ארכיון חודשי: מאי 2011

אל אבא שלי – קמילו סבארבארו

היום מלאה שנה למותו של האדם שעיצב אותי והשפיע עלי יותר מכל אחד אחר.

A mio padre / Camillo Sbarbaro

 

אל אבא שלי

אבא, גם אילו לא היית
אבא שלי, גם לו היית זר עבורי
בגלל מי שאתה, באותה מידה הייתי אוהב אותך 

אני נזכר בבוקר חורף צלול
עת מבעד לחלון על הקיר ממול
לכדה את עינך סיגלית ראשונה
ואת הבשורה הבאת לנו ברינה
עם הסולם יצאת בצעדים קלים
להשעין אותו אל קיר האבנים
עת אנו הקטנים לחלון נצמדים

ובפעם אחרת אני נזכר, בבית
כשאחותי היתה עדיין קטנה
בעקבותיה יצאת למרדף מטיל אימה
(איני זוכר מה העקשנית עשתה)
אותה השגת ואחזת בה בחזקה
אבל בבעתה החסרת פעימה
מפני שראית את עצמך במרדף
ובתך הקטנה רועדת כעלה נידף
וברטט אמצת אותה לחזה
ובין זרועותיך נתת לה מחסה
מנסה לגונן עליה בלטיפה
מכל אותו הרוע שהיית אתה.

אבא, גם אילו לא היית
אבא שלי, גם לו היית זר עבורי
ולו רק בגלל לב הנער שלך
מבין כל האנשים הייתי אוהב אותך

                                      קמילו סבארבארו

קמילו סבארבארו (1888-1967) היה משורר, סופר, ומתרגם. "אל אבא שלי" לקוח מקובץ השירים השני שלו, Pianissimo (שקט מאד), שפורסם בשנת 1914 וזכה להערכה רבה. זוהי מעין אוטוביוגרפיה בשירה, המתמקדת בהסתכלות מיוסרת אל נפשו פנימה ויש הרואים בה נקודת ציון במעבר אל שירת המאה ה-20.

נדמה שיופיו של השיר נמצא בשילוב שבין המבט הילדי, המעריץ, המתפעם, לבין ההסתכלות המבוגרת והשקולה של הבן על אביו. את האהבה הברורה מאליה, המתבקשת, המצווה אפילו, של הילד לאב החליפה אהבה בוגרת. הדובר אינו ילד כבר, והוא אינו פונה אל אביו בשפה או באהבה ילדותית. האהבה הילדותית התבגרה אבל לא חלפה, על בסיס הרגש העז מהילדות צמח רגש לא פחות עז של אדם המסוגל להסתכל על אדם אחר ממרחק, לבחון אותו, להעריך אותו, ולאהוב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר, בזכות עצמו. לטעמי דווקא המימד השכלתני באהבה הזו הופך אותה למרגשת כל כך. אהבת הורים לבניהם נחשבת בתרבות שלנו לבלתי מותנית לנצח, יתכן שזה באמת כך, אבל אין ספק שאהבת הבנים להוריהם לא תמיד שורדת, גם כאשר נשמרת המחויבות. לכן הצהרת האהבה הזו, הפשוטה מאד בעצם, נוגעת בנקודה רגישה אצל מי שמחבק את בנו הפעוט וחושב על השנים שיבואו.

כדוברת עברית לא יכולתי להימנע מלהיזכר בשורות המוכרות: "לאבא שלי יש סולם\ מגיע כמעט עד שמיים .. ואבא שלי הוא הטוב מכולם\ ואבא שלי הוא הכי בעולם.." (תלמה אליגון רוז) . נקודת המבט כאן אחרת לגמרי, הילדה כאן עדיין ילדה, והאהבה וההערצה שלה חסרות גבולות. היא אמנם עדיין אינה מסוגלת להבחין בין מציאות ודמיון, להעביר ביקורת, לשקול, אבל האהבה שלה אמיתית לגמרי. נדמה לי שגם הרגש הזה מוכר לכל מי שהיה ילד, גם אם אצל רובנו הוא חולף. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, ממש קטנה, מוטרדת מאד מהמילים. עם ההתחלה לא היתה בעיה, הזדהיתי ללא סייג, אבל הסוף היה מפחיד. האם אף אחד חוץ ממני לא חשד שקרה שם משהו נורא? הרי לא יתכן שאבא סתם לא מתייחס לבתו, האם היא באמת לא מבינה שהוא כבר לא שם? שהוא מת? ואיך בכלל אפשר להישאר כל כך לבד בעולם, בעולם שהתרוקן מנקודת הייחוס שלו?

[בסרטון השיר מוקרא באיטלקית, מתוך הסרט "שלישית נשים ובגדי כלולות" של וינצ'נצו טראצ'יאנו משנת 2009]

[תוספת מאוחרת: להפתעתי נתקלתי בהתייחסות (קטלנית) מרומזת לשיר הזה בספר מ-2005 שתורגם לאחרונה לעברית, "יום מושלם" של מלאניה ג' מאצוקו, רומאן רב-קולי עכשווי מאד ומומלץ (תרגום מורן אטיאס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ' 117)]

רשימה ליום השואה

לא אתיימר לחדש היום, רק לציין שוב כמה יצירות ספרות.

היהודים באיטליה היו מעורים בחברה הנוצרית במשך דורות רבים והרגישו חלק בלתי נפרד מהמדינה (עד כדי התנגדות אלימה לציונים שנתפסו כמחבלים בנאמנות למולדת). ג'ורג'ו בסאני הטיב לתאר את השבר  ברומאן "גן פינצי-קונטיני"[1].

לפני מספר חודשים תרגמתי פרק מהספר "ילדה וזהו" המתאר את השבר הזה מנקודת מבטה של ילדה יהודיה קטנה אשר העולם המוגן שלה מתפרק בהדרגה. זאת המלצה חוזרת לקרוא את הפרק ואת הסקירה ההיסטורית.

גם ספרה של לורנצה מאצטי "השמיים נופלים"[2] שתורגם לאחרונה לעברית מתאר את השבר מנקודת מבטה של ילדה במשפחה מעורבת[3]. הקהילה היהודית הקטנה אמנם לא הושמדה כולה אך האמון הרב של היהודים היה בעוכריהם, כאשר קרס משטרו הפאשיסטי של מוסוליני אספו הנאצים בקלות רבה את אלו שלא הסתתרו מבעוד מועד. אחד הקטעים המרגשים ביותר ברומאן "אלה תולדות"[4]  של אלזה מורנטה מתאר את התרוקנות הגטו ברומא מיושביו. רוב האוכלוסייה הנוצרית לא היתה אנטישמית ומנזרים קתוליים רבים הסתירו יהודים. כמו משפחתה של הילדה ב"ילדה וזהו" גם חמי ומשפחתו הקרובה היו זהירים והספיקו לברוח בזמן למנזר בפרוורי רומא, אך אישי קרוי על שם בן הדוד שלא ברח ונשלח לאושויץ'. קשה להפריז בעצמתו של "הזהו אדם"[5] של פרימו לוי המתאר את האופן בו שרד באושוויץ'.

מלחמת העולם ה-II היא הטראומה האחרונה הגדולה אשר עברה על החברה האיטלקית וככזאת היא ממשיכה לתפוס מקום רב בספרות האיטלקית, ומתוך כך גם זיכרון השואה. הסרטון מתאר את התערוכה "לזכר השואה", או במקור "חומה מול חומה"[6], אשר באמצעותה בחרה עירית רומא לציין עשרים שנה לנפילת חומת ברלין לפני כשנה וחצי.


[1] תרגומים ראובן קריץ, דליה עמית, עם עובד
[2] תרגום יורם מלצר, הוצאת סמטאות
[3] לאחרונה התפרסם גם ראיון עם הסופרת בתרגומי.
[4] תרגום מרים שוסטרמן פדובנו, הוצאת הספריה החדשה
[5] תרגום יצחק גרטי, הוצאת עם עובד
[6] התערוכה הובאה לארץ לפני מספר חודשים בחסות המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב וזכיתי לתרגם את הקטלוג.