ארכיון חודשי: מרץ 2011

ספרות וצילום בתוספת ספור קצר של פייר ויטוריו טונדלי

העילה לרשומה זו היא כנס בנושא ספרות וצילום שיערך ביום רביעי הבא באוניברסיטת בר-אילן.

 "בזמנים עברו צילום היה מותרות בלבד למעוטי יכולת, אבל עם בוא התמורות הטכנולוגיות, כל אחד עם פלאפון הוא צלם פוטנציאלי. הצילום כפעולה והתצלום כמושא צפייה והתבוננות, תופסים חלק נכבד מאורח החיים בן זמננו: דרך הטלוויזיה, האינטרנט וכלה באלבומי המשפחה. התמונות המגיעות מרחבי העולם מכריעות את השקפת עולמנו. בצילום מסתתר סיפור, לעיתים אף יותר מאחד. בסיפור, עולות התמונות זו לצד זו. מהי תופעת הצילום ומהן זיקותיו של מדיום חזותי זה אל הספרות ואל המילה הכתובה? כיצד הללו משפיעות האחת על השנייה?"

התוכנית המלאה של "כתוב באור" נמצאת כאן, והיא גדושה סוכריות (בתקווה שאלכס ליבק יספיק לחזור בשלום מיפן עד אז, אבל זו לא הסוכרייה היחידה). במסגרת הבלוג הזה הייתי רוצה להדגיש את הרצאתה של פרופ' סנדרה סטאו: "הדימוי הוויזואלי בין אשליה למציאות: המקרה של ה-Fotoromanzo האיטלקי". לא שמעתי עדיין את ההרצאה, אך נלחש לי שהיא מרתקת (גילוי נאות: אני מכירה ומוקירה את פרופ' סטאו). כמחווה ליום העיון תרגמתי סיפור קצר של פייר ויטוריו טונדלי. נדמה לי שהקישור לכנס ברור אך ברשומה הבאה אוסיף מעט רקע על הסופר והסיפור.

מועדון לונדוני – פייר ויטוריו טונדלי

Circolo Londinese – Pier Vittorio Tondelli

ברגע כשראה ריי את התצלום הזה, שפורסם על גבי עמוד שלם בעיתון אופנה, חשב שאולי הפעם יצליח לעשות זאת. במחזורים האחרונים של התחרות, בהם מעולם לא הצליח להגיע מעבר למקום הרביעי, הגיע למסקנה שהמכשול העיקרי לא היה מחסור בהכנות, או גרוע מכך היעדר יכולת, אלא דווקא חוסר ההתאמה של הנערות שניסה לפתות. בפעם הזו, מול התמונה הקורצת והחושנית של קארה קיסן, לא יכול היה לטעות: עירומה למחצה, שרועה לבדה על המיטה, במבט משתוקק, גבות העיניים מקושתות כמו של חתולה, ומעל הכל, השפתיים הפעורות נראו כמו לא נועדו אלא להציע נשיקה: לשתות ולאכול עולם ומלואו, חשב ריי. והבשר, העור זוהר, גמישות האיברים, ריחניותו ועדינותו של הגב המקושת. לא, עם נערה מהסוג הזה אי אפשר לטעות. פשוט משום שהיא מציבה את עצמה כ"טרף"; היה זה המבט שלה שתבע מייד, ללא כחל וסרק, צייד המסוגל לתפוס אותה. ריי לא יכול היה להשתמט מקריאת התגר של השפתיים המלאות והעסיסיות. זו לא קרה לו מעולם עם אף נערה אחרת. הוא קרן באושר ובביטחון: הפרס השנה יהיה שלו.
ריי היה בן עשרים ותשע ואחד החברים הצעירים ביותר במועדון הלונדוני, האקסקלוסיבי והסודי למדי, ששמו באיטלקית היה משהו כמו: "מועדון הנשקנים הסגול". מדוע היה סגול לא ידע. במטבח המועדון, בו היה לי הכבוד להציע את שירותיי, סיפרו שלמייסד מסדר הנשקנים הסגול, סר בובסטן, המכונה בסתר "בובי", היתה חולשה לצבע הזה והוא היה מושח את שפתותיהן של מאהבותיו באוכמניות ופירות יער, לא כל שכן דובדבנים שחורים ועסיסיים כמו אלו ההונגריים, שהובאו במיוחד מאזור הדנובה.

 
 

 

הזמנים השתנו, ועידונים אלו ואחרים אבדו ללא שוב. החבר האחרון שנלכד במועדון הופתע מהקפואים. הבחורים הסתפקו ברימונים חצויים, תותים, פירות טרופיים, ליקרים, סמים ושאר טינופות. בעבר לעומת זאת, ההתקרבות לשפתיים, הנגיעה הקלה ואז לבסוף ההתאחדות, היה זה טקס עשיר בהקדמות, משחקי תנוחות, התקדמויות ונסיגות פתאומיות. לשם כך שרד המועדון, כדי להשגיח ולהגן על מנהג אחד – הנשיקה – מההתבהמות של ההווה.

 

השפתיים של מרלין מונרו - אנדי וורהול

 

לא היה קשה להתקבל למסדר: פרט להשתייכות למעמד הנכון היה צריך להראות שנישקת על שפתיה דיווה או אשה שנכנסה לרשימה השנתית של חמש עשרה היפיפיות העולמיות של "Women's Journal". פעם בשנה, ארגן המועדון פרס שהעניק למנצח יוקרה וסמכות מעל כל שאר החברים. על כל משתתף היה לספק תיעוד מצולם של הטרף שלו, לקבל הסכמה, ולצאת לצייד. אין צורך לומר שכאשר הציג ריי את תמונתה של קארה, משכו החברים המזדקנים בשפמים ולחלחו את השפתיים. "היינו רוצים מאד שתזכה, ריי יקר", אמר בהתרגשות הלורד המזכיר בעיניים בורקות ולחות.

יומיים לאחר מכן בשעה באחת עשרה בבוקר, הגיע ריי לסטודיו לצילום פין-אפ ברובע ה-14 של פריס. קארה היתה כבר באמצע עבודה עם צלם אמריקני. ריי חיכה לה בקפיטריה בקומת הקרקע. לקראת צהריים, כאשר הופיעה קארה בבאר, היתה זו התגלות עבור ריי: הצבע הוורדרד של עור הפנים, דבשיות השיער, העיניים התכולות עמוקות, החזה השופע, ולבסוף השפתיים האדומות והעסיסיות האלה. ריי סיפר בסוכנות של קארה שהוא מזכיר של מפיק מוסיקלי מסוים והוא מעוניין לפגוש את הבחורה בכדי להציע לה להשתתף בוידאו-קליפ. הוא הצליח לקבוע את הפגישה לאחר סדרה אינסופית של טלפונים, פקסים ומברקים. בסופו של דבר עשה זאת. וכאשר הסתכן בהזמנה לארוחת ערב, מוזר, אך היא השיבה בחיוב ללא קושי.

זהו אינו סופו של הסיפור, אמנם תרגמתי את כולו אך לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם מיוזמתי את השליש האחרון. בעיות של פוריטנית מלידה וצמחונית מבחירה. בכל אופן החלק המתורגם מצביע על הקשר בין הצילום למציאות, שהוא העילה לבחירה בסיפור.

על הקומדיה האלוהית – בעברית (4)

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

השוואת תרגומים – אוגולינו

ברשומה זו מופיעה השוואת תרגומים לעברית של מחצית קנטו אחד בלבד. בחרתי להשוות את תחילת קנטו ל"ג מתוך התופת – אוגולינו. זהו המזמור הלפני האחרון של ה"תופת" ואחד המזעזעים שבהם. הנימוק הרשמי לבחירה בקנטו הוא קיומם של ארבעה תרגומים לעברית (כאמור ז'בוטינסקי תרגם רק תשעה מזמורים), ומכיוון שלא נתקלתי בהשוואת תרגומים של קנטו זה יכולתי להנות מעבודה עצמאית. הנימוק האמיתי, אשר לא יכולתי לכתוב במסגרת עבודה לאוניברסיטה, הוא מחווה לאדם יקר אשר מזה חמש שנים וחמישה ימים כלוא בתוך גופו והוא מבקש שוב ושוב שיקריאו לו את הקנטו הזה באיטלקית.

התופת של דאנטה בנוי באופן היררכי, ככל שמעמיקים עולה חומרת החטאים. קנטו זה ממוקם עמוק מאד, במעגל התשיעי – מעגל הבוגדים, האחרון לפני השטן עצמו. את הבוגדים מחלק דאנטה לארבע קבוצות – מהאישי לכללי: משפחה, מולדת, אורחים ובוגדים באלוהים. אוגולינו נמצא במדור השני – בוגדים במולדת. יש לספור רקע היסטורי: אוגולינו שהיה ראש העיר של פיזה בגד בברית עם אחינו והפקיר את עירו. הוא נבגד על ידי מי שהיה שותפו לקשר (רוג'ייארי), נלכד ונענש על הבגידה בהרעבה למוות. יחד עימו נכלאו גם בניו, כפי שמתואר בקנטו, אך מכיוון שהוא היה בן למעלה מ-68 באותה עת, סביר להניח שהם היו אנשים בוגרים ושותפיו לבגידה, ולא ילדים תמימים כפי שדאנטה מתאר אותם. ב"קומדיה" מספר אוגולינו כיצד חלום ניבא את סופו המשותף יחד עם "גוריו", על אוזלת ידו מול יסורי הרעב של בניו, על בניו שלפני מותם הציעו לו לאכול מבשרם כדי להאריך את חייו ועל כך שלאחר מותם ברעב – הוא אכן ניזון מבשרם. הדבר לא נאמר במילים מפורשות, אבל הרמז מאד ברור וזו הפרשנות המקובלת. למי שדוחה פרשנות זו מכיוון שהיא מחרידה מידי נאמר שבמדור האחרון של "התופת" אין דבר שהוא "מחריד מידי".

ההקשר הנוצרי בקנטו זה משמעותי מאד. הבגידה שהיא החטא המרכזי באגף זה, הן של אוגולינו והן של רוג'ייארי מרמזת לבגידה של יהודה איש קריות. אכילת בשר האדם, ובפרט בשר הבנים, היא קישור מצמרר לדבריו של ישו בברית החדשה:"אם לא תאכלו את בשר בן-האדם ושתיתם את דמו אין לכם חיים בקרבכם". אוגולינו לא הצליח לראות את המימד הרוחני בהצעתם של בניו, כפי שהם פרשו את נשיכתו את עצמו כרעב פיסי, במקום צער עמוק. הדהוד נוסף לברית החדשה עולה מקריאתו של אנסלמו לפני מותו מתיחסת אל "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני". התא הצר בו כלואים אוגלינו ובניו מרמז לקבר של ישו, אשר בניגוד לאוגולינו הוא נחלץ ממנו.

התרגומים המושווים נעשו בהפרש של 140 שנה, תקופה משמעותית שבה השפה העברית הפכה משפה מתה לשפה חיה ויומיומית. כאן נמצאת טבלה ובה המקור וארבעת התרגומים המושווים. לצד הציטוטים מופיע מספר מציין את מספר השורה בטבלה על פי המספור הסטנדרטי של "הקומדיה".

אוגולינו – גוסטב דורה

קל לראות ששפתו של סתיו בהירה מאד לקורא בן תקופתנו, כמעט יומיומית, עם מעט ביטויים במשלב גבוה יותר ("עיניו טרוטות מזעם" (76)). שלושת התרגומים האחרים, למרות שחלפו ביניהם כמעט מאה שנה, מכילים כולם מילים וביטויים בעיתיים יותר. לרשותו של פורמיג'יני, הראשון, עמדה שפת המקורות בלבד, יתכן שמסיבה זו נאלץ להמציא או לתת פירוש חדש למילים. כך הביטוי "רב אגמונים"(14) לארכיבישוף, או "ערקתי בשני"(8) לכרסום, או "עין עקבה"(76) למבט זועם ומלוכסן. סגנון הכתיבה שלו מבוסס על השפה המקראית: "וארא בחלומי"(28), "וימת שם"(70), אך יחד עם זאת התחביר הטבעי של פורמיג'יני מאפשר קריאה זורמת של הטקסט. לעומת זאת שפתם של ז'בוטינסקי ואולסבנגר מליצית הרבה יותר. אני מוצאת את תרגומיהם של אולסבנגר וז'בוטינסקי קריאים פחות בגלל התחביר שאינו טבעי לעברית. בניגוד לפורמיג'יני אשר ויתר כמעט לגמרי על אילוצי הפרוזודיה, שמרו שלושת המתרגמים האחרים על אילוצים מסיימים. ז'בוטינסקי שמר על מבנה הטרצה-רימה, אולסבנגר וסתיו ויתרו על החריזה אבל שמרו על משקל (אנדקסילבי ואלכסנדרין בהתאמה). נראה שאילוצים אלו הביאו לעיוות מבנה המשפט הטבעי בעברית. ז'בוטינסקי כותב: "כת צידים זאב מבור הרגיזה\ עם ולדותיו, ותרדפם להר"(28-29), אמנם כך הוא מצליח לחרוז את "הרגיזה" עם "פיזה" אבל זהו מבנה משפט מוזר בעברית במקום בו המשפט האיטלקי פשוט לגמרי. מסיבות דומות להשערתי, אולסבנגר יוצר ווריאציות על מילים מוכרות, שאמנם קל לזהות את כוונתן, אבל הן פוגעות בשטף הקריאה. כך למשל השימוש ב"אכזרות"(20) במקום שבו "אכזריות" היתה תופסת הברה מיותרת, או "מלי" (7). במקומות אחרים הניסוח של אולסבנגר מקשה מאד על ההבנה, כמו במשפט "זה פעמים הראה לי את הסהר"(25) אשר ללא המקור קשה להבין שהכוונה היא שחלפו מספר חודשים.

למרות התהילות הרבות שזכה להן תרגומו של ז'בוטינסקי עלי לציין שבקטע זה הנאמנות שלו למקור קטנה מאד. ז'בוטינסקי לוקח לעצמו חופש תרגומי גדול, אשר הופך את התרגום לפיוטי יותר, אך לעיתים הופך ממש את משמעותו. "בוכה מתוך ששון"(9) הוא תרגום מוזר למדבר מתוך דמעות. דמות האדון והאויב בחלום, רמז לרוג'ייארי שיכול לקבל גם פרשנות דתית, הופך ל"כת ציידים"(28) סתמית. רוג'ייארי "השכן" במדור הופך ל"שנוא"(15), זוהי אכן פרשנות הגיונית אך התואר לא מופיע אצל דאנטה. ז'בוטינסקי מוסיף לא מעט ביטויים פיוטיים שאין להם זכר אצל דאנטה: "הלבנה הרעיפה קרני זהר" (24, הירח אמנם נזכר בשורה הבאה אבל במשמעות של זמן, חודש), "הבג תעוב הריח"(44), "מקצה דרום צפונה" (80). מידי פעם הוא משמיט מידע, כמו את שמם של לפרנקי (32) אוגוצ'יונה ובריגיטה (89). אבל הבעיה הגדולה ביותר לדעתי היא בשורה "איך מתי שם עם אפרוחי הנוער"(20). דאנטה דוחה את הידיעה על מותם של הילדים עד לשורה 70 – ז'בוטינסקי חושף את סופה של הדרמה במשפט השני!

אוגולינו - גוסטב דורה

הרמיזות הנוצריות אינן בולטות באף אחד מהתרגומים. כאשר הילדים מציעים לאוגולינו לאכול מבשרם אולסבנגר מחליף את המילה בשר ב"עור"(63) הניטראלית יותר. דאנטה משתמש בדימוי הצליבה למותם של הילדים – דימוי הנשמר רק אצל ז'בוטינסקי "את הבנים על מה תלית בצלב?"(87), כל האחרים בוחרים בניסוח אחר. פורמיג'יני בוחר במשפט תנכי "להרשיע משפטך על בניו" והאחרים חוזרים על צורת המוות ("ענית בכור העני?", "ענית בצום עד מות?"). לעומת זאת ז'בוטינסקי הוא היחיד שמביית את השימוש בתבי בשורה הבאה ומכנה אותה :"קרת דם שריד של עמורה?"(90).

השוואה חלקית זו ממחישה את הקשיים הניצבים בפני המתרגם. בקטע קצר זה ניתן למצוא פגמים משמעותיים בכל אחד מהתרגומים ולדעתי אין עדיפות בולטת לאחד מהם. כפי הנראה מטרה אחרת עמדה מול עיניו של כל מתרגם: פורמיג'יני וסתיו העדיפו את הקריאות והבהירות על פני הפואטיות והמצלול. ז'בוטינסקי העמיד את הפואטיות והמצלול במקום ראשון וחטא בדיוק. אולסבנגר ניסה לשמור על המשקל ושילם על כך בבהירות. יתכן שבראיה כוללת, של התרגום כולו, ניתן להעדיף אחד מהם אולם מתוך השוואת מזמור אחד לא הצלחתי לגבש דעה חד-משמעית – כנראה למזלי, כי כל בחירה היתה מזכה אותי מייד בסקילה פומבית, כאמור – הנושא טעון.

פרק חמישי – סיכום

אנה קולישוף: פמיניסטית, סוציאליסטית, אטלקיה ויהודיה

לא פשוט לכתוב רשומה ליום האשה תחת הכותרת של "ספרות איטלקית". לא שאין סופרות והוגות פמיניסטיות איטלקיות ,יש ויש, אלא שקשה לקחת את התרבות האיטלקית כיום כמופת לפמיניזם. נעזוב אפילו את השערוריות של ברלוסקוני, מספיק לפתוח עיתון ולראות את ניסוח הכותרות, את כמות היפיפיות הערומות למחצה בשלטי החוצות, בערוצי הטלוויזיה "לכל המשפחה". אפילו ה"פרדוקס הדמוגרפי" האיטלקי (המדינה שבה ערכי המשפחה מדורגים במקום הגבוה ביותר במערב והילודה בה היא הנמוכה ביותר בעולם) מוסבר לעיתים בתפיסה העצמית של הנשים. נשים שרוצות קריירה ועצמאות אינן יכולות לסבול את הרעיון שתהיינה אמהות פחות ממושלמות, הדבר מנוגד לתפיסת העולם שלהן, ולכן הן מוכנות לוותר על האמהות. כשקראתי את ההסבר הזה בספר אקדמי הוא נראה לי אבסורדי, אבל אז הסבירה לי חברה איטלקיה (בעלת תואר שני בפילוסופיה וחיה עם בן-זוג) שוויתרה על ילדים מכיוון שהיא צריכה לצאת כל יום לפנות בוקר לעבודה.

לכן הלכתי אחורה ובחרתי לצטט אשה אחת שדמותה הרשימה אותי במיוחד: אנה קולישוף. קולישוף נולדה בשנת 1854 ברוסיה למשפחה יהודית אמידה. בגיל צעיר יצאה ללמודים בשוויץ, שם בהשפעת גולים רוסיים התעצבה תודעתה הפוליטית. בעקבות אהבתה לאנרכיסט האיטלקי אנדראה קוסטה הגיעה לאיטליה, בה פעלה מרבית חייה, גם לאחר שנפרדו. חייה היו סוערים, היא למדה מדעים ורפואה, ילדה בת, אך את רוב חייה הקדישה לפעילות פוליטית יחד עם שותפה לחיים ולדרך פיליפו טורטי. היא היתה סוציאליסטית מיליטאנטית ופמיניסטית, נלחמה למען זכויותיהם של העניים והנשים. אנה קולישוף נפטרה ב-1925 לאחר שבסוף ימיה נרדפה בשל התנגדותה לפאשיזם.

אנה קולישוף, 1908

למיטב ידיעתי כתביה מעולם לא תורגמו לעברית, וגם התרגומים לאנגלית חלקיים מאד. בחרתי לתרגם מאיטלקית משפטים אחדים מתוך אחד הכתבים המוקדמים שלה, ההרצאה "המונופול של הגבר"[1] שניתנה באפריל 1890. חשוב לזכור שמדובר בכתבים מימיה הראשונים של התנועה הפמיניסטית, נדמה לי שלמדנו הרבה במהלך מאה ועשרים השנים שעברו מאז, העולם השתנה והרעיונות התפתחו. חלק מהציטוטים מעניינים מבחינה היסטורית, אך כמה מהם ראויים לדיון גם בימינו אנו.

"גבירותי ורבותי, ראשית ברצוני להתוודות לפניכם שבחושבי על מצבה החברתי הנחות של האשה, עולה בדעתי שאלה, אשר מותירה אותי לרגע נבוכה ומהססת. כיצד מעולם – אמרתי לעצמי – לא הופרדה השאלה של האישה מבעיות חברתיות רבות אחרות, שכולן נובעות מאי-צדק, ואשר בבסיס כולן נמצאת זכות יתר של מין או מעמד?" (עמ' 1)

"טפילות מוסרית של האשה. כאן אני חיבת להבהיר את עצמי מעט. יכול להראות מוזר שאחרי שהתעקשתי על העובדה שהאשה תמיד עבדה, ואף יותר מן הגבר, אני מקצה לה כעת מקום של טפילה. אבל הטפילות של האשה, אשר מזיקה לה ולגבר, אין טבעה ביולוגי או גשמי, אלא אתי ומוסרי…. הטפילות המוסרית של רוב הנשים, זו שבה אני רוצה לדון לעומק, מקורה לעומת זאת בהתרפסות ובכניעה. כיצד הפכו ההתרפסות והכניעה לבחירה מוסרית של האשה?.. הנשים, בהקשר המשפחתי, אינן יכולות לצאת אף פעם מגיל ההתבגרות…רגש הבגרות באשה התפתח, כידוע לכל, יפה מאד להיבטים נעלים של אלטרואיזם ביתי. היא מוכנה להקריב את עצמה בכניעה עבור כל אחד מבני משפחתה. אולם רגשות אלו, גם אם מקורם בשותפות חברתית, בזמנים מודרניים הינם מוגבלים בהכרח למעגל התועלת המשפחתית בלבד, וכך מתנוונים לשפלות, חמדנות ואגואיזם ביתי". (23)

"אנו זקוקים לחבורת גברים הגונים, כאלו שאינם בעלי גינונים של אבירים ימי-ביניימיים, שהינם רק רושם של כבוד לאשה, אלא גברים שיש בהם שיתוף פעולה אמיתי ומעשי, ויוכלו לעזור לחלץ את האשה.. מתוך הילדותיות הנצחית שלה. יהא זה גם לתועלתם של הגבר ושל המין האנושי, מכיוון שהאישה, הוחזקה עד כה על ידי הגבר, ולהפך, הגבר היה תוצר של האשה, שכן היא זו שמשפיעה על התפתחות אופיו והיא מעצבת את תבונתו; שכן יש להודות בהגינות שהגברים מחוקקים את החוקים, אך לעומת זאת הנשים קובעות את המנהגים; וכידוע בעימות בין החוקים והמנהגים, ללא ספק ידם של המנהגים על העליונה." (עמ' 26)

"אולם לי נראה שרק בעזרת עבודה בשכר הוגן, לפחות שכר שווה לזה של הגבר, תוכל האשה לצעוד את הצעד הראשון והחשוב ביותר קדימה. מפני שרק אם תהיה עצמאית מבחינה כלכלית, תוכל להתחמק מהטפילות המוסרית ותוכל לכבוש מחדש את חירותה, את כבודה ולזכות בהערכה אמיתית מצד המין האחר". (עמ' 26)

"משכורות הנשים. וכיצד משתכרות הנשים – יצרניות של דברים כה רבים ומגוונים בכל ארצות אירופה? כדי לענות על שאלה זו נוכל לבחון מחדש את המספרים. די לומר שמכל הסטטיסטיקות – דלות ככל שיהיו – ניתן להסיק, בביטחון מספיק, מסקנה זו: בעבור עבודה שווה האשה תמיד משתכרת הרבה פחות מהגבר." (עמ' 35)

"לבסוף אני יכולה לומר ששכר האשה נמוך יותר מפני שאין טעם להשוות אותו לזה של הגבר. מסתבר שזו גם דעתם של כל הכלכלנים, מפני שגם אם נחפש בכל הכרכים של ספריהם הרבים לא נמצא מילה אחת, רמז אחד, למשכורות הנשים.  הם מדברים על משכורת משפחתית, על כך שהגבר חייב להשתכר לא פחות מכך וכך בשביל לקיים את האשה והילדים. אבל על האשה – אשר גם היא עובדת – לא מדברים, כאילו היתה זו תופעה חריגה, שאין צורך להטריד את עצמם בגינה. כלומר, האשה נחשבת כנספחת לגבר, לא כאישיות בפני עצמה, בעלת זכות לעבוד ולהתפרנס מעבודתה." (עמ' 41)

"האֵם. אבל כעת יאמרו לי: והאֵם? דיברת הרבה על האשה הפועלת, על האשה המורה, הסוחרת, בעלת המקצוע, ושכחת את האשה האם. לא, לא שכחתי אותה – להפך, השארתי אותה לסוף בדיוק משום שהיא החשובה ביותר. מפני שאם עבודת האשה עוסקת בעיקר בתועלתו של הפרט, האמהות פועלת לטובתו של המין האנושי, למען תועלתו ולמען עתיד האנושות. (עמ' 58)

"ומה מוסר ההשכל של הסיפור הזה? הוא קצר. למען ניצחון העניין של המין שלי, אני מייחלת רק למעט פחות חוסר סובלנות של הגברים ולמעט יותר אחווה בין הנשים. אולי אז תתגשם הנבואה של הסופר הגדול של המאה שלנו – ויקטור הוגו – אשר חזה עבור הנשים את מה שחזה גולדסטון עבור הפועלים, כלומר "שהמאה ה-19 תהיה המאה של האשה." (עמ' 64)

אנה קולישוף חותמת את דבריה בציטוט של סופר, וכיוון שהבלוג הזה עוסק בספרות, זה המקום לחשוף שעל אנה קולישוף לא קראתי לראשונה בספר היסטוריה, דמותה לכדה את סקרנותי באחת האנקדוטות המקסימות המרכיבות את הרומאן "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינזבורג (תרגום: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988). הילדה נטליה עוקבת אחר אורח מסתורי המסתתר בבית הוריה:  "אחר-כך עשה מעשה משונה. הוא לקח את הספר לזכרה של קולישוף וכתב בו הקדשה ארוכה לאמי, וחתם: "אנה ופיליפו". דבר זה הגדיל מאד את המבוכה שבליבי, בשום אופן לא יכולתי להבין כיצד יכול הוא להיות אנה וגם פיליפו, כאשר אמרו לי שהוא, בעצם, פאולו פרארי."


[1] Il Monopolio Dell'uomo/ Anna Kuliscioff

על הקומדיה האלוהית – בעברית (3)

גם ברשומה זו יש די הרבה היסטוריה, בשילוב לא מעט ביקורת נוטפת ארס.

[הערה חשובה באותיות קטנות: הסדרה מבוססת על עבודה לאוניברסיטה, אבל במעבר לאינטרנט הושמטו רוב הציטוטים. זוהי רשימת המקורות המלאה]

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

תרגומי הקומדיה לעברית

פורמוגינו

התרגום האמיתי הראשון המוכר לעברית הוא של שאול פורמיג'יני, רופא יהודי מטריאסטה. התרגום של פורמיג'יני נקרא "ספר מראות אלוהים". פורמיג'יני תרגם רק את החלק הראשון: "התפתה – לדין עולם", אך עמוד השער כולל גם את שני החלקים הבאים המכונים "מקום הכיפורים – לכפרת פשע" ו"הפרדס – לבחירי אל". הבחירה לכנות את "העדן" בשם "הפרדס" נאה מאד בעיני, שכן מקורן הפרסי של המילה העברית והמילה האיטלקית Paradiso זהה. תרגום שני החלקים האחרונים נשאר ככתב יד ומעולם לא הודפס, מצאתי עדויות לכוונה מלפני חמש שנים לפרסם את כתב יד שהתגלה בספריית טרייאסטה – אך לא הצלחתי לגלות מה קרה מאז. עמינדב דיקמן כתב על התרגום: "נקל להיווכח כי בן נאמן לתרבות הספר העברית בתקופתו היה המתרגם…לפיכך עשה כנוהגם של רוב מתרגמי זמנו ופתח בטיהור הטמא". פורמיג'יני מתנצל על נוצריותו של דאנטה אך מנסה להכשיר אותו "ואף גם זאת כל משפתי פיו, וחכמת אמריו צדקו יחדו, ושוו ונאוו כל בני אדם, להשגיב רוחם אל מחשבות עליון, אל מוסר השכל, ואל הצלחת העמים."  פורמיג'יני הביא עוד נימוקים אפולוגטיים לתרגום: הוכחה נוספת לכך שהעברית, כשפת הקודש, יכולה להכיל את כל יצירות המופת בעולם והצורך של יהודים שאינם דוברים איטלקית ("לרב אחינו ב"י אשר ברוסלנד, פולין וארצות קדם") לקרוא את דאנטה. נימוק זה עולה בקנה אחד עם ההסבר שהוצע ברשומה הקודמת לכך שרק לאחר האמנציפציה הופיע התרגום לעברית של דאנטה. המבוא באיטלקית דומה בתוכנו למבוא בעברית, אך נוספו בו דברי הסבר על הקשיים בתרגום דאנטה בכלל ולעברית בפרט, כפי הנראה חשש המתרגם, אז כהיום, מביקורתו של מי שיוכל להשוות את התרגום למקור. ביקורת שאכן לא אחרה להגיע – הלל דלה טורה כתב מאמר  חריף על תרגומו של פורמיג'יני ל"תופת". מאמר אשר מבקר את העברת הרעיונות הנוצריים לשפת הקודש אך גם לא חוסך בהערות נוקדניות.  יתכן שאותו הלל דלה טורה,  רב, מלומד ומשורר איטלקי, פרסם ב-1871 תרגום פואטי חלקי משלו, אך לא הצלחתי לעלות על עקבותיו. המבצע הבלשי הקטן שלי הוביל לעוד שני תרגומים אבודים: חיים ויטוריו קאסטיליוני בשנת 1912 ואמיליו שרייבר, או עמנואל סופר, ב-1924. כפי הנראה מדובר בקנטו הראשון בלבד, במהדורה דו-לשונית אשר "משמרת את הקצב של העברית התנכית".  

התרגום הבא הידוע של ה"קומדיה" נעשה על ידי זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי תרגם חלקים מתוך "הקומדיה" בשנת 1920 לאחר שנאסר. אולם מכיוון ששוחרר לאחר שנה אחת הספיק לתרגם רק פרקים מעטים מתוך ה"תופת". תרגומו של ז'בוטינסקי אינו מוותר על הטרצינה ונחשב לאחד היפים ביותר, אם לא היפה ביותר. יורם ברונובסקי חשב על קטעי תרגום אלה  "שהם היחידים העושים צדק מסויים עם השירה הדאנטסקית". עמינדב דיקמן החשיב את התרגום לגאוני וכאשר תרגם בעצמו מזמור אחד מ"התופת" הגדיר אותו כמחווה לתרגום של ז'בוטינסקי.

תרגומו של עמנואל אולסבנגר היה במשך שנים ארוכות התרגום הזמין היחיד לעברית. אולסבנגר שמר על המשקל האיטלקי אך ויתר על החריזה. הניסיון לשמור על המשקל סרבל מאד את העברית ועל פי ברונובסקי גם "לא טרח כל-עיקר על דיוקיו של המקור". אלון אלטרס כתב שהתרגום "אשר עם השנים נהפך לבלתי קריא בעיני רוב הקוראים הישראלים בגלל הלשון הגבוהה, סד המשקל והפרוזודיה הסבוכה. כל אלה יצרו לשון מלאכותית שנראה כי נוצרה במיוחד לצורך תרגומם של שלושת הכרכים האלה". השמועה אומרת שהסטודנטים הישראליים היו כל כך נואשים עד שהעדיפו להיאבק באיטלקית הדנטאית ולא בעברית האולסבנגרית… במשך השנים אזל תרגומו של אולסבנגר מן השוק וגם מי שרצה לקראו, על אף הבעייתיות שבו, היה צריך לטרוח לא מעט כדי להשיגו. מניסיוני האישי בשנת 2005 ניתן היה למצוא עותקים בלויים בספריות אוניברסיטאיות בהשאלה לימים ספורים או לקנות עותק משומש במחיר מופקע. פרט לתרגום זה הופיעו מידי פעם תרגומים של מזמורים בודדים, של עמינדב דיקמן, יורם ברונובסקי ומשה זינגר. אלון אלטרס הצביע על העדר תרגום ראוי כגורם להשפעה המועטה של דאנטה על הספרות העברית החדשה.עוד דאנטה

סערה זוטא עורר תרגומו המלא של אריה סתיו אשר הופיע בשנת 2007. התרגום יצא במהדורה מהודרת, מלווה באיורים, מבואות ומאמרי ביקורת, אך ללא ליווי אקדמי. המתרגם ויתר לחלוטין על החריזה והמשקל המקוריים, והשתמש במשקל אלכסנדרין בעל 12 ההברות. מטרתו העיקרית היתה להנגיש את דאנטה לקורא העברי בין זמננו, ולכן הנאמנות לתוכן ובהירות השפה היו בעדיפות ראשונה מבחינתו. התרגום נקטל על ידי המבקרים כמעט פה אחד – ובשצף קצף שראוי לכשעצמו למחקר תרבות… דיקמן העביר ביקורת זועמת על התרגום בכל פן אפשרי: חוסר דיוק, סילוף רוח היצירה, סגנון פיוטי חבוט, עברית עילגת, תחביר מעונה. הדבר החיובי היחיד שהיה לו לומר על התרגום שהוא "עשוי להיות לתועלת מוגבלת לחפצים לדעת מה הולך ב"קומדיה" ועל מה זה בכלל". אלון אלטרס טען שהתרגום רצוף אי דיוקים גם ברמת המשמעות. לדעתו סתיו רידד את העושר הלשוני של דאנטה והפך את שפתו למונוטונית. יצחק לאור היה מעט יותר סלחני כלפי התרגום, אמנם התרגום מחמיץ משמעויות נוצריות רבות אך יש ערך לכך "שסוף סוף החליף תרגום יעיל את תרגומו הבלתי-נסבל של עמנואל אולסבנגר, שנעשה בשנות השלושים" ויאפשר לקוראי העברית לפגוש יצירת מופת עולמית: "התרגום הזה מאפשר לקורא לעקוב אחרי הדימויים, התמונות, המראות של האלגוריה הענקית הזאת". גישה סלחנית הרבה פחות הביע שמעון בוזגלו   אשר כתב ש"מפעלו התרגומי של אריה סתיו הוא מגדלור אפל של חובבנות מסוכנת, כי אחרי שהעיתון הזה יושלך לפח האשפה, הספרים ימשיכו לשכב בחנויות הספרים ובספריות, ולא יהיה שם שלט שיזהיר את הקונים מפניהם. היא מסוכנת מפני שרבים מאוד הסיכויים שישתמשו בספרים האלה כספרי קריאה בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. היא מסוכנת כי לא ירחק היום שבו לא יפרידו בין תרגומיו של סתיו למפעלי התרגום המפוארים בדורנו".

דיקמן העלה חשש שקיומו של תרגום חדש יחסל את הסיכוי שיופק בעתיד הנראה לעין תרגום ראוי עבור שוק הספרים העברי הקטן, אבל תוך כדי התחקיר לעבודה נודע לי שנמצא כיום בהכנה בהוצאת כרמל תרגום חדש של דר' יואב רינון בלווי פרשנות של פרופ' לואיזה קואומו. איני יודעת האם ההחלטה לתרגם מחדש את "הקומדיה" הושפעה מ"שערוריית" תרגומו של סתיו, אולם אין ספק שתרגום נוסף, מה גם שיש מקום לקוות לתרגום איכותי, הוא תוספת מבורכת.

עד כאן פרקי המבוא וההיסטוריה. בפרק הבא בסדרה יגיע הניסיון הצנוע שלי להבין על מה יצא הקצף: השוואת תרגומים של קנטו אחד מתוך הקומדיה.

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום

לאה גולדברג כמתרגמת? פנינים מפי מבקרת תרגום

הלכתי היום (שוב, פשוטו כמשמעו) ליום העיון "כאור בשולי הענן" של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, במלאת מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. יום העיון דן באספקטים שונים של שירתה (מוסיקלים, תמאטים) וברב גוניות שלה כיוצרת (תיאטרון בובות למשל). אבל כאן אני רוצה להתרכז בהרצאתו של ד"ר עמינדב דיקמן "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

דיקמן פתח את הרצאתו בהכרזה שהוא לא ממש מרגיש צורך לדבר על הנושא הזה ונתן לכך שתי סיבות. הראשונה שחקר תרגום דומה לחקר תאונות: משקיעים המון אנרגיה כדי להבין דבר שנגמר לפני שהגעת וכבר אי אפשר להשפיע על התוצאה. אני לא בטוחה שאני מתלהבת מההשוואה הלא מחמיאה, אבל מילא. הסיבה השנייה היא שאת "התאונה" של לאה גולדברג כמתרגמת כבר חקרו לפניו. שמעון זנדבק[1] חקר את תרגומיה לסונטים של פטררקה מאיטלקית ואיתמר אבן זוהר[2] חקר תרגום שיר של בודלר מצרפתית. שני המאמרים מאד מפורטים ומחכימים, אבל אם אנסה לסכם אותם במשפט אחד: לאה גולדברג הפכה את פטררקה ובודלר ל…לאה גולדברג. הבחירות המודעות שלה כמתרגמת דומות מאד לבחירות שלה כמשוררת. שדה הדימויים, המשקל, המשלב, התחביר, כולם קרובים יותר לשירה של גולדברג עצמה מאשר לשירה של פטררקה ובודלר בשפותיהם.

התרגום אצל לאה גולדברג היה חלק ממשימה לאומית שהבסיס הרעיוני שלה מצוי במושג "Weltliteratur" של הרומנטיקה הגרמנית. יחד עם שלונסקי ואלתרמן היא הסתערה על ספרות העולם מתוך רצון להרחיב את האופק התרבותי בארץ. לאה גולדברג ניסחה את האידיאולוגיה וההעדפות שלה בהרצאה שנשאה בשנת 1951 ב"סימנריון הספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות" (האם ניתן לשער כמה תה נלגם באותו אירוע?). דיקמן ציטט משפטים אחדים מתוך אותה הרצאה – מייד בתום ההרצאה ירדתי לספרייה ומצאתי את הנוסח המלא[3] – אוצר בלום של אמירות מושחזות. הרלוונטיות של חלקן מדהימה, למרות שנכתבו לפני 60 שנה. המשך הרשומה מוקדש לציטוטים ששימחו אותי במיוחד, וכמובן תודה גדולה לד"ר עמינדב דיקמן שהרצאתו היתה הנאה צרופה.

כל הציטוטים לקוחים מההרצאה של לאה גולדברג.

ראשית, מעין "תשובה מטרימה" לביקורות על תרגומי השירה שלה:

"תרגום של שירה עניין שבמזל הוא, רק הזדהותו הגמורה של משורר-מתרגם עם משורר מתורגם יכולה להוציא לפועל תרגום שירה הראוי לשמו."

גודש של שוק הספרים:                                              

"וודאי יודעים אתם גם מן הניסיון שלכם, שקוראים בעיקר את הספרים החדשים שהופיעו לאחרונה. באורח שהספרים החדשים משכיחים את הטוב שהיה לפני כמה שנים, וישנה איזו להיטות אחרי כל מה שמופיע אך זה עתה."

איכות הספרות העכשווית:

"זה לא מכבר נפגשה ידידתי עם איזו גברת שהלכה מהספריה שבה היא מחליפה ספרים לועזיים. אמרה לה הגברת: "את לא קראת את ספריו של פלוני? את הספרים האלה יש לקרוא מיד שאם לא כן לא תקראי אותם בכלל". כלומר, שעתם קצרה ובינתיים יש לחטןף ולקרוא אותם. זהו על פי הרוב היחס של הקורא התמים לספר שהאופנה העלתה אותו. ה-bestseller הוא הקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד."

על התיישנות ועדכון תרגומים: 

"טיב התרגום הופכן (את היצירות שהתישנו) לענין למי שחוקר התפתחותה של הלשון העברית: איך היו מתרגמים לפני 50 שנה, איך היו מתרגמים לפני 30 שנה ואיך מתרגמים עכשיו – אך קורא רגיל, אם הוא רוצה לקרוא ספר ולהנות ממנו ונותנים לו "מלחמה ושלום" של טולסטוי או "אנה קרנינה" ..שהם בלי ספק עדות לעבודה חרוצה של אנשים שהשקיעו כוחות רבים בתרגמם את הספרים הללו, וגם הם יודעי עברית, הקורא הרגיל, שאין לו עניין מיוחד להיסטוריה של התרגום והתפתחותו, ספק אם הוא יהנה הנאה כלשהי מן היצירה המוגשת לו היום בלבוש עברי אשר כזה."

"האסון הוא שכל הסגנון כולו, על פי הרוב בתרגומים הישנים הללו כל כך נמלץ, כל כך זר לאווירה שעליו למסרו שבין המקור והתרגום אין שום צד שווה מלבד סיפור המעשה".

מישהו יכול אולי להסביר לי למה התפתלתי והצטדקתי שלשום בניסיון לטעון שהתרגום של גולדברג התיישן – כשכל מה הייתי צריכה לעשות הוא לצטט אותה עצמה?

קצת אחוות מתרגמים מחממת לב:

"..מופסן למשל, הלא הוא סופר שבהחלט היה ראוי שיעסקו בו אנשים שהם בעלי סגנון ובעלי לשון. והנה רוב סיפוריו מופיעים במיני הוצאות קטנות כדרך-אגב, ומתורגמים בידי אנשים שאין מלאכתם בתרגום כלל. יש פה ושם גם תרגום הראוי לשמו. אך הוא נעשה כמין "עבודה צדדית" קצת ידיעת צרפתית, קצת ידיעת עברית."

אבל גולת הכותרת מבחינתי היא ביקורתה על תרגומי "הקומדיה האלוהית" של דאנטה. כידוע לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, מתפרסמת בו בימים אלו סדרה של חמש רשומות על תרגומי "הקומדיה האלוהית" לעברית. עד כה התפרסמו שתי רשימות ועוד שלוש ממתינות לתיקון הבאג של "רשימות" (הסברים ויבבות כאן, וכאן). הרשימות הבאות כוללת ביקורת והשוואת תרגומים. ההתפתלויות שלשום בביקורת התרגום של "אנייזה הולכת למות" מחווירות מול ההתפתלויות בביקורת התרגום של "הקומדיה האלוהית", בכל זאת, לא נעים להסתבך עם רוויזיוניסטים. איזה אושר לגלות שלאה גולדברג כתבה את זה לפני!

לאחר התלבטות החלטתי לא לגעת ברשומות המוכנות לפרסום ולהביא כאן את דבריה של גולדברג, כמתאבן להמשך הסדרה.

"בעברית ישנם שני תרגומים: האחד של ז'בוטינסקי רק קטעים והשני של אולסואנגר – "התופת" בשלמותה. והינה עומד האדם לפני השאלה על איזה מהשניים להמליץ? לכאורה התרגום של ז'בוטינסקי מצלצל יפה מאד. יש בו איזה רחש של התפעמות, של שירה, כביכול. בה בשעה שאולסונגר יבש לאין ערוך יותר….אבל כאשר קוראים את ז'בוטינסקי עם מושג מה על "הקומדיה האלוהית" נקל להבחין שאין בזה כמעט ולא כלום מן המקור. התרגום הזה "כל כך יפה" עד שהוא גובל עם קיטש. הלשון העברית המצלצלת והנאה הזאת… כל כך מקילה בשימוש צורות דקדוקיות שונות ומשונות שאיזה טעם של פלייטון בחרוזים יש בדבר הזה, ופחות מן הכל מורגשת בה רוחו של דנטה, אי אפשר איפוא לדבר על תרגום זה בכובד ראש."

"אבל אם לוקחים את התרגום של אולסואנגר…לפעמים כשמגיע הקורא למקומות היפים ביותר שביצירה הלשון כה כבדה ומסובכה שטוב יותר לספר מה כתוב במקור מאשר לקרוא את הקטעים האלה בתרגום."


[1] שמעון זנדבנק. לאה גולדברג והסונט הפטרארקי. הספרות, 21 (1975), עמ' 19־31

[2] איתמר אבן-זוהר. ”Spleen". לבודליר בתרגום לאה גולדברג. : לאופי ההכרעות בתרגום שירה . הספרות, 21  (1975), עמ' .32–45

 [3]ספרות יפה עולמית בתרגומיה לעברית, הוצאת הספרים והתוים של המרכז לתרבות