אל הלבנה – ג'קומו ליאופרדי

בשבוע שעבר נערך הכנס השנתי של אגודת המתרגמים, כנס מגוון, מחכים ומרתק שהשנה נאלצתי לוותר על רובו. עם זאת, היתה לי הזכות להשתתף במושב הדו-לשוני. לאורך כל היום הקריאו מתרגמים מקור ותרגום במגוון שפות. אני הקראתי את "אל אבא שלי" שפרסמתי כאן לפני מספר חודשים, ולאה סגמן הקריאה עבורי את המקור (תודה ללאה!).

יתכן שמכיוון שזה היה השיר שפתח את המושב בחרה המנחה לשאול אותי במה שונה חווית הקריאה בקול לפני קהל מחווית התרגום. השאלה היתה במקומה, גם אם התשובה מובנת מאליה. הרגש המתלווה לקול ותגובת הקהל מעצימות את החוויה השכלתנית ואישית של התרגום והופכות אותה לחוויה של תקשורת אנושית.

במקרה שלי השאלה, שלא ציפיתי לה, זרקה אותי חמישה ימים אחורה.  אל הפעם הראשונה שבה קראתי תרגום שלי בקול  חמישה ימים קודם לכן, בלוויה של חמי, במקום הספד. קראתי שיר של ג'קומו ליאופרדי שהיה אחד המשוררים האהובים עליו, וכאשר תרגמתי אותו לפני מספר חודשים כיוונתי אליו, אל חמי, גם אם לא ידעתי אז מתי אקרא אותו. שם לא היה צורך בהקראה דו-לשונית,  דוברי האיטלקית בקהל הכירו את המקור.

אל הלבנה


הוֹ, לְבָנָה רַבַּת חֶסֶד, אֲנִי נִזְכַּר
כֵּיצַד, בְּהִתְחַלְּפוּת הַשָּׁנָה, אֶל גִּבְעוֹת אֵלּוּ
הֶעְפַּלְתִּי לְהַבִּיט בָּךְ, כֻּלִּי חֲרָדָה:
וְאַתְּ נָטִיתָ מֵעַל הַיּעָרוֹת הַלָּלוּ
אָז כְּעַתָּה, זָהֳרֵךְ מֵעֲלֵיהֶם נָגַהּ
אַךְ מְעֻרְפָּלִים וְרוֹטְטִים מִן
הַדְּמָעוֹת הַמְּצִיפוֹת אֶת רִיסֵי, בְּעֵינֵי
נִשְׁקָפִים פָּנַיִךְ, כַּמָּה מְיֻסָּרִים
הָיוּ חַיַּי: וְהֵם עֲדַיִן, נֹהַגָם לֹא הִשְׁתַּנָּה,
הוֹי לְבָנָה אֲהוּבָה שֶׁלִּי. וַעֲדַיִן מַרְנִין
הַזִּכָּרוֹן, שֶׁל הָעֵת בָּהּ סְפוּרִים הָיוּ
הַמַּכְאוֹבִים שֶׁבְּחַיַּי. הוֹ, כַּמָּה מְבֹרָכִים
הָעֲלוּמִים, בָּהֶם עֲדַיִן אֲרֻכָּה דַּרְכָּן
שֶׁל הַתִּקְווֹת וְדֶרֶךְ קָצְרָה לְזִכרוֹנוֹת,
לְהִזָּכֵר בַּדְּבָרִים שֶׁחָלְפוּ
לַמְרוֹת הַצַּעַר, הָעֶצֶב שֶׁאֵין לוֹ סוֹף!

 

ג'קומו ליאופרדי (1798-1837) נולד בעיר קרתנית במרכז איטליה וקיבל חינוך קלאסי ושמרני, בצעירותו למד יוונית, לטינית, צרפתית ואף עברית (היו לו הגיגים על דלותה וקדמוניותה של העברית וביקורת על היהדות). רק בבגרותו נחשף לרעיונות ההשכלה והרומנטיקה שהסעירו באותה עת את אירופה. ליאופרדי היה נכה ואת רוב חייו בילה בבדידות ובאומללות, ממקומו המרוחק ביקר ליאופרדי את הכל: את ההסתמכות על השכל והמדע של תקופת הנאורות, את הדת, וגם את הערצת הטבע של הרומנטיקה. הוא חיפש את הרגש האמיתי שהיה קיים לשיטתו אצל המשוררים הקדמונים, ואבד בימיו. בשירתו שאף לבטא את הרגשות והערכים הבסיסיים של החיים האנושיים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: