ארכיון חודשי: מאי 2019

על צביעות והפלות, קטע מתוך "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו

לאור גל החקיקה השמרנית נגד הפלות בארה"ב ולכבוד מצעד השרמוטות שנערך הבוקר בת"א, עמוד אחד מהרומן "הקריסה" מאת ג'ובאני קוקו, הוצאת כתר, בתרגומי ובעריכת דניס הרן בן-דור.

רקע: הדוברת היא סטודנטית צרפתית באוניברסיטה קתולית, שנכנסה להריון כתוצאה מאונס. ג'וזף הוא היועץ מטעם האוניברסיטה.


 

לא היו לי ספקות: אני לא אלד את התינוק. יצרתי כבר קשר עם המרפאה לגבי ההליך הרפואי. הכרתי כבר מונחים צורמים לאוזן: גרידה, מפשק. לא מתקבל על הדעת ללדת אותו. זה ישנה את חיי לנצח. ישבש אותם. רק לחשוב איך ייראו הלימודים עם בטן. ללכת לשיעורים עם טיולון. ההורים שלי יהיו בהלם בהתחלה, אבל ללא ספק יתמכו בי. זה יהיה קשה כלכלית אבל לא בלתי אפשרי.

החלטתי להפיל, למרות דבריו של ג'וזף. אמרתי לעצמי בהיגיון שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אני צריכה לחיות עם החלק האחר בתוכי שאומר לי להירגע, שהכול יסתדר יום אחד. שיהיו לי חיים נהדרים, למרות הכול, ושיום אחד גם האחרים יבינו.

"מי הם האחרים בכלל?" שאלתי את עצמי.
"איזה מין אחרים?"
"אין אף אחד חוץ ממני ומהתינוק שיש לי בבטן," אמרתי לעצמי.

שאלתי את ג'וזף מה הוא היה עושה במקומי.
"אני לא יודע," ענה לי.
"מה אומרת הכנסייה שלך בעניין? היא אומרת שאני רוצחת אם אני לא יולדת את התינוק, נכון ג'וזף?" דחקתי בו בקשיחות. שלא בצדק.
הוצאתי מהילקוט ערמת דפים שהדפסתי יום קודם. מכתב של יוחנן פאולוס השני הפונה לקורבנות הטיהור האתני בבוסניה.
"אל תפילו, אמר המנהיג הקודם שלך," צעקתי על ג'וזף לאחר שהשלכתי את הדפים על השולחן. "אבל לו ולמחליף שלו קל לחרוץ משפט, הם לא עברו אונס. מה הם יכולים לדעת, הם, על מה שאישה מרגישה ברגעים כאלה?"
הראיתי לו דף שהדגשתי בו את דברי האפיפיור הזקן.
ג'וזף קרא בקול רם: "הברואים החדשים הללו הם בני צלם האלוהים, עלינו לקבל ולאהוב אותם כמו את כל החברים במשפחת האדם. לא הם התוקפים. הבנים שלכן אינם אחראים לאלימות ולהשפלה שחוויתן."
"יפה, ג'וזף. יפה. לנזירות שנאנסו במנזר של בַּניָיה לוּקָה ניתנה אפשרות להפיל. להן כן. שלא כמו לשאר שלושת אלפים הנשים הבוסניות שהיו קורבנות אונס. איך זה ייתכן, ג'וזף? איך?"

akrissa(1)

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ שיצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. אני לא נוטה לכתוב כאן על ספרים שתרגמתי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מהרהרת בו ובמה שאני באופן אישי לוקחת ממנו.

בקצרה: הספר, בעצם נובלה, מספר על אב ובן שיוצאים לחופשה קצרה באי הולדתו של האב. האב חולה סופני, וביקש מהבן להתלוות אליו לביקור, אולי האחרון שלו. אנחנו יודעים מעט מאוד על האב והבן, ועל מערכת היחסים ביניהם. אבל ברור ששניהם אנשים סגורים וגאים ויש ביניהם קשר נפשי עמוק, מסוג הקשרים שחומקים מהגדרות וממילים.

אבל רוח רפאים אחרת באה להסיט את מחשבתו ממסלולה. באור חסר הרחמים הם כבר לא היו שני אנשים ההולכים בדרך, אלא שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים.

המוות נוכח ללא הפוגה, וגם הפרידה בלתי נמנעת. הבן מתייסר ללא הרף בשאלה מה עליו לעשות, האם לדבר בפתיחות עם האב? האם לנצל את ההזדמנות האחרונה לקרבה עם האב האהוב? האם לשבור את קשר השתיקה שביניהם? האם האב מבין שהוא גוסס? האם הוא צריך לומר זאת במילים ברורות כדי לאפשר לאב להיפרד בזמן?

הגיע הרגע. על אותה דרך פתוחה, הוא היה חייב לומר לאביו את כל מה שהתגבש בתוכו כבר שנה, ועמד על קצה לשונו בהזדמנויות רבות, אבל תמיד כבש בלבו.

"אבא, אתה עומד למות. הנה, אתה הולך לצדי, אבל ימיך ספורים, ואולי אפילו שעותיך. זאת רק אשליה מה שבנינו סביבך, בהנחה שהיא תנסוך בך אומץ, אבל יש לך הרבה יותר אומץ משיש לנו. הרופא שיקר מהיום הראשון, כשאמר לך שתחלים מהמחלה, שמספיק להתאזר בסבלנות. אני שיקרתי לך במילים, בהתנהגות, כשהצגתי תקוות כוזבות, שיקרתי לך כל הזמן, עד לרגע זה…

"יש לך סרטן, ולא מחלימים מסרטן. לא עינב חוסם לך את הוושט, אלו הרקמות, הן תפחו. לא תוכל יותר לאכול, לא תוכל יותר לשתות. המוות, שריחף מעליך במשך הזמן הזה, התכופף עכשיו והניח יד אחת על כתפיך, עוד מעט ירכין את ראשך בידו האחרת, ואז יאסוף את כולך בזרועותיו. לא הוגן שאמשיך בקומדיה הזאת..

אבל את מי תשרת השיחה הכנה? האם זאת המחויבות של הבן לאביו או שהיא צורך אנוכי של הבן שימשיך לחיות אחרי האב? האם יש צורך בשיחות סיכום בחיים? האם שיחה כזאת מתאימה לאביו? האם יש כללים?

מדי פעם בפעם הציץ בבן וראה שהוא עצוב ומפוחד. למה הוא רצה לעזוב? שלפחות הוא ייהנה. הוא שופע בריאות, בגיל המאושר שבו די להושיט את היד ולקטוף את הפירות העסיסיים ביותר של חיים.

כעת עמד לומר לו: "אל תחשוב עלי, זקן שזמנו כמעט עבר. לך עם הדחפים שלך. ראה את הבוקר וחשוב על הרחצה בים שצפויה לך. העצב שלך מעציב אותי, במקום שאיהנה בהנאתך. הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך. אתמול בבוקר שימחת אותי…"

אין פתרון להתלבטות של הבן, ומבחינתי הנובלה הזאת היא תזכורת לכך שלכל מערכת יחסים יש חוקים משלה, והמחויבות שלנו היא לבחון אותה ברגישות שוב ושוב ולהחליט בעצמנו מה הדבר הנכון לאדם המסוים, למצב המסוים ולרגע המסוים שבו אנחנו נמצאים. וכן, זה קשה.

Giani-Stuparich