ארכיון קטגוריה: בענייני תרגום

שום דבר לא בטוח יותר מהמוות!

בשנתיים האחרונות מלווה אותי "אמנות השמחה" מאת גוֹליַארְדָה סַפְּיֶינצָה, רומאן רחב יריעה (500 עמודים במקור) ופורץ דרך שאני מאוד מקווה שיעורר את העניין לו הוא ראוי כשיצא סוף סוף (בספריה החדשה, תחילת 2020?). יש הרבה מה לכתוב עליו, ועל הדמות הראשית, מודסטה. אישה שנולדה למשפחה כפרית נחשלת בסיציליה, ובעזרת נחישות, חכמה, יופי והעדר כל עכבות מוסריות פילסה את דרכה למעמד הגבוה והמשכיל באי. אני מניחה שההעדר המוחלט של העכבות המוסריות הוא שעיכב את פרסום הרומאן במולדתו, כי מודסטה לא רק שוכבת בשמחה עם כל מי שמתחשק לה, גברים ונשים, אלא גם לא מהססת להסיט מדרכה את כל מי שמפריע לה, ובלהסיט אני מתכוונת להזזה בסגנון הסיציליאני.

הסיציליאניות נוכחת מאוד ברומאן, גם ברמת השפה. תרגום הדיאלקט הסיציליאני לעברית היה אחת הבעיות הקשות בתרגום, בסופו של דבר בחרתי לתעתק (לכתוב באותיות עבריות) מילים ספורות בסיציליאנית כדי מצד אחד לא להקשות על הקוראים,  ומצד שני להכניס ניחוח מקומי ולסמן את השימוש בדיאלקט.

  • יש תרופה לכל דבר, חוץ מאשר לצֶ'רְטָה, אין דבר יותר בטוח מהמוות!

הצֶ'רְטָה היא אחת המילים שבחרתי לתעתק. לרוב המילים המתועתקות הוספתי הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעו, אבל במקרה הזה ניסיתי להשתמש בהנהרה – תוספת של כמה מילים בתוך הטקסט שמבהירות את הכוונה. היתרון של הנהרה על פני הערה הוא שהיא לא קוטעת את רצף הקריאה, ולכן מייצרת חוויה טבעית יותר אצל מי שקורא את התרגום.

  • אם לא תאכלי לא תגדלי, את תִּיבְּלִי וכשתתייבשי לגמרי תבוא הצֶ'רְטָה ותאסוף את העצמות שלך.
  • הצ'רטה המתינה בחיוך.
  • את מנסה לומר לי, מודסטה, שהצ'רטה קרובה אם אני מטיל ספק בצדקת הזעם?
  • אני אהרוג אותך, לא הצֶ'רְטָה! אני צעירה, כמו שאתה אמרת, ולעולם לא יהיו לי אדונים!

אז מי זאת הצ'רטה? בדיאלקט הסיציליאני זהו המוות, או ליתר דיוק הגרסה הנשית של מלאך המוות. מכיוון שבסיציליאנית כמו באיטלקית המילה מוות, morte, היא נקבה דקדוקית, גם הדמות המפחידה קיבלה זהות נשית. האטימולוגיה של הכינוי הקסימה אותי: הוא מבוסס על האמרה הלטינית "Nihil morte certius" (ניהיל מורטֶה קֶרְטִיוּס), כלומר רק המוות בטוח. הֶקרְטִיוּס הלטיני הפך לצ'רטה בסיציליאנית. לכן הייתי מאוד מרוצה מעצמי כשהוספתי את ההנהרה "אין דבר יותר בטוח מהמוות" במופע הראשון של המילה וחסכתי את ההערה.

בשבוע שעבר התחילו לחזור ההגהות של הרומאן מהעורך (מנחם פרי), הוא לא שינה את הפתרון שלי, רק את הניסוח. אבל בכל זאת התעורר בי הספק, האם ההנהרה הנפלאה תהיה ברורה לקוראים מהשורה? המדגם הביתי שלי לא ידע מה אני רוצה מחייו. החלטתי לעבור לתותחים הכבדים – משאל בקבוצה מקצועית גדולה וסגורה של מתרגמים ועורכים, אנשים ונשים בעלי השכלה רחבה ורגישות לשונית מעולה.

מטושטש 3 משאל צ'רטה

בום. 150 תשובות ופחות מ-15% מהעונים הבינו למה הכוונה. כשלון מוחלט. בקשתי מהעורך למחוק את ההנהרה (המבריקה לדעתי הבלתי אובייקטיבית בעליל) ולהוסיף הערת הסבר, וכתבתי לזכרה את הרשומה הזאת.

הצ'רטה המלבבת הזכירה לי מקרה נוסף שבו נתקלתי לפני שנתיים, כשתרגמתי כתוביות במה לקומדיה ד'לארטה שהוצגה בארץ. בקומדיה מתמקח ארלקינו עם המוות שבא לקחת אותו טרם זמנו. מכיוון שאלו כתוביות במה, ולא סרט, הייתי צריכה לנחש את ההתרחשויות על הבמה מתוך הדיאלוג. התחלתי לתרגם, ראיתי מול עיני את המוות בדמות מלאך המוות, וכתבתי הכל בגוף זכר. אבל אז משהו לא הסתדר:

  • ארלקינו – איזה טעם משובח! כל כך מתאים לך! מתאים כל כך לפרצוף החיוור שלך! מוסיף לך! מעניק לך קסם מסתורי. עד שמי שמביט בך מת על המקום!
  • ארלקינו – אה, בה, דבר ראשון צריך לטפל במראה הצפוד הזה, מחייכים, קדימה חייך לאנשים הנחמדים האלו. (המוות מעווה את פניו)… לא ככה, זה נראה כאילו חטפת מעדר בראש והוא נתקע לך בלסת! חיוך נחמד, ידידותי, ברור, נקי… אתה רוצה לחייך למישהו? יש פה מישהו שמלהיב אותך?

אין דרך אחרת לומר זאת: ארלקינו מפלרטט בלי בושה עם המוות, ביקשתי לראות סרטון קודם של ההצגה, ואכן, המוות הוא אישה לכל דבר, אמנם לא אטרקטיבית, אבל ללא ספק אישה. לא היתה ברירה אלא לחזור ולהחליף בכל מקום את המוות ל"גברת מוות" ולקוות שעל הבמה זה יראה משכנע.

arlecchino_occulto

צילום מתוך ההצגה " סודו של ארלקינו" בבימויה של כריסטינה קולטלי (קשה לראות, אבל המוט הוא של החרמש המפורסם)


 

הודעה בלתי קשורה: קבלתי אתמול הודעה שמערכת "רשימות" שאליה שייך הבלוג הזה מיומו הראשון תיסגר בקרוב. אני מבינה את הסיבות ורוצה לנצל את ההזדמנות להודות לא רק על האכסניה הטובה שקיבלתי פה אלא גם על השכנים. הכרתי כאן כמה אנשים שעזרו לי מאוד בראשית השינוי המקצועי שלי, הראו לי את הדרך והרחיבו את אופקיי.

ומבחינה מעשית: מי שעדיין מגיע הנה דרך עמוד הבית של רשימות ורוצה להמשיך לקבל עדכונים מוזמן להירשם לרשימת התפוצה הספציפית של הבלוג או לעמוד בפייסבוק, שני הקישורים כאן מימין.

למי קראת מזרקה?

בחודש האחרון אני מרשה לעצמי פינוקים, אחרי תקופה ארוכה שקראתי בעיקר איטלקית אני משלימה פערים בעברית. מכיוון שהקצב שלי בעברית פי כמה מהיר יותר גם ההספק נחמד. אני משלימה ספרות מקור, מתורגמת, וגם קריאות חובה למחצה, כלומר ספרות איטלקית מתורגמת לעברית. מבחינתי זאת גם השתלמות מקצועית והתעדכנות בחידושי הקולגות שלי. אבל יש גם סיכונים מקצועיים, אני שמה לב כיום למוקשי תרגום שבעבר לא הבחנתי בהם. אני לא מתכוונת לשגיאות גסות אלא למילים נפוצות ופשוטות שיש להן כמה אפשרויות תרגום, ודווקא האפשרות הקלה ביותר, הקרובה ביותר במשמעות המילונית, היא לא המתאימה בהקשר. למה הכוונה? כבר מגיעות הדוגמאות. אבל ברשותכם, בלי דוגמאות קונקרטיות. יש לי כבוד רב לקולגות שלי ואין לי ספק שגם אצלי יש לא מעט מוקשים, רק שאותם עוד לא גיליתי.

20190405_113436

פונטנה סטנדרטית בפינת רחוב ברומא

פוֹנְטָנה, fontana – מילונית זאת מזרקה. אבל באיטלקית משתמשים במילה לא רק למזרקות מרשימות כמו בגני טיבולי או של יעקב אגם, להבדיל. ברוב המקרים הפונטנה שמופיעה בספר היא מתקן שזורמים ממנו מים ללא הפוגה. יש כאלו באיטליה בכל פינת רחוב, ברזיות בלי ברז (אם כי לאחרונה עקב הבצורת ברומא התחילו להתקין עליהן ברזים זמניים בקיץ). גם הרהט הפשוט בכפר, שמזרים מים אל השוקת של בעלי החיים וממנו נהגו למלא כלים במי שתייה נקרא פונטנה. קצת מוזר לכנות מתקן בסיסי כזה מזרקה, מה גם שהשורש בעברית, זר"ק, מרמז למים שמועפים למעלה, ובפונטנות הרגילות המים סתם נשפכים למטה.

פָּלָצוֹ, palazzo – ארמון. אני מניחה שפעם, בימי הביניים, היחידים שהתגוררו בבתי קומות היו בני אצולה, והבתים היו אכן ארמונות. אבל בינתיים השתכללו שיטות הבנייה, מחיר הקרקע עלה, חלק מהמשפחות ירדו מנכסיהן ונאלצו למכור ולחלק את הארמונות לדירות נפרדות (מסתבר שאת הפטנט הזה לא המציאו בתל אביב). ואז כששומעים סתם איטלקי ממעמד הביניים מתלונן על ישיבות הדיירים האינסופיות בפלצו שלו מבינים שהכוונה לסתם בית משותף, כמו אצלנו, עם הדייר מקומה ראשונה שמסרב להשתתף בהוצאות המעלית. אבל צריך להיזהר: כי לפעמים באמת מדובר בארמון מפואר.

קְוָורְטְיֶירֶה, quartiere – רובע. איזו מילה יפה רובע, וכמה נחמד להשתמש בעברית במילה שנגזרת מאותו שורש כמו המילה האיטלקית. אז מה הבעיה? הבעיה היא שבעברית זאת מילה חגיגית ומצוחצחת, בכנות, אלו עוד ערים פרט לירושלים או פריז מחולקות בעברית לרבעים? באיטליה זאת פשוט שכונה.

קָמֶריירָה, cameriera – מלצרית, אבל גם חדרנית, משרתת ולפעמים סתם עוזרת בית. זאת אחת מהמילים שתלויות הקשר ותקופה. כי המונחים השתנו במשך הזמן ויש עוד מילים דומות: domestica, serva, donna di pulizia ועוד. אבל אם מישהי מנקה פעם בשבוע בית פרטי סביר להניח שהיא עוזרת בית ולא מלצרית.

דוֹטוֹרֶה, dottore – דוקטור. פה מסתתרת מכשלה היסטורית קטנה, בעבר השיטה האקדמית באיטליה הייתה שונה. לא היו לא תואר ראשון ולא תואר שלישי. היה תואר שהלימודים אליו נמשכו חמש שנים ובסופו נכתבה תזה, כלומר מקביל לתואר שני. מי שסיים אותו זכה, בין השאר, שיפנו אליו פורמלית כדוקטור. גם כיום, אחרי שהשיטה האקדמית הותאמה לשאר העולם, התואר דוקטור לבעלי תואר שני עדיין מקובל. כך אני למשל, שיש לי רק תואר שני, לא ראויה לשום תואר כבוד בארץ, אבל בהתכתבויות רשמיות באיטלקית אני דוֹטוֹרֶסָה. הדילמה היא מה עושים ברומן, כשאל כל אדם משכיל פונים כדוקטור X, גם כשסביר להניח שלא סיים תואר שלישי. ובשולי הדברים, בתחילת דרכי תרגמתי תעודות של רופאים שלמדו באיטליה, ורק אז גיליתי שרופאים, בכל העולם, זכאים לתואר דוקטור אחרי תואר שני בלבד. אבל כפי שאמרה לי אז קולגה חכמה: העבודה שלהם כל כך קשה, חשובה ולא פעם כפוית טובה, שאני מפרגנת להם בשמחה את תואר הכבוד הזה.

משחקי מילים, גרסת המתרגמת

משחקי מילים הם דבר נחמד מאוד, הם מוסיפים לחיים ולספרות עניין, תחכום, משמעויות, רבדים והומור. לפעמים מדובר במילה או ביטוי בעלי כפל משמעות ולפעמים בדמיון צלילי (לשון נופל על לשון). בכל מקרה מדובר באמצעי ספרותי נפוץ ואהוב. הבעיה מתחילה כשצריך לתרגם אותם. לעתים נדירות בלבד נשמרים הדמיון הצלילי או כפל המשמעות של שפת המקור בשפת היעד, זה קורה לפעמים בשפות שהן קרובות משפחה, ונדיר מאוד בשפות רחוקות (איטלקית ועברית, למשל). בהכללה אפשר לומר שעומדות בפני המתרגם שלוש אסטרטגיות:

  1. ויתור: לא תמיד משחק המילים מצדיק את תרגומו. לפעמים התרומה שלו לעלילה או לאפיון הדמויות כל כך שולית, והתוצאה כל כך מסורבלת שעדיף פשוט לוותר. לפעמים נבחר במשמעות אחת בלבד של המילה, לפעמים נמחק משפט שלם שכל מהותו אותו משחק מלים, ולפעמים נפצה במקום אחר: כלומר נוסיף משחק מילים חדש במקום אחר, כדי לשמור את רוח הטקסט או הדמות. בכל מקרה חשוב להדגיש: העובדה שמשחק מילים שהיה במקור לא הגיע לתרגום לא אומרת בהכרח שהמתרגם לא שם לב אליו, זאת עשויה להיות החלטה מודעת של הרע במיעוטו.
  2. הסבר: לפעמים לא מצליחים למצוא פתרון בשפת היעד, אבל משחק המילים חיוני לעלילה או לאפיון הדמות. במקרה כזה אין מנוס מהסבר, בין אם מדובר בהערת שוליים או בהנהרה (משפט הסבר המשולב בטקסט). זה לא פתרון אלגנטי, החינניות הטבעית של המקור הולכת לאיבוד, אבל זה יותר טוב מכלום.
  3. משחק מילים חלופי: זהו הגביע הקדוש של עולם התרגום, להצליח למצוא משחק מילים בשפת היעד שיעביר את ריבוי המשמעויות וההומור של המקור. חשוב להדגיש שגם כאשר מוצאים משחק מילים חלופי יש לבדוק האם הוא מתאים למטרות של משחק המילים במקור: האם יש לשמור על המשמעות? להישאר באותו שדה סמנטי (כלומר תחום משמעויות)? לרמוז ליצירה אחרת או דמות מחוץ ליצירה? להכניס נופך גס? מתוחכם? האם העיקר הוא דמיון הצלילי? האם הוא מבוסס על מילה חשובה בטקסט (שם של דמות או מקום למשל)? האם הוא מתאים לאפיון הדמות? לאווירה?

הלוואי והייתי יכולה לומר שאני מצליחה להגיע תמיד לפתרון מהסוג השלישי, לצערי לא זה המצב. אבל לפעמים יש משחקי מילים שממש אי אפשר לעקוף. כפי שקרה למשל ברומן תעלול מאת דומניקו סטרנונה שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר. יש שם דיאלוג שלם, חצי עמוד, שמבוסס על שיבוש של מילה. זהו רומן קצר ומשובח שראוי להקדיש לו רשומה משלו, וכבר בשם הכותר יש ריבוי משמעויות. כפי שהסבירה הקולגה* שלי שתרגמה אותו לאנגלית, מישהי בשם ג'ומפה להירי:

"דולצֶ'טו או סקרצטו" זאת הגרסה האיטלקית של trick or treat, "תעלול או ממתק" […] משפט שנטבע באמריקה והוא בו זמנית מפציר ומצווה, צוהל ומאיים. כשילד אומר בליל כל הקדושים trick or treat המבוגר יכול לבחור אם להשתתף במשחק או לשאת בתוצאות. […]
סְקֶרְצֶטוֹ (scherzetto) זאת הקטנה של שם העצם סקרצו (בדיחה), שנגזר מהפועל סקרצָרֶה שמשמעותו להתבדח או לשחק. כשמישהו מכריז "סקרצי" הכוונה היא שאתה בטח מתבדח, "בצחוק". מוזיקאים יודעים שהמונח סקרצו מצביע על קטע נמרץ, שיש לנגן מתוך שמחת חיים.

בגרסה העברית בחרתי לאחר התלבטות לא קצרה בשם 'תעלול', בדומה לשם שנבחר באנגלית (Trick), בעיקר כי זאת המילה שמופיעה בדיאלוגים בתוך הספר. הגרעין העלילתי של הספר עוסק במאייר זקן ונרגן, כבר מעבר לשיאו המקצועי, שנאלץ להשגיח במשך שלושה ימים אינסופיים על נכדו בן הארבע, ילד מבריק ומעצבן. באופן מוכר להחריד מינון הטלוויזיה של הנכד הוא אחד מסלעי המחלוקת ביניהם.

אתחיל בדיאלוג כפי שהוא מופיע בתרגום לעברית:

"אפשר לראות סרטים מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו מצוּפָּרים. הוא מנה באוזניי רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מייד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של ציפורים, ציפורי נפש, הנפשה, סרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הציפורים בסרטים עושות את הדברים האלה בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

משחק המילים במקור מבוסס על הדמיון הצלילי בין המילים  Animali (חיות, אָנימָלִי) ו- Animati (הנפשה, אנימטי, סרטים מצוירים באיטלקית הם cartoni animati), והשיבוש הילדי החמוד של הנכד, שמחליף אות אחת במילה ומצליח לנמק את השיבוש שלו.

רק לשם ההדגמה אביא את התרגום המילולי של אותו דיאלוג:

"אפשר לראות סרטים של חיות?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות ללא שום ספק. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות, מתן חיים, הנפשה וסרטים מצוירים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים עושים את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

אין ספק שהדיאלוג הזה חסר משמעות. לכן קודם כל היה צריך למצוא שיבוש צלילי קרוב מספיק (מצוירים, מצופרים), ואז להתאים את שאר הדיאלוג, להחליף את רשימת החיות ולהוסיף פה ושם חיבורים חדשים (ציפורי נפש) ואפילו משפט הנהרה שלם. וזה המקום להודות לשותפתי לפשע, עורכת התרגום דניס הרן בן דור שהוסיפה את משפט ההנהרה. והנה, רק כדי להדגים את עומק השינויים (תזכורת, במקור הוחלפה אות אחת ויחידה), התרגום המילולי והתרגום שהודפס בסוף:

"אפשר לראות סרטים של חיות מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות מצוּפָּרים. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות ציפורים, מתן חיים ציפורי נפש, הנפשה וסרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים הציפורים בסרטים עושיםות את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

ועוד מקרה אחד, של משחק מילים קטן, רק שתי מילים, בלי יותר מדי השפעה על שאר הספר, שבכל זאת גזל ממני לא מעט זמן.

הוא לקוח מספר שעדיין לא התפרסם, לכן אני לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל מדובר בשני גברים בוהמיינים, לא כל כך צעירים, שמתחילים בדיסקוטק עם שתי בחורות צעירות מאוד. כולם שתויים כהוגן (כן, דוחה, אבל זאת ספרות, לא מניפסט פמיניסטי).

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו חלק מ- complesso.
"כן," אמר ג', "אשמה."

הסבר: complesso זאת מילה בעלת ריבוי משמעויות, זאת  יכולה להיות להקה, קבוצה, הרכב, אבל גם תסביך. הבחורה שואלת אם הם זמרים או נגנים, מה שכנראה יכול להפוך אותם לקצת יותר אטרקטיביים בעיניה, והגבר לוקח (בכוונה) את השאלה שלה לשדה סמנטי אחר ועונה לה שיש להם תסביך אשמה.

ברור שצריך למצוא כאן פתרון אחר, כי בעברית זה לא עובד. מכיוון שהתעסקתי במשפט הזה לפני ארוחת ערב הבאתי אותו לשולחן, ולפחות מישהו אחד טען שזה מקרה אבוד, אין שום צירוף בעברית שיוכל להתאים. התחלתי להריץ בראש אפשרויות פרועות: נגנים, מנגן על העצבים, שרים, שירים, זמרים, בתחום, בתחום שבת, ליצנים, שחקנים, קרקס, תסביך אב, פרויד, הפקת זהב, ריקוד, להקת מחול, מכרה זהב, סוכן, סוכן חשאי, הפקה, הפקת בושם, שמן.

יש להודות, די גרוע. המשכתי לחפש בראש צירופים שישמעו טבעיים בעברית ויחברו בין שני שדות סמנטיים שונים ושהראשון יוכל להיות אטרקטיבי לבחורה צעירה חובבת ידוענים. עד שבבוקר, בטיול עם הכלבה, נמצא הפתרון.

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו מפיקים.
"כן," אמר ג', "לקחים."


 

* "הקולגה שלי ג'ומפה להירי", כל הרשומה הזו שווה בשביל המשפט הנונשלנטי הזה.

כריכה

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ שיצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. אני לא נוטה לכתוב כאן על ספרים שתרגמתי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מהרהרת בו ובמה שאני באופן אישי לוקחת ממנו.

בקצרה: הספר, בעצם נובלה, מספר על אב ובן שיוצאים לחופשה קצרה באי הולדתו של האב. האב חולה סופני, וביקש מהבן להתלוות אליו לביקור, אולי האחרון שלו. אנחנו יודעים מעט מאוד על האב והבן, ועל מערכת היחסים ביניהם. אבל ברור ששניהם אנשים סגורים וגאים ויש ביניהם קשר נפשי עמוק, מסוג הקשרים שחומקים מהגדרות וממילים.

אבל רוח רפאים אחרת באה להסיט את מחשבתו ממסלולה. באור חסר הרחמים הם כבר לא היו שני אנשים ההולכים בדרך, אלא שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים.

המוות נוכח ללא הפוגה, וגם הפרידה בלתי נמנעת. הבן מתייסר ללא הרף בשאלה מה עליו לעשות, האם לדבר בפתיחות עם האב? האם לנצל את ההזדמנות האחרונה לקרבה עם האב האהוב? האם לשבור את קשר השתיקה שביניהם? האם האב מבין שהוא גוסס? האם הוא צריך לומר זאת במילים ברורות כדי לאפשר לאב להיפרד בזמן?

הגיע הרגע. על אותה דרך פתוחה, הוא היה חייב לומר לאביו את כל מה שהתגבש בתוכו כבר שנה, ועמד על קצה לשונו בהזדמנויות רבות, אבל תמיד כבש בלבו.

"אבא, אתה עומד למות. הנה, אתה הולך לצדי, אבל ימיך ספורים, ואולי אפילו שעותיך. זאת רק אשליה מה שבנינו סביבך, בהנחה שהיא תנסוך בך אומץ, אבל יש לך הרבה יותר אומץ משיש לנו. הרופא שיקר מהיום הראשון, כשאמר לך שתחלים מהמחלה, שמספיק להתאזר בסבלנות. אני שיקרתי לך במילים, בהתנהגות, כשהצגתי תקוות כוזבות, שיקרתי לך כל הזמן, עד לרגע זה…

"יש לך סרטן, ולא מחלימים מסרטן. לא עינב חוסם לך את הוושט, אלו הרקמות, הן תפחו. לא תוכל יותר לאכול, לא תוכל יותר לשתות. המוות, שריחף מעליך במשך הזמן הזה, התכופף עכשיו והניח יד אחת על כתפיך, עוד מעט ירכין את ראשך בידו האחרת, ואז יאסוף את כולך בזרועותיו. לא הוגן שאמשיך בקומדיה הזאת..

אבל את מי תשרת השיחה הכנה? האם זאת המחויבות של הבן לאביו או שהיא צורך אנוכי של הבן שימשיך לחיות אחרי האב? האם יש צורך בשיחות סיכום בחיים? האם שיחה כזאת מתאימה לאביו? האם יש כללים?

מדי פעם בפעם הציץ בבן וראה שהוא עצוב ומפוחד. למה הוא רצה לעזוב? שלפחות הוא ייהנה. הוא שופע בריאות, בגיל המאושר שבו די להושיט את היד ולקטוף את הפירות העסיסיים ביותר של חיים.

כעת עמד לומר לו: "אל תחשוב עלי, זקן שזמנו כמעט עבר. לך עם הדחפים שלך. ראה את הבוקר וחשוב על הרחצה בים שצפויה לך. העצב שלך מעציב אותי, במקום שאיהנה בהנאתך. הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך. אתמול בבוקר שימחת אותי…"

אין פתרון להתלבטות של הבן, ומבחינתי הנובלה הזאת היא תזכורת לכך שלכל מערכת יחסים יש חוקים משלה, והמחויבות שלנו היא לבחון אותה ברגישות שוב ושוב ולהחליט בעצמנו מה הדבר הנכון לאדם המסוים, למצב המסוים ולרגע המסוים שבו אנחנו נמצאים. וכן, זה קשה.

Giani-Stuparich

דם של יהודה!

שתי אנקדוטות תרגומיות רב תרבותיות, טריות משולחן העבודה.

הרומן שאני מתרגמת עכשיו מתרחש בסיציליה בתחילת המאה העשרים, אין בו בכלל יהודים, גם לא בסביבה, אבל מדי פעם אנשים מטיחים זה בזה: sangue di Giuda! כלומר "דם של יהודה". במילונים איטלקים ישנים "יהודה" היא מילה נרדפת לבוגד, האנטישמיות מובנית בשפה, לא בדמויות ברומן. הנטייה שלי כרגיל היא להחליף ביטויים שגורים בביטויים עבריים מקבילים. אני לא מהססת לפני שאני מחליפה "מעשן כמו טורקי" (fumare come un turco) ל"מעשן כמו קטר", אבל אילו הייתי טורקיה זה היה צורם לי? האם להחליף למשהו ניטרלי כמו "בוגד בן בוגד!" או לנסות לשמור משהו מהאנטישמיות?

הרומן כאמור מתרחש בסיציליה ויש בו לא מעט סיציליאנית, אני לא יודעת סיציליאנית ונעזרת בכל מיני מילונים ברשת. יש לנו דודה שגדלה בסיציליה, התיישבתי לעבNasreddin_(17th-century_miniature)ור איתה על רשימת מילים חלקית, ליתר ביטחון. בין השאר השם Giufà, במילון כתוב "אדם מגוחך וטיפש, אך גם שנון ומוזר (דמות מהסיפור העממי הסיציליאני)". הדודה אמרה: אבל הוא במקור מהסיפור הערבי. אהה! זה ג'וחא! אני יודעת שיש השפעות ערביות על הסיציליאנית מתקופת הכיבוש המוסלמי בימי הביניים. הייתי מאושרת, סוף סוף אוכל להכניס מילה בערבית לתרגום מאיטלקית. נושא כאוב שעולה שוב ושוב בפורום המתרגמים שלנו, בעיקר סביב קללות. כי יש להודות, בן נעוות המרדות לא נפוץ בעברית המדוברת. אבל האושר שלי היה קצר מועד: בסיפור המומחז ברומן שלי ג'וחא הולך לשמוע מיסה בכנסייה. משהו בכל זאת חורק שם.

אז מה כתבתי? עוד לא סופי, הדרך עוד ארוכה, ובכל מקרה נשמע מה אומר העורך.