נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני

ארבע נשים, כבר לא מאד צעירות, שמש חמימה ושיחה בטלה. תמונה של אינטימיות נשית נינוחה, לכאורה בטוחה, ובעצם שברירית. המבט מופנה לסירוגין פנימה והחוצה. ולריה, הדמות הראשית ב'נשים בבריכה', בוחנת את גופה את מצב רוחה, את הסביבה וכיצד היא משפיעה עליה. האינטימיות הנשית של הקבוצה מודעת גם היא לעצמה ולסביבה, הבועה שלהן אינה מנותקת מהסביבה, הן מסתכלות על גופן במבט ביקורתי של גבר, ומפנות את אותו מבט לגוף של גבר מדומיין מהעבר. דמויות גבריות ממשיות חודרות בהדרגה אל התמונה ומשנות אותה. תחילה המתבגר השחיין, רחוק, מנותק ולא מאיים. אז מתקרב אליהן הקרפד, הקרבה שלו ממשית, אולי לא מאיימת, אבל דוחה ומעיקה. קרפד מביא נוכחות הגברית מתוקף תפקידו במעשיה, תפקיד דמיוני לנוכחות הפיסית בטווח נגיעה. הוא מצליח לערער את השלווה של המעגל הנשי, להרחיק זמנית את ולריה, אך לא לפרק אותו. המעגל מתפרק, פיסית ורגשית רק כאשר נכנס אליו גבר ממשי, פבריציו.

זהו סיפור הממוקד בחוויה הנשית, לא חוויה אידילית, אגדית, מיסטית, רומנטית או היסטורית, אלא חוויה של נשיות עכשווית, מודעת לעצמה וביקורתית. באמצעות האגדה על "המלך קרפד", או "הנסיכה והצפרדע" כפי שהיא מוכרת במקומותינו, בוחנת ולריה את עצמה, את העולם, ואת מקומה שלה בתוכו. היא נזכרת בגרסה האיטלקית של האגדה, הדומה לגרסה המקורית והלא מעודנת של האחים גרים, ובה במקום  להתגבר על הגועל ולנשק את הקרפד, מטיחה אותו הנסיכה בקיר והוא הופך לנסיך יפה תואר (מומלץ לקרוא את הפרשנות של מרית בן ישראל). הנסיכה  באגדה יפה ובוגדנית, אך גם חסרת שליטה בגורלה, היא נסחטת על ידי הקרפד ואביה אינו מגן עליה מפניו.

ולריה אינה מזדהה עם הנסיכה, היא מזדהה עם הקרפד, זה שנכפתה עליו דמות שאינה שלו ואין לו ברירה אלא להשתמש בהזדמנות החד-פעמית שנקרתה לו כדי להיחלץ ממנה. הקרפד במעשיה הוא דמות גברית בתכלית (ולכן נאלצתי, כמו כל המתרגמים שלפני, לעוות את העברית ולהמציא לחיה צורת זכר) אבל הוא נמצא בעמדת חולשה, הוא היחיד שיש לו גישה לבאר (סמל נשי מוכר), וכאשר הוא תובע את שהובטח לו הוא מעורר דחייה ולא משיג דבר ללא חסות של דמות אב. בין אם מדובר בדמות נשית או גברית, ולריה מצביעה על מקור הכאב: "הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף.." – נדמה לי שזו מהות הכאב, הזהות הכפויה.

המין, נשי או גברי, הוא זהות הנכפית עלינו מלידה, וכנראה שזו הזהות המשמעותית ביותר. הגיל, הגזע, המגדר והיופי גם הן זהויות מולדות, גם אם לפעמים ניתן לטשטש אותן. את הלאום והדת אפשר לפעמים לשנות, כמעט תמיד במחיר כבד. נדמה שככל שהזהות קבועה יותר היא גם משמעותית יותר. ואין זה משנה האם היא רצויה או לא, אי אפשר להתעלם  מזהות שאין אפשרות לשנות ואין אפשרות להסתיר. באופן פרדוקסלי הזהות הכפויה הופכת למלכודת דווקא עבור מי שמנסה להתכחש לה, או להמעיט בחשיבותה. דווקא מי שטוען לחופש ולשוויון, שלא רוצה לסווג את האחר לפי מאפיינים מולדים, שלא רוצה להגביל את עצמו בגלל המאפיינים המולדים שלו, בונה כלא של שתיקה. אישה יכולה ללמוד בטכניון, ללבוש ג'ינס, לעבוד במקום המחויב לשוויון, לקבל החלטות מושכלות על סמך ידע ונתונים, ועדיין כל פעם שתיכנס לישיבה גם הנשיות שלה תכנס לחדר. אישה יכולה לשמוח במיניות שלה (זה המקום אליו מתחבר הצילום מ'סקס והעיר הגדולה'), לשחרר את עצמה ממוסכמות חברתיות, ליהנות מן הרגע, ועדיין תקופת הפוריות שלה תגמר עשרות שנים לפני זאת של הגבר. כאשר גבריאלה טוענת ש"מה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך" היא לא נותנת לחברותיה ולעצמה להתמודד עם הקושי שבהתבגרות. הקושי קיים, אבל הרעיונות המתיפייפים שלה משתיקים את החברות. השתיקה, או הצנזורה, שהן מפעילות על עצמן כפולה, מפני שהמוסכמות הישנות עדיין נוכחות בחייהן, אבל הן אבדו את הלגיטימיות להודות בהן. הגיל אינו הקושי היחיד עמו הן מתמודדות. הסיפור נכתב בשנות השמונים, לאחר המהפכה הפמיניסטית. הנשים על שפת הבריכה מודעות לעצמן, הן מאמינות בחופש שלהן לבחור, הן לא צריכות לצפות לנסיך (על סוס אביר או בגוף של קרפד), מותר להן לרצות ליהנות, הן לא חייבות להיות יפות ו"זהובות שיער" כדי להיות מאושרות. האמנם?

זה הספק המכרסם שפטרייניני מציפה דרך הגיבורה שלה, ולריה. האם היא יכולה לבחור את המעשיה שבה היא תחיה? האם יש לה כוח לקבוע איך יתנהלו חייה?  עד כמה היא יכולה לשלוט באושר שלה? האם גבר יכול לחדור לחייה ולשנות אותם? ולריה בוחנת את עצמה ובוחנת את הסביבה, הניתוח שלה שכלתני, אבל ממוקד ברגש. המודעות העצמית שלה הופכת את הסיפור לססמוגרף עדין ומדויק של רגש.

הקרקע לא יציבה, העולם משתנה והמחט של הססמוגרף רועדת. ולריה תוהה האם גם היא רוצה "מרכז כובד קבוע"? השיר המתנגן בטרנזיסטור וממשיך לזמזם בראשה נשמע כמו עוד שיר פופ שטחי ותזזיתי, ותחת המסווה הזה הוא מדבר על מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי מהמאה ה-16 שהתחזה לנזיר בודהיסטי כדי להפיץ את הנצרות בסין הקיסרית. בזכות התחפושת הבודהיסטית הגיע ריצ'י ללב הקיסרות ומשם יכול היה לזרוע את זרעי הנצרות, אולי כמו פרנקו בטיאטו המקפץ לצלילי פופ חסר יחוד ושר מילים הלועגות למוסיקה הזרה ולשינויים (לא סובל מקהלות רוסיות\ חיקויים של רוק וגל חדש איטלקי\ ג'אז חופשי ופאנק אנגלי\ וגם לא אפריקנית שחורה). האם הוא מחפש שינוי או מתריע מפניו? האם אפשר בכלל להתנגד לשינוי? האם ולריה רוצה לחסות ביציבות העולם הישן או להסתכן בעצמאות חדשה? האם יש ערך לבחירה שלה?

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

סנדרה פטרינייני (ילידת  1952) היא סופרת ועיתונאית שפרסמה כחמישה עשר רומנים, קבצי סיפורים ומחזות. ספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ויפנית. עד כה לא תורגם דבר מיצירתה לעברית, אני מאד מודה לה על הרשות לפרסם כאן את התרגום, ומקווה שלמרות המצב העגום של הוצאות הספרים בארץ הוא לא יישאר יחיד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: