ספרות וצילום בתוספת ספור קצר של פייר ויטוריו טונדלי

העילה לרשומה זו היא כנס בנושא ספרות וצילום שיערך ביום רביעי הבא באוניברסיטת בר-אילן.

 "בזמנים עברו צילום היה מותרות בלבד למעוטי יכולת, אבל עם בוא התמורות הטכנולוגיות, כל אחד עם פלאפון הוא צלם פוטנציאלי. הצילום כפעולה והתצלום כמושא צפייה והתבוננות, תופסים חלק נכבד מאורח החיים בן זמננו: דרך הטלוויזיה, האינטרנט וכלה באלבומי המשפחה. התמונות המגיעות מרחבי העולם מכריעות את השקפת עולמנו. בצילום מסתתר סיפור, לעיתים אף יותר מאחד. בסיפור, עולות התמונות זו לצד זו. מהי תופעת הצילום ומהן זיקותיו של מדיום חזותי זה אל הספרות ואל המילה הכתובה? כיצד הללו משפיעות האחת על השנייה?"

התוכנית המלאה של "כתוב באור" נמצאת כאן, והיא גדושה סוכריות (בתקווה שאלכס ליבק יספיק לחזור בשלום מיפן עד אז, אבל זו לא הסוכרייה היחידה). במסגרת הבלוג הזה הייתי רוצה להדגיש את הרצאתה של פרופ' סנדרה סטאו: "הדימוי הוויזואלי בין אשליה למציאות: המקרה של ה-Fotoromanzo האיטלקי". לא שמעתי עדיין את ההרצאה, אך נלחש לי שהיא מרתקת (גילוי נאות: אני מכירה ומוקירה את פרופ' סטאו). כמחווה ליום העיון תרגמתי סיפור קצר של פייר ויטוריו טונדלי. נדמה לי שהקישור לכנס ברור אך ברשומה הבאה אוסיף מעט רקע על הסופר והסיפור.

מועדון לונדוני – פייר ויטוריו טונדלי

Circolo Londinese – Pier Vittorio Tondelli

ברגע כשראה ריי את התצלום הזה, שפורסם על גבי עמוד שלם בעיתון אופנה, חשב שאולי הפעם יצליח לעשות זאת. במחזורים האחרונים של התחרות, בהם מעולם לא הצליח להגיע מעבר למקום הרביעי, הגיע למסקנה שהמכשול העיקרי לא היה מחסור בהכנות, או גרוע מכך היעדר יכולת, אלא דווקא חוסר ההתאמה של הנערות שניסה לפתות. בפעם הזו, מול התמונה הקורצת והחושנית של קארה קיסן, לא יכול היה לטעות: עירומה למחצה, שרועה לבדה על המיטה, במבט משתוקק, גבות העיניים מקושתות כמו של חתולה, ומעל הכל, השפתיים הפעורות נראו כמו לא נועדו אלא להציע נשיקה: לשתות ולאכול עולם ומלואו, חשב ריי. והבשר, העור זוהר, גמישות האיברים, ריחניותו ועדינותו של הגב המקושת. לא, עם נערה מהסוג הזה אי אפשר לטעות. פשוט משום שהיא מציבה את עצמה כ"טרף"; היה זה המבט שלה שתבע מייד, ללא כחל וסרק, צייד המסוגל לתפוס אותה. ריי לא יכול היה להשתמט מקריאת התגר של השפתיים המלאות והעסיסיות. זו לא קרה לו מעולם עם אף נערה אחרת. הוא קרן באושר ובביטחון: הפרס השנה יהיה שלו.
ריי היה בן עשרים ותשע ואחד החברים הצעירים ביותר במועדון הלונדוני, האקסקלוסיבי והסודי למדי, ששמו באיטלקית היה משהו כמו: "מועדון הנשקנים הסגול". מדוע היה סגול לא ידע. במטבח המועדון, בו היה לי הכבוד להציע את שירותיי, סיפרו שלמייסד מסדר הנשקנים הסגול, סר בובסטן, המכונה בסתר "בובי", היתה חולשה לצבע הזה והוא היה מושח את שפתותיהן של מאהבותיו באוכמניות ופירות יער, לא כל שכן דובדבנים שחורים ועסיסיים כמו אלו ההונגריים, שהובאו במיוחד מאזור הדנובה.

 
 

 

הזמנים השתנו, ועידונים אלו ואחרים אבדו ללא שוב. החבר האחרון שנלכד במועדון הופתע מהקפואים. הבחורים הסתפקו ברימונים חצויים, תותים, פירות טרופיים, ליקרים, סמים ושאר טינופות. בעבר לעומת זאת, ההתקרבות לשפתיים, הנגיעה הקלה ואז לבסוף ההתאחדות, היה זה טקס עשיר בהקדמות, משחקי תנוחות, התקדמויות ונסיגות פתאומיות. לשם כך שרד המועדון, כדי להשגיח ולהגן על מנהג אחד – הנשיקה – מההתבהמות של ההווה.

 

השפתיים של מרלין מונרו - אנדי וורהול

 

לא היה קשה להתקבל למסדר: פרט להשתייכות למעמד הנכון היה צריך להראות שנישקת על שפתיה דיווה או אשה שנכנסה לרשימה השנתית של חמש עשרה היפיפיות העולמיות של "Women's Journal". פעם בשנה, ארגן המועדון פרס שהעניק למנצח יוקרה וסמכות מעל כל שאר החברים. על כל משתתף היה לספק תיעוד מצולם של הטרף שלו, לקבל הסכמה, ולצאת לצייד. אין צורך לומר שכאשר הציג ריי את תמונתה של קארה, משכו החברים המזדקנים בשפמים ולחלחו את השפתיים. "היינו רוצים מאד שתזכה, ריי יקר", אמר בהתרגשות הלורד המזכיר בעיניים בורקות ולחות.

יומיים לאחר מכן בשעה באחת עשרה בבוקר, הגיע ריי לסטודיו לצילום פין-אפ ברובע ה-14 של פריס. קארה היתה כבר באמצע עבודה עם צלם אמריקני. ריי חיכה לה בקפיטריה בקומת הקרקע. לקראת צהריים, כאשר הופיעה קארה בבאר, היתה זו התגלות עבור ריי: הצבע הוורדרד של עור הפנים, דבשיות השיער, העיניים התכולות עמוקות, החזה השופע, ולבסוף השפתיים האדומות והעסיסיות האלה. ריי סיפר בסוכנות של קארה שהוא מזכיר של מפיק מוסיקלי מסוים והוא מעוניין לפגוש את הבחורה בכדי להציע לה להשתתף בוידאו-קליפ. הוא הצליח לקבוע את הפגישה לאחר סדרה אינסופית של טלפונים, פקסים ומברקים. בסופו של דבר עשה זאת. וכאשר הסתכן בהזמנה לארוחת ערב, מוזר, אך היא השיבה בחיוב ללא קושי.

זהו אינו סופו של הסיפור, אמנם תרגמתי את כולו אך לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם מיוזמתי את השליש האחרון. בעיות של פוריטנית מלידה וצמחונית מבחירה. בכל אופן החלק המתורגם מצביע על הקשר בין הצילום למציאות, שהוא העילה לבחירה בסיפור.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: