הגלובליזציה של האדישות – האפיפיור בלמפדוזה

הצטדקות: מכיוון שנתקלתי בידיעה חדשותית הראויה להתייחסות ולתרגום אני מרשה לעצמי לחרוג המתכונת הרגילה של הבלוג, אם כי הצלחתי למצוא, בדוחק, גם עלה תאנה ספרותי.

הצהרה: אני אתאיסטית מוחלטת, לדעתי טוב היה לו יותר לעולם אם כל האנושות היתה מוותרת על הדתות לסוגיהן, הפגניות, הפוליתאיסטיות, המונותאיסטיות וכל השאר, ומשאירה את היצירה הדתית העשירה כענף היסטורי מרתק במיוחד של מדעי הרוח. אבל מכיוון שברור לי שזה לא יקרה בימי חיי, ולאנשי דת יש השפעה מעשית רבה על חיי, אני מתעניינת בדבריהם מדי פעם. כל זה כדי להסביר שאני ממש לא מעריצה את הפאפא, אבל כשהוא אומר דברים של טעם – אפשר להקשיב גם לו.

למפדוזהרקע: לפדוזה הוא אי דייגים קטן בדרום הים התיכון. תושביו איטלקיים והוא שייך לאיטליה, ומתוך כך גם לאיחוד האירופי, אבל גיאוגרפית הוא קרוב יותר לאפריקה, בסך הכל 113 ק"מ מחופי תוניס.  בשנים האחרונות עומד האי בחזית המאבק בהגירה הבלתי חוקית לאירופה. מהגרים נואשים מנסים להגיע אליו בסירות קטנות, ולא פעם ולא פעמיים הסוף טרגי. על איטליה מופעלים לחצים של האיחוד האירופי לעמוד בשער ולמנוע גלי הגירה ללא בקרה, התוצאה היא דילמות מוסריות מהסוג המוכר גם לנו, הרבה אנשים טובים ולא מעט אכזריות. אף אחד לא משלה את עצמו שיש פתרונות קלים או נכונים, ועדיין התוצאה בלתי נסבלת.

האפיפיור פרנציסקוס (ברגוליו) נבחר לפני ארבעה חודשים, עם בחירתו הכריז על רצונו לנהוג בצניעות ולהיות קשוב למצוקות האדם הפשוט. השבוע יצא למסע ראשון מחוץ לוותיקן כאפיפיור. הוא לא בחר ביעד  מקודש או מרוחק – אלא העדיף להגיע לאי למפדוזה.

הנאום: פרנציסקוס נשא נאום לפני קהל רב באצטדיון המקומי. הנאום הזה מכה גלים, לפחות באיטליה ובעולם הקתולי. האפיפיור הוא לא איש של מעשה או של פתרונות בהקשר הזה, מבחינה זו קל לו לשאת את הדברים הללו, ועדין אלו מילים ראויות לדעתי. הנה קטע מאותו נאום:

"איה אָחִיךָ?", קול דמי אחיך צועק עד אלי, אומר אלוהים. זו אינה שאלה המופנית אל האחרים, זו שאלה המופנית אלי, אליך, לכל אחד מאתנו. אלו אחינו ואחיותינו המנסים להיחלץ ממצבים קשים ולמצוא מעט שקט ושלווה; הם מחפשים מקום טוב יותר לעצמם ולמשפחותיהם, אך מוצאים את מותם. פעמים כה רבות אינם מוצאים נחמה, אינם מתקבלים בברכה, אינם מוצאים אחווה! וקולותיהם עולים עד לאלוהים! אני מודה שוב לתושבי למפדוזה על האחווה. שמעתי לאחרונה אחד מאחים אלו. לפני שהגיעו לכאן עברו דרך סוחרים, אלו המרוויחים מעוניים של אחרים, אנשים אשר עבורם עוני של אחרים הוא מקור רווח. עד כמה סבלו! ואחדים לא הצליחו להגיע.

"איה אָחִיךָ?" מי אחראי לדם זה? בספרות הספרדית יש קומדיה של לופה די וגה המספרת על תושבי העיר פואנטה אובחונה הרוצחים את המושל העריץ כך שאיש לא יודע מי הנחית את מכת המוות. כאשר שופט המלך שואל: "מי רצח את המושל?", עונים כולם: "פואנטה אובחונה, אדוני". כולם ואף אחד! גם היום עולה שאלה זו במשנה תוקף: מי אחראי לדמם של אחים ואחיות אלו? אף אחד! כולנו עונים כך: זה לא אני, זה לא נוגע לי, אלו האחרים, בוודאי שלא אני. אבל אלוהים שואל כל אחד מאתנו: "איה דמי אחיך הצועקים אלי מן האדמה?" היום איש אינו מרגיש אחראי, אבדנו את תחושת האחריות לאחינו, הידרדרנו לעמדה הצבועה של הכומר והמשרת בקודש, עליה מדבר ישו במשל השומרוני הטוב: אנו רואים את אחינו מת למחצה בצד הדרך, אולי אנו חושבים "מסכן", וממשיכים בדרכנו, אין זה מעשה ידינו, כך אנו מרגיעים את עצמנו והכל בסדר אצלנו. תרבות הרווחה, מביאה אותנו לחשוב על עצמנו, אנחנו לא רגישים לצעקתם של אחרים, אנו חיים בבועות סבון, אמנם יפות אך אין בהן דבר, אלו אשליות עקרות וארעיות, היוצרות אדישות כלפי האחרים, ומובילות לגלובליזציה של האדישות. בעולם הגלובלי שלנו הידרדרנו לגלובליזציה של האדישות. התרגלנו לסבל של האחר, הוא לא נוגע לנו, הוא לא מעניין אותנו, הוא לא עניינינו!

חוזרת אלינו דמותו של "עלום השם" של מנצוני. הגלובליזציה של האדישות הופכת את כולנו ל"עלומי שם", אחראים ללא שם וללא פנים.

עלה התאנה: המשפט האחרון בקטע המצוטט (לא סוף הנאום, אבל הסוף דתי ונוצרי מדי עבורי) הוא עלה התאנה הספרותי שלי. פרנסיסקוס מתייחס לדמות מתוך הרומאן האיטלקי הקנוני  בהא הידיעה: ""המאורסים"" של אלסנדרו מנצוני. רומאן רחב יריעה ורב תהפוכות שנכתב ב-1827 וליווה את תקופת התחיה הלאומית האיטלקית (ריסורג'ימנטו). יש הטוענים שבחירת השפה של מנצוני קיבעה  את השפה האיטלקית של ימינו, מבין הדיאלקטים של המחוזות השונים. מדובר בסיפור אהבה של זוג צעיר, לוצ'יה ורנצו, העומדים להינשא. לרוע מזלם לוכד יופייה של  לוצ'יה את עינו של העריץ המקומי ימים ספורים לפני החתונה, והוא מחליט לסכל את החתונה ולקחת לעצמו את לוצ'יה. הזוג נמלט מהכפר, אך מכיוון שעדין לא נישאו הצניעות לא מאפשרת להם לברוח ביחד. הם עוברים לא מעט הרפתקאות וניסיונות, אך לא מאבדים את תומם ואמונתם עד הסוף המאושר. "עלום השם" הוא אחד הטיפוסים המפוקפקים שלוצ'יה פוגשת במסעה:

"מוניטין של עריצים מקומיים נשאר ברובו מוגבל לאותו חלק של הכפר שבו הם העשירים ביותר והחזקים ביותר; לכל אזור יש כמה משלו; והם דומים מאד זה לזה, כך שאין סיבה שאנשים יוטרדו בגינם של אלו שאינם בסביבתם.

אולם המוניטין של מכרינו זה התפשט זה מכבר ברחבי מילאנו: בכל מקום היו חייו נושא לסיפורים עממיים, שמו סמל דבר שאינו בר-התנגדות, מוזר ואגדי. החשד שבכל מקום נמצאים אנשיו ובריוניו הועיל אף הוא לרענון זיכרונם של הכל לגביו. לא היו אלו יותר מחשדות: שכן מי יודה בגלוי בקשר כלשהו? אך כל עריץ יכול היה להיות אחד מאנשיו, כל שודד להיות אחד מהם; עצם הספק הפיץ את ההנחה, והאימה אפלה אף יותר מהדבר עצמו. בכל פעם אשר במקום כלשהו הופיעה דמות בריון לא מוכר ומכוער יותר מהרגיל, או מקרה נורא שאין לזהות או לנחש מיד את מקורו, היו הוגים וממלמלים את שמו של זה אשר אנו, הודות לזהירותם המבורכת, אם נקרא לה כך, של מקורותינו , נאלצים לקרוא לו 'עלום-השם'." (המאורסים, אלסנדרו מנצוני, פרק 19, תרגום שלי)

נדמה לי שהפרשנות שהאפיפיור נותן לדמותו של עלום-השם מתרחקת מהדמות של מנצוני. מנצוני מתאר את הרשע האולטימטיבי, מאפיונר-על, בן-שטן כל-יכול אשר הפחד מפניו כה משתק עד שאיש לא מעז להזכיר את שמו, וכנראה בצדק. לא מדובר פה ברתיעה לא-רציונלית בסגנון "זה-שאין-לומר –את-שמו" מהארי פוטר, אלא באיום כלל לא מרומז על חייו ורכושו של מי שיעשה זאת. להבנתי האפיפיור מייחס כאן את הרוע האולטימטיבי לפירוש המילולי של שם הדמות: האלמוני, הלא מזוהה, חסר השם, ולא רשע מסוים המודע היטב לתפקידו כמו ברומאן של מנצוני.

עד כאן נגיעה קלה ברומאן שמגיעה לו התייחסות רחבה הרבה יותר. הספר יצא בעברית ב-1964 בתרגומו של ברוך הראל (הקדמה של לאה גולדברג). לפני שנים ביליתי כמה ימים מהנים מאד בחברת התרגום בן היובל הזה, אך יש להודות שלא יזיק לו ריענון.

סירת מהגרים לא חוקים ליד האי למפדוזה (תצלום של Micniosi מתוך ויקיפדיה)

סירת מהגרים לא חוקים ליד האי למפדוזה (תצלום של Micniosi מתוך ויקיפדיה)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On 11 ביולי 2013 at 2:56 pm

    תודה על השילוב היפהפה ואשר להתנצלויות על ציטוט האפיפיור,אתיאיזם וכו עניין זה קצת לא מקובל עלי : נדמה לי שברוח וכתוצאה מכך במדה"ר אין אמיתות מוחלטות .ולכן לכ"א מאיתנו עומדת הזכות להוליך איתו ממקום למקום שקיעים לשוניים ומנהגיים כאשר יידבנו ליבו ואם כבר מתפתחת שיחה על כך יש צורך בסובלנות אין קץ אבל אין בכלל צורך להציג עמדה פרטית שיכולה כידוע להיות גם עמדה זמנית .

    • שירלי  On 11 ביולי 2013 at 3:09 pm

      תודה. אך אני רוצה להבהיר: לא התנצלתי על האתאיזם שלי, אני מאד מרוצה ממנו ולכן נוח לי להצהיר עליו מראש כדי לא להיחשד בדעות שלא מתאימות לי. בלוג מעצם טיבו הוא מרחב וירטואלי בגוון אישי, גם אם הבלוג הזה, כלומר אני, לא נוטה לרשימות חושפניות.

  • etti  On 11 ביולי 2013 at 11:20 pm

    נהניתי. אני תוהה אם פרנציסקוס קרא את לוינס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: