הסיפור על בפי הקטן – אלזה מורנטה

כהרגלי, אפתח בתירוץ. ב- 5.11.12 יערך ב"מדיטק" בחולון כנס "הפנקס" לספרות ילדים, בשיתוף עם חנות הספרים "סיפור פשוט", תחת הכותרת "על הכאן ועכשיו". התוכנית המלאה כאן,  והזמנה כאן. בין הדוברים: עטרה אופק, מרית בן-ישראל, אבירמה גולן, נורית זרחי, טלי כוכבי, רותו מודן, שהם סמיט, חנוך פיבן, ועוד… אמנם סיפור הילדים שתרגמתי השבוע לכבוד הכנס הוא לא מכאן ולא מעכשיו, אבל כאמור, תירוץ.

אלזה מורנטה הצעירה (PHOTO OLYCOM)

הסיפור על בֶּפִּי הקטן פורסם בשבועון "נובלה" בשנת 1933 וכעבור שלוש שנים הודפס שוב בכתב עת לילדים למורים, בשם "מטלות בית הספר". כאשר התפרסם לראשונה היתה מורנטה בת 21 והתפרנסה בדוחק רב משיעורים פרטיים וכתיבה בכתבי עת שונים. את הבית עזבה בגיל 18 לאחר שסיימה את התיכון,  מעט אחרי שהתברר לה כי ידיד המשפחה "הדוד צ'יקו" הוא האב הביולוגי שלה ושל אחיה. באותן שנים פרסמה מספר רב של סיפורים בעיתונים שונים, מתוך מניעים כלכליים בעיקר. היא עצמה לא ייחסה ערך רב ליצירות מוקדמות אלו, רק סיפורים אחדים היו ראויים בעיניה ופורסמו בשנת 1941 בקובץ "המשחק הסודי" (ממנו נלקחו כמה סיפורים למהדורה העברית של "הרדיד האנדלוסי" בתרגומה של אורה אייל). קובץ נוסף בשם "סיפורים נשכחים" התפרסם באיטליה ב-2002, אולם ככל שהצלחתי לבדוק "הסיפור על בפי הקטן" אינו כלול בו.

זהו סיפור קטן ואפילו נדוש, נישואים סוערים וילד שקוף שהופך לכלי משחק בידי המבוגרים. בפי מנסה בכל כוחותיו, המוגבלים, למצוא לעצמו מקום ולזכות במעט תשומת לב ואהבה.

מעצם היותו ילד הוא חסר אונים, אין לו שליטה בגורלו ולמרות רגישותו הרבה הוא מסוגל לתפוס את המציאות כילד בלבד. ההיצמדות של הסיפור לנקודת התצפית שלו (גם ברובד הלשוני) מבהירה זאת היטב, וכאן גם מצוי יופיו של הסיפור, בהשתקפות הכואבת והישירה של העולם דרך עיניו של בפי. בזמנו כתבתי תזת MA על רטוריקת האהדה ברומנים של אלזה מורנטה. אחת מהנחות היסוד של העבודה היתה שמורנטה לא מסתירה ולא מיפה את הדמויות שלה. אין אצלה 'גיבורים', יש הרבה מאד דמויות עלובות, יותר או פחות, ויש כמה מנוולים, אבל אין דמויות מופת. החולשות האנושיות לא נמחקות ואין הנחות לאף דמות. היא משתמשת במגוון רחב של אמצעיים רטוריים כדי לצור אצל הקורא אהדה אל הדמויות העלובות שלה, אבל אינה מטאטאה את החולשות מתחת לשטיח. אפילו בסיפור הילדים המוקדם הזה היא לא מטשטשת את הפגמים ומצליחה לעורר חמלה. ההורים מזניחים את בפי, ומתנהגים בצורה מחפירה מבחינה מוסרית (בוודאי שלפי אמות המידה של התקופה), המבט האוהב והמאוכזב של בפי רואה את העליבות שלהם, אבל מצליח להעביר לקורא גם את הכאב שלהם.

המורה הראשונה שלי לספרות יעצה לי פעם לקרוא יצירות מוקדמות של סופרים גדולים, הן לפעמים בוסריות אבל לעיתים ניתן לזהות בהן את הדברים הבוערים בנפשו של הסופר, אלו שבכתיבה המאוחרת יותר ילמד לעדן, לשכלל ולמסך. הסיפור הקטן הזה של אלזה מורנטה מדגים עד כמה היא צדקה, המורה שלי.

הכאב הגדול בסיפור הזה הוא על אובדן האב, אובדן מוחלט וחסר נחמה, שהרי גם ה"סוף הטוב" של סיפור הילדים לא יחזיר לבפי את האב, לא את הביולוגי לכאורה והאדיש, ולא את "ההוא מפעם" שהתכחש אליו. אבות נעדרים מסוגים שונים נמצאים בכל הרומנים של מורנטה. ב"האי של ארתורו" האב המיזנטרופ והנרקיסיסטי מתעלם מהבן המעריץ, הוא מופיע ונעלם מהאי באדישות מוחלטת לבן שהאב הוא מרכז חייו. ב"ארצ'לי" האב המרוחק מאוהב באם אבל צונן כלפי הבן הלא חוקי והמכוער. פרנצ'סקו, אביה של אליזה מ"כזב בכישוף", גדל בצל האמונה שאביו הביולוגי אינו האיכר הנשוי לאמו אלא אציל אמתי. אפילו אוזפה מ"אלה תולדות" נטול אב, הוא נולד כתוצאה מאונס ואביו נהרג שבועות ספורים לאחר מכן. קל מאד לחבר בין הביוגרפיה של מורנטה לבין העיסוק החוזר שלה באבות נוכחים-נעדרים, בשאלות של ניכור ושל זהות. מורנטה עסקה לא מעט גם באמהות קשות, כמו כאן, והיו מבקרים שהאשימו אותה במיזוגניה. אולי מפני שהרגש המופנה אל האמהות טעון בכעס בעוד שהאב הבלתי מושג מעורר בעיקר כאב כמיהה עמוק.

בפי הוא ילד שקט מסוגר, החי בבית בחברת מבוגרים וספרים. גם זה דגם החוזר ברומנים המאוחרים של מורנטה. קולם של הילדים דומיננטי ברומנים, אך חברת ילדים כמעט אינה קימת, והספרים תופסים את מקומה. ארתורו חי בבית מבודד ולומד בכוחות עצמו מספרים, אליזה מ"כזב וכישוף" מעבירה את ימיה בקריאה בטלה של רומנים פשוטים, ומנואלה מ"ארצ'לי" מבלה את ילדותו המוקדמת בבית מסתור מבודד. סביר להניח שגם כאן דמות הילד מבוססת על הביוגרפיה האישית, מורנטה עצמה החלה ללמוד בבית הספר רק בגיל עשר ובלתה תקופה ארוכות לבד בבית הסנדקית העשירה שלה.

אהבה כפייתית של גבר לאשתו היפה היא עוד דגם מוכר אצל מרנטה, היא מניעה את העלילה ב"ארצ'לי", ומעצבת את הנישואים האומללים של הוריה של אליזה ב"כזב וכישוף". הדמיון העלילתי בין הרומאן רחב היריעה "כזב וכישוף" לסיפור הקטן הזה בולט במיוחד: אם יפה ואדישה המאוהבת בגבר יפה וחסר אחריות שאינו בעלה ומביאה חורבן על עצמה ועל משפחתה. סצנת המחלה, או הגסיסה המדומה,  נקראת כטיוטה מרוככת  של הסצנה האחרונה והקשה ב"כזב וכישוף".

כאמור זהו סיפור ילדים צנוע המתאים עצמו ללא יומרות גדולות לאכסניה החינוכית בה התפרסם. ובכל זאת הופתעתי למצוא בו גרעינים של עלילה ושל רגש שהפכו מאוחר יותר לצירים מרכזיים ברומאנים הבשלים של מורנטה. כפי שאמרה המורה שלי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו לם  On 13 באוקטובר 2012 at 9:25 pm

    אני רוצה שתכתבי על מתילדה דה סיראו!!!

  • אתי  On 13 באוקטובר 2012 at 10:18 pm

    במיטבך! אתי

    • שירלי  On 14 באוקטובר 2012 at 8:30 am

      תודה רבה, אתי.
      עידו, נדמה לי שעניתי לך כבר בנושא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: