו נכתבו מאז על "שאלת ירושלים", כל כך הרבה השתנה, קשה לקבל כפשוטו אפילו משפט אחד, אבל אולי המסקנה הדחוקה שירושלים שייכת רק לאל (אמירה שקולה מבחינתי לכך שאינה שייכת בלעדית לאף אחד אחר) לא כל כך מופרכת…