ארכיון חודשי: מרץ 2012

Bruno. Il bambino che imparò a volare

[בעקבות הרשומה על הספר "ברונו, הילד שלמד לעוף" תהתה נדיה טרנובה מה כתוב שם. למענה ולמען קוראיה, באופן חריג ביותר, תרגמתי את הרשומה לאיטלקית. עם קוראי העברית הסליחה.]

Il prossimo (ormai già trascorso) 13 marzo ci sarà una conferenza in memoria di Bruno Schulz all’università di Bar-Ilan. La conferenza riguarda l'opera di Schulz e ciò che è stato scritto ispirandosi alla sua opera e alla sua vita. Il programma completo, molto vario, è incluso nel link. La chicca, David Grossman che racconta: “Il mio incontro con Bruno Schulz". La conferenza si tiene a 120 anni dalla nascita e 70 anni dalla morte di Bruno Schulz. Per caso, o forse no, per gli stessi anniversario è uscito due mesi fa in Italia un libro bellissimo che è un omaggio alla sua vita e opera.

"Bruno era un bambino indaffarato. Anche se la testa greve gli rallentava il correre sobbalzando a ogni passo, lui trottava tutto il giorno per salvare il padre dai guai in cui si cacciava con le sue metamorfosi improvvise. Colpa di Adela, governante troppo zelante, spaventata dalle continue apparizioni che infestavano casa Schulz." (da "Bruno. Il bambino che imparò a volare", Nadia Terranova e Ofra Amit)

Bruno Schulz (1892-1942) è nato da una famiglia ebraica a Drohobyč in Galizia, e lì ha vissuto. È cresciuto nelle ombre della malattia mentale di suo padre, un proprietario della bottega di tessuto che a certo punto covò e allevò uccelli rari nella soffitta. Da giovane Bruno disegnò e dipinse e provò anche a studiare architettura a Vienna, ma poi ritornò a Drohobyč e diventò un insegnante di disegno al liceo locale. Parallelamente al disegno iniziò scrivere racconti che erano apprezzati nell’ambiente letterario. Nel 1934 uscì la sua raccolta "Le botteghe color cannella", una raccolta di brani di prosa poetica che descriva in prima persona la sua infanzia a Drohobyč.

Bruno spiava le instancabili gesta di suo padre e si chiedeva come fare a imitarlo. Non aveva gambe svelte né arguzia accesa né occhi mutevoli. Era troppo timido e troppo piccolo. Soprattutto, Bruno portava con sé l’imbarazzo di una testa grossa che gli avrebbe reso impossibile il volo di un uccello, il rapido passo di un ragno, la destrezza di un pompiere. (Bruno. Il bambino che imparò a volare)

Illustrazione: Ofra Amit

"Bruno, il bambino che imparò a volare" è basato sul libro "Le botteghe color cannella" e sulla vita di Schulz. Nadia Terranova ha costruito la figura del bambino Bruno dal "Le botteghe color cannella", catturando il personaggio di un bambino delicato che aveva provato a trovare il suo posto nel mondo e era dilaniato tra le fantasie di un padre molto amato e la rigida realtà.

"E subito il cielo brulicò di una sorta di eruzione colorata, fiorì di chiazze ondeggianti che crescevano, maturavano e subito riempivano lo spazio di uccelli volteggianti e roteanti in grandi spirali intersecantisi. Il cielo intero era reimpito dal loro volo elevato, dal battito delle loro ali, dalle linee maestose delle loro silenziose planate." (da "Le botteghe color cannella", traduzione di Anna Vivanti Salmon)

La prosa di Schutz è eccezionale, Yoram Bronovsky (un saggista e traduttore Israeliano molto apprezzato) ha trovato nella prosa "echi di una grande completa, saga, una mitologia sfaccettata ed eventi da cui solo pochissimi eravamo oggi sopravvissuti" (dall’epilogo dell’edizione ebraica di "Le botteghe color cannella", 1986).

Bruto Shulz: Auto ritratto

Il testo di Nadia Terranova, tutto quanto, è un omaggio alla prosa di Bruno Schulz. Secondo me la scrittura di Schultz è rivolta a tutti i sensi, è piana di voci e suoni, odori, sensazioni di freddo e caldo, colori, luci e ombre. Tra questa varietà di sensi, Terranova ha deciso di concentrarsi nel colore per trasmettere l'emozione. Il suo testo è affollato di colori: piumaggio variopinto, fiero pompiere di rosso vestito, uccello colorato, scarafaggio chiazzato, stoffa ricamata, fiore assolato, parquet color cannella, colori svaniti, nuvole nere, creature colorate e nuvole grigie. L'effetto del testo nudo e del colore. Ma questo non è un testo nudo, è un picture-book, un libro illustrato in cui la storia è costruita dalla sinergia tra le immagini e il testo. Questo libro è un'opera comune dell'autrice e dell'illustratrice (i due nomi sono indicati sopra il titolo) e per questo è in particolare interessante vedere come Ofra Amit interpreta il testo e trasforma il colore immaginato in un colore reale. Le illustrazioni di Ofra Amit sono bellissimi, pieni di coraggio, vividi ed emozionati. A me sembra che nelle illustrazioni si veda l'omaggio allo stile di Bruno Schulz, lo stile personale dell'illustratrice, ma anche lo sfrenato colorito del testo.

"La città era spoglia e triste, i colori svaniti e i profumi evaporati, il sole nascosto da nuvole nere, i girasoli raggrinziti, le campanule rannicchiate in bulbi sotterranei. Nessuna traccia di uccelli, niente creature colorate.

Chissà cosa direbbe Jakob, continuava a chiedersi Bruno aggirandosi per strade che non riconosceva." (Bruno. Il bambino che imparò a volare)

Illustrazione: Ofra Amit

Probabilmente Bruno Schulz aveva iniziato a scrivere un romanzo, che si perse durante l'Olocausto, come Bruno Schulz stesso. Per quanto ne sappiamo Schulz fu un “protetto” di un ufficiale SS di cui aveva dipinto la casa. Un altro ufficiale SS che era in conflitto con il protettore di Schulz gli sparò per la strada. David Grossman usava la figura di Schulz e il suo romanzo perduto nel romanzo "Vedi alla voce: amore", trasformando Schulz in un salmone avvolto nell'amore del mare.

Il libro è uscito in Italia lo scorso gennaio. È un libro straordinario, uno splendido libro illustrato, scritto in righe corte e tocca temi difficili: malattia di mente di un genitore, solitudine e Olocausto. Non sono sicura di chi siano i lettori naturali di questo libro, ma sono sicura che questo libro si debba pubblicare anche in ebraico.

Ringrazio Nadia Terranova e Ofra Amit per avermi permesso di utilizzare i suoi materiali

 

Nadia Terranova ha lavorato come redattrice, traduttrice e insegnante. Ha partecipato a un romanzo polifonico e pubblica racconti per ragazzi e adulti. Il suo sito.

Ofra Amit è un'illustratrice israeliana apprezzata. Il suo sito.

בארצו של ישו – מטילדה סראו – אנשי ירושלים

מטילדה סראו תוהה מיהו ירושלמי, ומתבלת בקורטוב (ואף יותר מזה) של אנטישמיות נוצרית מלפני עידן הפוליטיקלי-קורקט. מתוך הפרק על ירושלים בספר "בארצו של ישו", כאן קטעים מתוך הפרק על חיפה.

העם

האם אפשר למצוא אולי בין שישים אלף האנשים המתגוררים בין החומות הקדושות את העם של ירושלים? מי ראוי אם כך לתואר הנבחר, מושא קנאתם של העמים אחרים ויקיר הריבון?

יהודי ירושלים, מתוך Jerusalem, Bethany, and Bethlehem מאת J. L. Porter

היהודים שמהווים בקירוב מחצית, או יותר, מתושבי ירושלים אינם העם שלה. היו היתה לישראל מתנה שאין לה שיעור, הבטחה אלוהית, היו היתה לו המציאות הנעלה ביותר שתתכן לעם: אך הוא התעייף מלהיות חסוד, טוב, מאושר. מאז אותו יום גורלי בניסן, שבו היהודים רצו בזעם מתמיה ועיוורים מזעם על האיש מנצרת, הם רצו שהדם של אותו חלל צודק יהיה על ראשם ועל ראש בניהם, הם הקימו על ראשם את הקללה והתפזרו, ולא היו עוד לאומה וגם לא לעם. אט אט, כשמתמתנים התנאים המדיניים והדתיים, והטורקים שוקעים יותר ויותר במעיין סלחנות קרה ומנומסת, שמקורה באדישות הערכית  שלהם, מתחילים היהודים לשוב לירושלים. הם שבים אליה מהמקומות המרוחקים ביותר באירופה, חיוורים, יגעים, כמעט תמיד חולניים, בארשת ביישנית של כלבים מוכים, נועצים מבט חשדני בכל אחד, יראים מכל אחד כמו מאויב, רודף, הם שתקנים, מהורהרים, אינם מסוגלים להתעמת, מסתתרים תמיד בבתים קטנים, אפלים ודוממים, בחנויות עלובות, נטולות סחורה כמעט: ואף כי מספרם בציון, מושא ערגתם ודמעותיהם, הולך וגדל,  ואף כי המסחר זעיר, וגם חלקית הגדול, בירושלים נמצא בידיהם, הם לא מסגלים לעצמם עזות מצח ושומרים על אותה ארשת של אנשים מפוחדים ואומללים, שאינם מעיזים להרים את ראשם, ואולי אף לעולם לא ירימו, לאחר שכרעו במשך מאות שנים תחת משא גורל של עצב וגלות.

והם יודעים זאת היטב, כולם! הם יודעים שהם חיים בירושלים הודות לזיכיון נדיב, ריבונות רשלנית, והם מרגישים עצמם במגורים ארעיים, תלויים בצו עותומני העלול לשלוח אותם לגלות; יש להם הבעה של מסתננים שחומסים את האוויר והשמש של ציון הקדושה; הם נצמדים לקירות בדרכם; אפשר לזהות אותם לפי השיער הארוך והמסולסל לרוב מעל הרקות והאוזניים, אפשר לזהות אותם על פי בגדים מסוימים, אפשר לזהות אותם בראש ובראשונה על פי המראה הקבוע של החולשה, החולניות, גם אצל הצעירים, גם אצל הילדים. הם מתייגעים בחנויות הקטנות והפעוטות ביותר; מוכרים הכל; קונים הכל; חלפני כספים; הנועזים שבהם מלווים בריבית, הלוואות קטנות בעבור משכונות, ערבונות, די שאף אחד לא יוכל להכשיל אותם. הבנק החשוב ביותר בירושלים, הוקם על ידי בני ישראל, אבל הוא מנוהל בעיקר מאירופה, והוא ממוקם ברובע הנוצרי. הם יוצאי דופן. כל האחרים במסחר הזעיר מתאמצים, בזהירות, בעדינות, בעיקשות. הם אינם יודעים לעבד את האדמה. מסורת הרועים והאיכרים שלהם אבדה, כמו גם הגזע שלהם: אלפיים שנות מסחר, מלאכה וחנוונות חדרו לעורקיהם. הנשים שלהם, לעיתים רחוקות יפות, כמעט תמיד חיוורות, כמעט תמיד בלויות, עם מבט הססני בעיניים בהירות, הן אינן רעולות, אבל הן חובשות כובעים מיושנים ומוזרים היושבים מעל המצח ומכסים את השיער: מעליו מהודקים צעיפי צמר לבנים מעוטרים בפרחים אדומים או צהובים: גם הן הולכות כפופות, שקטות, כשמסתכלים בהן הן מיד נכנסות בזריזות לבתיהן, שהם המכוערים ביותר בירושלים. וכדי להיות כאן, במקום שבו לפני אלפיים שנה היו המקדש, המולדת והמסורת שלהם, הם נאלצים לחיות מבוזים תחת כל סוג של דיכוי; למען היכולת לבכות כאן בימי שישי אל מול החומה היחידה שנותרה על תילה מבית המקדש; בכדי למות כאן ולזכות במעט אדמה שחורה מעמק יהושפט על גופם!

תענוג מפוקפק לקרוא את התיאורים הללו, מסוף המאה ה-19, לפני הציונות.

מכיוון שארוך וכבד מדי לתרגם את כל הפרק אדלג בהמשך, אבל אגלה שבקטעים החסרים אף אחד מתושבי ירושלים לא יוצא טוב בעיני הצליינית מאיטליה, חוץ אולי מאלו שמדברים בשפתה…

גם לא העם הטורקי השליט הוא העם של ירושלים. הטורקים מונים שמונה או עשרת אלפים, הם נמצאים בירושלים כמו בכל מקום אחר בו הכוח והאומץ שלהם כבשו את האדמה; הם נשארים באותה שלווה, אותה בטלה, אותה אדישות מוסרית שהיא התכונה המייחדת את העם העותומני. אמרתי אדישות מוסרית! מכיוון שהשלטון שלהם בפלשתינה הוא אחד המניבים ביותר מבחינה חומרית: כל בעלי הזיכיונות הנוצרים, כלומר הלטיניים, היוונים, הארמניים, קבלו אותם לעיתים נדירות בזכות נדיבות הסולטן, אך כמעט תמיד תמורת כסף. כל טפח מארץ הקודש עלה בדמעות, דם וממון של המאמינים, ואפשר לומר שהדברים החשובים ביותר שארצו של ישו, שנבלה תחת ההזנחה האסלמית, שקלה לידי השער הנשגב אינם דגן, חיטה, ענבים ותפוזים!

אין הנוצרים, הלאומים הנוצרים לכאורה, העם של ירושלים. אמת היא כי הלטיניים, היוונים הפלגניים, הארמניים הפלגניים, הרוסים, המרונים, מיצגים את חייליו הנאמנים של ישו, אבל הם מחולקים קשות בין הפלגים והקנאים שלהם. רק הלטיניים, רק הפלוגות המבורכות של הנזירים הפרנציסקנים, משגיחי המקומות הקדושים, המונים ביחד  אלפיים מאמינים לטיניים, רק הם בזכות רוח האדם, צלילות הדעת, הדבקות שקבלו מסן פרנסיסקו, הם יכלו להיות לגרעין של העם הנוצרי בירושלים, העם היחיד והאמיתי של ירושלים.

אמנם, בזכות האומה שלנו, מפני שהאמונה הלטינית שומרת על יוקרתה בארץ הקודש, צריך לעצום את העיניים… לו רק נקווה שנוכל לכונן בעתיד הרחוק את העם של ירושלים. האנשים האלו בוודאי שלא יכוננו אותו, גם לא היהודים שהם כבר לא עם אלא ערב רב, המגיע מכל הדתות הקיצוניות ואינו כשיר לרוח חיה ולאיחוד; גם הטורקים לעולם לא יכוננו אותו, הם שיושבים שם כחיל מצב,  גם לא העמים הנוצריים הקטנים, העצלים, הקנאים המסוכסכים ביניהם; גם אתם לא תכוננו אותו, אנשי ירושלים, או ערביי הארץ, או הבדואים היפים החמושים עד השיניים המגיעים ממדבר יהודה, אפילו מפרובינקיה ערביה, מההרים הבלתי עבירים והמישורים ולא נודעים: אתם באים לציון בכדי למכור ולקנות: אבל אתם לא רואים אותה, אתם לא מכירים אותה, אתם לא אוהבים אותה, אתם ממהרים לברוח ממנה ברגע שתוכלו, לאדמה שלכם לאוהלים שלהם. יתכן שלעולם לא יהיה עם לירושלים. האל רומם אותה והאל ישיב לה את תהילתה; אבל מישהו מסוים התענה שם יותר מדי, מת שם באכזריות רבה מדי.

נהרות של דיו נכתבו מאז על "שאלת ירושלים", כל כך הרבה השתנה, קשה לקבל כפשוטו אפילו משפט אחד, אבל אולי המסקנה הדחוקה שירושלים שייכת רק לאל (אמירה שקולה מבחינתי לכך שאינה שייכת בלעדית לאף אחד אחר) לא כל כך מופרכת…

ברונו שולץ – ספר וכנס

ביום שלישי הקרוב, 13.3.12, יערך כנס לזכרו של ברונו שולץ באוניברסיטת בר אילן. בכנס ידברו על יצירתו ועל יצירות שנכתבו בהשראתו ובהשראת חייו. התוכנית המלאה והמגוונת בקישור, שימו לב לסוכריה: דויד גרוסמן מדבר על "המפגש שלי עם ברונו שולץ". הכנס נערך במלאת 120 שנה להולדתו ו-70 שנה למותו של ברונו שולץ. כנראה שלא במקרה, לציון אותם תאריכים, יצא לאור לפני כחודשיים באיטליה ספר יפהפה שכולו מחווה לחייו וליצירתו.

"ברונו שולץ היה ילד עסוק. למרות כובד ראשו אשר הטלטל עם כל צעד והאט את מרוצתו, היה טרוד כל היום בהצלת האב מהצרות שנכנס אליהן במטמורפוזות המפתיעות שלו. באשמת אדלה, המטפלת הנרגשת מדי, שנבהלה משטף רוחות הרפאים שפקדו את בית שולץ." (מתוך: "ברונו. הילד שלמד לעוף", נדיה טרנובה ועפרה עמית)

ברונו שולץ (1892-1942) נולד למשפחה יהודית בעיר דרוהוביץ' בגליציה ושם חי. הוא גדל בצל מחלת הנפש של אביו, בעל חנות בדים, שבשלב מסוים גם הדגיר וגדל עופות נדירים בעליית הגג. ברונו עסק בציור ורישום מנעוריו ואף נסה ללמוד ארכיטקטורה בוינה, אך חזר לדרוהוביץ' והפף למורה לציור בגמנסיה. במקביל לעיסוק ברישום החל לכתוב גם סיפורים אשר זכו להערכת אנשי הספרות וב-1934 יצא לאור קובץ הסיפורים שלו "חנויות הקינמון".  "חנויות הקינמון" הוא אוסף קטעי פרוזה פיוטית המתאר בגוף ראשון את ילדותו של שולץ בדרוהוביץ'.

"ברונו עקב אחר המעללים הבלתי נלאים של אביו ותהה כיצד יוכל לחקות אותו. לא היו לו רגליים חסונות ולא שנינות מבריקה ולא עיניים מתחלפות. הוא היה בישן מדי וקטן מדי. יותר מכל נשא עמו ברונו את המבוכה בגלל ראשו הגדול מדי שמנע ממנו את מעוף הציפור, את ההליכה הזריזה של העכביש, את המקצועיות של הכבאי." (ברונו. הילד שלמד לעוף)

איור: עפרה עמית

"ברונו. הילד שלמד לעוף" מבוסס על "חנויות הקינמון" ועל תולדות חייו של שולץ. נדיה טרנובה בנתה את דמותו של ברונו הילד מתוך "חנויות הקינמון". היא תפסה את דמותו של הילד העדין המנסה למצוא את מקומו בעולם ונקרע בין הפנטסיות של האב האהוב לבין המציאות הנוקשה.

"ומייד פרחו השמיים במין פריחה צבעונית והתכסו גלי-גלים של כתמים אשר צמחו והבשילו ומילאו מיד את המרחבים בעדת צפרים מוזרה, שחגה וסבבה במסלולים לולייניים מצטלבים. מעופן הנישא, משק כנפיהן, והקווים החרישיים והאציליים של תנועותיהן כיסו את עין השמים" (ברונו שולץ, "חנויות הקינמון", תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן 1986, עמ' 80)

הפרוזה של שולץ יוצאת דופן, יורם ברונובסקי ראה בה "שרידים – מתוך שלמות גדולה אחת, מתוך הגדה נכחדת, אולי מתוך מיתולוגיה רבת פנים ואירועים שרק מעט מזעיר מתוכה שרד עד ימינו" (יורם ברונובסקי, "אחרית דבר", ברונו שולץ, "חנויות הקינמון", הוצאת שוקן 1986).

ברונו שולץ: דיוקן עצמי

הטקסט של נדיה טרנובה הוא כולו מחווה לפרוזה של ברונו שולץ. לדעתי הכתיבה של שולץ פונה אל כל החושים, היא מלאה בקולות וצלילים,  ריחות, תחושות של חום וקור, צבעים, אורות וצללים. מבין כל מגוון החושים הללו בחרה טרנובה להתמקד בצבע להעברת רגש. הטקסט שלה גדוש צבע: נוצות ססגוניות, כבאי במדים אדומים, ציפור צבעונית, חיפושית מנומרת, שארית בד רקומה, פרח שטוף שמש, רצפה בצבע קינמון, צבעים שדהו, עננים שחורים, יצור צבעוני, עננים אפורים. צבע הוא האפקט של הטקסט כטקסט ערום. אבל זהו אינו טקסט ערום, זהו פיקצ'ר-בוק, ספר שבו הסיפור נבנה מהסינרגיה בין התמונות והטקסט. מכיוון שמדובר ביצירה משותפת של הסופרת והמאיירת (שני השמות מופעים בכותרת) מעניין במיוחד לראות כיצד מפרשת  עפרה עמית את הטקסט והופכת את הצבע המדומיין לצבע אמתי. האיורים של עפרה עמית יפיפיים, מלאי תעוזה, חיים ורגש. נדמה לי שבאיורים ניכרים המחווה לסגנון של ברונו שולץ עצמו, הסגנון האישי של המאיירת, וגם הפראות הצבעונית של הטקסט.

"העיר היתה חשופה ועצובה, הצבעים דהו והריחות התנדפו, השמש התחבאה מאחורי עננים שחורים, החמניות קמלו, הפעמוניות התכווצו בבצלים מתחת לאדמה. אין זכר לציפורים, אין אף יצור צבעוני. מי יכול לדעת מה היה אומר יעקב על המהומה הזו, המשיך ברונו לשאול את עצמו בשוטטו ברחובות שלא הכיר." (ברונו. הילד שלמד לעוף)

איור: עפרה עמית

כפי הנראה החל שולץ לכתוב רומאן, אך הרומאן אבד בשואה, כמו ברונו שולץ עצמו. ככל הידוע היה שולץ בן חסותו של קצין אס.אס וצייר בביתו, קצין אס.אס אחר אשר היה מסוכסך עם הקצין המגן של שולץ ירה בו ברחוב. דויד גרוסמן השתמש בדמותו של שולץ וברומאן האבוד ב"עיין ערך אהבה", ונתן לברונו דמות של סלמון הנעטף באהבת הים.

כאמור, הספר יצא לאור באיטליה בינואר האחרון. זה ספר יוצא דופן, ספר תמונות מרהיב הכתוב בשורות קצרות ונוגע בנושאים טעונים: מחלת נפש של הורה, בדידות והשואה. איני משוכנעת מי קהל היעד המובהק של הספר הזה, אבל אני משוכנעת שזה ספר שמן הראוי שיתפרסם גם בעברית.

בסרטון מקריאה הסופרת את הספר לילדים איטלקים, וניתן להתרשם מהאיורים.

תודה לעפרה עמית ולנדיה טרנובה שהרשו לי להשתמש בחומרים שלהן לרשומה זו

Ringrazio Nadia Terranova e Ofra Amit per avermi permesso di utilizzare i suoi materiali

 

נדיה טרנובה היא עורכת, מתרגמת ומורה. היא היתה שותפה לכתיבת רומאן רב-קולי ומפרסמת מדי פעם סיפורים לילדים ולמבוגרים בכתבי עת. האתר שלה.

עפרה עמית היא מאיירת ישראלית מוערכת. קישורים על קצה המזלג: האתר שלה, דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לאסופת מעשיות האחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לספר "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג

ספר לימוד עברית לדוברי איטלקית

לאחרונה יצא לאור הספר "מכונת הדיבור בתור מורה שפות", המתעד וחוקר את לימוד העברית בגרמניה בשנות בשלושים. את הספר לא קראתי, אבל הוא נראה מעניין (תודה לדגש קל), והוא הזכיר לי ספר שנמצא אצלנו בבית: ספר לימוד עברית לדוברי איטלקית שהיה שייך כפי הנראה לסבתא-רבתא של אישי.

עמוד השער

מסתבר שמדובר ברב מכר של ממש. המהדורה הראשונה יצאה בפירנצה (פירנצי יגן עליה אדני) ומכיוון שהיא אזלה מן השוק יוצאת עכשיו מהדורה רביעית משופרת בליוורנו. לא ברור מתי יצאה המהדורה הראשונה (ממקורות אחרים הסקתי שב-1834) אבל נדמה לי שהצלחתי לפענח את שנת ההדפסה של המהדורה הזו: "שנת חנך לנער על פי דרכו לפ"ק". אם נחשב את סכום האותיות בגימטרייה של המילים המסומנות בסגולתא (משולש נקודות) נגיע ל-618, ויחד עם הפרש השנים (בערך 1240) בין תאריך עברי ללועזי  נגיע ל-1858, אני מאמינה שזו השנה בה הודפס הספר (אני מאד גאה בפצוח הבלשי שהביא אותי לנוסחה המוזרה הזו, אבל אתאפק ואדלג על ההסברים הטרחניים).

הספר נועד ללמד נערים עברית, להביא אותם לרמה שיוכלו לתרגם (להעתיק במונחי הימים ההם) מעברית לאיטלקית, וכך נכתב באיטלקית בהקדמה למהדורה:

"מעודד משביעות הרצון של הקהל, הוספתי להדפסה הרביעית של עבודה בסיסית זו כמה חוקי דקדוק עברי, אשר כולם חלק מן הסידור, בצירוף כמה דוגמאות, על מנת שיוכל התלמיד השקדן, בקלות ובזמן קצר, להתמודד עם קריאה מדויקת של הסידור והתנ"ך הקדוש."

בהחלט לא משימה פשוטה, והמחבר ניגש אליה בשיטתיות נאה.

קריאה

 השיעור הראשון מוקדש להכרות עם האותיות. אפשר לשים לב שאחד התלמידים השקדנים הוסיף את שמות האותיות בעפרון באיטלקית, משימה שהמחבר תכנן לשיעור השישי דווקא.

שיעור ראשון

שיעור שישי

השיעורים הבאים עוסקים בלימוד התנועות, לפי סדר  אלפביתי, במספר הולך וגדל של הברות בכל מילה. בולטת השאיפה של המחבר לכלול רק מילים לגיטימיות מהמקורות בטקסט, אם כי המשימה נעשית מאתגרת למדי כשהוא מגיע למילים בעלות שבע הברות.

בהתחשב במועד אי אפשר להתעלם מהמילה השימושית בסוף העמוד: ו-ה-א-חש-דר-פ-נים. קצת פרסית לא הזיקה לאף אחד עדיין.

אחרי מילים של שבע הברות אפשר כבר להתחיל לקרוא טקסטים אמיתיים, הטקסטים הראשונים הם כצפוי ברכות ותפילות יומיומיות: נטילת ידיים, ברכת המזון, קריאת שמע, קידוש,  קדיש.

דקדוק

הפרק הבא הוא תוספת הדקדוק. עשרה עמודים דחוסים להפליא בדקדוק עברי על רגל אחת: דגשים לסוגיהם, ניקוד, הגייה, חלקי הדיבר, שמות עצם, גופים, תארים, פעלים, מיליות יחס, תואר הפועל,  קריאות, מספרים, מניה ימות השבוע, חודשים ו-זהו. עשרה עמודים. אני אשמח להכיר את הגאון שידע עברית אחרי קריאה מעמיקה של העמודים הללו.

אותי עניינו בעיקר הסעיפים הנוגעים למיליות החיבור והקריאה. האיטלקית עשירה במיליות חיבור וקריאות והשימוש בהן נרחב מאד, בשפה הדבורה והכתובה. אלו מילים שמוסיפות אווירה, רגש, נופך אישי, וכל איטלקי שמכבד את עצמו לא חוסך בהן. אחת המורות שלי לאיטלקית התלוננה פעם מרות על האנגלית: "אומרים רק מה שצריך, זה כל כך משעמם!" בתרגום לעברית הבעיה כפולה: השפה דלה במילים כאלו והן מוסיפות סרבול למשפט. בהתחשב בכך שמשפט איטלקי בטקסט ספרותי או אקדמי יכול להשתרע בקלות על פני עשר שורות ויותר (ספרתי!) ובעברית אני הולכת לאיבוד אחרי שלוש שורות לכל היותר, המחיר של מילות האווירה כבד מנשוא.

אבל הישועה לא תבוא כנראה מספר מהמאה ה-19, אני חוששת שאין הרבה מקום להאח, אללי, אחלי, הס ואויה בתרגום בן ימינו. אבל גם האיטלקית השתנתה מאז. כך נמצא כאן מקרה של מילים מקבילות שהתיישנו בשתי השפות. "acciocché" היא מילה שיצאה מהלקסיקון באיטלקית, כלומר היא מופיעה עדיין בכל המילונים אבל לא נתקלתי בשימוש בה בטקסטים מודרניים ובוודאי שלא בדיבור. גם בעברית נדיר השימוש ב"למען" במשמעות של "בכדי".

אוצר מילים

הפרקים הבאים הם טקסטים דו לשוניים, פרקי מוסר, תהלים, משלי, רמב"ם, בעברית ובאיטלקית. אבל בכדי להעשיר את אוצר המילים כולל הספר גם אוסף קטעים קצרים בנושאים מגוונים, מודרניים ויומיומיים. העולם, הזמן, האדמה, המים, רוחות השמיים, החי והצומח, גוף האדם, מותר האדם, משפחה, מוסר, שלטון, בגדים, בית וכלים, עבודה ואומנות. איני יודעת מי חיבר את הקטעים הללו, להפתעתי מצאתי אותו נוסח גם בספר לימוד עברית מאידיש, כך שיתכן שהיו אלו קטעים סטנדרטיים באותה תקופה.

הקטעים הללו מלאי חן ותום אבל אתאפק ואביא רק דוגמא אחת, על ההבדלים בין צמחים לחיות.

"מה רב יתרון החיים על הצמחים: החיים ינועו ברצון והצמחים לא ינועו ברצון: החיים יש להם חמישה חושים והצמחים אין להם חמישה חושים : החמישה חושים הם הראות השמע הריח הטעם והמשש : החיים משמיעים קול והצמחים אינם משמיעים קול : הבקר והצאן גועה הסוס צוהל החמור נוער הכלב נובח האריה שואג החזיר נוהם הדוב שוקק הזאב הומה העוף מצפצף הקורא דוגק הסיס עוגר ויש צפרים מזמרים בקול נעים."

ידוע שבעלי החיים מתבטאים אחרת בשפות שונות וגם כינויי הקולות שלהם משתנים משפה לשפה. זהו כמובן פתח לדיון נרחב בשאלת ה"אונומטופיאה אמת או אגדה" שאשאיר לבלשנים גדולים ממני. בינתיים נהניתי במיוחד מהדוב השוקק והזאב ההומה. יש לזה סימוכין במקורות ("אֲרִי-נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק", משלי כח טו) אבל בימינו עולה בדמיוני רק פו המשתוקק לדבש.

ולמה "ציפורים מזמרים בקול נעים"?  ציפור בעברית היא נקבה, יש תמימות דעים בין המילונים, האם מחבר הספר הוטעה על ידי הסיומת הזכרית? או שאולי הזהות ה"גברית" כל כך של המילה באיטלקית השפיעה עליו? (בשימוש  הסלנגי הגס)

מילון

המילון בסוף הספר מרתק במיוחד. חמישים עמודים של מילון עברי-איטלקי שבחירת המילים בו יכולה להיות נושא למחקר בפני עצמו, אנתרופולוגי-היסטורי-בלשני, עוד לפני שצוללים אל המילים עצמן. המילים מסודרות אמנם לפי סדר אלפביתי, אבל ללא אחידות דקדוקית: יחיד, רבים, זכר, נקבה, שייכות, סמיכויות וצירופים מופיעים זה לצד צד ללא אבחנה.

כמה דוגמאות שמשכו את ליבי:

שפן – Conglio  – נכון שבאיטלקית קיימים גם ה- Lepre וגם ה-Coniglio , אבל לשניהם יש אוזניים ארוכות, מסתבר שלטעות הזו יש היסטוריה ארוכה. באיטלקית השפן הוא procavia, בעל חיים שאינו מצוי באיטליה.

שערורית – Bruttezzaמילולית כיעור, אבן שושן דווקא טוען שמדובר במשהו בעל שיער קצר, אבל כנראה כבר אז לא היתה באיטליה סובלנות לפמיניסטיות זיפיות. אילו המלה לא היתה מנוקדת הייתי חושדת שמדובר בכיעור שערורייתי.

שער החרסית – Porta orientale  – מילולית שער מזרחי. שער החרסית זהו שמו של שער האשפות, כפי שהוא נזכר בירמיהו "ויצאת אל גי בן הנם אשר פתח שער החרסית" (ירמיה י"ט ב').  בתרגומים שונים של התנ"ך לאיטלקית מופיעים תרגומים מילוליים של השם, הכל בסדר, מותר להנהיר בתרגום, אבל מזרחי? שער האשפות פונה באופן ברור דרומה! אבל למה להתעסק בקטנות, בסך הכל מדובר בשער אוריינטלי מהלבנט.

עקרת הבית –  Sterile ritirata femminaמילולית אישה עקרה מבודדת.  זו כנראה היתה המשמעות המקורית של המושג בעברית, התרגום המילולי של המושג לאיטלקית נאמן למקור, ההפוך למשמעות המאוחרת. הביטוי הזה הכלול בתפילת ההלל וכך הוא מתורגם גם בסידור דו לשוני מאותה תקופה.

קנה השקפה –  Telescopio–  מילולית טלסקופ. לתשומת לב האקדמיה.

חשמל – Rame scintillanteמילולית נחושת מנצנצת. תזכורת לכך שמדובר במילה יחידאית ואין סיבה לתת למשמעות המודרנית עדיפות על פני הפרשנות מהמאה ה-19.

עץ שמן – Ulivoמילולית זית. כמה פשוט. מישהו צריך עוד הסברים קולינריים על המטבח האיטלקי?