ארכיון חודשי: נובמבר 2011

מטילדה סראו – עיתונאית, סופרת וצליינית

נפולי, סוף המאה ה-19

הפתיחה  של 'מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו' מתחזה לסיפור אביבי צוהל. הפתיחה מגרה את כל החושים: אורות, צבעים, קולות, חמימות, טעמים וריחות. אפשר כמעט לעצום את העיניים ולהיסחף בשמחת העיר הקודרת המתעוררת לחיים באביב. ההתרגשות המדבקת הזו היא ליבו של הסיפור, שהוא סיפור של אקסטזה דתית פגאנית באופייה. ההמונים מתקבצים לתהלוכה דתית המסתיימת בתפילה בכנסיה ושיאה בבעבוע מאגי של דם הפטרון הקדוש. "נס" חסר ערך לחלוטין המלהיב את העם הזקוק לניסים הרבה יותר ארציים: פרנסה, מגורים, רפואה, ניקיון, קבורה. נאפולי של סוף המאה ה-19 מתוארת דרך התרגשותן התמימה של הנשים בתהלוכה: זו איבדה את בנה הצעיר במחלה, זו ננטשה על ידי אהובה, זו מתגעגעת לאם שנקברה בקבר עניים ומתפרנסת בדרך לא דרך. קל לראות שפאר התהלוכה ושמחת האביב הן הכלים שבעזרתם מתריסה סראו כנגד העליבות וחוסר הצדק היומיומיים. בסיפור אחר שלה, 'שלישיה מנצחת' (Terno secco), כרטיס הגרלה בלוטו מזכה בעושר רב את כל תושבי השכונה, חוץ מאשר את המשרתת וגבירתה אשר ניחשו את המספרים הזוכים אך לא היה להן כסף להמר בהגרלה הממשלתית. גם כאן משתמשת סראו בסיפור פשוט בכדי לתאר את האומללות של תושבי השכונה, שגם ה"עשירים" והמכובדים שבהם שקועים בייאוש.

נהוג לשייך את מטילדה סראו (1856-1927) לזרם הווריזמו, אחיו האיטלקי של הנטורליזם הצרפתי, אשר התיאורטיקנים המובילים שלו היו ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. היא היתה עיתונאית וסופרת פוריה מאד (כשבעים רומאנים וקובצי סיפורים), זכתה להערכה רבה בתקופתה ורבות מיצירותיה תורגמו לאנגלית עוד בימיה. הנרי ג'יימס התלהב מהרעננות וה"נפוליטניות" שבכתיבתה, קרא את רוב ספריה, ובשנת 1901 הוא כתב: "היא מעניינת במיוחד לאור המזג הנפוליטני יוצא הדופן והמשוחרר שלה, היא ציירת מלאת חיים ומאיירת של תחושות והתרשמויות, היא בולטת עוד יותר כדוגמה משכנעת ודחוסה להפליא, דוגמה חפשיה מהתערבות המפגינה את עצמה ביופי חסר מודעות". בהמשך מבקר ג'יימס את התשוקה חסרת המעצורים של דמויותיה, במיוחד בהשוואה לכותבים באנגלית, הוא חותם את הביקורת במשפט: "בסופו של דבר מתעורר רגש, הפוגה קצובה, שאולי איננו יכולים מייד לקרוא לו בשם, לא בוודאות, אבל אט אט הוא מתבהר ומגדיר את עצמו כערגה כמעט. אנו פונים בצייתנות – ללא ספק אנו שוב פונים – לצד השני, ושם, עוד לפני שהבנו את המתרחש, מתגלה מתחת לידנו הבוטחת ג'יין אוסטין הזקנה והטובה." [1]

כאן אולי המקום לעצור לאתנחתא אישית, בכל זאת, בלוג. היו קוראים שכבר תמהו על שיטת בחירת החומרים לבלוג. אני מודה, יש אקראיות לא מעטה באופן הבחירה אבל אני מנסה להישאר נאמנה לעקרון שקבעתי לי: יצירות השייכות לקנון האיטלקי אשר יש להן ערך ספרותי כלשהו, לטעמי לפחות. זהו כמובן תחום רחב מאד ומתוכו אני בוחרת באופן די אקראי: עונות השנה, אירועים אקטואליים, זמינות המקורות, היתקלות מקרית ומצב רוח אישי. עקרון החופש של הבלוגר. במקרה זה הנחה אותי מצב הרוח, חיפשתי משהו 'שמח' למראית עין ומצאתי את הקטע הזה באנתולוגיה של ספרות איטלקית שיצאה בקיימברידג' בשנת 1920. מספיק קנוני מבחינתי. אחרי שהתחלתי לעבוד על התרגום התחלתי במקביל לחפש חומר על הסופרת העלומה וכאן ציפתה לי הפתעה: אמנם סראו מעולם לא תורגמה לעברית, אבל נכתב עליה דוקטורט באוניברסיטת חיפה והכותבת היא אחת המרצות הראשונות שלי לאיטלקית: כריסטינה רטיגיירי. את הדוקטורט היא כתבה בעת שלמדתי אצלה, ואת התסכולים בדרך היא "איווררה" על הסטודנטים בלהט האיטלקי המפורסם (ואני עם הריחוף התמידי והפה הגדול שלי זכיתי למנה מכובדת של "איוורור"…). בכל אופן, חלק ניכר מרשומה זו מבוסס על הדוקטורט שלה, ואני מאד שמחה לצטט אותה.

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו היא בהחלט דמות הראויה לדוקטורט. היא נולדה ב-1856ביוון לאב איטלקי גולה פוליטי, המשפחה חזרה לנפולי וסראו הלכה לראשונה לבית הספר בגיל 14, עד אז קראה ולמדה בעצמה. בתחילת שנות העשרים שלה החלה לפרסם סיפורים בעיתונים, הוציאה אסופת סיפורים ראשונה ובססה את מעמדה כעיתונאית דעתנית. בשנת 1884 פרסמה מאמר חריף, 'הקרביים של נפולי', המאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים במגיפת כולרה שהשתוללה בעיר כתוצאה מתנאי התברואה והמחייה הירודים. במקביל לפעילותה הספרותית ניהלה סראו חיים שמרניים, נישאה וילדה ארבעה ילדים. יחד עם בעלה, אדורדו סקרפוליו,  יסדה וערכה את העיתון  "Il Mattino".

על פי חלק מהמקורות הגדירה עצמה סראו כאנטי-פמיניסטית, והתנגדה למתן זכות הצבעה לנשים ולגירושין. היא התעמתה עם פמיניסטיות איטלקיות, כגון אנה קולישוף ואנה מריה מנצוני, והאשימה אותן בחיקוי של פמיניסטיות זרות וחוסר פטריוטיות איטלקית. מקורות אחרים טוענים שסראו ראתה את עצמה כ"פמיניסטית על פי דרכה" אך האמינה שאין טעם לנסות לשנות את נוהגי העולם. הסתירה בין דעותיה השמרניות, הישגיה, ואורח חייה בולטת עוד יותר כשמתברר שבשנת 1902 נפרדה מבעלה, חיה עם גבר אחר, ובגיל 48 הביאה עימו עוד ילד לעולם.

סראו היתה פעילה עד יום מותה, למעשה מתה מהתקף לב על שולחן הכתיבה שלה. בשנותיה  האחרונות התנגדה למוסוליני ויתכן שזו הסיבה לכך שסופרת איטלקיה אחרת, גרציה דלדה , זכתה ב-1926 בפרס נובל לספרות.

סראו היתה קתולית אדוקה. בשנת 1893 יצאה לבדה למסע צליינות לפלסטינה "חמושה רק באומץ לבה, אקדח קטן, עט ונייר". את רשמי המסע היא פרסמה ב-1900 בספר "בארצו של ישו, זיכרונות מפלסטינה", אשר תורגם מייד גם לאנגלית. זוהי התרשמות סובייקטיבית מאד של אשה אירופאית, נוצרייה מאמינה, מ"האדמה הקדושה" שהיתה באותה עת תחת השלטון העות'מאני. הספר כתוב על פי המוסכמות של תקופתו, וגם אם נפולי לא היתה בחזית התרבות, סראו בהחלט חשה שהגיעה לאזור פראי ונחשל, והכתיבה משקפת התנשאות תרבותית ודתית (שלא לומר אנטישמית לפרקים). עם זאת, גם בתיאורי הארץ ניכרת היכולת הספרותית שלה, מעבר לעניין המובן מאליו בנושא. ברשומה הבאה אנסה לתרגם כמה קטעים קצרים מהספר.


[1]The North American Review, Vol. 172, No. 532 (Mar., 1901), pp. 367-380

מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו, מטילדה סראו – תרגום

MAGGIO E IL MIRACOLO DI SAN GENNARO – Matilde Serao

גוסטב קלימט - בית באטרזה

אפריל הענוג הנץ את כל הפרחים בגנים, בבוסתנים, בגזוזטרות ובמרפסות של נאפולי; בכל מקום שהיתה בו פיסת אדמה שהשמש חממה והכפור לחלח, לבלב פרח. פרחים רגילים, פרחים גסים, פרחים עממיים, בסך הכל צמחיה צנועה, חסרת תחכום, ללא הרכבי גוונים וניחוחות מעודנים: אבל זוהרת וחמה, הבוקעת מהאדמה בצמיחה אלימה, שופעת עלי כותרת בשרניים. אפריל הנץ את הורדים האדמוניים והריחניים, הגדולים, שצבע הדם הבוהק פועם בהם: והציפורנים, האהובים על פשוטי העם, הציפורנים הלבנים, האדומים, הנקודים, 'כתובים', כמו שקוראים להם בפיוטיות, כאילו היו הנקודות מילים מסתוריות: סיגליות בודדות או זוגות, לבנות, צהובות, אדומות, האהובות על נערות בורגניות שטיפחו אותן במרפסות צפוניות ולחות ברחוב פוריה; והחלמית, בעלת העלים הירוקים המבושמים והפרח הקטן הוורדרד; אבל מעל הכל, בכל מקום, למרות הכל, הוורדים והציפורנים, ורדים מרהיבים וקטיפתיים, נועזים כמעט, וציפורנים כה בשרניים ודשנים עד שהם פורצים את המעטפת הירוקה.

בכיכרות הלחות והאפלות של הרבעים התחתונים, מסנטה מריה לה נובה ועד כיכר פורטו, מכיכר סן ג'ובני מג'ורה ועד ככר סנטי אפוסטולי, בכל אותם רבעים עממיים ונזיריים, הבורגניים וארכיאולוגים, הסתובבו רוכלי הורדים: מוכרים מסקרנים בעלי סלים גדולים הגדושים בורדים גזומים או בנצרי ורדים, שורשיהם בתוך גוש אדמה העטוף בעלה כרוב, מוכרים שקולם מתפשט ומעורר חמלה, ונוגע לליבן של כל הנערות הרגשניות. מוכר הורדים היה מגיע לאחת הכיכרות, הרטובות תמיד, המלוכלכות תמיד במים שחורים, מניח על האדמה את סלסלת הורדים שלו ומזמר, ומזמר, בקול עגום, המתפשט למרחק: 'הורדים יפים, הורדים יפים;' ומהחנויות, מהמפתנים, מהמרפסות, צצו ראשי הנשים, נמשכו אל השירה המתפשטת, נוגה ושופעת חושניות עמוקה, מיוסרת כמעט. וכל מי שהיו בידו ארבעה מטבעות, שלושה מטבעות, מטבע יחיד, קנה את הורדים הללו, את הנצרים קנו בכדי לקשט את הגזוזטרות, את המרפסת, ואת הורדים הגזומים בכדי להניח לפני דמות המדונה, ואחר כך כשינבלו, יפזרו את עלי הכותרת בשידת הלבנים. מוכר הורדים, לאחר שמכר חלק מסחורתו, העמיס את הסל על הראש והתרחק, ובמרחק נשנה הפזמון העצוב והחושני שלו, המהלל את יופי הורדים.

דייגו ריברה - מוכר הפרחים

וביום חג האביב החם, כל התופרות היפות שיצאו לסידורים מצאו במקרה את אהוב ליבן בקרן הרחוב וורד בידו; ההמונים הנדחקים ברחובות הצרים מסביב לרחוב פורצ'לה ענדו ציפורן אדום על חולצת המוסלין הלבנה; לילדים שיצאו מבתי הספר וחצו את הרחובות היו ורדים, ואפילו למשרתים היו פרחים, בסלי הקש של הקניות, או מעל צרורות של בשר ופסטה, עטופים במפית לבנה. כמובן, הרגש הפיוטי לא היה המקור היחיד שהפיץ את כל הפרחים הללו, בכל מקום, בפינות הרחובות, בידי בנשים והנערות, בסלי הבגדים לכביסה, על שקי הקמח מחנות הקמח, ליד הפירות, ליד העגבניות, בחנויות הטיגון הגדולות בפורגטוריו וארקו, אצל סוחרי הסמרטוטים באנטיקלינה: שפע ורדים וציפורנים בעבור מטבע, בעבור חיוך, בעבור מילה, הם נראו יקרי ערך בעיני האנשים הפחותים הללו, אוהבי הצבע המשתכרים בקלות מהבושם הקלוש ביותר. חג האביב! באותו אחר צהרים בבתים הקודרים והעצובים ברחוב טריניטה מג'ורה, פורצ'לה, ברחוב טריבונלי, בסן סבסטיאנו, בסן פייטרו ומיאלה, מעל הפרחים שקישטו את הגזוזטרות ואת המרפסות, מחוץ למעקות המכוסים ביריעות ססגוניות, נתלו אריגים דמשקאים אדומים, אותו אדום ארגמני עתיק, והתנופפו יריעות ברוקד צהובות, באותו גוון זוהר ומדויק של כפתורי הזהב, ושטיחי סטן כחולים מפוספסים בזהב ובכסף, ווילונות רבגוניים שנשמרו במגרות שנים על גבי שנים.

האנשים שגרו בבניינים הגבוהים, השחורים והעגמומיים, אלו שהשמש הגיעה בהם רק אל הגזוזטרה, היו אנשים אציליים, אנשים מהאצולה הכנסייתית הישנה, מאד דתיים, מאד אדוקים, שהיו נתונים להשפעתן של הכנסיות העתיקות והגדולות שמסביב, ג'זו נואובו, סנטה קיירה, סן דומניקו מג'ורה, סן ג'ובני מג'ורה, פיטרה סנטה, סקרמנטיסטה, ג'רולומיני, סן סרבו, דונרג'ינה ולבסוף השפעתו של הדואומו הישן, הקתדרלה העתיקה והגדולה, כל כך עתיקה שאומרים שהיתה מקדש של השמש, כאשר נפולי היתה עדיין פגאנית, יתכן אפילו שמתחילת התקופה הפגאנית שלה. האנשים מהבתים הגבוהים והאפלים הללו, וגם הבורגנות העשירה, הותיקה והמסוגרת, זו ששימרה את המנהגים והמסורות מלאי החמלה של האבות הבורגנים, אנשים בעלי נטיות נזיריות נוקשות. אנשים אלו, ביום צוהל זה של חג האביב הוציאו מהבתים את יריעות המשי שנחו בין פיסות הקמפור. משי שנקנה במפעלים הגדולים שיסד פרדיננד מבית בורבון בכפר בטרה די לבורו, או במפעלים השמחים והזוהרים בסן לוצ'יו, משי שנקנה לרגל נישואים או טבילה, בכדי לקשט את הקפלות הפרטיות, את בתי התפילה של הבורגנות ושל האצולה הטובה והמסוגרת. אנשים רחומים שירשו את אמונה בדמם, שנולדו, חיו ומתו מבלי לפקפק אף לא לרגע, ואזרו את כל כוח הדמיון הכבוש בחלום המסתורי העצום שבקע ממוראות הגיהינום והתרומם עד להתעלות הנפש של גן העדן, הם חוו את זוועות כור המצרף ואת לשונות האש בבשרם, ובעודם חולמים וחולמים בא יומם ועיניהם נעצמו בתקווה בלתי מנוצחת.

אגון שילה - בתים עם כביסה

לצד הורדים של מאי, לצד אלומות הציפורנים אדומות והעבותות שלבלבו במרפסות, למרות העדר השמש, הוציאו ביום חג האביב אנשים אדוקים אלו את תפארת אריגי הברוקד שלהם, את האריגים הדמשקאיים,את בדי רקמת המשי שלהם, חג האביב! אפלת הרחובות של נפולי העתיקה נעורה כולה מעושר שיפעת הפרחים הרעננים והריחניים, שכמה עלי כותרת נשרו מהם על אבני הלבה החומות של הווזוב; ומכיוון שהיו שם הרבה פרחים, בכל מקום, נדמה היה שגם השמש שם; ואפשר היה לדמיין את השמש למעלה, למעלה, במקום בו מסתיימות שתי שורות ישרות של הבניינים הגבוהים, ברצועה צלולה של שמיים כחולים ונרפים, בכחול הרך והנפלא של האביב. נדמה היה שהשמש הבהירה שם למטה, בסמטאות שבן רחוב טריבונלי ורחוב פורצ'לה, בין שפע השטיחים הצבעוניים והבדים הססגוניים המתנופפים מהמרפסות, מהחלונות ומהגזוזטרות. גולת הכותרת היתה כיכר סן דומניקו מג'ורה, ארמונות דה סנגרו וסלוצו העתיקים קושטו ביריעות ברוקד מרהיבות; ואפילו ארמון סנסרבו המתחבא בסמטת סנסרבו החשוכה, בפרוזדור עצוב, כוסה כולו באריגים עתיקים זוהרים. הפרחים הרעננים המתנדנדים מהחנויות, ממרפסות הבתים העלובים בנפולי העתיקה, מעל הגזוזטרות התלויות באוויר בין שמיים וארץ, הפרחים שהביאו הנשים, הילדים, העובדים הפשוטים, הפועלים, אפילו הקבצנים, הפרחים הרעננים הם מנחת העם לפטרוניה של נפולי: זה הטעם לבדים הקטיפתיים, לאריגים הדמשקאיים הרקומים בזהב וכסף, לשטיחי הקיר האציליים, זאת היתה מנחתה של האצולה העתיקה של נפולי ושל הבורגנות הנפוליטנית לפטרוניה הגדולים של נפולי.

 ….

מתוך: בארץ התענוגות Il paese di cuccagna

[זוהי הפתיחה של הסיפור שבהמשך משנה את הטון, חדי העין הבחינו אולי בזרעי הציניות שנטמנו כבר בפתיחה. ברשומה הבאה על דמותה הססגונית של הסופרת עצמה]