הבית שנמכר – פדריגו טוצי

הבית שנמכר -תרגום

מר טורקוואטו מוכר את הבית שלו: בית גדול, ממושכן ומוזנח המושכר לדיירים רבים. אנחנו יודעים עליו מעט מאד. אנחנו לא יודעים למה הוא מוכר את הבית, למה נשאר בודד בעולם ומה תוכניותיו לעתיד. שלושה קונים פוטנציאלים באים לראות את הבית, הוא יוצא מגדרו כדי לרצות אותם: מנסה לארח אותם, מבליג על גסותם ונותן להם את כל רכושו. הוא נופל לכל פח שהם טומנים לו במשא ומתן, מופרך ככל שיהיה, ומצטער שאינו יכול לתת להם יותר. לא רק הקונים רומסים אותו: גם הדיירים* מתעלמים ממנו ומתלוננים עליו ואפילו המשרתת הזקנה והבורה יודעת לעמוד על זכויותיה העלובות טוב יותר ממנו. בסופו של היום מוצא את עצמו טורקוואטו עייף ומותש, מסתתר מהגשם בתעלת הניקוז מתחת לבית, ללא כל רכוש ואדם בעולם ומתנחם לצלילי הפסנתר, אבל הוא מנסה להיות מרוצה.

לפדריגו טוצי. רישום: FRANCESCO CHIACCHIO , רומאן המופת של טוצי נקרא "בעיניים עצומות", http://www.francescochiacchio.com

ההתנהגות של טורקוואטו מעצבנת: מזוכיסטית, מתרפסת וכואבת. מאד כואבת. כי טורקוואטו אינו עיוור להשפלה שלו, הוא נואש לשמור על כבודו.  בעצם כבודו הוא הדבר היקר לו יותר מכל: האופן שבו הוא משתקף בעיני האחרים. הוא רוצה להראות כבן תרבות, הוא רוצה לזכות להתייחסות אנושית מצד האחרים והוא עושה זאת בדרך הכי פחות נכונה אל מול מי שעומד מולו. ועדיין, הייאוש והמצוקה שלו זועקים, בשקט ובנימוס, אבל זועקים. טורקוואטו הוא אדם חלש ועלוב, כזה ששיפוץ של בית הוא משימה שמעל לכוחותיו, אבל בתחומי היכולות שלו הוא מאד גאה: הוא אינו מוכן לבקש רחמים ומחפש דרך אחרת לספק את הצורך הנואש שלו להפסיק להיות שקוף. הוא משתמש במעט הרכוש שלו כדי להציע בעצם את עצמו, את האישיות שלו, את הרגשות שלו, את כולו. אבל החביבות שלו אינה מטבע עובר לסוחר, היא חולשה עסקית שיש לנצלה מייד, רכוש הוא רק רכוש – והוא ממשיך להיות שקוף עבור כולם: הקונים, עורך הדין, הדיירים ואפילו המשרתת הזקנה.

אם תרצו, ברוח הימים האלו, אפשר לקרוא את הסיפור אפילו כמניפסט נגד התרבות הצרכנית. שטורקוואטו מנסה לשחק לפי כלליה, וכמובן אינו מצליח, כי במגרש של הגדולים אין מקום לדגי רקק והם נמחצים שם מייד. אין שם מקום לסולידריות אנושית, כי מה שנחשב זו השורה התחתונה וברגע שהוא מתרוקן מכל רכוש הוא מושלך ככלי אין חפץ. טורקוואטו מנסה להיות נחמד, אבל אין ערך לחביבות שלו בתרבות חומרנית המודדת הכל על פי השורה התחתונה. הקיום האישי של הפרט הוא השתקפות הרכוש שלו, ותו לא. אם לצטט מתוך "האדם החד-מימדי" העתיק של הרברט מרכוזה: "הבריות מזהים את עצמם בסחורות ובמוצרים שלהם; הם מוצאים את 'הנשמה היתרה' שלהם במכוניתם, במערכת הסטראופונית שלהם, בקוטג' הדו מפלסי שלהם". טורקוואטו במהלך כפול שנועד לכישלון מנסה לעשות שני דברים סותרים: מצד אחד הוא מנסה להשתמש במעט הרכוש שיש לו  כדי להשיג לעצמו קיום רגשי, לקבל תשומת לב מהחברה המנוכרת. ומן הצד השני, ובו זמנית, הוא מנסה להשתחרר מכבלי הרכוש כדי לזכות בחירות. הוא נכשל.

אבל אולי לא? בסוף היום הוא הצליח לבטא את המצוקה הרגשית שלו, את הבדידות הנוראה שלו, שכפי הנראה היתה שם עוד קודם, באופן מוחשי וחומרי. הוא הצליח ליצור התאמה בין המימד הפיזי והמימד הנפשי של הקיום שלו. הוא מבטא את עצמו לפי הכללים של העולם החומרי. הוא יושב בחוץ ומתנחם בצלילי אושר של אחרים. וכאן גם כוחו של הסיפור לדעתי, ביכולת לבטא ולזקק רגש אנושי אחד מתוך סיפור כמעט אבסורדי. כל הסיפור מכוון להשמיע, בשקט ובעדינות, זעקת ייאוש של בדידות, של חולשה, של מחיקה, של אי התאמה ואי השתלבות במשחק החברתי. כתבתי שהסיפור מזכיר לי את "המשפט". "הבית שנמכר" זוהי כמובן יצירה הרבה יותר קצרה והרבה פחות מורכבת מהרומאן של קפקא אבל אני מוצאת בה את אותה תמצית רגש: בדידות, שקיפות ואפסות של אדם אחד מול כל השאר, קבלת הדין אל מול התעמרות בלתי מובנת. השאיפה האבסורדית של הדחוי לשחק על פי כלליה של המערכת החזקה. וכמובן הכישלון, כי החברה רומסת את הפרט וממשיכה הלאה באדישות.

פדריגו טוצי

פדריגו טוצי (1883-1920) היה בן דורו של קפקא, לכן קרוב לוודאי שמעולם לא קרא את יצירותיו. הוא נולד בטוסקנה, החל לכתוב בגיל צעיר, תחילה בפרובינציה ואחר כך עבר לרומא. שם הסתובב בחוגי הספרות, אך לא זכה להצלחה רבה בחייו הקצרים ורוב יצירתו התפרסם לאחר מותו. הוא כתב שלושה רומאנים ומספר קובצי סיפורים ומסות. כיום הוא נחשב לאחד הסופרים האיטלקיים החשובים והמשפיעים של תחילת המאה העשרים. אלברטו מוראביה הגדיר אותו כסופר "פיזיולוגי", משום ש"הוא מרגיש את החיים כמו כאב של הגוף, עוד לפני הכאב של הנפש. בהעדרה של אידיאולוגיה המעוררת ומנחה את הפעולה, עבור טוצי הגוף הינו המקור השכיח ביותר לערפול הבלתי צפוי של מעשי דמויותיו.."

בחרתי את הסיפור לפני שלושה שבועות, ואני עדיין רואה בו בעיקר סיפור על מצוקה מאד אישית ופרטית. ובכל זאת מאז נפל דבר, אדם חסר בית הפך לסמל פוליטי. אז לא, אני לא חושבת שהסיפור מייצג את המאבק הנוכחי, אבל אני כן מקווה שמנהיגי המאבק ישכילו למצוא את הדרך להפוך אותו למאבק פוליטי אפקטיבי למען חברה שבה יש יותר אחריות הדדית ושותפות חברתית. כי האישי הוא גם פוליטי.

* תזכורת עדכנית למי שמשתלח בבעלי הבתים: לא תמיד הם הכתובת.
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: