הרהט של פְּיֶיטְרָרְסָה – רנטו פוצ'יני – תרגום

[ראשית הודעה שלא קשורה לסיפור אבל כן קשורה למועד: ביום רביעי הקרוב, 10.4.13, ערב דיון 'פרימו לוי: מסורת ותרגום' במכון ון ליר בירושלים. רשימת המשתתפים: פרופ' אריאל הירשפלד, פרופ' יואב רינון, ד"ר מנואלה קונסוני, ד"ר אריאל רטהאוז, ד"ר אורי ש' כהן. קשה להעלות על הדעת נבחרת מוצלחת יותר.]

LA FONTE DI PIETRARSA – Renato Fucini

זיהיתי אותו מרחוק. זיהיתי אותו לפי הסוס הלבן והקטן, מטופף חרוץ ונאמן, ולפי אוסף מוטות המדידה, הפלסים, ושאר אבזרי הציוד המקצועי אשר בתפקידו כמהנדס המועצה היה עורם בעגלתו בכל פעם שיצא לשטח במסגרת עיסוקו.

כאשר התקרב אלי נופפתי אליו והוא האט את טפיפת הסוס ונעצר לברכת שלום ולשיחת חולין המתחייבת מפגישה של שני מכרים בהרים, בלב היער או במקומות נידחים.

Image

רהט (מזרקת מים לשתיה) באָרֶצוֹ, תצלום Riccardo Speziari

 "אתה חוזר מהדרך החדשה לאקוויוה?"

"לא. אני מגיע מפְּיֶיטְרָרְסָה, התעסקתי שם יומיים בענייני הרהט המבורך הזה…"

"אה, דרך אגב, שום דבר לא זז עדיין?"

"כן, סוף כל סוף הכל מסודר: פילוסים, הפקעות, רישיון מהמחוז.. הכל עשוי וגמור. הכנתי את השטח, נתתי הוראות לקבלן, ביום שני, בתנאי שמזג האוויר יאפשר, מפשילים שרוולים ומתחילים לעבוד. "

"ואתה, אדוני המהנדס, באמת מאמין בכך! אתה מאמין ברצינות שהרהט יבנה?"

"אלא מה?! אלו מכשולים אתה חושב שיכולים לצוץ בשלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו?"

 "רואים שאתה, מהנדס יקר, סלח לי, נו, רואים שאתה עדיין לא יודע מאיזה חומר קורצו הכפריים הטובים של הגבעות הנדחות הללו."

"קצת סבלנות, איזו ראיית שחורות…"

"טוב, אנחנו עכשיו בשמונה במרץ. בא נתערב שתוך שנה לא תונח הלבנה הראשונה ברהט."

"התערבות כזאת היא גזל מצדי, אבל נתערב."

"על מה אנחנו מתערבים?"

"מקטרת נאה משורש אברש."

"טוב מאד, נשמע טוב מקטרת אברש."

"השמונה במרץ."

"השמונה במרץ. הסכמנו, אבל זה ממש גזל של מקטרת."

"יהיה מה שיהיה. השמונה במרץ."

"מקטרת אברש."

חתמנו על ההסכם בצחוק ותקיעת כף.

"ואתה תהיה עסוק פה למעלה עוד הרבה?"

"לא, אולי עוד יומיים. בחמישי בערב אני אהיה בבית." אם כך, אדוני המהנדס, אולי תעשה לי טובה גדולה. אם תראה הערב את אחי  ישמח אותי אם תגיד לו שהוא בטח ימצא את הקבלה, זאת שחיפשתי כל כך הבוקר לפני שיצאתי, מתחת לספר הצהוב במגירה הימנית של שולחן הכתיבה."

"בקשתך תענה במועד. ובכן?…"

"בשמונה במרץ!"

"בשמונה במרץ! להתראות ודרך צלחה."

"שלום לך, אדוני המהנדס. תזכור את הקבלה הזאת, ואת.."

"ואת מקטרת האברש!"

אמר בצחוק גדול ויצא שוב לדרך כשהוא נועל את בלמי העגלה במורד המתפתל. כשהתרחקו רעש הגלגלים וחריקת הבלמים התחלתי לשמוע שצף של מפל מים רחוק. היה זה המוצא המפורסם של כמה מעיינות שופעים, שירדו מרום הגבעות וגלשו תחת הכפר פְּיֶיטְרָרְסָה כמעט על פני השטח, ובנקודה זו מטרים ספורים מהדרך, פרצו כל המים בזרם רחב וצנחו בקול אל הנחל למטה. מוצא המעיינות לא היה נגיש והכפר התענה בצמא, המועצה החליטה, שוב ושוב, להניח צנרת מהמעיינות העליונים ולבנות רהט שתיה. ההחלטה התקבלה בצלצולי פעמונים, מוזיקה ודגלים במשך כל היום, והילולת פנסים ולפידים בערב. אין ספק, חשבתי, צריך רק להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. אבל עוד שנה, מהנדס יקר, אתה תשלם ואני אעשן את מקטרת האברש היפה שלך.

הכפר פְּיֶיטְרָרְסָה הוא ישוב קטן בן ארבע מאות תושבים לערך, המתגוררים כולם לאורך הדרך הראשית ללא כל רחוב המסתעף ממנה. מעליו הר תלול, מתחתיו הצוק שלמרגלותיו מתנפץ המפל. שלושה מקומות בכפר נקראים מרכזיים: בקצה אחד הכנסיה, בקצה השני ככר קטנה ובה המלון היחיד וסניף הדואר, ובאמצע ככר העיר, בית קפה והחנויות החשובות יותר.

כמובן שמרכז הכפר נבחר בתור המקום הנוח ביותר לכולם, יש שם גומחה בקיר ליד בית המועצה, היא תפשט את העבודות והם יוכלו להרשות לעצמם רהט מעוטר בקישוטי בארוק ורעמת אריות מטילת אימה, כפי שהגה ותכנן מהנדס המקטרת שלי.

לאחר שעה של הליכה הגעתי לפְּיֶיטְרָרְסָה עם חשיכה, מיד שמתי לב שמהלך המאורעות הואץ ומצב העניינים הרבה יותר גרוע מכפי שיכולתי לצפות. הדלתות, החלונות וכל החנויות במרכז היו סגורים, והמון אנשים רב, חמוש באותם מוטות מדידה, אותם פלסים ואותן יתדות שהמהנדס תקע בבוקר, מי יודע בכמה לבטים ומאמצים, עומד וצועק תחת חלונו של ראש הכפר.

היו אלו התושבים משני קצותיו של הכפר, שהתאחדו לרגל המאורע ומחו שאינם רוצים שהרהט יבנה במרכז. האלימים ביותר הניפו באוויר את היתדות והמוטות , איימו להכות, להרוג ולחסל את מי שיעז לבנות אפילו אבן אחת בגומחה בקיר ליד בית המועצה. הנשים והנערים היו הנזעמים ביותר.

ראש הכפר ניסה שלוש פעמים לשכנע אותם מהחלון, אבל קולו הוחנק תחת סערת הצעקות, עד שהבטיח לעכב את התחלת העבודות ולכתוב למטה המחוז.

בבוקר למחרת, חזרה השלווה לכל, כולם חזרו לעיסוקיהם, ורק הקבלן הסתובב בכפר אובד עצות עם פנס גדול בעין, תוצאה של מכה שספג כאשר ניסה להגיד את דברו בליל אמש, והוא אפילו לא ידע למי הוא חייב תודה עליה.

בשורה התחתונה, אם שוקלים היטב את מהלך העניינים, המוחים לא טעו. כל עניין תמיד לנוחות האדונים! רהט במרכז! בגלל שבמרכז נמצאים ראש הכפר, שלושה חברי מועצה והאדון חזרזיר ג'ירולמו! יפה, נכון? את כל הפנסים מלמעלה עד למטה עקרו ותקעו מול התמרוקיה. הם צריכים לרצף רק שם, אם הם רוצים לעשות מה שצריך! לא מספיק להם היין, הם רוצים גם את המים! המזרקה שם, הטלגרף שם, בית המרקחת שם, גם את הכובסת הם רוצים להביא לשם, הם צריכים להביא לשם גם נחש שיאכל להם את הלב!  מכות! יריות! כלא!… ושאנחנו העלובים נמות. והכנסיה לא נחשבת? וגמבקני המסכן שצריך כל יום לשטוף את הכרכרה ויש לו שלושה צמדי פרדים באורווה, הוא יצטרך לרדת עד למטה כדי להביא את המים? אבל ראש הכפר הוא אדם מכובד, תראו שהוא יסדר את העניינים. הלוואי!

זה מה שאמרו פחות או יותר בבית הקפה ובקיוסק, אבל אחרי יומיים לכל היותר כולם נרגעו, וכאשר עמדתי לחזור הביתה איש לא היה מבחין שרק שעות ספורות קודם לכן פרצה בכפר סערה זוטה.

בינתיים המשיכו מי המעין לצנוח בשצף אל תחתית המצוק, ניתכים ברעש כה רב עד שהטרידו את בתו של אדון ג'ירולמו, זו שכבר חודשיים, יסלח לה אלוהים, מתאמנת בפסנתר על הוולס מ'לה טרוויאטה'  לנשף צדקה למען אכסנית מלחים.

כאשר הייתי באמצע הדרך חזרה הביתה פגשתי את המהנדס מדרבן את הסוס הקטן והעלוב שלו בעליות האכזריות בדרך לפְּיֶיטְרָרְסָה. יצא לו עשן מהאוזניים. ניסיתי להזכיר לו את השמונה במרץ ואת מקטרת האברש, אבל הוא לא תפס את הבדיחה. הוא ברך אותי, העמיד פני צוחק, התנצל ופנה לדרכו.

עברו חודשים. לא פעם באותה תקופה ראיתי את המהנדס במנוסה, כאשר הצליח להימנע מקשר עין, לסטות הצדה ולהשתמט ממני כמו מפני נושה טרדן.

בינתיים הידרדרו העניינים בפייטררסה מן הפח אל הפחת. מועצת הכפר החליטה, ומטה המחוז אישר, שהרהט יבנה בככר של הדואר, מכיוון שהוברר שזה המקום המתאים ביותר לנוחות הציבור. אבל עכשיו אלו מהמרכז ומהקצה של הכנסיה חוזרים על אותו התרגיל והכל מתעכב מחדש בתוספת מכות הגונות לקבלן, שהפעם הכניסו אותו למיטה. ממנה יצא אחרי חודש, כולו חבוש, כדי ללכת לבית המשפט.

מתוך סקרנות הלכתי למושב הראשון של בית הדין, מצאתי שם את המהנדס שנקרא להעיד, ולכן לא יכול היה לסטות או להשתמט ממני. הוא היה אחוז דיבוק. "עשרים תוכניות, רוצחים שכמותם! מאה נסיעות בשביל הפושעים האלו! ואף אחד לא משלם לי תוספת חריגה! הם הרסו את כל המכשירים שלי, הייתי צריך למכור את הסוס המסכן שלי ובנס אני עוד בחיים! אבל היום אני אנקום! היום אני אנקום, גם אם זה יעלה לי במשכורת, במוניטין ובעור שלי! היום אני אנקום! "

ניסיתי להרגיע אותו, אך לשווא. הוא נופף בזרועותיו ותופף בכובע על הברכיים, עזבתי אותו כדי להיכנס לאולם העדים ובדלת הוא אמר לי: "אתה תקבל את המקטרת, אבל היום אני אנקום בכנופיה הזאת!"

אני לא יודע איך התקדמו ההליכים, מפני שעסקי מנעו ממני לעקוב אחריהם, אבל אני יודע שהיו שלושה מורשעים: האדון ג'ירולמו נידון לחמישה עשר ימי מאסר על העלבת הציבור מהחלון, הקבלן לארבעה שבועות על התגוננות מופרזת, והמהנדס לקנס של שלוש מאות לירות בשל הפרת תקנות מס הבולים.

"אבל למה, בשם אלוהים!" העיר בערב סוכן נודד של מטריות תוך כדי שיחה בטלה בבית הקפה, "למה לא הסכמתם לבנות במקום רהט אחד יקר שלושה רהטים צנועים בשלושת המקומות שבמחלוקת בכפר?"

הוא פגע במטרה: "לבזבז כספי ציבור כאשר מספיק רהט אחד בלבד! וחוץ מזה למה לבייש את פייטררסה בשלוש ערמות אבנים כאשר יש אמצעים לבנות רהט משיש עם דולפינים, אריות, והכל? אתה לא מקומי כאן, תנחומינו."

באותו רגע, הכה במפל משב רוח פתאומי ושלח נהמה צוהלת כפרץ צחוק של המון רחוק.

כמובן שגם ההחלטה השנייה של המועצה התפוגגה באוויר, ורק לאחר חודשים רבים מאד הגיעה השלישית. החלטה טובה וראויה, כזו שללא ספק לוקחת בחשבון את צורכי הכפר כולו, החלטה צודקת, שקולה ומפורטת הנסמכת על טיעונים ברורים ומרהיבים בניסוח אלגנטי של היועץ בלסטרי, החלטה החוזרת בדקדקנות על העובדות, ומסתיימת בהצדעה לשלום העם ולדת אבותינו הקדושה. הוחלט לבנות את הרהט בחזית הכנסיה.

עוד לפני שההחלטה הועברה למועצה ולעיון במטה המחוז הסכימו תושבי המרכז והככר של סניף הדואר: אם יניחו אפילו לבנה אחת מול הכנסיה: טבח יהיה פה!

ההחלטה אושרה והוחזרה, אבל אף אחד לא הקים אותה לתחיה יותר. ראש הכפר הגיש את התפטרותו בכדי לזכות בסיפוק שבבחירה מחודשת, ובמהרה שלח המזכיר את כל הניירות הללו לנוח על אחד המדפים.

על הקבלן לא נודע עוד דבר. המהנדס שהיה צריך לחשוב על המשפחה שלו אחרי הקנס שהיה עליו לשלם נאלץ להצטמצם בכל מיני תחומים בכדי לכסות חוב של כמה מאות לירות בנוגע לתיקונים ולרכישת ציוד חדש.

עברו שנתיים, כבר לא מדברים על המקטרת. הוא שותק, לי אין לב להזכיר לו אותה.

בינתיים מתענה פייטררסה בצמא. אך בערבי אוגוסט, כאשר נרדמים העלים הכמושים על הענפים, ואף הציקדות משתתקות תשושות, אין כמו נהמת המפל השוצף וקוצף בכדי להקל על היובש היוקד, בעת שהוא אובד בשאון בתחתית המצוק.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתר  On 7 באפריל 2013 at 12:59 am

    מקסים! ובאמת צדקת – לא מזכיר בשום צורה את ההתנהלות במקומותינו…

  • תמר בן יוסף  On 7 באפריל 2013 at 1:31 pm

    שירלי,

    למען הסקרנים, צייני מתי הסיפור הזה נכתב.

  • שירלי  On 7 באפריל 2013 at 1:44 pm

    את כמובן צודקת, אני כותבת עכשיו רשימת המשך עם קצת רקע על הסיפור הסופר, אבל בנתיים עד שאגמור אותה: מדובר בסופר שחי במחצית השניה של המאה ה-19 והסיפור נכתב ב-1897.

  • אחת העם  On 7 באפריל 2013 at 10:46 pm

    הסיפור מאיר באור קצת קודר או קריקטורי את השאיפה לשתף את האנשים ביישוביהם השונים בשלטון על ידי קידומם של תהליכים כמו בחירות . ובכך נראה לי כי הבחירה בסיפור מסויים זה קולעת מאוד לאווירתו של יום השואה .

    • שירלי  On 8 באפריל 2013 at 8:06 am

      בעיני זה סיפור סטירי מלא לעג עצמי, תכונה שגם האיטלקים וגם אנחנו התברכנו בה בשפע. לי דווקא הפריעה הסמיכות ליום השואה, הזדרזתי לפרסם את התרגום לפני ערב יום השואה ואני דוחה את פרסום הרשימה הנילוות לאחריו. ובכל זאת התגובה שלך מראה עד כמה קריאה נטולת הקשר בלתי אפשרית בעולמנו.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: