ארכיון קטגוריה: בענייני תרגום

משחקי מילים, גרסת המתרגמת

משחקי מילים הם דבר נחמד מאוד, הם מוסיפים לחיים ולספרות עניין, תחכום, משמעויות, רבדים והומור. לפעמים מדובר במילה או ביטוי בעלי כפל משמעות ולפעמים בדמיון צלילי (לשון נופל על לשון). בכל מקרה מדובר באמצעי ספרותי נפוץ ואהוב. הבעיה מתחילה כשצריך לתרגם אותם. לעתים נדירות בלבד נשמרים הדמיון הצלילי או כפל המשמעות של שפת המקור בשפת היעד, זה קורה לפעמים בשפות שהן קרובות משפחה, ונדיר מאוד בשפות רחוקות (איטלקית ועברית, למשל). בהכללה אפשר לומר שעומדות בפני המתרגם שלוש אסטרטגיות:

  1. ויתור: לא תמיד משחק המילים מצדיק את תרגומו. לפעמים התרומה שלו לעלילה או לאפיון הדמויות כל כך שולית, והתוצאה כל כך מסורבלת שעדיף פשוט לוותר. לפעמים נבחר במשמעות אחת בלבד של המילה, לפעמים נמחק משפט שלם שכל מהותו אותו משחק מלים, ולפעמים נפצה במקום אחר: כלומר נוסיף משחק מילים חדש במקום אחר, כדי לשמור את רוח הטקסט או הדמות. בכל מקרה חשוב להדגיש: העובדה שמשחק מילים שהיה במקור לא הגיע לתרגום לא אומרת בהכרח שהמתרגם לא שם לב אליו, זאת עשויה להיות החלטה מודעת של הרע במיעוטו.
  2. הסבר: לפעמים לא מצליחים למצוא פתרון בשפת היעד, אבל משחק המילים חיוני לעלילה או לאפיון הדמות. במקרה כזה אין מנוס מהסבר, בין אם מדובר בהערת שוליים או בהנהרה (משפט הסבר המשולב בטקסט). זה לא פתרון אלגנטי, החינניות הטבעית של המקור הולכת לאיבוד, אבל זה יותר טוב מכלום.
  3. משחק מילים חלופי: זהו הגביע הקדוש של עולם התרגום, להצליח למצוא משחק מילים בשפת היעד שיעביר את ריבוי המשמעויות וההומור של המקור. חשוב להדגיש שגם כאשר מוצאים משחק מילים חלופי יש לבדוק האם הוא מתאים למטרות של משחק המילים במקור: האם יש לשמור על המשמעות? להישאר באותו שדה סמנטי (כלומר תחום משמעויות)? לרמוז ליצירה אחרת או דמות מחוץ ליצירה? להכניס נופך גס? מתוחכם? האם העיקר הוא דמיון הצלילי? האם הוא מבוסס על מילה חשובה בטקסט (שם של דמות או מקום למשל)? האם הוא מתאים לאפיון הדמות? לאווירה?

הלוואי והייתי יכולה לומר שאני מצליחה להגיע תמיד לפתרון מהסוג השלישי, לצערי לא זה המצב. אבל לפעמים יש משחקי מילים שממש אי אפשר לעקוף. כפי שקרה למשל ברומן תעלול מאת דומניקו סטרנונה שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר. יש שם דיאלוג שלם, חצי עמוד, שמבוסס על שיבוש של מילה. זהו רומן קצר ומשובח שראוי להקדיש לו רשומה משלו, וכבר בשם הכותר יש ריבוי משמעויות. כפי שהסבירה הקולגה* שלי שתרגמה אותו לאנגלית, מישהי בשם ג'ומפה להירי:

"דולצֶ'טו או סקרצטו" זאת הגרסה האיטלקית של trick or treat, "תעלול או ממתק" […] משפט שנטבע באמריקה והוא בו זמנית מפציר ומצווה, צוהל ומאיים. כשילד אומר בליל כל הקדושים trick or treat המבוגר יכול לבחור אם להשתתף במשחק או לשאת בתוצאות. […]
סְקֶרְצֶטוֹ (scherzetto) זאת הקטנה של שם העצם סקרצו (בדיחה), שנגזר מהפועל סקרצָרֶה שמשמעותו להתבדח או לשחק. כשמישהו מכריז "סקרצי" הכוונה היא שאתה בטח מתבדח, "בצחוק". מוזיקאים יודעים שהמונח סקרצו מצביע על קטע נמרץ, שיש לנגן מתוך שמחת חיים.

בגרסה העברית בחרתי לאחר התלבטות לא קצרה בשם 'תעלול', בדומה לשם שנבחר באנגלית (Trick), בעיקר כי זאת המילה שמופיעה בדיאלוגים בתוך הספר. הגרעין העלילתי של הספר עוסק במאייר זקן ונרגן, כבר מעבר לשיאו המקצועי, שנאלץ להשגיח במשך שלושה ימים אינסופיים על נכדו בן הארבע, ילד מבריק ומעצבן. באופן מוכר להחריד מינון הטלוויזיה של הנכד הוא אחד מסלעי המחלוקת ביניהם.

אתחיל בדיאלוג כפי שהוא מופיע בתרגום לעברית:

"אפשר לראות סרטים מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו מצוּפָּרים. הוא מנה באוזניי רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מייד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של ציפורים, ציפורי נפש, הנפשה, סרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הציפורים בסרטים עושות את הדברים האלה בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

משחק המילים במקור מבוסס על הדמיון הצלילי בין המילים  Animali (חיות, אָנימָלִי) ו- Animati (הנפשה, אנימטי, סרטים מצוירים באיטלקית הם cartoni animati), והשיבוש הילדי החמוד של הנכד, שמחליף אות אחת במילה ומצליח לנמק את השיבוש שלו.

רק לשם ההדגמה אביא את התרגום המילולי של אותו דיאלוג:

"אפשר לראות סרטים של חיות?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות ללא שום ספק. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות, מתן חיים, הנפשה וסרטים מצוירים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים עושים את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

אין ספק שהדיאלוג הזה חסר משמעות. לכן קודם כל היה צריך למצוא שיבוש צלילי קרוב מספיק (מצוירים, מצופרים), ואז להתאים את שאר הדיאלוג, להחליף את רשימת החיות ולהוסיף פה ושם חיבורים חדשים (ציפורי נפש) ואפילו משפט הנהרה שלם. וזה המקום להודות לשותפתי לפשע, עורכת התרגום דניס הרן בן דור שהוסיפה את משפט ההנהרה. והנה, רק כדי להדגים את עומק השינויים (תזכורת, במקור הוחלפה אות אחת ויחידה), התרגום המילולי והתרגום שהודפס בסוף:

"אפשר לראות סרטים של חיות מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות מצוּפָּרים. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות ציפורים, מתן חיים ציפורי נפש, הנפשה וסרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים הציפורים בסרטים עושיםות את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

ועוד מקרה אחד, של משחק מילים קטן, רק שתי מילים, בלי יותר מדי השפעה על שאר הספר, שבכל זאת גזל ממני לא מעט זמן.

הוא לקוח מספר שעדיין לא התפרסם, לכן אני לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל מדובר בשני גברים בוהמיינים, לא כל כך צעירים, שמתחילים בדיסקוטק עם שתי בחורות צעירות מאוד. כולם שתויים כהוגן (כן, דוחה, אבל זאת ספרות, לא מניפסט פמיניסטי).

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו חלק מ- complesso.
"כן," אמר ג', "אשמה."

הסבר: complesso זאת מילה בעלת ריבוי משמעויות, זאת  יכולה להיות להקה, קבוצה, הרכב, אבל גם תסביך. הבחורה שואלת אם הם זמרים או נגנים, מה שכנראה יכול להפוך אותם לקצת יותר אטרקטיביים בעיניה, והגבר לוקח (בכוונה) את השאלה שלה לשדה סמנטי אחר ועונה לה שיש להם תסביך אשמה.

ברור שצריך למצוא כאן פתרון אחר, כי בעברית זה לא עובד. מכיוון שהתעסקתי במשפט הזה לפני ארוחת ערב הבאתי אותו לשולחן, ולפחות מישהו אחד טען שזה מקרה אבוד, אין שום צירוף בעברית שיוכל להתאים. התחלתי להריץ בראש אפשרויות פרועות: נגנים, מנגן על העצבים, שרים, שירים, זמרים, בתחום, בתחום שבת, ליצנים, שחקנים, קרקס, תסביך אב, פרויד, הפקת זהב, ריקוד, להקת מחול, מכרה זהב, סוכן, סוכן חשאי, הפקה, הפקת בושם, שמן.

יש להודות, די גרוע. המשכתי לחפש בראש צירופים שישמעו טבעיים בעברית ויחברו בין שני שדות סמנטיים שונים ושהראשון יוכל להיות אטרקטיבי לבחורה צעירה חובבת ידוענים. עד שבבוקר, בטיול עם הכלבה, נמצא הפתרון.

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו מפיקים.
"כן," אמר ג', "לקחים."


 

* "הקולגה שלי ג'ומפה להירי", כל הרשומה הזו שווה בשביל המשפט הנונשלנטי הזה.

כריכה

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ שיצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. אני לא נוטה לכתוב כאן על ספרים שתרגמתי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מהרהרת בו ובמה שאני באופן אישי לוקחת ממנו.

בקצרה: הספר, בעצם נובלה, מספר על אב ובן שיוצאים לחופשה קצרה באי הולדתו של האב. האב חולה סופני, וביקש מהבן להתלוות אליו לביקור, אולי האחרון שלו. אנחנו יודעים מעט מאוד על האב והבן, ועל מערכת היחסים ביניהם. אבל ברור ששניהם אנשים סגורים וגאים ויש ביניהם קשר נפשי עמוק, מסוג הקשרים שחומקים מהגדרות וממילים.

אבל רוח רפאים אחרת באה להסיט את מחשבתו ממסלולה. באור חסר הרחמים הם כבר לא היו שני אנשים ההולכים בדרך, אלא שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים.

המוות נוכח ללא הפוגה, וגם הפרידה בלתי נמנעת. הבן מתייסר ללא הרף בשאלה מה עליו לעשות, האם לדבר בפתיחות עם האב? האם לנצל את ההזדמנות האחרונה לקרבה עם האב האהוב? האם לשבור את קשר השתיקה שביניהם? האם האב מבין שהוא גוסס? האם הוא צריך לומר זאת במילים ברורות כדי לאפשר לאב להיפרד בזמן?

הגיע הרגע. על אותה דרך פתוחה, הוא היה חייב לומר לאביו את כל מה שהתגבש בתוכו כבר שנה, ועמד על קצה לשונו בהזדמנויות רבות, אבל תמיד כבש בלבו.

"אבא, אתה עומד למות. הנה, אתה הולך לצדי, אבל ימיך ספורים, ואולי אפילו שעותיך. זאת רק אשליה מה שבנינו סביבך, בהנחה שהיא תנסוך בך אומץ, אבל יש לך הרבה יותר אומץ משיש לנו. הרופא שיקר מהיום הראשון, כשאמר לך שתחלים מהמחלה, שמספיק להתאזר בסבלנות. אני שיקרתי לך במילים, בהתנהגות, כשהצגתי תקוות כוזבות, שיקרתי לך כל הזמן, עד לרגע זה…

"יש לך סרטן, ולא מחלימים מסרטן. לא עינב חוסם לך את הוושט, אלו הרקמות, הן תפחו. לא תוכל יותר לאכול, לא תוכל יותר לשתות. המוות, שריחף מעליך במשך הזמן הזה, התכופף עכשיו והניח יד אחת על כתפיך, עוד מעט ירכין את ראשך בידו האחרת, ואז יאסוף את כולך בזרועותיו. לא הוגן שאמשיך בקומדיה הזאת..

אבל את מי תשרת השיחה הכנה? האם זאת המחויבות של הבן לאביו או שהיא צורך אנוכי של הבן שימשיך לחיות אחרי האב? האם יש צורך בשיחות סיכום בחיים? האם שיחה כזאת מתאימה לאביו? האם יש כללים?

מדי פעם בפעם הציץ בבן וראה שהוא עצוב ומפוחד. למה הוא רצה לעזוב? שלפחות הוא ייהנה. הוא שופע בריאות, בגיל המאושר שבו די להושיט את היד ולקטוף את הפירות העסיסיים ביותר של חיים.

כעת עמד לומר לו: "אל תחשוב עלי, זקן שזמנו כמעט עבר. לך עם הדחפים שלך. ראה את הבוקר וחשוב על הרחצה בים שצפויה לך. העצב שלך מעציב אותי, במקום שאיהנה בהנאתך. הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך. אתמול בבוקר שימחת אותי…"

אין פתרון להתלבטות של הבן, ומבחינתי הנובלה הזאת היא תזכורת לכך שלכל מערכת יחסים יש חוקים משלה, והמחויבות שלנו היא לבחון אותה ברגישות שוב ושוב ולהחליט בעצמנו מה הדבר הנכון לאדם המסוים, למצב המסוים ולרגע המסוים שבו אנחנו נמצאים. וכן, זה קשה.

Giani-Stuparich

דם של יהודה!

שתי אנקדוטות תרגומיות רב תרבותיות, טריות משולחן העבודה.

הרומן שאני מתרגמת עכשיו מתרחש בסיציליה בתחילת המאה העשרים, אין בו בכלל יהודים, גם לא בסביבה, אבל מדי פעם אנשים מטיחים זה בזה: sangue di Giuda! כלומר "דם של יהודה". במילונים איטלקים ישנים "יהודה" היא מילה נרדפת לבוגד, האנטישמיות מובנית בשפה, לא בדמויות ברומן. הנטייה שלי כרגיל היא להחליף ביטויים שגורים בביטויים עבריים מקבילים. אני לא מהססת לפני שאני מחליפה "מעשן כמו טורקי" (fumare come un turco) ל"מעשן כמו קטר", אבל אילו הייתי טורקיה זה היה צורם לי? האם להחליף למשהו ניטרלי כמו "בוגד בן בוגד!" או לנסות לשמור משהו מהאנטישמיות?

הרומן כאמור מתרחש בסיציליה ויש בו לא מעט סיציליאנית, אני לא יודעת סיציליאנית ונעזרת בכל מיני מילונים ברשת. יש לנו דודה שגדלה בסיציליה, התיישבתי לעבNasreddin_(17th-century_miniature)ור איתה על רשימת מילים חלקית, ליתר ביטחון. בין השאר השם Giufà, במילון כתוב "אדם מגוחך וטיפש, אך גם שנון ומוזר (דמות מהסיפור העממי הסיציליאני)". הדודה אמרה: אבל הוא במקור מהסיפור הערבי. אהה! זה ג'וחא! אני יודעת שיש השפעות ערביות על הסיציליאנית מתקופת הכיבוש המוסלמי בימי הביניים. הייתי מאושרת, סוף סוף אוכל להכניס מילה בערבית לתרגום מאיטלקית. נושא כאוב שעולה שוב ושוב בפורום המתרגמים שלנו, בעיקר סביב קללות. כי יש להודות, בן נעוות המרדות לא נפוץ בעברית המדוברת. אבל האושר שלי היה קצר מועד: בסיפור המומחז ברומן שלי ג'וחא הולך לשמוע מיסה בכנסייה. משהו בכל זאת חורק שם.

אז מה כתבתי? עוד לא סופי, הדרך עוד ארוכה, ובכל מקרה נשמע מה אומר העורך.

נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני – תרגום

[אני מודה מקרב לב לסופרת סנדרה פטרינייני שהתירה לי לפרסם כאן את התרגום

[ Ringrazio di cuore la scrittrice Sandra Petrignani per avere il permesso di postare qui la traduzione.

Donne in piscina – Sandra Petrignani

לפני כמה ימים חזרה להתעמל. לבושה  בבגד-גוף שחור ומחממי רגליים בצבע בז'. היא אוספת את השיער מעל הראש וחוזרת על התרגילים המומלצים בשבועון. היא קלילה, מבצעת ללא מאמץ את הכפיפות ואת תרגילי הגמישות, ותוך כדי כך מתבוננת בעצמה. בוחנת מטווח קצר את הברכיים שקיפלה מתחת לסנטר, את הרגליים שנמתחות מעל עיניה. שלושים ותשע שנים נראות מעט מנקודת מבט מסוימת, אבל מנקודת המבט של מי שמתעמל זה מה שהן, חקוקות ברפיון העור.

היא אומרת את זה לחברות על שפת הבריכה. הן צעירות ממנה בכמה שנים, אבל הן כבר מכירות את העינוי המכרסם של הכורח להסכין עם קמטים זעירים בפנים, חוטי כסף בשיער, וכאשר הן משתרעות כדי להשתזף הבטן כבר לא שוקעת מתחת לשולי הביקיני אלא יוצרת גבעה רכה ועגולה למחצה סביב הטבור. "זה בדיוק מה שגברים אוהבים," טוענת גבריאלה המנוסה, "אלו סימנים של נשיות בוגרת. אני מרגישה עכשיו יותר יפה מאשר כשהייתי בת עשרים." ופוצחת בנאום הקבוע שמה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך, והאחרות מצחקקות, ואומרות בעצלות "כן, בסדר," הן מתהפכות על המגבות, מרימות את השיער ומפיצות לכל עבר ניחוח של שמן שיזוף. הטרנזיסטור של פאולה משדר מוסיקת קיץ קלה. "הכול טוב ככה," חושבת ולריה וההתרגשות מכווצת את לבה.  זמן קצת לפני כן, באוטובוס, הייתה מאושרת באופן דומה ממקרה לא-רלוונטי באותה מידה. ישבה מולה נערה לבושה בג'ינס דהויים, מעוטרים בחתימות של החברים ובין החתימות משפט אחד של אופטימיות תמוהה: "המילה הסוף לא קיימת." המילה הסוף לא קיימת, משננת לעצמה ולריה ומתחשק לה לצחוק, לקחת חלק בחוסר המודעות של הקיום לרגע קט. "אני אופטימית היום, אוי אלוהים כמה שאני אופטימית היום," היא אומרת בקול רם. לאורה מחייכת אליה. גבריאלה מציתה סיגריה ומתיישבת בישיבה מזרחית עם הפנים אל השמש, היא מנסה לתלוש באצבעות שערה שמציצה מבגד הים. היא לא מצליחה ושואלת: "לאף אחת מכן אין פינצטה?" אבל זאת לא בדיוק שאלה, זאת מעין אבחנה, ולמעשה היא ממשיכה ומשנה את נושא השיחה: "כשהייתי בת עשרים ושלוש הייתי עם מישהו בן ארבעים. הגוף שלו שיגע אותי,  נראה כמו גוף של צעיר, דק, הוא התאמן בחדר כושר. אפשר היה לזהות את הגיל רק בנגיעה. אף פעם לא אמרתי לו אבל זה בדיוק מה שמצא חן בעיני, להרגיש את העור הריק, רק ציפוי מעל השכבות העמוקות יותר, לא דבוק כמו כשאתה צעיר. כמו שלנו עכשיו, בקצור," והיא פורצת בצחוק מתגרה שמעלה חיוך על פני האחרות. ביום ראשון של סוף יולי הבריכה השכונתית נטושה ושקטה. בצל העצים יושב זוג זקנים. הם לבושים אותו הדבר מבחינה ולריה, חולצה בהירה קצרת שרוולים ומכנסיים אפורים. לא, לה יש חצאית ונעליים שטוחות עם שרוכים, נעלי אוקספורד. אולי הם אנגלים. הם שלווים. הם מסתכלים קדימה מבלי לדבר. "הם כבר אמרו הכל," אומרת ולריה ופונה לחברות, ולאורה עונה מבלי להרים את הפנים: "היה להם זמן בשביל זה." הן שומעות את ציוץ הציפורים, ציוץ קייצי עצל, ואת שכשוך המים ששחיין יחיד מרעיד, מתבגר שרירי המתאמן בשיטתיות, בריכה אחר בריכה בסגנון חופשי, בתנועת זרועות ארוכה ואיטית. מדי פעם הוא נשען על הדופן ונח, יורק מים ונושף בחדות שמזעזעת את האוויר העומד.

צילום: Brigitte Werner

צילום: Brigitte Werner

משהו רוגש בעשב. קרפד מתקדם בקפיצות קטנות לעבר השטח שבין הדשא והמרצפות, הצוואר פועם כאילו הוא מחביא לב גדול. נראה שהוא בולש, הוא נראה מכושף, למעשה הוא עומד לעזוב את האדמה הקרירה ולרבוץ על הריצוף החם. בקושי מטר מפריד בינו לבין כפות רגליה של פאולה שמיד אוספת את רגליה. צועקת: "איזה מגעיל." וכולן מסתכלות על הקרפד. גבריאלה מנפנפת בידיים כדי להבריח אותו. לאורה אומרת: "איזה מכוער." ולריה סקרנית: "אתן יודעות שאף פעם לא ראיתי כזה?" הקרפד נח ללא תנועה ומסתכל עליהן בחזרה. "הוא לא יקפוץ עלינו?" שואלת פאולה ונענית במקהלה: "מה קורה לך! הוא פוחד מאתנו!" היא הייתה רוצה לענות "כן, בטח", אבל היא עוזבת את זה ומשתרעת מחדש, מבלי להוריד את העיניים מהחיה. אילולי הדופק הבטן הייתה נראית מפוחלצת. הן מנסות לשכוח אותו אבל נוכחותו מעיבה על הבוקר שטוף השמש. "אני הולכת להתרחץ" מכריזה גבריאלה בזעף, אבל לא זזה. היא מחכה להחלטה של האחרות. "לי טוב ככה" חושבת ולריה בקול רם, ולאורה: "אחר כך." פאולה מתעסקת ברדיו שלה ולא מוצאת שיר שמוצא חן בעיניה. "אני מחפש מרכז כובד קבוע שלעולם לא ישנה את דעתי על הדברים ועל האנשים" אומר השיר ומותיר את ולריה מוטרדת קמעה. לפעמים קורה לה ששירים חודרים בדיוק לנקודה, מגלים לה משהו על עצמה.

אחת האגדות שהיו חביבות עליה בילדותה נקראה "המלך קרפד", בכמה ספרים היא כונתה "הנסיך צפרדעון" וזו נראתה לה דרך צבועה להגיד את אותו הדבר. הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף דוחה של קרפד. נסיכה יפהפיה וטיפשה שיחקה בכדור זהב ונתקלה ביצור הפלאי מבלי לקלוט שמץ מהמסתורין שלו, היא הבחינה רק בצד המגעיל שלו. היא איבדה את הכדור, סמל האצילות וזכויות היתר שלה,  והקרפד הציע לה להשיב את הכדור מתחתית הבאר האפלה שלתוכה נפל. בתמורה ביקש שלושה חסדים: לשבת אל שולחן הנסיכה, לאכול פעם אחת מצלחתה ולישון פעם אחת במיטתה. זהובת-שיער – כך היא נקראה – הבטיחה לו. הקרפד צלל לבאר, מצא את הכדור והחזיר אותו. הנסיכה לקחה את הכדור והסתלקה. היא חזרה לארמון ושכחה לחלוטין את התקרית.

"אני מחפש מרכז כובד קבוע שלעולם לא ישנה את דעתי על הדברים ועל האנשים. מה שהייתי צריך.." אומר השיר וולריה מקימה לתחייה את שנאתה לזהובת-שיער, היא מזדהה לחלוטין עם הקרפד שמבקש עסקת חליפין מכובדת, אך מקבל התעלמות ודחייה. "מה שהייתי צריכה.. מה?" שואלת את עצמה ולריה. והיא עונה לעצמה: "שום דבר," אבל זה לא לגמרי נכון. תחושת הקלילות התפוגגה. חם לה. האור מסנוור. שני האנגלים נלעגים. היא מתהפכת אל הבטן כדי לא לראות אותם. החברות מדברות על גברים. "אולי יש כמה גברים שבאמת אוהבים נשים." אומרת לאורה. " גם אני תמיד חשדתי בזה," עונה פאולה. "נכון, אבל הם אף פעם לא יודעים מאיפה להתחיל," אומרת גבריאלה. "להתחיל מה?" שואלת ולריה. "שלא מספיק לחשוק בגוף, צריך להבין אותו," מסבירה גבריאלה, "צריך שיהיה רצון אמיתי לחקור אותו. הם לא יודעים איך לגעת בעטיפה, הם לא מכירים את הקשר למצב הרוח. הם עצלים, אין להם פנטזיות." "לא כולם," אומרת לאורה בשקט, רומזת למשהו אישי, אבל לא ממשיכה הלאה. הן שותקות, לבסוף אומרת גבריאלה: "היו לי חמישים גברים, מאז שהייתי בת חמש עשרה. רק עם שלושה הגעתי לאורגזמה. שלושה מתוך חמישים. אתן תופסות?" מקהלה משועשעת מרימה את קולה "זה לא יתכן." "אני נשבעת, שלושה מתוך חמישים יודעים לעשות אהבה." "אבל לא יתכן שהיית עם חמישים גברים שונים. לי היו בקושי חמישה בסך הכל." פאולה צוחקת ומנידה בראשה. "והלך לך טוב עם כל החמישה?" "פחות או יותר." כעת גבריאלה מציקה לה "פחות או יותר, מה את רוצה להגיד?" "לי זה נראה ככה, אבל אולי לא. זה  לא פשוט להבין." הן יושבות על המגבות שלהן, גם ולריה יושבת בישיבה מזרחית: "שמתן לב שתמיד בקיץ יש לנו כאלה שיחות?" הקרפד צופה בהן ללא תנועה. הבחור זינק מהמקפצה ועכשיו היא מתנדנדת.

ולריה מתבוננת בקרפד. היא שמה לב לשינוי באווירה. "הכל בסדר," היא אומרת לעצמה, ולא מקשיבה יותר. האור משרטט עיגולים מול עיניה המסונוורות והעייפות, מימי הבריכה התכולים שהזדעזעו מהקפיצה מתחילים להכות גלים בראשה. "זאת מלכודת העצבות." היא חושבת ומתאמצת לתת למחשבה גוון אירוני, היא מחליטה להתנגד. אבל עולה בזיכרונה ים הדמעות ששפכה כשקראה בילדותה את "המלך קרפד" והחיה המכוערת שלצדה מרגשת אותה עד עומק הלב. היא קמה בזריזות וקופצת למים. הבחור שיושב על שפת הבריכה  צופה בה שוחה: מושלמת, מהירה, כמו אתלטית בתחרות נגד השעון. היא סופרת את הבריכות, אחרי שש היא עוצרת. היא צריכה להחזיר לעצמה את קצב הנשימה הטבעי. היא מחכה שהלב יאט כדי לגייס כוח לחזור למגבת. היא איבדה לרגע את חוש הכיוון ומסתכלת סביב כדי לאתר את החברות ומגלה שהמצב השתנה. גבר ניצב מולן, והוא אומר משהו משעשע משום ששלושתן צוחקות.

"אבל מי זה?" שואלת את עצמה ולריה ופוסחת בין סקרנות ורוגז. היא מהססת בגלל הזר ונשארת עוד בבריכה, כעת מפני שלא נוח לה להתמודד עם היכרויות כשהיא מתנשמת ומצוברחת. אבל קר לה והיא מחליטה. היא לוחצת את היד הלא מוכרת מבלי לקלוט היטב את השם, מבעד לשערות הרטובות היא מבחינה בפנים מזמינים, אחר כך היא פורשת הצידה כדי להתארגן לאחר השחייה ומקשיבה לשיחה כלאחר יד. היא מנסה לדחוק את סערת הנפש. הקרפד נמצא שם כל הזמן. הם מדברים על מסע למדבר שהוא עומד לצאת אליו. היא מבינה שהוא חבר של גבריאלה ושמו פבריציו. מדי פעם מבטיהם מצטלבים והיא יודעת בוודאות שזה לא במקרה.

"למה נגזר על אנשים מסוימים לחדור מיד לחיים של אחרים, כבר בפגישה הראשונה?" היא שואלת את עצמה ומחפשת בתיק סיגריה, אם כי אין לה חשק לעשן. "הגבר הזה מוצא חן בעיני," היא חושבת. כבמטה קסם נשברת חומת האדישות, היא חשה בארעיות שלה במרחב, מעורערת משבריריות הרגש. הוא שואל אותה: "להדליק לך?"  הוא יוצר קרבה ייחודית שמבודדת אותם בתוך כל הקולות האחרים האופפים אותם, חוט של תקשורת שפוגע ישירות במטרה בעת שחוטים אחרים מתבדרים ואינם מגיעים לשום מקום. וכבר מתקרבת לפניה יד גדולה האוחזת  במצית אשר להבה קטנה מרקדת בו מתחת לאפה.

המכה נוחתת. הוא לוקח כיסא שהאנגלים פינו. יש לו הליכה בטלנית, כמעט נשית, כמו שיש לגברים מסוימים הבטוחים מאד בגבריות שלהם. בדרך חזרה הוא מחזיק את הכיסא כמו מגן, מציב אותו ומתיישב ליד ולריה שצופה את הסכנה וצועקת: "זהירות." אבל לשווא. היא שומעת שריקה, חומר לבן ניתז מסביב. גם פאולה מזנקת מייד. גבריאלה פולטת "לא" מתמשך, לאורה מתקפלת ומכסה את הפנים. בדל-קרפד, מעוך מהכסא, ממשיך לפעום. ולריה לא מצליחה להפנות את המבט  בשעה שהמראה מתערפל מבעד לדמעות. היא חושבת: "זה היה קרפד, זה היה רק קרפד." אבל היא לא מתנחמת, היא מסתלקת משם ודמעותיה מרעידות רגשות חבויים אצל האחרים,  הם נשארים שקטים ומהורהרים. כשזהובת-השיער בורחת, הקרפד מטפס במעלה מדרגות הארמון ודופק בתקיפות על הדלת כדי להזכיר לה את ההסכם. המלך מתעדכן בפרטי המקרה ומצווה על הבת: "נסיכה לא יכולה לחזור בה ממילתה. הכניסי מיד את הקרפד." הקרפד יושב אפוא על שולחנו של המלך. הוא אוכל מצלחתה של זהובת-שיער בשתיקה רשמית שמתחיבת מנוכחותם. אחר כך הוא פורש עם הנסיכה לחדרה. שם הוא נכנס מתחת לשמיכה. למגעו החלקלק זהובת-שיער צועקת, וקופצת החוצה מהמיטה. היא תופסת בגועל את החיה בשתי אצבעות ומטיחה אותה בקיר. אז מתרחש משהו יוצא דופן, הקרפד המעוך חוזר לצורתו הראשונית, הוא הופך לנסיך. ולריה נרגעת. החבר של גבריאלה אומר: "נחליף מקום." הוא מדרבן את ולריה שלוחשת: "אף פעם לא ראיתי קרפד. רק מצויר בספר אגדות." "באגדה על הנסיך צפרדעון?" הוא שואל וולריה בוהה בו המומה לרגע. "אני הולכת לצל," היא מכריזה ונושמת לרווחה כשהיא יכולה  להתרחק מעט הקבוצה. היא מתפרקדת על הדשא מתחת לאורן כמוש ונרגעת. היא מזמזמת: "מה שהייתי צריך.." וחושבת על הסטטיסטיקה של גבריאלה, שלושה מתוך חמישים. היא עוצמת את העיניים בחיוך, אחר פותחת אותם בזמן בכדי לקלוט את דמותו של פבריציו מזנקת לבריכה. ברגע האחרון לפני שהיא נרדמת היא חושבת: "האם הוא יהיה מהשלושה או מהארבעים ושבעה?"

הסיפור על בֶּפִּי הקטן – אלזה מורנטה (תרגום)

 Romanzo del piccolo Bepi – Elsa Morante

פעם אחת, כאשר היה עדיין קטן, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא מתנשקת עם דר' פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום והבין שזה אחד מהדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. דר' פל היה יפה ונתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובֶּפִּי לא אהב אותו.

Portrait of Alexander J. Cassatt and His Son, Robert Kelso Cassatt Mary Stevenson Cassatt, 1844 – 1926

אבא של בֶּפִּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק למרחק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער הדפיס במכונה. לכן בֶּפִּי אף פעם לא הרעיש וכמעט תמיד ישב והרהר. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו הרבה ספרים, היו שניים יפהפיים שנקראו : 'יולנדה בתו של שודד הים השחור' ו'שובו של סנדוקאן', בֶּפִּי שב והרהר בכל ההרפתקאות הללו ובפחד שהיה תוקף אותו אילו היה שם. מדי פעם דבר על כך עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה, וברגע הכי מותח החליפה את הנושא. בזמן שהוא דבר על סנדוקאן, היא העירה: "נו טוב. נראה לי שגם היום אני אלך לתופרת".

אמא לא נשארה אתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר אתו, לעתים קרובות. ערבים רבים הלכו לטייל ביחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל הרבה פעמים ליטף אותו, ובֶּפִּי הקטן נהנה מאד להרהר בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהיתה יפה מאד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה מבלי להגיד שלום אפילו לבֶּפִּי הקטן. אבא היה חולה כמה זמן ואחר כך התחיל להגיד שאמא מתה. אבל בֶּפִּי הבין, מי יודע איך, שהיא הסתלקה עם דר' פל.

למעשה יום אחד, במפתיע, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבֶּפִּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בֶּפִּי לא התייחס אליה כל כך יפה, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא היתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב. מיד אחרי שהגיעה נשמעו צעקות, ולבֶּפִּי נדמה היה כאילו אבא בוכה. אחר כך היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר:" אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה יותר בשקט. ואבא צרח, כאילו שזרקו אותו לאש.

הוא פתח את הדלת וראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבֶּפִּי כאילו בֶּפִּי הקטן היה רשע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבֶּפִּי הקטן. הוא נדהם ונסוג ואבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ודובי בין הידיים. "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים", היא אמרה לו. אבל בֶּפִּי בכה בשקט, ופחד, ולא הבין למה גרשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, ולנעוץ את הרגליים כדי לא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא לא רצה יותר שהוא יהיה אתו. אז זה לא היה עוזר.

הם הלכו לבית יותר קטן, אבל יפה וכל הרהיטים בו היו חדשים, גר שם גם דר' פל. דר' פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו. ואמא אמרה בבכי: "תבין, זה אבא שלך." אבל בֶּפִּי לא להצליח להתרגל לקרוא אבא לדר' פל. אמא ודר' פל התנשקו לעיתים קרובות, ואמא דברה יותר מהר, צחקה ושרה. יום אחד תפסה את בֶּפִּי ביד ונשקה אותו: "תראה, כל יום הוא נעשה יותר דומה לך", אמרה לדר' פל. וההוא הרים אותו וחבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בֶּפִּי הקטן.

השניים האלו כמעט ולא התייחסו אליו ולפעמים שלחו אותו בבקרים לגינה עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לפגוש אתו, הוא חשב אולי נסלח לו כבר. אבל במקום זה אבא הסתכל בו באותו מבט אכזרי שהופיע באותו ערב ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובֶּפִּי הסתלק משם מבלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן ארוך.

בֶּפִּי לא סיפר לאף אחד שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה יותר לדעת עליו, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם דר' פל. אבל ערב אחד דר' פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לסעודה למחרת ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה וזרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצווח. השוערת הגיעה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצווח שם. העיניים שלה היו יבשות ופיה העלה קצף. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראש והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שאי אפשר היה להבין, אבל אחר כך לא דיברה יותר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בֶּפִּי בכה, וישב ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך. אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון והיתה חיוורת ופרועה לגמרי. הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בֶּפִּי, אני בֶּפִּי!" אבל היא לא ראתה אותו.

בֶּפִּי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות. הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בֶּפִּי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בֶּפִּי סמן לו לשתוק ושאל אותו איפה אבא, באותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בֶּפִּי זיהה מאחורי המשקפיים את המבט הזה.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה" אמר, "היא מאד חולה", הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו מישהו גדול יעץ לו מה להגיד: "היא לבד, אנחנו לבד."

אבא החוויר ורעדו לו השפתיים. הוא צנח לכסא, והוא מחץ יד ביד, מבלי להביט בבֶּפִּי הקטן. גם היום היה לו זקן ארוך, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובֶּפִּי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בֶּפִּי אמר לה שלא קרה שום דבר.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והגוף שלה התפתל נורא. אבא נפל על הברכיים ליד המיטה, והתייפח וליטף את הראש של אמא. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…". בֶּפִּי ישב בֶּפִּינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול מריר: המנורה. בֶּפִּי לא הגיע היטב למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא נעשו בהירות, תכולות, והיא היא התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר והתקרב עליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

כבר היה לילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה חשוך, מפני שלא דלק אלא האור של המדונה. אמא ואבא התנשקו: האיש האומלל הזה והאשה האומללה הזו התפייסו והתנחמו.

אבל בפינה מאחור, במקום בו צנח קודם, בֶּפִּי הקטן היה לבד.

 

 ———————-

הסיפור פורסם  לראשונה בשנת 1933 בשבועון "נובלה" ולאחר מכן בשנת 1936 בכתב העת לילדים למורים "מטלות בית הספר". הטקסט תורגם מתצלום של העיתון באתר האיטלקי המשובח "Le stanze di Elsa" (החדרים של אלזה).  עוד פרטים ברשומה הבאה כאן.