ארכיון חודשי: אפריל 2020

יונק הדבש מאת סנדרו ורונזי

אני תוהה איך לתאר את הרומן הזה: תולדות חייו של רופא עיניים יליד 1959? חיים בצל טרגדיה משפחתית? סיפור על אהבה וכיסופים שנמשכים כל החיים? או סתם סיפור על איש רגיל, הגון במידה, אמיץ במידה, אנוכי במידה, מוסרי במידה, בר מזל מאוד וביש מזל מאוד, שניהם גם יחד, שמנסה לחיות חיים ראויים וטובים? כל התיאורים הללו נכונים, ואם נוסיף עוד קלישאה אחת לערמה: השלם גדול מסכום חלקיו. כי הסיפור שמספר ורונזי מצליח לבנות מכל החלקים הללו דמות אנושית משכנעת, עד כדי כך שבתחילת פרק מסוים, כשחששתי שמרקו קָרֶרָה עומד להיפגע קשות, ולא בפעם הראשונה, הנחתי את הספר בצד לכמה ימים.PS20_Veronesi_Cover

יונק הדבש משקיע את כל כוחו במאמץ להישאר במקום (עמ' 296)

עיכוב בגדילה מזכה את מרקו בכינוי החיבה יונק דבש, והכינוי נדבק אליו גם בבגרותו. אך האם גם הוא משתדל לעמוד במקום כמו יונק הדבש? או שאולי אין לו ברירה, ומול המהלומות שמנחיתים עליו החיים זאת הדרך היחידה לשרוד? לבנות שוב ושוב מחדש את העולם הקטן והצנוע שלו? הרי לא מדובר פה בדמות הרואית, אלא ברופא עיניים נטול יומרות, שחולם על אהבה ומשפחה.

– הקשב לי דוקטור קררה, ואחר כך, אחרי שאומר לך את מה שיש לי לומר לך, אם אפשר הימנע מלדווח עלי לאיגוד הרופאים, או גרוע מכך, לחברה הפסיכואנליטית האיטלקית, דבר שבתור קולגה לא יקשה עליך לבצע.
– לדווח? למה?
– כי אני עומד לבצע מעשה אסור, אשר בתחום שלי חלות עליו סנקציות חמורות, אף פעם לא חלמתי אפילו שאעשה זאת בחיי, אבל יש לי יסוד להניח שמאיימת עליך סכנה גדולה. לכן החלטתי להזהיר אותך, למרות שבכך אני מפר את אחד הכללים הבסיסים של המקצוע שלי. (עמ' 20)

השיחה הזאת מתנהלת כמעט בפתח הרומן, שלרגע נראה כמו בלש, אבל רק לרגע. הרומן בנוי מארבעים ושישה פרקים, שבכותרת של כל אחד מהם מופיעה גם השנה. הפרק הראשון מתרחש בשנת 1999 והאחרון ב-1997, אבל הטווח כולו הוא בין 1960 ל-2030, ולא לפי סדר כרונולוגי (ללא ציון השנה בכותרת הקורא היה הולך לאיבוד). לעתים מספר הפרק על ערב אחד ולעתים על תקופה, לפעמים אלו מכתבים, לפעמים אימיילים, יש פרק שהוא רשימת מצאי של עזבון, ויש פרק שמונה עשרות כותרים שיצאו בסדרת המדע הבדיוני האיטלקית אוֹרניה. יש גם פרקים שהם מונולוג, כמו הפרק בעל הכותרת העברית: שַׁכּוּל ושות' (2012)

"אב כל-יכול, אני מתפלל אליך, מתחנן אליך, מפציר בך, אל תעשה ממני…וכאן אנחנו כולנו נעצרים כי המילה שעלינו לבטא לא קיימת, כולנו האיטלקים, הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הספרדים, הפורטוגזים,  אנחנו נעצרים כי באף אחת מהשפות הללו לא קיימת המילה הזאת, אף שהיא קיימת עבורנו היהודים, הערבים, היוונים העתיקים והמודרניים, עבור רבים מאוד מאתנו האפריקנים, ועבורנו דוברי הסנסקריט ששרדו, אבל זה כמעט לא משנה, כי בסופו של דבר, מה זה משנה שחלק מאיתנו יכולים לתת שם לאותו גיהינום ואחרים לא,…מאז מותה של אחותו אירנה, כשהגיעה שיחת הטלפון שכל ההורים מפחדים ממנה, אבל רק מעטים מקבלים אותה, חסרי מזל מעטים, מסומנים, מקוללים, שגורלם נחרץ, שבשפות רבות אין להם אפילו שם, אבל השם קיים בשפה העברית למשל, שַׁכּוּל, שנגזר מהשורש ש.כ.ל. שמשמעו בדיוק "לאבד ילד", והוא קיים בערבית, תאקיל, מאותו שורש, ובסנסקריט, וילומה, מילולית "בניגוד לסדר הטבעי", והוא קים בשפות אפריקניות רבות," (עמ 218)

הסיפור נטווה בדילוגים, והחורים בעלילה נסגרים בהדרגה. זאת כבר מזמן לא טכניקת כתיבה חדשנית, אבל אני עדיין נהנית ממנה, ויש לציין שורונזי שולט בה היטב. כדרכו ורונזי משלב בקלילות אזכורים של תרבות עכשווית ועתיקה, טכנולוגיה וחברה, מוזיקה וסרטים, ספורט והימורים, בגובה העיניים. כמו ב"כאוס רגוע", הרומן הקודם שלו שתורגם לעברית, גם כאן המשפחה עומדת במרכז, וגם כאן זאת משפחה מודרנית, מפורקת, נאבקת על קיומה, ועדיין המשפחה היא המוקד הרגשי של הגיבור. גם כאן הוא מחטט ביחסי הורים וילדים, אחים ובני זוג בעולם משתנה. ורונזי לא מציע תיאוריות גדולות, הוא מציב מול הקורא מראה, מראה מלוטשת וצלולה.

הרומן יצא באיטליה השנה, והוא מתמודד על פרס הסטרגה. בינתיים הוא הרומן הטוב ביותר לטעמי מהמועמדים שקראתי, ואני מאוד מקווה שהוא יתורגם לעברית, הוא ראוי.

. Sandro VeronesiIl colibrì,La nave di Teseo

סטרגה 2020 – התחלנו!

באיטליה, למרות וירוס הקורונה שפגע בהם בצורה קשה, לא ביטלו את הפרס הספרותי החשוב ביותר: פרס הסְטְרֶגָה (מילולית מכשפה), שמוענק כבר 74 שנים ברציפות. ההכרזה על שנים עשר המועמדים ברשימה הארוכה נעשתה כבר לפני יותר מחודש, ב-12 במרץ, שבוע לפני שיא ההתפרצות אצלם. באותו יום התפרסם גם הדימוי המלווה אותו השנה, ואני חייבת להודות שנשמטה לי הלסת כשראיתי אותו.

הדימוי המלווה השנה את העונה ה-74 של פרס הסטרגה נוצר על ידי אמילאנו פונצי, אחד המעצבים החשובים בני זמננו, שבהשראת הדימוי של מינו מָקָרי על תיבת ההצבעה משנת 1947, יצר מכשפה חדשה, שלה מערכת יחסים שונה עם המוזה.
"זהו כבוד גדול, וגם אחריות גדולה ליצור את הכרזה של פרס הסטרגה 2020 ולחשוף אותה ברגע היסטורי זה שבו איטליה היא "אזור שמור". בפיתול זה של ההיסטוריה, שבו האמנות הופכת לכלי נשק לצורך הגנה, שמירה והישרדות, היא מחפשת מערכות חדשות כדי להמשיך ליצור יופי. תמיד יש מכשפה ותמיד יש מוזה, יש לילה ויש יום, טוב ורע, שחור ולבן. יש מי שיצירתו מעצבת את ההגות הרעננה של הניגודים הללו, באמצעות ריבוי המשמעויות, אי הודאות החצובה בסלע אך מרחפת מעל רצפת נוצות." (ההסבר של המארגנים)

הדימוי שקפץ לי לראש בימים

תיבת ההצבעה הראשונה

טרופים אלו היה דווקא של המוות (שהוא כזכור אישה באיטלקית) שאוסף אליו את המוזה.

כרגיל בעונה זו יוצאים הסופרים המועמדים למסע דילוגים של ראיונות ומפגשים בכל רחבי איטליה, השנה היתה לרגע גם תקווה שהם יבקרו גם בארצנו הקטנטונת. כמובן שכל התוכניות הפיזיות בוטלו אבל הראיונות והמפגשים נערכים באופן וירטואלי בדף הפייסבוק של הפרס. ההצבעה הראשונה תערך עד ה-8 ביוני (כל שופט בוחר שלושה ספרים), ובעקבותיה תפורסם הרשימה הקצרה, בת חמישה הספרים, שמתוכה יבחר הזוכה ב-2 ביולי. בשלוש השנים האחרונות אני עוקבת בדריכות של אוהד כדורגל שרוף אחרי התחרות: ב-2017 היה מועמד ספר שתרגמתי (שמונה הרים מאת פאולו קונייטי, הוא זכה!), ובשנתיים האחרונות הייתי חלק מחבר השופטים (המאוד גדול, לא להתרגש, יש 660 שופטים). כמו בשנים קודמות אנסה לשתף את קוראי הבלוג בהתרשמות שלי מהמועמדים. מהסתכלות חטופה ברשימה יש למה לצפות: ספר אחד סיימתי אתמול (ההימור שלי כרגע, מקווה לכתוב עליו בימים הקרובים), ספר אחד קראתי כבר לפני חצי שנה (לא אהבתי, אבל אולי אתן לו הזדמנות שניה), ואחד נכתב על ידי סופר שאני אוהבת. והדבר המעודד ביותר: כולם באורך סביר, אין שם אף מפלצת בת אלף עמודים כמו הזוכה משנה שעברה.

אלו המועמדים (לפי סדר הקריאה המשוער שלי, התיאורים על פי התקצירים, ללא אחריות בשלב זה):

  1. אלמרינה/ ולריה פָּרֶלָה, 136 עמ'. מערכת יחסים בין מורה למתמטיקה שהתאלמנה לאחרונה לנערה במתקן כליאה. לטעמי הוא היה קצת בנאלי וחסר התפתחויות, נפשיות או עלילתיות, אבל אולי החמצתי איזה עומק נסתר, אולי אתן לו עוד הזדמנות. Valeria Parrella, Almarina,Einaudi
  2. חוֹם/ג'ונתן בָּצִי, 336 עמ'. רומן אוטוביוגרפי שמספר על ילדות והתבגרות של בן מהגרים מנפולי בשכונת שוליים של מילאנו במקביל לאבחון שלו כנשא HIV בגיל 31. כתיבה כנה ואמיצה, גם על הילדות וגם על המחלה. אמנם אין כמעט דמיון בין וירוס הקורונה ווירוס ה-HIV – אבל אי אפשר לקרוא את הספר ולא לערוך השוואות כל הזמן בראש. נכון להיום, עוד לפני שקראתי עשרה מהמועמדים, אני מהמרת עליו. Jonathan Bazzi, Febbre,Fandango Libri
  3. יונק הדבש/סנדרו ורונזי, 368 עמ'. לעברית תורגמו שני רומנים של ורונזי: כאוס רגוע וחייו האחרים. שניהם מצוינים. בעקבות כאוס רגוע הופק גם סרט בכיכובו של נני מורטי (ולמשך חמש דקות אפילו חשבתי לכתוב עליו דוקטורט). יש לי ציפיות גבוהות. Sandro Veronesi, Il colibrì,La nave di Teseo
  4. העונה החדשה/סילביה בלסטרה, 274 עמ'. מלחמת ירושה על נחלה שהיא בעצם מאבק דורי? Silvia Ballestra, La nuova stagione,Bompiani
  5. עיר שקועה/מרתה ברונה, 279 עמ'. בת יוצאת לחיפוש בעקבות אביה שמת בנעוריה. Marta Barone, Città sommersa,Bompiani
  6. מידת הזמן/ג'אנריקו קרופיליו, 288 עמ'. מותחן לכאורה שמקים לתחיה סיפור אהבה בין עורך דין מזדקן ואם שבנה נחשד ברצח. הסופר הוא מחבר מותחינים מצליח, לעברית תורגם רומן אחד שלו : עד בעל כורחו. Gianrico Carofiglio, La misura del tempo, Einaudi
  7. בחור איטלקי/ג'אן ארתורו פרארי, 320 עמ'. רומן חניכה והתבגרות שמשקף את השינויים בחברה האיטלקית. עומדת לזכותו העובדה שמרגרט מצאנטיני (נולד פעמים, אמבט האבץ, ים בבוקר, אל תזוזי) הגישה את המועמדות שלו. Gian Arturo Ferrari, Ragazzo italiano,Feltrinelli
  8. צעירים מאוד/אלסיו פוג'ונה, 224 עמ'. שחקני כדורגל צעירים מאוד בשכונה עלובה של נפולי. הגישה את המועמדות ליזה גינצבורג. Alessio Forgione, Giovanissimi,NN Editore
  9. סיפור השתיקה הקצר שלי/ג'וזפה לופו, 208 עמ'. רומן חניכה של סופר שנאבק במילים מילדותו המוקדמת. Giuseppe Lupo, Breve storia del mio silenzio,Marsilio
  10. הכל מבקש ישועה/דניאלה מנקרלי, 204 עמ'. כתיבה פיוטית על התמודדות עם מחלת נפש. Daniele Mencarelli, Tutto chiede salvezza,Mondadori
  11. החיים, המוות והנסים של בונפיליו ליבוריו/ רמו רפינו, 272 עמ'. חיים מיוסרים ומלאי תלאות ותהפוכות של בן כפר איטלקי במאה העשרים. Remo Rapino, Vita, morte e miracoli di Bonfiglio Liborio,Minimum Fax
  12. השוליה/ ג'אן מריו ויללטה, 240 עמ'. מפגש מחודש בערוב ימיהם של שני בני כפר בצפון איטליה, שכל אחד מהם הלך בדרך אחרת בחייו. Gian Mario Villalta, L’apprendista, SEM