יומן מגפה

הצינוק החמים שלי בספריית בית התרגומים.

רקע: אני ברומא. הגעתי הנה שלשום, נסיעה ראשונה לחו"ל מזה שנתיים, מסיבות מובנות. אהיה כאן ארבעה שבועות כאורחת ספריית "בית התרגומים", שאירחה אותי לפני שלוש שנים כמעט. אז סיימתי לתרגם כאן את "אמנות השמחה" מאת גוליירדה ספיינצה, עכשיו אני אמורה לסיים לתרגם כאן את "סרנה קרוז" מאת נטליה גינצבורג ואת הביוגרפיה שלה מאת סנדרה פטרנייני.

יש לי מספיק עבודה כרגע כדי להסתגר בצינוק שלי בתוך הספרייה לארבעה שבועות, אבל בכל זאת, רומא, לפחות לאירועי ספרות מותר לי להוציא את האף, לא? רשת הספריות העירוניות המפוארת של רומא מתפקדת גם כמרכזי תרבות מגוונים. הבוקר למשל, בשבת ב-10:30, הוצג באחת הספריות הספר בעל השם המסקרן: "יומן מגפה. איטליה מספרת".

נכנסתי למטרו בפיאצה ברבריני (שממוקמת בין ויה ונטו למזרקת טרווי, לחובבי "לה דולצ'ה ויטה" של פליני) ויצאתי כעבור חצי שעה בקריית אליעזר. בערך. אולי דימונה, רק קצת יותר ירוק וקר. מאז שהתחתנתי עם בחור שנולד ברומא, לפני 25 שנה, יצא לי להסתובב לא מעט בעיר, אבל לשיכונים כאלה, של בנייה טרומית ובטון חשוף ובלוי עוד לא הגעתי. ובכל זאת בין בתי השיכון מסתתרת ספריה מטופחת. גינה גדולה מסביבה, אגף נוער עם פסל דרקון לרכיבה בכניסה, וספריית מבוגרים מסודרת עם פסנתר.

בתי שיכון אפורים, אבל רחבת החניה של הסופרמרקט השכונתי קרויה ע"ש יוהן סבסטיאן באך

הספר, שלכבודו התכנסנו, הוא אסופת שירים וסיפורים קצרים שנשלחו לתחרות שנערכת מדי שנה בעיר לצ'ה שבפוליה (קוץ שנתקע בעקב של המגף), מטעם עמותה בשם Club per l'UNESCO. "התכנסנו" זאת מילה קצת גדולה, היו בערך עשרה אנשים, ככל שהצלחתי לזהות אני הייתי היחידה בקהל שלא הייתה חלק מהצוות, ועדת השיפוט או משפחתו של אחד הזוכים. הזוכה בקטגוריית המתבגרים, סימונה אניילו, בן 15 מוכשר מרומא, ניגן שופן בפסנתר, ושניים מהשופטים הפליגו בשבחיו ברהיטות שרק איטלקים מסוגלים לה.

ספריית וקריה נרדי, אחרי הטקס לא התאפקתי ושוטטתי קצת בין המדפים. מצאתי שלושה מדפים עמוסים בספרות עברית מתורגמת, באמת יפה, רק שהכיתוב על המדף היה 'ספרות ערבית'. דווקא חביב.

אני עלעלתי בספר הדק, ומצאתי שיר קצר שמצא חן בעיני, מאת קלאודיה די פָּלמָה מלֶ'צֶה. ניסיתי לתרגם אותו, בערבון מוגבל, אני לא מחשיבה את עצמי למתרגמת שירה.

אני צריכה גוף שאינו שלי - קלאודיה די פלמה

Ho bisogno di un corpo non mio – CLAUDIA DI PALMA

אני צריכה גוף שאינו שלי
וכביש סלול ושמיים
אפורים מפיח. אני צריכה לקחת את עצמי
למרכז המיון הרגיל – מבט אחד,
פח אשפה אחד – ולזרוק את העודפים.
מועט כל כך היופי שמועיל לי,
שמספק אותי. אני יכולה לקחת ממנו נגיסה
קטנה ולשכוח את השאר.

Diario di una pandemia. L'Italia che si racconta Condividi, Club per l'UNESCO di Giurdignano (Curatore), CRIS Edizioni, 2021