ארכיון חודשי: פברואר 2011

פְיַאסְקוֹ אצל אֶקוֹ ותובנות של סופר

חלק קטן מהקהל שלא נכנס (צילום: שחר לאודון)

כידוע הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות והפיאסקו הוא כמובן לא של אקו, אלא תוצאה של כוונות טובות באוניברסיטת תל-אביב. היוזמה היתה נהדרת – הרצאה של אומבטו אקו, פתוחה לקהל הרחב ללא תשלום. ההרצאה פורסמה בכל הצינורות, אני קבלתי לפחות חמש הודעות בדואל, הודעה כאן, ועוד הוספתי חטא על פשע ופרסמתי אותה בעצמי כאן. כשהגעתי לשם רבע שעה לפני השעה היעודה – בקושי רב ניתן היה להיכנס אפילו לבניין. דלתות האולם היו סגורות וקהל עצום (300 איש?) חיכה בנימוס אך בדוחק ברחבה. מכרים לצדי טענו שזה היה המצב גם חצי שעה מוקדם יותר. מסתבר שבאולם התקיים שיעור רגיל קודם לכן והסטודנטים שוחרי הספרות נשארו רובם ככולם לשבת בכיסאותיהם. לכן, גם כשהתחילו להכניס אנשים לאולם, רק מעטים נכנסו. בסופו של דבר, באמצע ההרצאה, החלו להקרין במעגל סגור ובאיכות מינימאלית את ההרצאה בכתה סמוכה, הייתי מאושרת להצליח למצוא מקום בצד על הרצפה. לא בדיוק התנאים האידיאליים להתרכז בהרצאה. [תוספת מאוחרת: דיווח בעיתונות]

אבל בכל זאת, אחרי הוצאת הקיטור, כמה נקודות שהצלחתי לקלוט:

  • בעת כתיבת רומאן בונה אקו בדמיונו עולם שלם שבו הוא ממקם את העלילה והדמויות. הוא משרטט את המבנים, סופר מדרגות ועיקולים, מתכנן את אורך המסדרון כדי שיתאים לאורך השיחה המתנהלת בו. העולם הזה אינו מוצג לקורא אף פעם, אבל כדי שההשתקפות שלו ברומאן תהיה משכנעת – הוא חייב להתקיים בדמיונו עד לפרט האחרון.

    אומברטו אקו בתל-אביב (צילום: שחר לאודון)

  • לא רק העולם הפיסי – גם כל שאר הפרטים ברומאן חייבים להתלכד לשלמות הרמונית: משך הזמן, התקופה ההיסטורית, הטכנולוגיה, השפה.  הרומאן על פי אקו הוא פאזל רב מימדי, מערכת מרובת אילוצים שבה כל חלק חייב להשתלב במקומו. הוא סיפר כיצד שלח את אחת הדמויות לברזיל לעשר שנים כדי לאפשר לאנושות להמציא את המחשב האישי בינתיים (מזל שאני הייתי עדיין בבית ספר ואין לי חלק באשמה שלא הוצאנו את הצ'יפ בזמן).  כתיבת רומאן נשמעת בפיו כדבר מאד פשוט: רק תפתור את כל האילוצים והרי לך רומאן משובח. האמנם?
  • ועוד בפלאי הטכנולוגיה, אקו פינטז להנאתו ולהנאת הקהל על האפשרויות הגלומות בטכנולוגיה האינטראקטיבית שתאפשר לקורא לשנות את הספר כאוות לבו, לתת לדמויות החביבות עליו לדלג בעליזות לרומאן אחר ולחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה. אז לא, זאת לא ספרות, מהותה של הספרות טמונה בגורל הבלתי ניתן לשינוי שהכתיב הסופר. האם זה בעצם גם ההבדל בין המציאות הוירטואלית ובין העולם הממשי?
  • כאשר נשאל על תרגומי ספריו לשפות אחרות טען שהוא מקפיד לעקוב אחר מלאכת התרגום גם לשפות שאין לו מושג קלוש בהן. מכיוון שיש לו "מתרגם קבוע" לכל שפה, נוצר במשך השנים מועדון בינלאומי קטן של מתרגמיו, לפעמים הם מוצאים טעויות אחד אצל השני, לפעמים הם מצליחים לפתור בעיות בינם לבין עצמם ולעיתים הם מצליחים להסביר לו את הקשיים והוא מנסה לעזור להם להתאים את הטקסט לשפת היעד (בכך הזכיר לי את הרצאתה הנהדרת של אנה בירקנהאור על עבודתה עם חיים באר). בכל אופן ברור לו שתרגום איכותי קריטי ליצירה. לדעתו סופר שאינו נוהג כך הוא פשוט טיפש. לא פחות.

על הקומדיה האלוהית – בעברית (2)

זהו הפרק הכבד ביותר של הסדרה – אבל כדאי לשים לב לקשרים בין תרבותיים כבר בימי הביניים ולפתרונות יצירתיים לעקיפת מכשולים של שפה ותרבות, כשרוצים.

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

[הערה חשובה באותיות קטנות: הסדרה מבוססת על עבודה לאוניברסיטה, אבל במעבר לאינטרנט הושמטו רוב הציטוטים. זוהי רשימת המקורות מלאה]

השפעת הקומדיה על החברה היהודית ועיבודים ראשונים לעברית

איור של הרמב"ם בספר יהודי איטלקי מהמאה ה-15 (קובץ רוטשילד)

היהודים באיטליה היוו במשך דורות רבים חלק מהמרקם החברתי והתרבותי. ראשית הקשר התרבותי בין יהודים ונוצרים החל עוד בימי האימפריה הרומית כאשר היהודית והנוצרים כאחד ניצבו מול התרבות האלילית, שורשי הסובלנות והחיים המשותפים באיטליה נעוצים באותה שותפות גורל מונותיאיסטית. במאות ה-12-14 לספירה התקיים שילוב תרבותי ללא מחיצות של אמונה דתית אשר הוביל להשפעות דו-כיווניות על היצירה הרוחנית. אומברטו אקו כתב על חשיבות השפה העברית כשפה "בראשיתית" במחשבת ימי הביניים, על ההשפעה קבלית על דאנטה ובמיוחד השפעת המקובל הספרדי אברהם אבולפיה. השפעות תרבותיות של כתבים עברים, מוסלמים ויוונים על המשכילים האיטלקיים התאפשרו בזכות תרגומים לאיטלקית: במאה ה-13 תרגם והעיר שמואל בן יהודה אבן תיבון את "מורה נבוכים" של הרמב"ם לאיטלקית ומתרגמים יהודיים תרגמו הוגים מוסלמיים לאיטלקית. היהודים המשכילים שלטו בעברית, איטלקית ערבית ולטינית, אך כל היהודים שלטו בשתי שפות: האיטלקית ששמשה בחיי היומיום והעברית לתפילה, כמעט כל היהודים ידעו גם לקרוא בעברית.

העדות הראשונה והבולטת להשפעתו של דאנטה על הספרות העברית מצויה אצל בן תקופתו עמנואל הרומי. עמנואל הרומי הושפע משירת ספרד והיה נטוע בתרבות האיטלקית של זמנו. כך לדוגמא מוסבר הדמיון שבין סיפורי הזימה של עמנואל לאלו של בוקצ'יו בכך ששני היוצרים שיקפו את רוח המקום והזמן. בגלל התכנים המיניים הגלויים בכתיבתו אוסר "שולחן ערוך" על הקריאה ברובו, למעט אולי בפרק האחרון: "מחברת התופת והעדן". הקרבה התמטית של המחברת ל"קומדיה" מובהקת: דניאל מוליך את עמנואל בתופת ובעדן. במהלך מסעם הם פוגשים דמויות רבות מהמקרא, מההיסטוריה היהודית והעולמית ומחייו האישיים של עמנואל. החוטאים מתייסרים בעינויים מבחילים והצדיקים זוכים לכבוד ודנים בספרי החכמה. דמיון בין היצירות בולט כבר בשורת הפתיחה. דאנטה פותח: "וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ" וממשיך "מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.". עמנואל מתחיל: "אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָבְרוּ מִשְּׁנוֹתַי שִׁישִׁים" וממשיך "וְכִרְאוֹתִי נָפְלוּ עָלַי אֵמִים". ההשפעה הגלויה של דאנטה על עמנואל, בתוספת סונטה קינה שחיבר בשנת מותו של דאנטה, הולידו שמועות עיקשות על ידידות אישית ביניהם, שמועות בלתי מבוססות כנראה. קאסוטו טען ש"עמנואל נתכוון להעשיר את הספרות העברית ביצירה, העשויה ליתן לקורא ציור משירת דאנטה", כלומר, מטרתו של עמנואל היתה דומה להפליא למטרתם של מתרגמים בדורות מאוחרים יותר. למרות הדמיון הרב שבין "התופת והעדן" ל"קומדיה" זהו אינו תרגום, אולם זו גם אינה יצירה עברית מקורית. למזלו של עמנואל הרומי איש לא שמע בתקופתו על חוקי זכויות היוצרים והקניין הרוחני.

יהודה רומאנו (~1292-1330), אחיינו של עמנואל הרומי, פעל בדרך אחרת כדי לחשוף את דאנטה ליהודי איטליה. הוא תעתק חלקים מה"קומדיה" לאלפבית העברי, כלומר כתב את הטקסט האיטלקי באותיות עבריות. כפי שנזכר קודם, היהודים ידעו לקרוא עברית ולדבר איטלקית, כך שהשפה המדוברת (איטלקית) קיבלה את היוקרה של השפה הכתובה  (עברית). יש לציין שזו היתה שיטה מקובלת באיטליה, כך לדוגמה תורגם המקרא לאיטלקית אך תועתק באותיות עבריות.

 

עמוד השער של "מקדש מעט"

 

במאה הבאה כתב משה ריאטי (1388-1460) את "מקדש מעט", יצירה המבוססת על העדן מתוך ה"קומדיה". ההשפעה הסגנונית ברורה: כמו ה"קומדיה" גם "מקדש מעט" כתוב ב"טרצה רימה", שלוש שורות כאשר החריזה היא בין הראשונה לשלישית. למרות שהיצירה מבוססת על המסורת הרבנית מודל העדן לקוח מדאנטה. "מקדש מעט" כתוב ברובו כסקירה של ביצירה היהודית לדורותיה: התנ"ך, המדרש, הקבלה, הרמב"ם, בן רשד ועוד רבים מצוטטים שם באופן ישיר. אבל יש בה גם התייחסות גם לפילוסופיה ה"חוץ-יהודית" והחילונית, כמו פרשנות לאפלטון ואריסטו: "כמו מחקר אופן מציאותם\ אם הוא כאפלטון המניח\ כללים חוץ לנפש עצמותם". הגרסה היחידה הידועה של "מקדש מעט" נערכה בווינה בשנת 1851 בידי יעקב גולדנטל. את הכרך מקדימים שני מבואות: באיטלקית ובעברית. כמו תמיד כשמדובר ב"טקסטים מקבילים" ההשוואה בין המבואות בשתי השפות מעידה על יחסי הכוחות ומפגש התרבויות. המבוא באיטלקית מתאר את גדולתו של דאנטה ומגדיר את ריאטי כ"דאנטה היהודי", לעומת זאת המבוא העברי ממהר לטעון ש"הספר מקדש מעט שמו נאה לו והוא כלו קדש כי עניניו המה עומדים ברומו של עולם ומחברו הראה בו את כחו ובקיאותו הרב בתורה ובחכמה עד שאין דבר נשגב בפלוסופיא ולא ענין יקר בתלמוד ולא איש מצוין בין חכמינו שעליו לא הטיף מלתו או רמז אליו בחרוזיו.." המבוא העברי מכיל אפולוגטיקה, ציטוטים רבניים ופירוט תולדות כתב היד, בניגוד למבוא האיטלקי שמנתח את החיבור תוך הקבלה לדאנטה. ניתן לשער שכל אחד מהמבואות נועד לקהל אחר. מכיוון שבאותה תקופה לא היו עדיין תרגומים של דאנטה לעברית ההנחה היתה שרק דוברי האיטלקית היו מסוגלים להעריך את ההשוואה לדאנטה ואילו עבור דוברי העברית היה צורך בלגיטימציה "יהודית" לספר.

שני חיבורים נוספים אשר נכתבו בעקבות דאנטה בעברית הם "תפתה ערוך" של משה זכות (1625-1679) אשר פורסם במנטובה אחרי 1673 ו"עדן ערוך" אשר נועד להשלים אותו וחובר על ידי יעקב דניאל אלמו (1690-1757) בשנת 1743 בוונציה. המחזה זכה לפרסום ולהערכה רבה באיטליה ומחוצה לה, הוצג ותורגם ליידיש ולאיטלקית.

אשר סלה מבחין בין שתי תקופות בשאלת התקבלותו של דאנטה והיחס אליו בקהילה היהודית ודוברת העברית. התקופה הראשונה היתה לפני האמנציפציה והקנוניזציה של דאנטה. באותה תקופה לא נעשו תרגומים של דאנטה לעברית אלא נכתבו יצירות בהשפעתו. לעומת זאת אחרי האמנציפציה היה רצון לאמץ את דאנטה אל חיק היהדות כחלק מההשתלבות של היהודים בחברה הנוצרית. באופן אנכרוניסטי, ההתנגדות הפוליטית של דאנטה לאפיפיור נתפסה כסובלנות דתית כלפי היהודים. כחלק מהרצון לקרב את דאנטה לתרבות העברית החלו לתרגם אותו באותה תקופה לעברית, אם כי קהל קוראי העברית באותה תקופה היה עדיין קטן. יתכן שהסיבה נעוצה בקנוניזציה של דאנטה מחוץ לגבולות איטליה והתרגומים שלו לשפות אחרות. כאשר דאנטה נעשה מוכר מחוץ לאיטליה היה צורך בתרגומים עבור יהודים בקהילות אחרות. כפי הנראה תרגום דאנטה לעברית  הוא תוצר של מגמה כללית לתרגום יצירות מופת איטלקיות לעברית כחלק מהשיבה לארץ ישראל ותחיית השפה העברית, כמו תרגומיהם לעברית של פטררקה, אריוסטו, טאסו, לאופרדי , מאנצוני ועוד.

הרשומה הבאה תעסוק בתרגומים לעברית החל מהמאה ה-19 ועד ימינו.

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום

סופרים איטלקים ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים

לפני שנתיים קראתי ביום שישי בצהריים אצל אסתי סגל שסנדרה פטרינייני התארחה ביריד הספרים. זה נגמר בדמעות. גם באיטליה סנדרה פטרינייני היא לא סופרת ידועה, אבל לפני ארבע שנים קראתי סיפור אחד שלה וכל כך אהבתי אותו שתרגמתי את כולו לעברית, ומאז הוא צפון במעמקי המחשב שלי. לא הצלחתי למצוא דרך להגיע אליה ולפרסם אותו, הידיעה שהיא היתה בירושלים בעת שאני ישבתי לי בשלוה בחיפה היתה אכזרית מדי עבורי. יריד הספרים נפתח היום בירושלים – עדיין לא מאוחר להודיע ולהגיע.

האירוע הנוצץ ביותר השנה הוא ביקורו של אומברטו אקו. אומברטו אקו, מעבר להיותו סופר מרתק, הוא סימיוטיקאי וחוקר ספרות מבריק. הוא אחד האקדמאים הבודדים שכותבים על ספרות בלשון של בני אדם, במשפטים ברורים ורעיונות שלא מתחבאים מאחורי מילים באורך הגלות. יתכן שחלק מכך קשור לכך שהאנגלית שלו משובחת והוא כותב ישר באנגלית ויתכן שפשוט יש לו מה להגיד ולכן הוא לא נאלץ להתפתל (ואולי כי הוא מתפתל מספיק ברומאנים שלו? העירה המרשעת הקטנה שבפנים). "ששה סיורים ביער הבדיוני" (Six walks in the fictional woods) הוא דוגמה נהדרת לכתיבה כזו, הספר שמבוסס על סדרת הרצאות "לוקח בהליכה" מושגים בתורת הספרות העכשווית ומדגים אותם בהנאה על יצירות מופת. התפעלתי במיוחד מהניתוח שלו ב"על ספרות" (On Literature) לספור "סלבי" של ז’ראר דה נרוואל[1], בעזרת דיאגרמת זמנים של היחס בין הזמן האמיתי לבין הזמן הנארטיבי הוא חושף את הערפול המכוון וההדגשות שטמן הסופר בטקסט. כמהנדסת VLSI לשעבר לא יכולתי לעמוד בפני קסמה של דיאגרמת זמנים…

  • יום ד' – 23.2, 20:30 דו שיח, אומברטו אקו ו-א.ב.יהושע, קפה ספרותי ביריד
  • יום ה' – 24.2, 16:15 הרצאה: "וידויו של סופר צעיר" באוניברסיטת תל-אביב, מכיוון שיעל סלע-שפירו הודיעה כבר בשבוע שעבר אני צופה אולם מלא, מישהו מוכן לשמור לי מקום?

את ארי דה לוקה כבר אין צורך להציג, נדמה שהנפוליטני חובב ישראל הזה לא מפספס הזדמנות לבקר אצלנו. אשרינו!

  • יום ב' – 21.2 21:00, ארי דה לוקה ורפי אדר משוחחים על "היום שלפני האושר", קפה ספרותי ביריד
  • יום ד' – 23.2 19:30, ארי דה לוקה, מנחם פרי ורפי אדר, צומת ספרים בדיזינגוף סנטר, תל- אביב
  • יום ה' – 24.2 21:00, בין נאפולי לנהלל – מאיר שלו מארח את ארי דה לוקה לשיח סופרים, בבית אבא חושי בחיפה. בתשלום.

אנג'לו פצאנה ידבר באיטלקית על עתיד הספר בעידן הטכנולוגי. פצאנה היה בעבר חבר פרלמנט איטלקי רדיקלי, בין השאר פעיל לזכויות הומוסקסואלים. בשנת 2008, לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, פרסם פצאנה את הספר "לשנה הזו בירושלים" (Quest'anno a Gerusalemme), סיפורם של כשלושים יהודים איטלקים שעלו לארץ. לפי הכריכה הספר "מאיר באור נאמן את הציונות שהפכה למילה גסה". לא קראתי את הספר – אבל כנראה שהוא צריך להיכנס לרשימת הקריאה שלי.

  • יום ב' – 21.2 17:30, דיון פתוח על עתיד הספר בדוכן האיטלקי, באיטלקית
  • יום ג' – 22.2 12:15, אנג'לו פצאנה ודוד ארליך, על מדף הספרים בין טורינו לירושלים, קפה ספרותי ביריד

לצערי לא אוכל להגיע לדיון על עתיד הספר, נושא שיש לי עניין מיוחד בו, מעבר לעניין בספרות האיטלקית. אני אתנחם בחצי יום עיון למחרת על הספר הדיגיטאלי.

  • יום ג' – 22.2 10:00-12:30, יום עיון: הספר הדיגיטלי והשפעותיו. משתתפים: ד"ר יוסי בן-דב, גילה בן-הר, יוסי ורדי, פרופ' יואב יאיר, גיא רולניק, שי רשף (כולם מישראל), סנטיאגו דה לה מורה (בריטניה), סטיבן גרינברג (ארה"ב) לורי ראסין (ארה"ב).

אבל תהיה לי עוד נחמה בנושא הטכנולוגי, באירוע ספיח של היריד, תרצה הסופרת זבבה קזאטי מודינייני על הספרות בעידן הטכנולוגי, אם ואיזה מקום יש לה עדיין בחיינו. מסקרן למדי לראות מי היא: השם הוא בעצם פסדונים של זוג נשוי שפרסם במהלך שלושים השנה האחרונות יותר מעשרים ספרים. הגבר מת ב-2004 ומאז יצאו עוד חמישה ספרים. ביריד היא תדבר על ספרה האחרון: "מר גרגורי".

מלאניה מאצוקו תציג את ספרה "יום מושלם" שיצא לאור לא מכבר בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

  • יום ד' – 23.2 18:00, ביריד, באיטלקית

 קרלו לוקרלי הוא סופר, תסריטאי, מנחה טלוויזיה ועיתונאי. ספרו "כמעט כחול" יצא לאור ב-2009 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עיקר יצירתו הם מותחנים, ספרי משטרה ופשע. לכן כנראה ישתתף בדיון על "בדיון אמיתי: כתיבה על פשע ופלילים באיטליה ובישראל". הממם.. אני לא בטוחה שאני רוצה לקחת את איטליה כמודל בתחום הזה, אנחנו מתקרבים אליהם מהר מדי לטעמי.

  • יום ב' – 21.2 19:30, "בדיון אמיתי" דיון עם קרלו לוקרלי, ג'נריקו קארופיליו וליעד שהם, מנחה: קלאודיה רוזנצווייג. קפה ספרותי, ביריד
  • יום ג' – 22.2 17:00, קרלו לוקרלי, מפגש עם הקהל, ביריד, באיטלקית

השותף האיטלקי השני לדיון הפלילי הוא ג'נריקו קארופיליו, שופט לשעבר, סופר וסנטור איטלקי. הרצאתו נקראת "ספרים ובתי דין. החיים הכפולים של ג'נריקו קארופיליו".

  • יום ג' 22.2 18:00, ג'נריקו קארופיליו. ביריד, באיטלקית

[1] סילבי ; אורליה : שני סיפורים / ז’ראר דה נרוואל ; מצרפתית: אביבה ברק

על הקומדיה האלוהית – בעברית (1)

זוהי רשומה ראשונה בסדרה בת חמש רשומות על תרגומי "הקומדיה האלוהית" לעברית. הסדרה מבוססת על עבודה שהגשתי במסגרת הלימודים – אחרי קיצוץ נרחב וחסר רחמים והשמדת רוב הראיות לכללי הציטוט האקדמי. אציין רק שהרעיון המרכזי מבוסס על הרצאה של ד"ר אשר סלה ורשימה ביבליוגרפית מלאה מצויה כאן (ולא, אין שם ציטוטים מויקיפדיה – את הקישורים לויקיפדיה הוספתי לנוחות הקהל כאן).

המניע שלי לחקר תרגומי "הקומדיה האלוהית" של דאנטה לעברית הוא תסכול אישי מתמשך מחוסר היכולת שלי להתרגש מהיצירה – למרות שאני מודעת היטב לגדולתה. האיטלקית של "הקומדיה" אינה קלה ובאף אחד מהתרגומים לעברית שניסיתי לקרוא לא מצאתי את היופי שמפעים את דוברי האיטלקית בסביבתי. זוהי כמובן התרשמותי הסובייקטיבית אך נדמה לי שאיני לבד. לכן ניסיתי להבין מתוך חקר ההיסטוריה התרגומית כיצד קרוב ל-700 שנה לאחר תום חיבור "הקומדיה" אין לה עדיין תרגום קנוני לעברית (אבל יש שמועות מבוססות על תרגום משובח בהכנה).

מבוא לקומדיה – ממש על קצה המזלג

נדמה לי שאין צורך להסביר ארוכות על חשיבותה של "הקומדיה האלוהית" בתרבות המערבית, די להגיד שנהוג למנות אותה כספר השלישי בחשיבותו, לאחר התנ"ך והברית החדשה. דאנטה אלגיירי נולד ב-1265 למשפחת אצולה פלורנטינית גולה, את ה"קומדיה" חיבר במשך עשרים שנה. ה"קומדיה" מחולקת לשלושה חלקים: Inferno  (התופת), Purgatorio (המצרף, טור הטוהר), Pardiso (עדן). כל אחד מהחלקים כולל כ-33 מזמורים (קנטי) ובסך הכל 14,233 שורות במבנה קפדני של טרצינה או טרצה רימה (terzina). הטרצינה בנויה משלשות טורים, כל אחד בעל 11 הברות. החריזה בין הטורים היא של א ב א, ב ג ב, ג ד ג וכן הלאה. כלומר, בכל שְׁלשָה הטור הראשון והאחרון מתחרזים והטורים הראשון והאחרון של השלשה הבאה מתחרזים עם הטור האמצעי של השלשה הנוכחית. ה"קומדיה" מתארת מסע רוחני-קוסמי של הדובר, בן דמותו של דאנטה, מהגיהנום במרכז כדור הארץ דרך טור הטוהר אל הרקיעים העליונים בעדן. במסעו מתלווים אליו שני מדריכים – המשורר וירגיליוס המסמל את התבונה האנושית ואהובתו ביאטריצ'ה המסמלת את החסד האלוהי. "התופת" מתארת בפרוט מזעזע את החוטאים, חטאיהם וייסוריהם. דאנטה פורס קשת רחבה של דמויות החל מדמויות היסטוריות ומיתולוגיות ועד דמויות בנות זמנו, כלומר סוג של "חיסול החשבונות" אישי, אותי מאד משעשע למצוא רכילות צהבהבה של ימי הביניים עטופה ביכולת פיוטית כל כך מרשימה. ב"טור הטוהר" מתמרקים שבעת היצרים הרעים, גם כאן התיאור מתמקד באישים – הפעם אלו ששימשו מופת לדאנטה. בחלק האחרון, "העדן", מתואר עולם האידיאות והקדושים מרצים את תורתם.

עוד קצת מבוא – סקירה קצרה על הביקורת, התרגום לשפות אחרות וההתקבלות

הדיון על ה"קומדיה" החל עוד בחייו של דאנטה. הבחירה של דאנטה לכתוב באיטלקית – שפת העם ולא בלטינית – שפת המשכילים, עוררה פולמוס מן ההתחלה. בחליפת מכתבים בלטינית משנת 1319 האשים אותו פרופסור מאוניברסיטת בולוניה שזהו "נזם זהב באף חזיר" והשירה "תשמע נדושה על שפתי נשים ..ובקרנות הרחוב". אפילו פטררקה ובוקצ'יו (שכתבו באותה שפה עממית) הצטרפו למחאות וטענו שעדיף היה לכתוב בלטינית ולוותר על "תשואות ההמונים". הגדיל לעשות מתאו רונטו אשר כבר ב-1392 תרגם את ה"קומדיה" ללטינית – התרגום הראשון שנעשה לשפה כלשהי. מכיוון שלטינית היתה שפת המשכילים בכל אירופה באותה תקופה אפשר תרגום זה את הפצתה מחוץ לאיטליה. תהליך הקנוניזציה של היצירה החל זמן קצר לאחר פרסומה. כבר ב-1328 יחס הנזיר גאידו דה פיזה תכונות נבואיות ליצירה, גם בזכות הפניה הישירה שלה אל העם. דה פיזה מצא הקבלה בין דאנטה לדניאל וליחזקאל. ה"קומדיה" התפרסמה מהר מאד (ביחס לתקופה) באיטליה. העתקים של ה"תופת" ו"טור הטוהר" הופצו עוד בחייו של דאנטה, ובמאות ה-14 וה-15 החלה ה"קומדיה" להתפרסם גם מחוץ לגבולות איטליה – בספרד, צרפת ואנגליה. כך למשל ציין ג'פרי צ'וסר (1343-1400, סיפורי קנטברי) את ה"קומדיה" כמקור ההשפעה שלו לשיר הגיהנום שפרסם בסביבות 1380. חלק מסיפוריו, כמו למשל הווריאציה שלו ל"אוגלינו" (קנטו 33), מבוססים באופן כל כך ברור על ה"קומדיה" עד שהם נחשבים על גבול התרגום. שחרור איטליה באמצע המאה ה-19 קיבע את דאנטה כמשורר הלאומי. נהוג לטעון שהמורשת התרבותית של השילוש דאנטה-פטררקה-בוקצ'יו היתה גורם מכריע בהגדרת הדיאלקט הטוסקאני בתור השפה האיטלקית הרשמית של המדינה המאוחדת. אשר סלה הציג רשימה ארוכה של יצירות באיטלקית שהושפעו מדאנטה והעיר בבדיחות שמאז אמצע המאה ה-19 קשה למצוא יצירה אחת באיטליה אשר אינה מושפעת ממנו בדרך זו או אחרת… על הרלוונטיות של דאנטה עד ימינו אנו תעיד גם ההצלחה העצומה של רוברטו בניני ("החיים היפים") במופע ש"כולו דאנטה". בין השנים 2006-2009 יצא בניני למסע הופעות –"Tutto Dante", שבו הוא מפרש וקורא פרקים מה"קומדיה". המופע זכה להצלחה מסחררת באיטליה וגם מחוץ לה. אני יכולה להעיד באופן אישי שכאשר ידידי משפחה איטלקיים, שאינם אנשי ספרות, רצו להביא לנו מתנה מרשימה וייצוגית – זכינו במארז DVD של חלקים מההופעה.

בסרטון מדקלם בניני את השורות שכל איטלקי יודע לצטט, גם כשמעירים אותו בשלוש לפנות בוקר:

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום