נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

הקדמה

השנה אני משתתפת שוב, בפעם החמישית, בחבר השופטים של פרס הסטרגה. פרטים בפרקים הקודמים, ההבדל היחיד הוא שהפעם אני משתתפת מטעם המכון האיטלקי לתרבות בחיפה (ולא בתל-אביב). אני אנסה לדווח כאן על ההתרשמויות שלי, מקווה להיות ממושמעת יותר (בכתיבה, לקרוא אני קוראת בכל מקרה) מאשר בשנה שעברה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

אלברטו הוא בחור צעיר, בן עשרים, סטודנט ממשפחה טובה במילאנו. הוא קומוניסט והשנה היא 1969, אחרי מהומות הסטודנטים, אחרי ההתבצרות של הסטודנטים במלון קומרצ'ו במרכז העיר בסוף 1968, אחרי המטענים של ה-25 באפריל 1969, שבהם נהרגו 17 אנשים במילאנו ונפצעו 80. אלברטו וחבריו משוכנעים שאת הפיגוע הזה ביצעו פשיסטים שרוצים לזרוע אי-יציבות ובחסותה לחזור לשלטון. יש לאלברטו חברה, אניטה, הם גרים יחד, הם מאוהבים, שניהם שמאלנים. הוא חושב שאסור להמשיך לשבת בשקט, צריך לעשות משהו, לעבור למאבק מזוין. הרוחות סוערות בארגוני השמאל ה"חוץ-פרלמנטריים", יש הרבה ארגונים, מלטנטיים יותר או פחות. אניטה לא מוכנה לעבור לאלימות, זה הגבול שלה, אם אלברטו בוחר בדרך הזאת הם חייבים להיפרד. אלברטו עובר לגור בקומונה, מכיר פעילים קצת יותר מנוסים, וממשיך להקצין בעמדותיו. הוא משוכנע שחובתו המוסרית להצית את מלחמת המעמדות ולפורר את השלטון הקפיטליסטי.

"אבל לא הייתה זאת רק פנטזיה ילדותית, כל המיתוסים של נעוריי היו גיבורים לוחמים. פידל קסטרו וצ'ה גבארה, הצבא האדום והויטקונג, הבריגדות הגריבלדיות והטופאמארוס, כל חלום מהפכני תודלק באלימות ובאומץ שהפגינו לוחמי הגרילה בקרב. למי שנפל במלחמת המהפכה הובטחה תהילת נצח, וָלהָלָה שבו יזכרו תמיד צעירים וחסונים. הדרך אל הסוציאליזם אינה יכולה להיות פציפיסטית." (עמ 71)

אלברטו חובר לרנאטו  ומרגריטה, שמקימים תא מחתרתי קטן, שבוחר בשם "הבריגה האדומה", ואחרי הפעולה הראשונה העיתונות הנדהמת הופכת אותם לרבים "הבריגדות האדומות", שיהיה. הרומן הקצר (200 עמודים) מספר על שלוש השנים הראשונות של הארגון, שהפך בהדרגה לאלים יותר ויותר, ואכן שינה את ההיסטוריה של איטליה, באותו עשור עקוב מדם המכונה "שנות העופרת", אם כי השינוי היה לאו דווקא בכיוון שאליו חתרו הבריגדות.

לא אפרט כאן את העלילה, אבל ככל שאני יכולה לשפוט, גם אם דמותו של אלברטו בדיונית (או לפחות לא ידועה), שאר הדמויות אמיתיות (ג'אנג'אקומו פלטרינלי, למשל), וגם הפעולות הראשונות. הוא מתאר, למשל, את החטיפה הראשונה, של אידלגו מקייאריני, שנמשכה בסך הכול עשרים דקות, שבמהלכן הוא צולם עם אקדח צמוד ללחי ואחר כך ננטש, כפות, אבל בריא ושלם. לא היה קשה לאתר בגוגל את התצלום.

תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini

מעבר לעניין ההיסטורי, מעניין גם לעקוב אחר התהליכים הנפשיים שדוחפים את אלברטו אל מחוץ לקונצנזוס, גם אם הוא מבחין בכך מאוחר מדי. הרומן כתוב בגוף ראשון. אלברטו בחור נבון, אבל לא מבריק, אדם טוב מיסודו, חברותי, ולא קדוש. קשה לומר שהבנתי עד הסוף את הלהט האידאולוגי, את ההסבר מדוע הדרך האלימה היא הדרך היחידה, ואני חושדת שאולי הבעיה אינה בי. אולי אין שם הסברים מבוססים מספיק, אולי אין שם עומק פילוסופי אמיתי, כפי שהוא עצמו אומר לקראת הסוף, שהוא כמעט "סוג של קריקטורה של רסקולניקוב, נטול רגשות אשמה".  (עמ 177). האם זהו רק להט הנעורים? הרצון הילדותי להטביע חותם? האם באמת "מה שהיה הוא שיהיה" ואף מהפכה לעולם לא מצליחה? האם את השינויים מבצעים בסופו של דבר פוליטיקאים משופשפים או שזהו תהליך משולב שבו יש תפקיד גם לצעירים מהפכנים שמזעזעים את המערכת? מעניין גם לעקוב אחר הדרך שבה תא קטן, שולי  וקיצוני, הופך לארגון טרור מסודר וממודר, שמצליח להתחמק תקופה ארוכה מהמצוד המשטרתי.  כותרת הספר: "נשך וברח" היא הביטוי האיטלקי התואם למושג הצבאי שמתייחס לפעולות Hit-and-run, כלומר פעולת הפתעה מהירה, מכה כואבת ונסיגה מהירה, הטקטיקה שבה בחרו "הבריגדות האדומות".

הספר מעניין ואפילו מותח לעיתים (אני מודה שהרשיתי לעצמי לרפרף על סבך המפלגות וארגוני השמאל של הפוליטיקה האיטלקית הכאוטית), סביר להניח שלא אצביע עבורו, אבל אני שמחה שקראתי אותו.

Mordi e fuggi, Alessandro Bertante, Baldini+Castoldi, 2022

 שום דבר אמיתי – ורוניקה ראימו

הרומן של ורוניקה ראימו הוא ממואר קצר, שמספר על ילדותה, משפחתה וחייה עד כה (ילידת 1978). היא כותבת בכנות רבה על המשפחה המעיקה, הדלות, הקשיים הנפשיים והגופניים, וחיי האהבה שלה. הכנות רבה, רבה מאוד לעיתים, והתיאורים מדויקים ומפורטים, כולל העצירות והאוננות. קראתי כבר כמה וכמה ספרים כאלו בשנים האחרונות, בעברית ובאיטלקית, זאת סוגה פופולרית ולגיטימית. אני לא נהנית ממנה. עזבתי אחרי 43%.

Niente di vero, Veronica Raimo, Einaudi,2022