ורונסקי הארור הזה – קלאודיו פיירסנטי

ג'ובאני וג'וליה גרים בפרברי במילאנו, הם בשנות הארבעים לחייהם, היא מזכירה ולו יש בית דפוס קטנטן בעיר. הם נשואים שנים רבות, בִּתָּם עזבה כבר את הבית, ג'וליה מטפחת את הגינה העירונית הפורחת וג'ובאני חושב שהוא גבר בר-מזל: הוא עדיין אוהב אותה, ויש ביניהם הבנה שמעבר למילים. לפני כמה שנים היא חלתה, הוא היה עלול לאבד אותה, אבל היא החלימה, והחיים שבו למסלולם. או לפחות כך הוא מאמין. יום אחד ג'וליה נעלמת. ג'ובאני לא מחפש אותה, הוא לא יודע מה קרה, הוא מחכה. הוא מתגעגע מאוד. הוא מחליט לנסות לקרוא את אחד הספרים שלה, כדי להתקרב אליה ברוחו. הוא לוקח ליד את הספר העבה והשחוק ביותר על המדף: אנה קרנינה בשני כרכים. מהדורה ישנה, הגופן קטן והדפים דקים. ג'ובאני איש דפוס בכל רמ"ח אבריו, זה מציק לו. הוא מחליט להכין לג'וליה מתנה: מהדורה אישית של אנה קרנינה, על נייר משובח, בגופן גדול וכריכת עור. הוא עובר לגור בבית הדפוס ומתחיל להקליד בלילות את הספר, עמוד אחר עמוד. וכך הוא נשאב אל העלילה ומנסה למצוא הקבלות לחייו: האם ג'וליה נפלה בקסמו של ורונסקי כלשהו? האם הוא בתפקיד קרנין?

המחצית הראשונה של הרומן נוגעת ללב. ההתמודדות של ג'ובאני עם הנטישה הבלתי מוסברת של ג'וליה, עם הספקות, עם הבדידות, בלי מרירות, בלי להיות עול על חבריו, מעוררת הערצה. אצילות נפש נדירה. אבל אז צצים ספקות בלב הקוראת הצינית. היכן עובר הגבול בין השלמה סטואית לאדישות? היא תוהה למשל מה תפקידה של הבת היחידה בחיי הזוג המושלם. הסופר אומר לנו שהיא תמיד במחשבתם, שגם לאחר שעזבה את הבית  הם מדי פעם עורכים את השולחן לשלושה, בהיסח הדעת. אבל אותה בת, שגרה אמנם במדינה אחרת, אבל במרחק רכבת מהם, לא טורחת לנקוף אצבע כשהוריה עוברים משברים קשים. היא פוטרת את הכול ב"זאת תקופה כזאת". יש מקומות בעולם שבהם הגישה הזאת טבעית, הצעירים פורשים כנפיים, לא מרגישים מחויבים יותר להורים, וזה אפילו הדדי. מהיכרותי עם החברה האיטלקית, גם בימינו, זאת רחוקה מלהיות הגישה נפוצה, והאגביות שבה היא מסופרת מעלה חשד: האם היא מכוונת או שמא זאת סתם רשלנות עלילתית? מערכת היחסים עם הכלבה הקטנה שלהם, רגשותיה ורגישותה, תופסים נפח גדול בהרבה מאשר הבת היחידה.

לא אמשיך בתיאור העלילה, אבל אותו ורונסקי מדומיין ממשיך ללוות אותו לכל אורך הרומן, מטפורה שצצה כל פעם מחדש, שעשוע ספרותי חביב. כמו גם הגיבור שלנו, איש טוב למופת. דבר לא מצליח להסיט אותו מדרך הישר, הסבלנות שלו אינסופית, והסופר גומל לו בסופו של דבר (ספויילר!), אבל מה עם הקורא?

לפעמים אני שומעת תלונות על הספרות המרושעת, האכזרית, שמחטטת בסבל ובמצוקה, שנפוצים בה הרבה יותר מאשר האושר והשמחה. זה נכון. ונדמה שקלאודיו פיירסנטי החליט לתקן את המעוות וכתב ספר מנחם שמחליק בקלות בגרון, על אדם טוב, כזה שלא נוטר ומצליח להתמודד יפה עם מנת הסבל שלו. הבעיה שזה לא כל כך מעניין. או שאולי אני לא אדם מספיק טוב כדי למצוא בכך עניין.

ובכל זאת קראתי את הספר על סופו. אולי כי הכותרת מצאה חן בעיני, ואולי כי רק לפני חודשיים קראתי בפעם הראשונה (איזו בושה) את אנה קרנינה, וממנו מאוד נהניתי. אני קראתי את התרגום של נילי מירסקי, וניסיתי לנחש איזה תרגום קורא ג'ובאני? יש לרומן כמעט עשרים תרגומים לאיטלקית, האחרון מ-2016. אבל ג'ובאני קורא אותו ב-2001, והוא כבר ישן, אז אולי הוא קורא את התרגום של ליאונה גינצבורג משנת 1929, שתירגם עוד בהיותו תלמיד תיכון?

Quel maledetto Vronskij, Claudio Piersanti,  Rizzoli

למען השעשוע: פוסט היתולי עם תובנות כלל לא עמוקות על אנה קרנינה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

גירושי קטיפה – יאנה קרשאיובה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עדה  ביום 5 במאי 2022 בשעה 9:39 am

    תודה שירלי – לדעתי חשוב לתת כל שנה פרס ישראל לתרגומ/ים של ספרות יפה לעברית
    ואת בוודשאי מנחשת עבור מי הייתי נאבקת …

  • תחיה  ביום 5 במאי 2022 בשעה 9:45 am

    מי שידפיס עבורי במיוחד מהדורה נוחה לקריאה של הקלאסיקות של ילדותי,
    יזכה בידי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: