ארכיון חודשי: יוני 2012

ספרות בפורום

קריאת ספרות טובה היא פעולה אינטימית. האושר שבפגישה שכלית ורגשית עם ספר טוב מושפע רק מעט מהסביבה: יפי הכריכה, ריח הדפים, עיצוב הגופנים, ציוץ הציפורים, האוויר הצח, דבר הביקורות, הילת המחבר, חברים לקריאה, שיחות, אירועים, הרצאות, הקראות, הלחנות, ועוד. כל אלו הם תבלינים ומתאבנים. אלו מתווכים שמפתים לקרוא את הספר לפני, מנעימים את ההפסקות תוך כדי הקריאה, ומעמיקים את ההבנה אחרי הקריאה. אבל הקריאה עצמה היא חוויה אישית ופרטית, והתבלינים והמתאבנים שוליים לה. זו תחושתי שלי, היא בוודאי לא ייחודית לי וכנראה שלא כולם שותפים לה.

וכל זה הקדמה לרשומה על מתאבן ספרות משובח. לפני מספר שנים זכיתי לחופשה בת חודש מהיומיום. ביליתי יוני מלא ברומא. בחודש זה, מדי שנה נערך "פסטיבל הספרות הבינלאומי של רומא". עשרה מפגשי ספרות תחת כיפת השמיים בפורום הרומאי. הכניסה חופשית והתורים משתרכים עד מעבר לקולוסיאום. הקהל יושב ברחבה שמול שרידי בזיליקת מקסנטיוס וקונסטנטינוס, המבנה הגדול ביותר בפורום. מתחת לקשת המרכזית מוצבת במה מוארת ובגבה מסך ענק. אל הבמה עולים כל ערב שלושה-ארבעה סופרים, מהשורה הראשונה של הספרות המקומית והעולמית. הסופר או הסופרת עומדים ומקריאים מספרם ועל המסך מאחוריהם מוקרן לאיטו הטקסט. היצירות מגוונות, ספרות יפה, פנטסיה, מתח, שירה. לעיתים יצירות מקור באיטלקית, לעיתים מתורגמות. לרוב הן מוקראות באיטלקית, אך לעתים בשפת המקור, ואז על המסך מוקרן הטקסט באיטלקית.

 

ביוני היום ארוך ברומא, בהדרגה שוקעת השמש, הקשתות הגדולות מוארות והשמיים משחירים. לעיתים נוספים מעברים מוזיקליים בין קטעי הקריאה, לא ארוכים, שום דבר שיאפיל על הקריאה הפשוטה והישירה של היצירות.

ולמה אני מספרת את כל זה עכשיו? כי גו'זי מייסטר (ספריית ישראל, בלוג המראה שלי) היתה אמש במפגש כזה בו השתתפו ארי דה-לוקה ועמוס עוז, שקרא מ"בין חברים", היא שלחה תמונה.

עמוס עוז, רומא 7.6.2012, תצלום ג'וזי מייסטר

אין הרבה מקומות בעולם שיכולים להציע חוויה כזו, מראה כזה. הבחירה להשתמש בכל הפאר והגדוּלה העתיקים הללו למען המילה הכתובה בת ימינו אינה מובנת מאליה. אבל אני יכולה לחשוב על עיר אחת נוספת שיכולה להציע חוויה כזו. לא רחוק  מכאן.

[תוספת מאוחרת: הסרטון המלא של עמוס עוז קורא את הסיפור וקישור לאספרנטו באיטלקית ובעברית, יש ללחוץ על התווית "Lingua Originale" למעלה]

המורי מוונציה – ג'מבטיסטה ג'ירלדי צ'ינציו, חלק א'

Il Moro di Venezia  -Giambattista Giraldi Cinzio

היה פעם בוונציה מורי עז רוח, כפי שהעידו אישיותו ומעשיו בשדה הקרב, הוא הפגין פקחות רבה ומחשבה רעננה, והמושלים העריכו אותו בזכות מעשי מופת שהביאו תועלת רבה מעין כמותה לרפובליקה.

אותלו ודסדמונה, Théodore Chassériau

והנה אשה טובת מידות ויפה להפליא, דיסדמונה שמה, התאהבה בו, לא בשל תשוקה נשית אלא בשל מידותיו הטובות של המורי, והוא נכבש ביופייה ובאצילות רוחה של האשה ולהטו השתווה לזה שלה, והיתה אהבתם כה מלבבת  עד שנקשרו בנישואים, למרות קרוביה של האשה שעשו כל שלאל ידם בכדי שתיקח לה בעל אחר, ולא אותו. והם חיו יחדיו בחפץ לב ובשלווה גדולה, ובכל ימיהם בוונציה לא אוכל להגיד שהיה ביניהם דבר, אף לא מילה, שלא היתה בו אהבה.

והנה החליפו מושלי וונציה את אנשי הצבא המוצבים בקפריסין, ובחרו כמפקד החיילים ששלחו לשם את המורי, ואם כי יכול היה הכבוד לרומם מאד את רוחו (שכן מעמד נכבד כזה אינו מוענק אלא לאנשי אצולה, חסונים ואמינים, אשר הוכיחו שיש בהם ערך רב), דעכה שמחתו כאשר שיווה לנגד עיניו את אורך הנסיעה וקשייה, בחשבו שדיסדמונה תפגע ממנה. האשה, אשר המורי היה כל אושרה בעולם, ואשר עדותה של רפובליקה כה איתנה ואצילית על מידותיו הטובות של בעלה מלאה אותה קורת רוח, ציפתה בכיליון עיניים למסע אליו ייקח אותה בעלה עם אנשיו, כאשר תצטרף לחבורה במקום כה מכובד, אך דאגה מאד בראותה את המורי מוטרד. ומכיוון שלא ידעה מה הסיבה לכך, אמרה לו יום אחד בעת הסעודה: "מדוע מורי, לאחר שהמושלים העניקו לך מעמד כה נכבד, נעכרה רוחך?".

אמר המורי לדיסדמונה: "על קורת הרוח שבכבוד שקבלתי מעיבה אהבתי אליך, מפני שאיני רואה מנוס מפני אחד משני דברים, או שאקח אותך יחד איתי בסכנות הים, או שבכדי לא להטיל אותך למהומה, אשאיר אותך בוונציה. לא אוכל שלא להתייחס בחומרה לאפשרות הראשונה, מפני שכל קושי שבו תעמדי, וכל סכנה ממנה תחלצי, יביאו עלי חולי נורא, והאפשרות השנייה, להאלץ להשאיר אותך, תשניא אותי על עצמי, מפני שפרידה ממך כמוה כפרידה מחיי".

דיסדמונה, שהבינה אותו אמרה: "אוי, בעלי שלי, אלו מחשבות נכנסו בנפשך? כיצד נתת לדבר מעין זה להטריד אותך? אני רוצה ללכת אתך, לכל מקום אליו תלך, הרי אלך אתך באש כשרק כתונת לעורי, וכיצד לא אצטרף אליך במים, בספינה מוגנת ומצוידת היטב. ואם אכן יהיו סכנות וקשיים, אני רוצה לקחת בהם חלק יחד אתך, נראה לי שאהבתך אלי קטנה, אם כדי שלא אצטרף עליך לים חשבת להשאיר אותי בוונציה, או אם השתכנעת שאעדיף להישאר מוגנת כאן ולא להיות אתך בסכנה גדולה. לכן אני רוצה שתערך למסע בכל השמחה הראויה לרום מעמדך."

המורי הטיל את זרועותיו סביב צווארה של אשתו, נישק אותה בהתרגשות ואמר לה: "אלוהים ישמור עלינו לעד באהבתנו, אשתי היקרה". ובמהרה אסף הוא את כליו, נערך למסע, ועלה עם  האשה ועם כל חבורתו לספינה, המפרשים מלאו רוח והמסע החל, בים שקט לגמרי הפליג משם לקפריסין.

דגלן אחד היה בחבורתו, אדם בעל ההופעה יפהפיה, אבל טבע זדוני ביותר, שלא היה מעולם כמוהו בתבל. יקר מאד היה הוא למורי, שלא היה לו מושג על רשעותו, מפני שעל נפשו השפלה, כיסה במלים גבוהות ונהדרות ובהופעתו, את פחדנותו צפן בתוך לבו, וכלפי חוץ הפגין חזות של הקטור או של אכילס. גם אותו נבל לקח עמו את אשתו לקפריסין, צעירה יפה ותמה, אשר בהיותה איטלקיה היתה אהובה  מאד על אשת המורי, והיא בלתה אתה את רוב יומה.

היה בין האנשים גם מפקד כתה שהיה יקר מאד למורי. ביקר הוא לעתים תכופות בבית המורי, ופעמים רבות סעד עמו ועם אשתו. ולכן האשה, אשר ידעה עד כמה רצוי הוא לבעלה, קבלה אותו במאור פנים, וטוב היה הדבר מאד בעיני המורי. הדגלן הזדוני, שלא נחשבו בעיניו האמון שנתנה בו אשתו, ולא החברות, ולא האמונה, ולא המחויבות שלו אל המורי, התאהב בלהט בדיסדמונה, ואת כל מעייניו הפנה לניסיונות להתענג עליה, אבל לא העז להראות זאת מפחד שאם יבין זאת המורי יגזור עליו מיתה מיד. הוא נסה בדרכים שונות, חשאיות ככל שיכול היה, להביא את האשה להבחין באהבתו, אך היא, שכל מעייניה היו במורי, לא הקדישה אף בדל מחשבה לדגלן, או לאחרים. וכל מה שעשה כדי שתבחין בו לא הועיל, כאילו לא עשה דבר. ולכן דמה בלבו שהסיבה לכך היא שמפקד הכתה הלהיב אותה, וקיווה להרחיק אותו מהעין. לא רק נפשו השתופפה, אלא גם האהבה נאלמה והפכה לשנאה מרה כלפי האשה. הוא חקר כל דרך כיצד יוכל להביא למותו של מפקד הכתה, שאם לא יוכל הוא להתענג על האשה לא יוכל גם המורי להתענג עליה. הוא חכך בנפשו כמה דברים, כולם זדוניים ומרושעים, ולבסוף  החליט שברצונו להאשים אותה באוזני הבעל בנאוף, ולהביא לידיעתו שהנואף הוא מפקד הכתה, אבל בהכירו את האהבה יחידת הסגולה של המורי לדיסדמונה, ואת חברותו עם מפקד הכתה, ידע בברור שללא הונאה ערמומית  לא יוכל להוליך שולל את המורי לגבי אף אחד מהם. במשך זמן רב ישב והמתין לזמן ולמקום בהם יפרוץ את הדרך למשימה הזדונית.

לא עבר זמן רב והמורי, לאחר שמפקד הכתה שלף את חרבו כנגד חייל במשמר ופצע אותו, שלל ממנו את דרגתו, הדבר הדאיג מאד את דיסדמונה, והיא נסתה לפייס ביניהם פעמים רבות. באותה עת אמר המורי לדגלן הזדוני שאשתו מציקה לו בגלל מפקד הכתה והוא חושש שלבסוף יאלץ להשיב אותו. נתפס אותו הרשע בטיעון זו בכדי לתמוך בעלילה הבדויה ואמר: "אולי יש לדיסדמונה סיבות לצדד בו".

"למה?" אמר המורי.

"אני לא רוצה" ענה הדגלן, "לחצוץ בין בעל ואשה, אבל אם תפקח את העיניים תראה בעצמך."

ככל שהתמיד המורי לא הוסיף הדגלן דבר, ומילים אלו פגעו בליבת נפשו של המורי, שכל מעייניו פנו לפענוח משמעותן של מילים אלו, והוא שקע בעגמומיות. וכך, יום אחד כאשר נסתה האשה לרכך את זעמו על מפקד הכתה, והפצירה בו שלא לשכוח את השירות ואת החברות ארוכות השנים בגלל משגה קטן, מה גם שהשלום חזר לשכון בין החייל הפצוע ומפקד הכתה, נתקף המורי זעם ואמר: "זה עניין גדול, דיסדמונה, ואת מרבה לדאוג לו, והוא לא אחיך, וגם לא בן משפחה שלך, נראה שהוא קרוב ללבך."

האשה ענתה, בנמוס ובענווה: "לא הייתי רוצה להציק לך בכך, כואב לי לראות אותך נמנע מחברתו של חבר יקר, שאני יודעת, כפי שהעדת אתה בעצמך, שהצבת אותו כמפקד כתה. הוא לא בצע טעות כה חמורה שמצדיקה שנאה כה גדולה. אבל לכם, המורים, מזג כה חם שכל דבר קטן מעורר אצלכם זעם וטינה."

מלים אלו הרגיזו עוד יותר את המורי שענה: "אפשר להוכיח זאת אם אין את מאמינה, וכאשר יגיע הנקם על העוולות שנעשו לי אבוא על סיפוקי." מילים אלו הדהימו את האשה, ובראות את בעלה חורג ממנהגו ומפנה את חמתו כלפיה, ענתה בענווה: "הכוונה בדברי היתה רק להביא לסוף טוב ,אבל יותר לא יהיה עליך להתרגז על כך, לא אוסיף לעולם עוד מלה על כך."

ראה המורי את הנחישות שבה שוב הגנה האשה על מפקד הכתה, ושער בנפשו שמשמעות דברי הדגלן היתה שדיסדמונה מאוהבת בו, ובעצב רב הלך לאותו נבל וניסה להוציא ממנו דברים ברורים יותר.

[המשך יבוא]