ארכיון חודשי: ינואר 2021

אוי הוראטיוס הוראטיוס, חבל על הזמן

שלשום כעסתי נורא, על עצמי. כרגיל במצבים הללו הקורבן הוא אישי, שנאלץ להקשיב לשטף התלונות שלי על אשתו. הפעם הוא העז לענות שהוא לא באמת מרחם עלי, במוקדם או מאוחר האירוע הדרמטי יהפוך לסיפור משעשע. מכיוון שהוא צודק, כרגיל, החלטתי להקדים ולפרוק כאן את הסיפור.

אז מה קרה: בזבזתי במצטבר כמה ימי עבודה על משימה נוקדנית מפרכת, שהייתה יכולה להיחסך אילו הייתי שולחת אימייל אחד בשנה שעברה. והרי הסיפור.

מדובר בתרגום הספר "סדר הזמן" מאת קרלו רובלי (L'ordine del tempo | Carlo Rovelli – Adelphi Edizioni). קרלו רובלי הוא פיזיקאי איטלקי בעל נפש פואטית. לפני כמה שנים יצא "שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה", שמדבר בגובה העיניים על המקום שבו נמצאת הפיזיקה בתחילת המילניום השלישי. מסתבר שהיו לא מעט שינויים מאז שסיימתי את הטכניון. "סדר הזמן" מתמקד בשאלה אחת: מה זה זמן? אני חייבת להודות שחלק מהדברים שקראתי (ותרגמתי) שם מסמרי שיער: הזמן לא רציף אלא גרגרי, אין לזמן כיוון, מבחינה פיזיקלית אין הבדל בין עבר ועתיד. הסיבה שאנחנו, בני האדם, מייחסים חשיבות עצומה כל כך ל"חץ" הזמן, יותר מלכל משתנה פיזיקלי אחר, נעוצה במגבלות האנושיות שלנו, ובהן בלבד. אני לא אתיימר להסביר יותר כאן, רובלי עושה את זה יותר טוב. אני מקווה שבעתיד הלא רחוק תוכלו לקרוא את זה אצלו, אם כי במצב שבו אנחנו מצויים כרגע, אין לי מושג מתי זה יהיה.

קרלו רובלי

בכל אופן, נחזור לספר. רובלי איש אשכולות אמיתי. מעבר להיותו פרופסור לפיזיקה וחוקר מוביל הוא גם אוהב שירה, ספרות, פילוסופיה ואדם. הטווח שלו רחב מאוד: הוא משלב בספרו ציטוטים מקהלת, שייקספיר, הביטלס וגרייטפול דד, מאפלטון דרך הרמב"ם ועד היידגר והוסרל. אבל מי שמככב יותר מכולם בספר הזה הוא המשורר הלטיני הוראטיוס. כל פרק נפתח בכמה שורות מתוך האוֹדוֹת שלו.

הנורמה, המוסכמה בתרגום, כיום היא שלא מתרגמים מחדש יצירות שכבר תורגמו לעברית, בוודאי שלא שירה, ובוודאי שלא דרך שפה מתווכת. האודות (השירים) של הוראטיוס תורגמו מלטינית לעברית על ידי רחל בירנבאום, לכן היה לי ברור שלא אתרגם בעצמי את הציטוטים של הוראטיוס מתרגומם לאיטלקית. מכיוון שתרגמתי את הספר בסגר הראשון והספרייה הייתה סגורה, אפילו קניתי את הספר עב הכרס, 530 עמודים בכריכה קשה. הספר הגיע אבל זאת הייתה רק תחילת העבודה. רובלי ציין רק את השיר שממנו נלקח הציטוט, חלק מהשירים קצרים, עשר שורות, אבל יש גם שירים ארוכים, בני שמונים שורות ויותר. לבושתי אני לא יודעת לטינית, והתרגום לאיטלקית שבו השתמש רובלי לא זמין ברשת. בקיצור, זה הפך למבצע בלשי גוזל זמן. כדי שתאמינו לי, הנה דוגמה אחת:

אצל רובלי הופיעו השורות:

Anche le parole che ora diciamo
 il tempo nella sua rapina
 ha già portato via
e nulla torna (I, 11)

בתרגום חופשי לעברית:

אף את המילים שאנו אומרים עתה, חטף הזמן ונשא מכאן, ודבר לא שב

חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי משהו דומה בתרגום של בירנבאום. בתרגום לאנגלית של הספר הציטוטים היו דומים באופן מחשיד לאיטלקית, וספציפית הפרק הזה, המבוא, לא נכלל במהדורה האנגלית. נתקעתי. שלשום, אחרי שהספר חזר מעריכה, החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לרובלי ולשאול אותו. הוא פרופסור לפיזיקה, גוגל מצא את האימייל שלו תוך שניות. שאלתי גם על שני מקרים שבהם איתרתי לדעתי טעות במספר השיר בציטוט, טעות שהופיעה באופן מחשיד גם במהדורה האנגלית. רובלי ענה לי תוך שעה. אכן, נפלה טעות במהדורה האיטלקית במספור של שני ציטוטים (איפה משאית המדליות?) ואלו שורות המקור של הציטוט הבעייתי:

 …Dum loquimur, fugerit invida Aetas…

עכשיו יכולתי לגשת לטקסט המקורי בלטינית של הוראטיוס, לזהות היכן הן בשיר, וכיצד תרגמה אותן בירנבאום:

עוֹד נְדַבֵּר, וּמִקִּנְאָה כְּבָר נָס
זְמַן חַיֵינוּ.

תסכימו איתי שהמרחק מהאיטלקית לא קטן, נכון?

אבל זאת חצי צרה. קרלו רובלי הוסיף עוד כמה מילים לאימייל שלו:

"שורות השירה המופיעות במהדורה האיטלקית הן בתרגומו של ג'וליו גלטו. זהו תרגום חופשי מאוד, בהשראת השירה האיטלקית של תחילת המאה העשרים (מונטָלֶה לדוגמה). גם בגרסה האנגלית התרגום מתבסס יותר על התרגום של גלטו, ולא על הלטינית במקור, כי אליו אני מתייחס.
כלומר, ממש בסדר לתרגם מהאיטלקית במקום מהלטינית. לדעתי השירה היא דבר חי שמתפתח בכל קריאה ובכל תרגום, ולא דבר סטטי שחייב להיצמד תמיד לעבר
."

מה אומר ומה אדבר? בחור חכם הרובלי הזה, וגם אם הוא לא מתיישר לפי הנורמה המקובלת כיום בתרגום, יש טעם בדבריו והוא הסופר. הספר שלו.

אז למה אני כועסת? כי הייתי יכולה לחסוך לעצמי את כל המבצע הבלשי גוזל הזמן הזה, אילו לא הייתי מתביישת לכתוב לרובלי בשנה שעברה. וחוץ מזה, בשולי הדברים, "סדר הזמן" הוא גם ספר אנושי נפלא, לא רק ספר פיזיקה מרתק. בשנה שעברה הקראתי קטעים מהפרק האחרון באזכרה המשפחתית לאבי, הוא מהדהד את שיחת הפרידה שערך לי אבי שבועיים לפני מותו.

"אני ואת" ו-"מישהו לרוץ אתו"

בשבועות האחרונים פרצה סערה ספרותית חדשה, סביב סוגית ההשפעה-העתקה (ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?), ונזכרתי בסיפור דומה, מלפני עשר שנים, רק שסביבו לא נוצרה שום סערה, לא כאן ולא באיטליה.

הספר "אני ואת" מאת ניקולו אמניטי (Io e Te/ Niccolò Ammaniti) יצא באיטליה בשנת 2010, והיה מיד רב מכר: תוך חצי שנה נמכרו חצי מיליון עותקים. בשנת 2012 יצא בעקבותיו סרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הסרט האחרון שבים לפני מותו (קדימון הסרט *).

לורנצו הוא נער בן 14 מרומא, קשור מאד לאמא ולאבא, אבל לא משופע בחברים בני גילו. הוא מספר לאימו שהוזמן לשבוע סקי עם ארבעה חברים מהכיתה. האם מאושרת מכך שהבן הוזמן לבילוי עם חברים אבל די מהר מתברר שמדובר בשקר שאינו מסוגל לסגת ממנו לאחר שראה איזו שמחה הוא גורם לה. לכן הוא מחליט להסתתר במשך שבוע במרתף הבית המשותף. הוא מכין לעצמו אספקה לשבוע, ספרים ופליסטיישן ומתגנב לשם. מכיוון שהוא נוטה להתבודדות מטיבו, שבוע במרתף נתפס אצלו כסוג של חופשה, גם אם היה מעדיף לגלוש בשלג. התוכנית מסתבכת כאשר אמו מתעקשת לדבר עם "האם המארחת" בחופשת הסקי ובמקביל מופיעה במרתף אחות למחצה בוגרת שלו. האחות, אוליביה, היא בת מנישואים ראשונים של אביו ומבוגרת ממנו בתשע שנים. לפני אותו שבוע הוא פגש בה בסך הכל פעמיים-שלוש בכל חייו. אוליביה מאלצת אותו להכניס אותה למרתף ואז מתברר שהיא בעצם נרקומנית חסרת בית וכאשר הוא מסרב לתת לה כסף לסמים  היא עוברת גמילה מול עיניו, ובעזרתו. בסוף השבוע היא נעלמת, והפעם הבאה שהוא שומע עליה היא באחרית הדבר כעבור עשר שנים.

זהו רומן התבגרות קצר וסוחף. במהלך השבוע הזה נסדקת תפישת העולם המגוננת של לורנצו. הוא נאלץ להתמודד עם המגבלות שלו עצמו, לצאת מתוך האגוצנטריות שלו ,להתחיל לראות את הזולת, והקשה ביותר: להיחשף לביקורת על הוריו. הוא מבין שאביו נטש את בתו הבכורה, נטישה שהוא נהנה ממנה והיא משלמת עליה את מלוא המחיר.

"אני ואת" הזכיר לי מיד את "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן. ניכור הורי, סמים קשים, אח צעיר שמציל אח בוגר, בריחה לעולם שונה ואכזרי שמתגלה ממש מתחת לבית, אובדן התום. אפילו הגמילה מתבצעת במקום דומה: אצל גרוסמן במערה ואצל אמניטי במרתף.

גרוסמן מאד מפורסם באיטליה ו"מישהו לרוץ איתו" תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני כבר ב-2001. ניקולו אמניטי הוא סופר מצליח שפרסם כבר שבעה רומנים. ספריו תורגמו ליותר מ-20 שפות וחלקם עובדו לסרטי קולנוע. שניים מספריו תורגמו לעברית  "אני לא מפחד"  (כנרת, 2004) שאף עובד לסרט, ו"כמצוות האל" (כנרת, 2009). בשנה שעברה סיפרתי כאן על ספר נוסף שלו שלא תורגם לעברית (דיסטופיה בימי קורונה).

קראתי את "אני ואת" זמן קצר לאחר שיצא לאור באיטליה, תרגמתי את הפרק הראשון, ומאז ניסיתי לשלוח אותו לכל הוצאת ספרים שהייתי עמה בקשר. ציינתי תמיד את הקשר שמצאתי ל"מישהו לרוץ אתו", אבל לא נראה שמישהו התרגש מכך. למיטב הבנתי המכשול העיקרי בפני פרסומו הוא אורכו, או ליתר דיוק קוצרו: נאמר לי שלא כלכלי להפיק בארץ ספר קצר כל כך.

סביר להניח שאמניטי, שספריו עוסקים בחוויות ילדות ובנעורים, קרא את "מישהו לרוץ אתו", ועדיין הספר שכתב עומד בפני עצמו, נוגע ללב, ולדעתי הצלחתו מוצדקת. אני מניחה שלא רק אני שמתי לב לדמיון בין שני הרומנים המצוינים והמצליחים הללו, אך לא נתקלתי באף השוואה מתלוננת עד כה**.

החלק המשעשע מבחינתי בסיפור הזה הוא שאני מזדהה בעיקר עם המתרגמת, שנתקלה בספר מעולה ובמשך שנים מחזרת על פיתחי כל הוצאות הספרים, בינתיים לשווא.

—-

* מומלץ להיכנס לקדימון ולו רק בשביל פס הקול שלו. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2012, לטעמי האישי הספר עולה עליו.

** ההבדל המשמעותי בין הסיפורים הוא ש"אני ואת" פורסם לאחר שיצא לאור התרגום לאיטלקית של "מישהו לרוץ איתו", לכן ברור שלאמניטי לא היתה גישה "מיוחדת" לרומן של גרוסמן. אבל הדבר לא מבטל את עצם הקרבה בין שני  הספרים.