לואיג'י לוצאטי – ראש ממשלה יהודי ראשון

מדי פעם מזדמן לידי טקסט בעל שאר רוח לתרגום, זהו אחד היתרונות בעבודה כמתרגמת. זה לא קורה בכל יום, ולרוב אלו הטקסטים הקשים והמייגעים ביותר – אבל ההנאה מרובה. בשבוע שעבר קבלתי עבודה שכזו, ובערב ראש השנה השלמתי את תרגום מכתב הברכה של לואיג'י לוצאטי שנשלח לרגל חנוכת האוניברסיטה העברית בשנת 1925. כמעט מאה שנה עברה מאז, והרבה מאד מאורעות, המצב אינו פשוט, אך עדיין הייתי מאמצת את הברכה הזו לשנה החדשה, לכולנו.

מסר מלואיג'י לוצאטי לאוניברסיטה בירושלים

המכתב שנשלח לאוניברסיטה העברית, עם תיקונים בכתב ידו של לוצאטי

               כאן במקדש המדע, טהור ונישא כמו המקדשים שנבנו לאל, על בני ישראל לרומם את נפשם לרקיעים העליונים של החזון, ממנו נובעת הקונקורדיה, בשותפות הידע בין אלו המפולגים זה מזה בפולחן, בעקרונות פילוסופיים ומדיניים, אבל מסכימים על העקרונות הנעלים ביותר של החירות.

               לעולם לא נשכח שעוד לפני הגלות היו אלו היהודים שהקריבו את עצמם למען הקדמה התרבותית, ולעת גאולה שומה עליהם להפגין ולנהוג במתינות, בסלחנות, ואת תודתנו לאל נבטא בנדיבות אמת כלפי כל האמונות האחרות. פלשתינה היא המקום ממנו על השמש לזרוח בימים היסטוריים אלו, ימים בהם יעניקו נוצרים, מוסלמים ויהודים מופת לעולם הנאור, מופת של שמירת הדת תוך כבוד הדדי, בתחרות תוססת המשפיעה כל טוּב על האומללים והבורים. כל שחרור דתי מזכך ומעורר את רגש האחווה האנושית, ובכך כבודו.

         אני סמוך ובטוח שיצאו מהאוניברסיטה שלכם תגליות חדשות והתקדמויות חדשות  של מדע, אולם התגלית הגדולה ביותר, ההתקדמות המובהקת תהיה תמיד פעולתו העליונה של הטוב במחלוקות הבלתי הנמנעות, האנושיות והאלוהיות; כמו היו הם צלילי נבל נפרדים המתמזגים בהרמוניה שמימית

               בתקווה הזו אני מברך אתכם ומאחל שמהמקום הקדוש בו אתם יושבים תצא הבשורה לאנושות ישרה יותר, שלווה יותר, הראויה לשוב ולשנן את נבואתו הנצחית של ישעיהו:

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת;לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר ה'!
           לואיג'י לוצאטי 

 ———————

את המכתב העבירה לי נינתו, לואיזה פראנקטי נאור, יחד עם מאמר שכתבה על חייו של לוצאטי – ראש הממשלה היהודי של איטליה, אשר בחודשים הקרובים יקרא רחוב על שמו בירושלים. אני מאד מודה לה על האישור לפרסם כאן קטעים מהמאמר (התרגום לעברית וההדגשות האקטואליות שלי):

———————————

לואיג'י לוצאטי

(ונציה 1.3.1841 – רומא 27.3.1927)

לפני שנעסוק בלואיג'י לוצאטי, הפוליטיקאי והכלכלן האיטלקי, היהודי הראשון בהיסטוריה שמונה לתפקיד של ראש ממשלה באלפיים שנות הגלות, חשוב לדעת משהו על הנוכחות היהודית בוונציה.

שני המסמכים העתיקים ביותר ששרדו מההיסטוריה של ונציה ומזכירים את היהודים השתמרו מהשנים 945 ו-992, מסמכים אלה מתייחסים לאיסור של הסנאט על קברניטי ספינות המפליגות מהמזרח ואליו ולהעלות נוסעים יהודים וסחורותיהם, כלומר סוחרים שהיוו תחרות בלתי רצויה לערי נמל כמו גנואה, פיזה וונציה. אבל נוכחותם היציבה, פחות או יותר, של יהודים בעיר לא נזכרת עד למסמך משנת 1090, שבו מצוין כי באי ספינלונגה מתגוררים סוחרים יהודים מגרמניה ומהמזרח התיכון.

קשה לומר כמה יהודים היו בונציה, במפקד שנערך בשנת 1152 מופיע מספר מוגזם בוודאי של 1300 יהודים בעיר. באמצע המאה ה-16 היו כ-900 יהודים, ובשנת 1586 היו כ-1700, שהיוו אחוז אחד מהאוכלוסייה. קשה למצוא התאמה בין הנתונים, לפחות עבורי. לאחר המאה 13 מספר היהודים מהלבנט, וגרמניה גדל מאוד, אולם הותר להם להתגורר רק באי ספינלונגה שנזכר קודם, ואשר במסמך משנת 1252 מצוין תחת השם "ג'וּדֶקָה". ההיסטוריה של היהודים בוונציה היא סיפור של איסורים והיתרים לסירוגין: היתר להתגורר בוונציה לתקופות של 15 ימים, ביניהם שהייה בת ימים אחדים במסטרה, והיתר להתגורר בעיר במשך 15 ימים בשנה בלבד. ונציה, על כל מושליה, סוחריה, וענייה נאלצה להיעזר במלווים בריבית יהודים. באופן רשמי התייחסו אליהם כ"סמרטוטרים" וסיטונאים, והם חויבו לשלם מס מיוחד של 5% על כל היצוא והיבוא שלהם. בשנת 1394 הוכרחו לענוד עיגול צהוב על הבגד כסימן היכר, סימן שהוחלף כעבור מאה שנה בכובע באותו הצבע, ואחרי מאה שנה נוספות, בסוף המאה ה-16, בכובע אדום. בשלב מאוחר יותר כאשר נסגרו היהודים בגטו, בו אדון בהמשך, חבשו רובם את הכובע האדום, בעוד שיוצאי הלבנט חבשו מצנפת צהובה. במחצית השנייה של המאה 15 סערו הרגשות הלאומיים בעקבות דרשות אנטישמיות אלימות של מטיפים נוצריים, ביניהם התבלט ברנרדינו דה פלטרה, שהטיף ארס רב כל כך, עד שהדוג'ה עצר אותו, והגן על היהודים במידת מה. אולם לאחר מכן הורע מצב היהודים ובשנת 1480 הואשמו ברצח פולחני ושלושה יהודים הועלו על המוקד ('עלילת הדם של פורטובופולה'). בשנת 1506 יהודי הונגרי שהואשם באותו פשע נסקל בידי האספסוף. גירוש ספרד בשנת 1492, וגרוש היהודים מפורטוגל ב-1497 הציף את ונציה בפליטים רבים, היו ביניהם גם אנוסים, אך הם גורשו. וכך מגיעים בקפיצה מהירה למרץ 1516, השנה בה נקבע כי יהודים ממוצא איטלקי וגרמני חייבים להתגורר ברובע מיוחד ונפרד, "הגטו", אזור מוכה מחלות ומרוחק של העיר שנודע כגטו החדש. היה זה הגטו הראשון בהיסטוריה של האנושות. בשנת 1541 סבלו גם היהודים הלבנטיניים מגורל דומה והועברו לגטו הישן, בשנת 1633 הוקם הגטו החדש ואוכלס בעיקר על ידי יוצאי מערב הים התיכון (מערביים), וביניהם אנוסים רבים, שגורשו בפעם הראשונה ב -1497, ולאחר מכן הורשו שוב להיכנס וגורשו מחדש בשנת 1550.

החלוקה לשלוש קבוצות: גרמנים, לבנטינים ומערביים התקבלה באופן רשמי. למרות זאת, בסך הכל היו אותן שלוש מאות שנים שבהן היו סגורים היהודים ונציאניים בגטו בין הטובות ביותר בכל ההיסטוריה שלהם. במידת מה הגנה עליהם האוטונומיה של ונציה מהתנכלויות הכנסייה, כך למשל הם לא חויבו להקשיב לדרשות וגם מספר ההטבלות בכפיה לא היה גבוה, בשונה מרומא. במאה ה-18, יחד עם נפוליאון הגיע משב החירות לוונציה: ב-16 במאי 1797 נכנסו הצרפתים לוונציה. האסיפה הלאומית התחבטה ארוכות בשאלה אם הצהרת זכויות אדם והאזרח תקפה גם לגבי היהודים ולבסוף התירה גם ליהודים ליהנות ממנה. אולם לא כולם העריכו את החירות, וגם אנשי ונציה חששו שהיהודים ישאפו לחירות ויחד עם הצרפתים יפרצו את הגטו, שהוצב עליו משמר. בעקבות הגעתם של הצרפתים והצהרותיהם על שוויון גלוי בזכויות ובחובות, נותצו דלתות הגטו והועלו באש, ובמקום בו בערה האש הוקם עץ החירות. לא מעט יהודים התגייסו למשמר האזרחי בעקבות מאורעות אלו ואף הצטרפו לאגודות הלאומיות: שלושה יהודים ונציאניים הוזמנו לקחת חלק במינהל העיר, אם כי גם בקרב היהודים לא כולם התלהבו מהחירות והביעו ספקות רבים לגבי השתתפותם בחיים ציבוריים. אולם החירות נמשכה חודשים ספורים בלבד: בחודש אוקטובר של אותה השנה מסר נפוליאון את ונציה לאוסטריה, ובינואר 1798 חזרו הגייסות האוסטריים לוונציה: הגטו חזר לשמו המקורי וזנח את השם "רובע האיחוד" (Contrada dell’Unione) קצר הימים. אבל היהודים הוונציאנים לא אבדו את כל הזכויות שהוענקו להם: הם יכלו לקנות נדל"ן, לעסוק במקצועות חופשיים, ללמוד בבתי ספר ציבוריים, להצטרף למוסדות תרבות כגון האתנאו של ונטו, האקדמיה לאמנות וכו ', וכן יכלו לשרת בצבא. בשנים 1848-49 הפיחה הרפובליקה של דניאלה מאנין (Daniele Manin) משב חדש של חירות: שני יהודים ונציאניים השתתפו בממשלתו.

לואיג'י לוצאטי נולד בונציה כארבעים שנה לאחר ניתוץ שערי הגטו, באווירה של כמיהה לחירות והשתתפות בחיים הציבוריים במדינה. הוא היה צאצא למשפחה עתיקה שהיגרה לוונטו מלאוזיץ לאחר גירוש היהודים בשנת 1389. לואיג'י לוצאטי למד בבית הספר היהודי, בין שאר המורים למד אצל הרב משה סואבה, שנחשב נאור ומודרני, ועמו התכתב במשך שנים רבות, והתדיין עמו בסוגיות של מצפון ודת, נצחיות הנפש, והתאבדות של יהודים על קידוש השם ביורק, ספירה, וורמס, מקומות בהם התמודדו עם הבחירה האיומה בין כפירה למוות.

ממוריו למד עברית, ולמד היטב, שכן בשנת 1880 בגיל 40, היה מסוגל לקרוא בעברית את שיר השירים. אחרי הלימודים הקלסיים בבית הספר התיכון של ונציה סיים תואר במשפטים באוניברסיטה של ​​פדובה, לאחר מכן המשיך ללמוד כלכלה ומדעי החברה מתוך רצון לתרום לשיפור חייהם של המעמדות הנמוכים ולתיקון העוולות החברתיות. יש בידינו התכתבות מעניינת שלו עם אחד ממוריו, הפילוסוף הדלמטי פוליטאו (Politeo), שבה הוא שמסביר מדוע למרות תשוקתו לספרות (באותו שלב כתב כבר ביקורת ספרותית מקורית וחריפה) הוא מעדיף ללמוד משפטים: צריך לפעול למען הצדק החברתי, ומחקר ספרותי נראה לו מותרות. בכרך הראשון של זיכרונותיו, בו הוא מספר על ילדותו, כותב לואיג'י לוצאטי שהמשפחה חילקה את זמנה בין בית הכנסת לעבודה. לאביו היה בית מלאכה קטן לאריגת שמיכות צמר ועסק גדול יותר לעיבוד של קנבוס. היו אלה פעילויות שהרפובליקה של ונטו עודדה בהעניקה ליהודים בלעדיות על ייצור ועיבוד של צמר. דבר לא נסתר מעיניו של הילד לוצאטי: האבק, העבודה והתשישות. הקשר עם הפועלים תרם לגיבוש הגותו וכל פעילותו הפוליטית בתחום הצדק חברתי. בשנת 1863, לאחר שהקים בוונציה חברה לעזרה הדדית בין הגונדוליירים וארגן שביתה, הוא גורש מהעיר בידי המשטרה האוסטרית: הוא מצא מקלט במילאנו, שם זכה בקתדרה לסטטיסטיקה מסחרית וכלכלה ציבורית במכון הטכני של עיר, והועיד את עצמו להוראה בבתי הספר של ממשלת איטליה.

לוצאטי נשאר במילאנו למרות שבשנת 1866, בגיל 25, זכה בקתדרה למשפט חוקתי באוניברסיטת פדובה, קתדרה בה החזיק מאוחר יותר עד 1895, כאשר הטיל עליו מינגטי (Minghetti) לייצג את החברה השיתופית איטלקית בתערוכה בפריז. בחודש מאי 1869 קרא לו מינגטי לפירנצה, בירתה של ממלכת איטליה, ומינה אותו למזכ"ל משרד החקלאות, התעשייה והמסחר. בדצמבר 1870 הוא נבחר לנציג של מכללת אודרצו בוונטו, ושוב בינואר 1871. הבחירה לא אושרה מכיוון שלא היה עדיין בגיל הנדרש להצטרפות לפרלמנט ורק במועמדות השלישית, במרץ 1871, בגיל שלושים, היה אחד משמונת היהודים שנבחרו לפרלמנט האיטלקי עד סוף המאה ה-20 (עד 1914 נבחרו עוד תשעה). הוא נשאר במושב זה ברציפות עד 10 אפריל 1921, כאשר מונה לסנטור. הוא היה יועץ לענייני כספים של מינגטי עד שנת 1876, השנה בה נפלה הממשלה, אך חזר והצטרף אליה כשר האוצר בשנת 1891, תפקיד אותו החזיק שוב בין השנים 1896-98, בשנים 1903-5 ובשנת 1906, השנה בה הצליח לבצע את המרת תשואת החוב (conversione dalla rendita) המפורסמת שהצילה את הלירה האיטלקית: לאחר פעולה זו הלירה גברה על הזהב. בשנת 1909 היה שר החקלאות ובין השנים 1910-11 היה ראש הממשלה.

לוצאטי היה בקיא מאד בענייני כלכלה וכספים ותמך בזכויותיהם של המעמדות המבוססים פחות, הוא פעל לקידום ארגונים כלכליים במטרה לשפר את תנאי העובדים.  הוא היה בין התומכים הראשונים במדיניות החברתית באיטליה, וייסד בנקים עממים עליהם היתה תמיד גאוותו, כמו גם על ה"אשראי החקלאי": בנקים שהעניקו אשראי לעובדים כנגד הבטחה ועבודה שלהם, ולא כנגד משכנתאות על בתים. הוא קידם בנייה של שכונות מגורים עממיות ומוסדות שיתופיים שנאבקו בריבית הנשך; תמך בחקיקה המגוננת על העסקת נשים וילדים, וקידם את פיתוח הרווחה. רפורמות אלו היוו דוגמה למדינות רבות באירופה. בהשראתו נקבעו תעריפי המכס, בין השנים 1878-88 הגיע להסכם עם צרפת שהחזיק מעמד עד למלחמת התעריפים שפרצה בשנת 1888. במשך מלחמת העולם הראשונה ואחריה הדגיש את הצורך בשלום מוניטרי, והציע להקים גוף בינלאומי שיסייע לקיזוז החוב והאשראי בין מדינות בכדי להקל על החזרה למערכת מוניטרית רגילה. הוא טיפל בבעיות השונות של ההגירה, סיוע למהגרים והחזרתם; הוא סייע לרפורמה החקלאית בדרום איטליה שנדרשה בדחיפות.

מגיל צעיר הקדיש את עצמו ללימודים מעמיקים של פילוסופיה ודת. הוא אמר שכבר בנעוריו אהב לשוט בסירתו לאי של סן לזרו בלגונה, המנזר הארמני של הכמרים המכיתרים, עימם התדיין ארוכות בסוגיות דתיות. בשנת 1915, לאחר רצח העם ארמני בידי הטורקים, זכר את הארמנים ואת ביקוריו באי ועשה כמיטב יכולתו בכדי שהפליטים ארמנים יקבלו מקלט באי של סן לזרו. אמנם כבר בנעוריו הפסיק לשמור מצוות, אבל במהלך חייו הארוכים היה לו תמיד יחס חד משמעי ליהדות, מעולם לא התכחש לעברו, שבו היה באמת גאה, אם כי תחומי העניין האינטלקטואליים שלו חרגו מהיהדות. כאשר שב לעתים לעולם היהודי היתה מטרתו לעמוד ביושר ותוך שמירת הכבוד האדם אל מול סכנות חדשות. בהודעה ששלח ל"בני ברית" בשנת 1922 אישר: "כותב הודעה זו עזב את בית התפילה של אבותיו לפני שנים רבות, אך הקדיש את חייו הציבוריים להגנה על החירות הדתית וחוזר להיות יהודי בכל פעם שהיהדות מותקפת, כפי שהוא הופך לקתולי, פרוטסטנטי, או בודהיסטי כאשר הם נרדפים." לכומר בכיר שהפציר בו להמיר את דתו, כתב: "אני נמצא מחוץ לכל הכנסיות, היהודית בה גדלתי וגם האחרות. אבל כאשר תוקפים אותי בגלל מוצאי היהודי או שרודפים יהודים אני מרגיש ומצהיר שאני בן ישראל אל מול הגידופים והחרפות." יש מקום להזכיר כאן שבתחילת המאה העשרים מספר היהודים שהתנצרו, במיוחד בסביבה תרבותית או חברתית מסוימת, היה ללא ספק גבוה מאוד, האמונה הדתית לא היתה תמיד המניע, לעתים היתה זו השאיפה להתקבל לחברה בקלות רבה יותר ולהתקדם מקצועית. היו גם מי שלא נטבלו בעצמם, אבל הטבילו את ילדיהם, מאותן הסיבות. וזה גם הזמן להזכיר שבקיץ 1873 כאשר הציע מינגטי כי יצחק פזארו מורגונטו, שר האוצר בממשלתו של מנין, יקבל את אותו תפקיד בממשלת איטליה, טען נציג ונטו שלא יתכן שיהודי יוכל לעמוד בראש משרד אוצר, והביע את דעתו זו במברק ששלח ישירות למלך, לא למינגטי. הידיעה פורסמה בעיתון לה סטמפה ב-15 ביולי ובמשך כל אותו קיץ פרסמו העיתונים מאמרי דעה, אשר חלקם נכתבו בידי יהודים, בעד ונגד המינוי. פזארו מורגונטו דחה את המינוי מכיוון שבין היתר היה עליו להתמודד עם שאלת גורלו של רכוש הכנסייה.

במילותיו של סבטינו לופז: "היתה לו נפש של נביא ואב, ושאיפה לישב את ההדורים גם במקומות הנוחים פחות, היתה זו יותר מתקווה, זו היתה האמונה שלו. וזאת המשמעות של היות האדם יהודי: להילחם ולסבול למען אידאל של שלום ואחווה, שם נמצא המשיח, שם נמצא ישראל, לכן אפשר להגיד, ולא רק לגביו, שהוא היה יהודי יותר ממה שהאמין." גם אוגוסטו סגרה חשב שעמדתו של לואיג'י לוצאטי היתה ללא ספק "במהותה ובכללה יהודית עדיין, מול ריבוי המתבוללים באותם ימים, וגם לאחר מכן, אשר התביישו במוצאם וברחו מכל מה שהיה יהודי, באשליה שהם מצילים את עצמם ואת האינטרסים האישיים שלהם, וברור שלא עשו זאת ממניעים של משיכה רוחנית "

הוא היה נואם רהוט וחבר פרלמנט משפיע, וכן מחבר פורה אשר בנוסף לכתיבה בנושאים פיננסיים כתב גם בנושאים פילוסופיים ועל ההיסטוריה של הדתות. בין יצירותיו: "חופש המצפון והמדע", שפורסם במילאנו בשנת 1909, "אלוהים בתוך החירות: מחקרים על הקשר בין המדינה והכנסייה", בולוניה, 1926. הוא תמך בזכויותיהם של המדוכאים ובחופש המצפון והדת, בשנת 1899 הצהיר שכף רגלו לא תדרוך בצרפת עד שיעשה צדק עם דרייפוס והתערב בפומבי לטובת זולא, שהואשם בהעלבת הצבא הצרפתי. הוא השתמש ביכולת ההשפעה שלו לתמיכה בבודהיסטים כנגד הפעולות המיסיונריות בסין, והכריז כי לתרבות של אירופה ואמריקה, שבה גדל, אין מונופול על חופש הדת. כותרת הפרק החמישי של ספרו "אלוהים בתוך החירות" מכונה "ההגנה על עם הנרדף בכל אלפי שנות ההיסטוריה", הפרק מאגד מקרים חוזרים ונשנים לאורך עשרות שנים שבהם התערב לוצאטי לטובת היהודים, בעקשנות מעוררת הערצה ובאמונה בלתי מעורערת, ופעל בכל הרמות, מול ממשלות ומול דיפלומטים בינלאומיים. בשנת 1925 הגיש בקשה לחבר הלאומים. בשנים 1913-14 למען יהודי רומניה, ב-1902 עבור יהודי רוסיה, ולאחר מכן למען יהודי פולין, מרוקו ולוב. הוא ראה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה, שבו יוכלו למצוא מקלט יהודים נדכאים ממדינות רבות בעולם. בשנת 1925 שלח לואיג'י לוצאטי בן ה-85 מסר חם לרגל חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. מסר קודם נשלח בעת הנחת אבן הפינה, וכפי שהצהיר ב-1920 שב והצהיר ב- 1925 ש-"ישמח לעזור לאגודות בפלשתינה" בהקשר של הקמת קואופרטיבים חקלאיים בארץ ישראל.

בשנת 1984 תהה אוגוסטו סגרה לנוכח עמדותיו של לואיג'י לוצאטי ביחס ליהדות ולציונות מדוע: "…עבור לוצאטי שהיה במשך 60 שנה דמות משמעותית בהיסטוריה של איטליה ואירופה לא נמצא מקום… ראוי בקרב יהודי איטליה.  יש לכך סיבות מגוונות: הצהרתו הכנה והגלויה, בכל הנסיבות, על מוצאו היהודי, שבו היה תמיד גאה, ועל הכרה בגדולת מחשבת ישראל. וכפי שפעל, ולא באקראי בלבד, אלא בהתמדה ממושכת לאורך עשרות רבות של שנים, לטובת היהודים הנרדפים בכל רחבי העולם, והפעיל למענם שוב ושוב את קשריו עם גדולי הפוליטיקאים של זמנו, מכיוון ששמר על זהותו היהודית, למרות היותו בן דור מתבולל, כאשר כבר בזמנו ברחו ממנה יהודים רבים ללא מחשבה שניה על האמונה או על מורשת אבותיהם, יהודים אשר התביישו במוצאם וניסו להסתירו בכל דרך."

לואיזה פראנקטי נאור, ירושלים 2005

——————

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: