הסיפור על בֶּפִּי הקטן – אלזה מורנטה (תרגום)

 Romanzo del piccolo Bepi – Elsa Morante

פעם אחת, כאשר היה עדיין קטן, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא מתנשקת עם דר' פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום והבין שזה אחד מהדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. דר' פל היה יפה ונתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובֶּפִּי לא אהב אותו.

Portrait of Alexander J. Cassatt and His Son, Robert Kelso Cassatt Mary Stevenson Cassatt, 1844 – 1926

אבא של בֶּפִּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק למרחק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער הדפיס במכונה. לכן בֶּפִּי אף פעם לא הרעיש וכמעט תמיד ישב והרהר. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו הרבה ספרים, היו שניים יפהפיים שנקראו : 'יולנדה בתו של שודד הים השחור' ו'שובו של סנדוקאן', בֶּפִּי שב והרהר בכל ההרפתקאות הללו ובפחד שהיה תוקף אותו אילו היה שם. מדי פעם דבר על כך עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה, וברגע הכי מותח החליפה את הנושא. בזמן שהוא דבר על סנדוקאן, היא העירה: "נו טוב. נראה לי שגם היום אני אלך לתופרת".

אמא לא נשארה אתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר אתו, לעתים קרובות. ערבים רבים הלכו לטייל ביחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל הרבה פעמים ליטף אותו, ובֶּפִּי הקטן נהנה מאד להרהר בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהיתה יפה מאד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה מבלי להגיד שלום אפילו לבֶּפִּי הקטן. אבא היה חולה כמה זמן ואחר כך התחיל להגיד שאמא מתה. אבל בֶּפִּי הבין, מי יודע איך, שהיא הסתלקה עם דר' פל.

למעשה יום אחד, במפתיע, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבֶּפִּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בֶּפִּי לא התייחס אליה כל כך יפה, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא היתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב. מיד אחרי שהגיעה נשמעו צעקות, ולבֶּפִּי נדמה היה כאילו אבא בוכה. אחר כך היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר:" אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה יותר בשקט. ואבא צרח, כאילו שזרקו אותו לאש.

הוא פתח את הדלת וראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבֶּפִּי כאילו בֶּפִּי הקטן היה רשע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבֶּפִּי הקטן. הוא נדהם ונסוג ואבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ודובי בין הידיים. "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים", היא אמרה לו. אבל בֶּפִּי בכה בשקט, ופחד, ולא הבין למה גרשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, ולנעוץ את הרגליים כדי לא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא לא רצה יותר שהוא יהיה אתו. אז זה לא היה עוזר.

הם הלכו לבית יותר קטן, אבל יפה וכל הרהיטים בו היו חדשים, גר שם גם דר' פל. דר' פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו. ואמא אמרה בבכי: "תבין, זה אבא שלך." אבל בֶּפִּי לא להצליח להתרגל לקרוא אבא לדר' פל. אמא ודר' פל התנשקו לעיתים קרובות, ואמא דברה יותר מהר, צחקה ושרה. יום אחד תפסה את בֶּפִּי ביד ונשקה אותו: "תראה, כל יום הוא נעשה יותר דומה לך", אמרה לדר' פל. וההוא הרים אותו וחבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בֶּפִּי הקטן.

השניים האלו כמעט ולא התייחסו אליו ולפעמים שלחו אותו בבקרים לגינה עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לפגוש אתו, הוא חשב אולי נסלח לו כבר. אבל במקום זה אבא הסתכל בו באותו מבט אכזרי שהופיע באותו ערב ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובֶּפִּי הסתלק משם מבלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן ארוך.

בֶּפִּי לא סיפר לאף אחד שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה יותר לדעת עליו, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם דר' פל. אבל ערב אחד דר' פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לסעודה למחרת ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה וזרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצווח. השוערת הגיעה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצווח שם. העיניים שלה היו יבשות ופיה העלה קצף. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראש והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שאי אפשר היה להבין, אבל אחר כך לא דיברה יותר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בֶּפִּי בכה, וישב ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך. אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון והיתה חיוורת ופרועה לגמרי. הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בֶּפִּי, אני בֶּפִּי!" אבל היא לא ראתה אותו.

בֶּפִּי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות. הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בֶּפִּי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בֶּפִּי סמן לו לשתוק ושאל אותו איפה אבא, באותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בֶּפִּי זיהה מאחורי המשקפיים את המבט הזה.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה" אמר, "היא מאד חולה", הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו מישהו גדול יעץ לו מה להגיד: "היא לבד, אנחנו לבד."

אבא החוויר ורעדו לו השפתיים. הוא צנח לכסא, והוא מחץ יד ביד, מבלי להביט בבֶּפִּי הקטן. גם היום היה לו זקן ארוך, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובֶּפִּי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בֶּפִּי אמר לה שלא קרה שום דבר.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והגוף שלה התפתל נורא. אבא נפל על הברכיים ליד המיטה, והתייפח וליטף את הראש של אמא. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…". בֶּפִּי ישב בֶּפִּינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול מריר: המנורה. בֶּפִּי לא הגיע היטב למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא נעשו בהירות, תכולות, והיא היא התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר והתקרב עליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

כבר היה לילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה חשוך, מפני שלא דלק אלא האור של המדונה. אמא ואבא התנשקו: האיש האומלל הזה והאשה האומללה הזו התפייסו והתנחמו.

אבל בפינה מאחור, במקום בו צנח קודם, בֶּפִּי הקטן היה לבד.

 

 ———————-

הסיפור פורסם  לראשונה בשנת 1933 בשבועון "נובלה" ולאחר מכן בשנת 1936 בכתב העת לילדים למורים "מטלות בית הספר". הטקסט תורגם מתצלום של העיתון באתר האיטלקי המשובח "Le stanze di Elsa" (החדרים של אלזה).  עוד פרטים ברשומה הבאה כאן.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On 12 באוקטובר 2012 at 7:11 pm

    תודה !.אם הבנתי היטב הרי מעניין שסיפור שעוסק בבגידה וניאוף פורסם בכתב עת לילדים. ואכן , מעניין היה אותו עידן שבו עוד לא היו בדיקות גנטיות ואולי אפילו הבדיקות של סוג דם עוד לא היו כה החלטיות בקביעתה של ההיתכנות של הורות ביאולוגית .וכך לא נותרה אלא אותה מראית עין ,שדומה שעבורה נבראו גם עלי כותרת של פרחים כדי לסייע בהחלטה הקשה "דומה לא דומה, שלך לא שלך" וחוזר חלילה…

    • שירלי  On 13 באוקטובר 2012 at 5:40 am

      אמנם יש בסיפור ניאוף, בגידה וספק אבהות, אבל לדעתי לא הם נושא הסיפור, לדעתי הסיפור הוא על ילד לא אהוב, משהו ששום בדיקה גנטית לא תפתור. המוסכמות לגבי הנושאים הראויים לספרות ילדים תלויות תקופה, וגם המצוקות משנות פניהן, אבל לא נעלמות.

  • nataliemessika  On 13 באוקטובר 2012 at 7:13 pm

    תרגום משובח וקולח. תודה!

  • מרית בן ישראל  On 13 באוקטובר 2012 at 10:46 pm

    ועדיין מדהים שפורסם לילדים. כל כך לא מגונן ולא ממותק עם סוף גלמוד, שלא לדבר על חוסר הדידקטיות – כמו שבפי לא מבין, גם ילדים אחרים לא יבינו (ומצד שני הבורות מבליעה את הניאוף).

  • שירלי  On 14 באוקטובר 2012 at 8:12 am

    נטלי, תמר, אחת העם, עפרה, מרית, תודה לכן!
    בעקבות ההערות הנכונות, כאן ובפייסבוק, ניסיתי לחקור קצת יותר על כתב העת שבו פורסם הסיפור. כנראה שמדובר בכתב עת למורים של בתי ספר יסודים, הוא אמנם הוגדר כסיפור "מוסרי חינוכי", אבל אולי לא נועד לקריאה בלתי מתווכת של ילדים. הוא באמת קשה מדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: