ארכיון חודשי: ינואר 2011

חירות – ג'ובני ורגה – תרגום

[בשבועיים האחרונים, מאז החלו להגיע הידיעות על ההתקוממות העממית בתוניסיה, חוזר אלי הסיפור הזה של ג'ובני ורגה המבוסס על מאורע אמיתי שהתרחש לפני כ-150 שנה בתקופת הריזורג'ימנטו, איחוד איטליה.]

Libertà – Giovanni Verga

מתוך הסרט "ברונטה: דווח על טבח", פלורסטנו ונצ'יני, 1972

מטפחת בת שלושה צבעים התנוססה ממגדל הפעמונים, הפעמונים צלצלו לאזעקה, בכיכר החלו לצעוק: "יחי החירות!"

היה זה כמו ים סוער. ההמון קצף כנחשול אל מול מועדון האדונים, מול העירייה, על מדרגות הכנסייה: ים של כומתות לבנות; הגרזנים והחרמשים נצנצו. ואז פרץ ההמון אל סמטה.

"אתה ראשון, ברון! אתה שהצלפת באנשים עם השומרים שלך!" בראש כולם מכשפה זקנה, שערותיה הזקנות סומרות על ראשה, חמושה בציפורניה בלבד. "אתה! כומר של השטן! שמצצת את נשמתנו!", "אתה, עשיר גרגרן, שלא יכול אפילו לברוח, עד כדי כך אתה שמן מדם העניים!", "אתה, שוטר! שהפעלת את החוק רק על מי שאין לו כלום! ", "אתה, שומר היער! שמכרת את בשרך ואת בשר קרוביך עבור שני טארי ליום!"

והדם שבער ושִׁכֵּר אותם. החרמשים, הידיים, הסחבות, האבנים, הכל אדום מדם! "האדונים! הכובעים! להרוג! להרוג! הלאה הכובעים!"

דון אנטוניו חמק הביתה דרך הקיצור. המכה הראשונה הפילה אותו בפנים מדממות אל המדרכה. "למה? למה אתם הורגים אותי?" "גם אתה! ייקח אותך השד!" פרחח נכה הרים את הכובע המזוהם וירק לתוכו. "הלאה הכובעים! יחי החרות!" אתה! אפילו אתה!" קראו לעבר הכומר שדרש על הגהנום למי שגנב לחם. הוא חזר לאחר שערך מיסה, ולחם הקודש בכרסו. "אל תהרגו אותי, רובץ עלי חטא שדינו גיהינום" היתה זו הנערה לוצ'יה, חטא הגיהינום; לוצ'יה שאביה מכר אותה בגיל 14, בחורף של הרעב, ומילאה את המנזרים ואת הרחובות בפרחחים מורעבים. הם היו יכולים להתפטם עתה, לוּ היה ערך כלשהו בבשר הכלבים הזה, כעת כשנקרע לגזרים במכות הגרזנים על מרצפות הרחוב ובמפתני הבתים. אך גם זאב להקה מורעב אינו חושב למלא את כרסו וטובח בזעם. הילד של הגברת, שרץ לראות מה קורה; הרוקח בעת שהגיף בחפזון; האדון פאולו שחזר מהכרם על החמור ושקים מצומקים תלויים לו מהאוכף. למרות שהיתה לו על הראש כומתה עלובה וישנה שהבת רקמה לו לפני יובלות, לפני שהמחלה פגעה בכרם. אשתו ראתה אותו נופל לפני הדלת כשחכתה עם חמישה ילדים לנזיד הדל בשק האוכף של הבעל. "פאולו! פאולו!" הראשון הכה בכתפו בגרזן. מישהו אחר שיסף אותו במגל, ואז חיסל אותו בפטיש בעת נצמד אליו בזרוע נוטפת דם.

אבל הנורא מכל התרחש מייד כשנפל הבן של הנוטריון, נער בן אחת עשרה, שיער זהב, לא ברור כיצד נרמס בידי ההמון. אביו הונף פעמיים שלוש לפני שנגרר למזבלה, צועק אליו: " נדו! נדו!" נדו ברח, באימה, עיניים ופה פעורים ללא יכולת לצעוק. הפכו אותו, גם הוא כמו אביו התרומם על ברך אחת, הזרם עבר מעליו, מישהו דרך לו עם הנעל על הלחי ורסק אותה. למרות זאת המשיך הנער להתחנן לרחמים בתנועות ידיים. הוא לא רצה למות כפי שראה שהורגים את אביו; קורע לב! חוטב העצים, מתוך רחמים, נתן לו מכת גרזן על שתי הידיים, כאילו היה צריך לחטוב אלון בן חמישים שנה – הוא רעד כמו עלה. מישהו אחר צעק: "הוא היה נעשה גם הוא נוטריון!"

לא חשוב! עכשיו כשהידיים אדומות מהדם הזה, צריך לשפוך אותו על כל השאר. כולם! כל הכובעים! כבר לא היה זה הרעב, המכות והדיכוי שהציתו את הזעם. היה זה הדם התמים. הנשים היו אפילו יותר אכזריות, נופפו בידיים כחושות, קולות גבוהים צווחו בחרון, בשרן היה עטוף בבלויי סחבות. "אתה שמתפלל לאלוהים הטוב בבגדי משי! אתה שנגעל לכרוע ברך לצד עניים!" "אתה! אתה!" בבתים, על המדרגות, בתוך כוכים, תולשים משי ובדים עדינים. כמה עגילים מפנים שטופי דם! כמה טבעות זהב מידיים שניסו לעצור את מכות הגרזן!

הברונית התבצרה מאחורי השער: קורות, עגלות מהשדה, חביות מלאות; השומרים ירו מהחלונות בכדי לגבות מחיר גבוה בעבור חייהם. ההמון הוריד את הראש מפני היריות, מפני שלא היה להם נשק להשיב בו. לפני כן הוטל עונש מוות על מי שנשא נשק חם. "יחי החירות!" ופרצו את השער. בחצר, על המדרגות, עקפו את הפצועים. "עזבו את השומרים. את השומרים אחר כך! את השומרים אחר כך!" תחילה רצו את בשרה של הברונית, בשר מפוטם בחוגלות ויין טוב. סתורת מראה היא רצה מחדר לחדר ופעוט צמוד לחזהּ – והיו הרבה חדרים. היא שמעה את ההמון מריע לאלו שנכנסו, מתקרבים כנהר שוטף. הבן הבכור, בן שש עשרה, עורו עדיין צח, תמך בדלת הכניסה בידיים רועדות וזעק: "אמא! אמא!" המהלומה הראשונה מוטטה את הדלת עליו. הוא ניסה לתפוס את הרגליים שרמסו אותו. הוא כבר לא זעק. אמו נמלטה למרפסת, לופתת את התינוק, סוכרת את פיה באגרוף כדי לא לצעוק, מטורפת. הבן השני רצה להגן עליה בגופו, לוטש עיניים כאילו היו לו מאה ידיים לעצור את כל הגרזנים הללו. במהירות הבזק הפרידו אותם. אחד תפס בשערות, אחד במותניים ואחד בבגדים. העיפו אותה מעבר למעקה. הפחָמִי קרע מידיה את התינוק הפעוט. האח השני לא ראה כלום: לא ראה דבר פרט לשחור ואדום. רמסו אותו, רסקו לו את העצמות בעקבים מסומרים. הוא נשך יד שתפסה בגרונו ולא עזב אותה יותר. הגרזנים לא יכלו לפגוע בערימה והמשיכו להבריק באוויר.

ובתוך קרנבל זועם כזה ביולי, בתוך הצרחות המשולהבות של ההמון המורעב, המשיכו לצלצל פעמוני האזעקה של אלוהים, עד הערב, ללא תפילת צהריים, ללא תפילת אווה מריה, כמו כפר של כופרים. הם התחילו להתפזר, מותשים מהטבח, מדוכאים, מדוכאים, כל אחד נס מפני חברו. לפנות ערב היו כל  הכניסות סגורות, מבועתים, בכל בית ניצב פנס. בסמטאות לא נשמעו אלא הכלבים, נוברים בפינות, קול כרסום יבש של עצמות, בוהק הלבנה שוטף הכל, מגלה את השערים והחלונות של הבתים הנטושים.

תם היום; יום ראשון ללא אנשים וללא מיסה. שמש הכנסייה היה במקום מסתור; כמרים אי אפשר היה למצוא שם יותר. הראשונים שהחלו להיאסף בחצר הכנסייה הסתכלו זה בזה בחשדנות; כל אחד הרהר במה שעובר במוחו של שכנו. אחר כך, כשהתאספו עוד אנשים, החלו לרטון. "אי אפשר להיות בלי מיסה, יום ראשון, כמו כלבים!" מועדון האדונים היה נעול, הם לא ידעו לאן ללכת כדי לקבל הוראות עבודה לשבוע הבא. ממגדל הפעמונים השתלשלה עדיין המטפחת בת שלושת הצבעים, רפויה בלהט הצהוב של יולי.

וכשהחל הצל להזדחל לחצר הכנסייה, הצטופפו כולם בפינה אחת. בין שתי בקתות בכיכר, בראש סמטה תלולה, הביטו אל השדות הצהבהבים שבמישור, אל היערות הקודרים על מדרונות האתנה. כעת הם צריכים לחלק ביניהם את היערות והשדות הללו. כל אחד חישב לעצמו באצבעות מה צריך לפול בחלקו, נעץ מבטים זועפים בשכנו. "חירות זאת אומרת שזה צריך להיות של כולם! נינו בסטיה הזה, רמורזו הזה, הם בטח יתחילו להתנשא כמו הכובעים!" אך אם אין מומחה שימדוד את הקרקע, נוטריון שירשום, כל אחד יכול לתפוס ככל יכולתו! "ואם אתה אוכל את חלקך בבית המרזח צריך לחלק מחדש?" "אם אתה גנב גם אני גנב " "עכשיו כשיש חירות מי שרוצה לאכול כפליים יקבל חגיגה כמו של האדונים!" חוטב העצים נופף בידו כאילו שהגרזן עדיין היה שם.

ביום למחרת נודע שהגנרל מגיע להשליט את החוק, הגנרל שאנשים התחלחלו מפניו. הם ראו את החולצות האדומות של חייליו המעפילים באיטיות בערוץ לעבר הכפר. היה צריך רק לגלגל אבנים מלמעלה כדי למחוץ את כולם. אבל אף אחד לא זז. הנשים צווחו ומשכו בשיער. אפילו הגברים, שחורים ומגודלי זקן, עמדו על ההר וידיהם בחיקם, מסתכלים כיצד מגיעים הצעירים העייפים, כפופים תחת משא הרובים החלודים והגנרל הזעיר על סוסו השחור הגדול, לפני כולם, לבד.

הגנרל צווה להביא קש לכנסיה וכמו אבא שלח לישון את בחורים שלו. בבוקר, עוד לפני השחר, אם לא התעוררו מהחצוצרה, הוא נכנס לכנסיה על הסוס, מקלל כמו כופר. זה היה בן אדם. הוא מייד צווה לירות בחמישה או ששה, פיפו, הגמד, פיזנלו, היו הראשונים שעלו בגורל. חוטב העצים, כשהעמידו אותו על הברכיים  מחוץ לחומת בית הקברות, בכה כמו ילד, בגלל כמה מילים שאמרה לו אימו ובגלל הצווחה שהוציאה כשקרעו אותו מזרועותיה. ממרחק, בסמטה הכי צדדית של הכפר, מאחורי השערים, שמעו את קולות הנפץ בזה אחר זה כמו את הזיקוקים בחג.

אחר כך הגיעו השופטים האמיתיים, אדונים במשקפיים, מעפילים על גב הפרדות, תשושים מהמסע, שעליו המשיכו להתלונן גם כאשר חקרו את הנאשמים באולם הסעודה של המנזר, כשישבו לצד הקתדרה ואמרו "אהה!" בכל פעם ששינו תנוחה. הליך ארוך שלעולם לא נגמר. את הנאשמים לקחו לעיר, ברגל, כבולים בזוגות, בין שני טורי חיילים דרוכי רובים. הנשים שלהם רצו אחריהם דרך ארוכה בשדות, בין התלמים, בין משוכות הצבר, בין הכרמים, בין חציר בצבע זהב, קצרות נשימה, צולעות, קוראות בשמותיהם כל פעם שהתעקלה הדרך והן יכלו לראות את פניהם של האסירים. בעיר כלאו אותם בבית הסוהר הגדול שהיה גדול ורחב כמו מנזר, מנוקב כולו בחלונות מסורגים; ואם רצו הנשים לראות את הגברים שלהן, רק בימי שני, בנוכחות שומרים, מאחורי שער ברזל. העלובים הצהיבו יותר ויותר בצל התמידי הזה, מבלי לראות אף פעם את השמש. מיום שני אחד למשנהו הפכו שתקנים יותר ויותר, בקושי ענו, פחות התלוננו. בימים האחרים אם שוטטו הנשים סביב הכלא, כיוונו אליהן הזקיפים את הרובים.  הן גם לא ידעו מה לעשות, היכן למצוא עבודה בעיר, כיצד להרוויח לחם. מיטה באורווה עלתה שני סולדי; מהלחם הלבן אכלו רק נגיסה והבטן לא התמלאה; אם התכרבלו על סף כנסיה להעביר שם לילה עצרו אותן השומרים. אט אט חזרו הביתה, קודם הנשים, אחר כך האמהות. נערה יפה אחת אבדה בעיר ודבר לא נודע אודותיה יותר. כל האחרים בכפר חזרו לעשות מה שעשו קודם לכן. האדונים לא יכלו לעבוד את אדמותיהם בידיהם שלהם, והאנשים העניים לא יכלו לחיות ללא האדונים. הם השלימו. היתום של הרוקח חמס את האישה של נלי פירו, והיה זה מעשה נאה בעיניו, נקמה בזה שהרג את אביו. לאשה, שמדי פעם היתה נתפסת למחשבות שמא בעלה יחתוך  את פניה כשיצא מהכלא, היה חוזר ואומר: "תרגעי, הוא כבר לא יצא משם". כמעט אף אחד לא חשב עליהם יותר, לעיתים רחוקות איזו אם, איזה זקן תשוש, אם נתקלו עיניהם במישור בו היתה העיר, או ביום ראשון כשראו את האחרים דנים בנחת בעסקיהם עם האדונים, מול המועדון, כשהכומתה ביד; והם השתכנעו שהחלשים מורידים את הראש.

ההליך נמשך שלוש שנים, לא פחות! שלוש שנים בכלא מבלי לראות את אור השמש. עד שהנאשמים נראו כמו מתים שהוצאו מהקבר בכל פעם שהובאו כבולים לפני השופטים. כל מי שיכול היה רץ לשם מהכפר: עדים, קרובים, סקרנים, מין חגיגה, כדי לראות את בני הכפר אחרי כל כך הרבה זמן, דחוסים כמו בלול  – והם באמת נהיו תרנגולים שם בפנים! ונלי פירו היה צריך להסתכל בפרצוף של הרוקח, שהפך קרוב משפחה בזכות ניאוף! אחד אחרי השני העמידו אותם. "מה שמך?" וכל אחד שמע את עצמו אומר את שמו, שם משפחתו ומה שעשה. עורכי הדין התרוצצו, בין הפטפוטים, השרוולים הארוכים והמשתלשלים, הם הזיעו, העלו קצף על השפתיים ומייד נגבו אותו בממחטה לבנה, לוקחים קמצוץ טבק. השופטים נמנמו מאחורי עדשות המשקפיים שהקפיאו את הלב. מולם ישבו בשורה שנים עשר אדונים, עייפים, משועממים, שפיהקו, גרדו את הזקן, או פטפטו בינם לבין עצמם. בוודאי אמרו כמה טוב שלא היו בין האדונים של אותו כפר שם למעלה, כשהם ארגנו את החירות. והעלובים האלה ניסו לקרוא את פניהם. אחר כך הלכו לשוחח בינם לבין עצמם, והנתבעים חיכו חיוורים, עיניהם נעוצות בדלת הסגורה. כשחזרו, זה שעמד בראשם, ההוא שדבר עם היד על הבטן, היה חיוור כמעט כמו הנאשמים, הוא אמר: "על פי כבודי ועל פי הכרתי!…"

הפחמי, בעת שחזרו ואזקו אותו, מלמל: "לאן מוליכים אותי? לכלא? למה? לא קבלתי מכל העניין אפילו חופן אדמה! והם אמרו שזאת החירות!…"

תרגום – שירלי פינצי לב

עוד בנושא: "צעקה תוניסאית" – רשומה בבלוג של נטלי מסיקה שהעלתה אצלי את האָסוֹצְיַאצְיָה לסיפור הזה.

רשמים מיום העיון "האדם שמשלושת צדי הטקסט"

הפעם על ספרות – אבל לא איטלקית. בזכות הודעה בבלוג של יעל סלע-שפירו הלכתי, פשוטו כמשמעו*, ליום העיון ובדירבונה אני מעלה את רשמי.

יום העיון היה משותף לשני חוגים באוניברסיטת חיפה: לשון עברית והפרעות בתקשורת, ולאסיף. אני הייתי רק בחלק הראשון שהתמקד בלשון עברית.

טלי אמיר, מהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הרצתה על עריכת טקסטים עיוניים. היא הפרידה באופן חד בין טקסטים ספרותיים בהם לצורה יש ערך ומשמעות לכשעצמה ובין טקסטים עיוניים בהם הצורה רק משרתת את התוכן. טקסטים עיונים מחויבים לשתי תכונות: בהירות ודיוק, מטרת העריכה הלשונית היא לשפר אותן.

היא הביאה דוגמאות לשגיאות מסוגים שונים, לצערי ללא השקפים שלה, אני זוכרת רק אחדות מהן:

  • ביטויים שגויים:  כגון תרתי משמע במקום פשוטו כמשמעו. דוגמא בהערה בתחילת וסוף הרשומה.
  • פרוק ביטוי כבול: "הלביאות שיחרו לטרף, לכדו ואכלו אותו". לטענתה אסור ל"מחזר" חלק מביטוי כבול. צ"ל "שיחרו לטרף, לכדו את הטרף ואכלו אותו". אני דווקא אהבתי את הנופך הספרותי הזה, אבל לטענתה אין לו מקום בטקסט עיוני.
  • יתִּירוּת: אין "להוזיל את מחיר הלחם", מוזילים את המוצר לא את מחירו, לכן מספיק ונכון לכתוב "להוזיל את הלחם".
  • ערוב מינים שונים: "יום עיון של מדעי החברה הרוח והחינוך". החינוך הוא חלק ממדעי החברה.

ההרצאה היתה נהדרת, בהירה ומדויקת. כמי שבאה מהמדעים המדויקים אהבתי מאד את הגישה המתמטית שלה ללשון: כותבים בדיוק את מה שצריך, לא יותר ולא פחות.

שתי ההרצאות הנוספות ששמעתי יכלו להיות מפגש סיום אידיאלי לסדנת העורכים-מתרגמים באוניברסיטת ת"א שהסתיימה ביום שני. אמנם הן עסקו ביחסי עורכים-כותבים ולא עורכים-מתרגמים, אבל נדמה לי שרמת הקשר הרגשי של מתרגמים לטקסט "שלהם" לא פחותה בהרבה מזו של כותבים (הלית ישורון העירה שמכיוון שיש כאן שתי דרגות של "כניסה מתחת לעור", כותב-מתרגם ומתרגם-עורך, עריכת תרגום נראית לה משימה שמעבר לסף הסיבולת האנושי). שתי ההרצאות התייחסו למימד הרגשי – הלית ישורון דברה על החוויה האישית שלה כעורכת ודר' אסיה שרון ספרה על מחקר אקדמי שבדק תחושות של כותבים ביחס לעורכים שלהם. כך שהשילוב של שתי ההרצאות הציג את הרגשות משני עברי המתרס.

הלית ישורון דברה על הקושי הרגשי העצום להיכנס לקודש הקודשים של היוצר, גם כאשר ברור לה שהשינוי שהיא מציעה (ואולי אפילו דורשת) הינו לטובת היצירה. היא דימתה את עצמה למראה המאפשרת ליצירה להשתקף בה לראשונה ולהתארגן בעזרתה, לפני שהיא יוצאת למרחב הציבורי. לכן דווקא היצירות האהובות עליה במיוחד "זכו" לעריכה עמוקה ועיקשת במיוחד.

דר' אסיה שרון מהחוג ללשון ראיינה כותבים לגבי היחסים שלהם עם העורכים והתמקדה במטפורות שבהם תיארו הכותבים את העורכים. לטענתה המטפורות מצביעות על רבדים עמוקים של הלא מודע ולכן זהו כלי מחקרי מקובל כיום (חכם ומקסים בעיני). למימד הרגשי  של הקשר כותב-עורך משקל רב, רוב הכותבים הצביעו על איכות הקשר כמרכיב מרכזי להצלחת העבודה. עד כאן טוב ויפה, אבל כשהחלה להביא דוגמאות למטפורות הדברים נראו פחות אידיליים: "שוטר לשון", "משגיח כשרות", "דוחף ידיים מלוכלכות" ו-"רוצח".  אבל גם: "מקל נחייה", "מלטש יהלומים", "מראה" ו-"נווט".  המסקנות, אולי לא מאד מפתיעות, אבל כנראה נכונות תמיד, המפתח להצלחה מצוי בכבוד הדדי, דיאלוג, אכפתיות, למידה, הבנת המהות ומינון נכון של סמכותיות. היא סיימה בנימה מעודדת – למרות המטפורות הקשות – כל הכותבים משוכנעים שעבודת העורך הכרחית.

בשלב השאלות והתשובות עלו כמה נושאים חמים:

  • כתיבה ברשת: הלית ישורון הסתייגה (כצפוי?), פרט לחסרונה של העריכה, קלות הפרסום ברשת מאפשרת לכותבים להתחמק מהתמודדויות קשות אשר משביחות את היצירה. אם הבנתי נכון הכוונה גם למירוק עצמי וגם להתמודדות עם בקורת חיצונית.
  • תרגום מחדש לעברית של יצירות שתורגמו בעבר:  גם כאן הסתייגה הלית ישורון, הדוגמאות נלקחו (כרגיל) מספרות הילדים והיא היתה רוצה לראות יותר התמודדות של הדור הצעיר מאד עם התרגומים הישנים, כנראה בסיוע פעיל של ההורים והסבים.
* הגעתי מהבית כולי סמוקה ומתנשפת אחרי 45 דקות של צעידה נמרצת, כולל עליה ברגל לקומה ה-30.

עוד בנושא:

רוני גלבפיש – מתרגמים ועורכים, מלחמה ושלום

יעל סלע-שפירו – עורכים-מתרגמים – הלנצח נאכל חרב?

השחמט מול המראה – מסימו בונטמפלי – תרגום (3)

 

La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli   

[ לא עמדתי בפיתוי לתרגם פרק נוסף, לפני כתיבת הביקורת. הפעם פרק החביב עלי במיוחד מאמצע הספר. בפרקים החסרים מתיידד הגיבור עם כלי השחמט ופוגש השתקפויות של אנשים נוספים ה"חיים" במראה.]

השחמט מול המראה , פרקים 1-3 

השחמט מול המראה , פרקים 4-6 

פרק אחד עשר – אשליות של מלך

אני התרסתי נגדו: "נראה לי" אמרתי, "שאתם בטלנים".

"למה?" שאל אותי בענווה.

"כי אתם לא עושים כלום."

"ומה אנחנו צריכים לעשות?"

השאלה המדויקת הזו הביכה אותי מאד. חשבתי על כך זמן מה ועניתי: "למה שאני אדע? מה שכולם עושים. משתכרים למחייתם, לומדים, חושבים על העתיד שלהם…"

המלך חייך וענה לי: "אתה עונה מהר. תסתכל לשם." אמר ורמז לעבר קבוצת החברים שלנו, שהקדימה אותנו בצעדים אחדים "להשתכר למחייתנו כשאין לנו צורך בשום דבר? אנחנו לא אוכלים; אין לנו חפצים, כפי שאתה רואה. כך שגם ספרים אין לנו; מה אתה רוצה שנלמד? אין כאן לא יום ולא לילה, אין סערות שאנחנו צריכים להתגונן מפניהן, או דברים מהטבע, כמו עשב או חיות, להתבונן בהם. אפילו עתיד אין לנו, מפני שאנחנו לעולם לא מזדקנים, עבור האנשים העתיד הוא הזקנה; אנחנו לעומת זאת נשארים תמיד בגיל שבו היינו שבפעם הראשונה שבה ראינו את עצמנו במראה. לכן אנחנו נצחיים, לפחות עד היום שבו…"

"עד איזה יום?…."

הוא הנמיך את קולו והמשיך במסתוריות: "אני מאמין שביום בו תשבר המראה שלנו, אני מאמין שבאותו היום, אבל באותו יום בלבד, כל הדמויות שכאן יכחדו. אנחנו לא בטוחים בכך, אבל זו הדעה הנפוצה בינינו."

"בגלל זה אומרים ששבירת מראה מביאה מזל רע?" הבחנתי.

"יתכן."

"לא משעמם אתכם" שאלתי, "קיום כל כך חסר תועלת וריקני?"

"אולי: אבל אנחנו מאד גאים בעצמנו; ואנחנו מתייחסים בבוז מסוים לתוֹאֲמִים שלנו, כלומר האנשים ששם. הרבה פעמים הם חרדים שהמראה תשבר."

דממה עגומה השתררה בינינו לאחר מילים אלו. נדמה היה לי שהאוויר קפא והאפיל. בעת שחשבתי על ההבל והיוהרה בחייהם של האנשים הללו אחזה בי בעתה מפני אותו עולם.

באותו רגע כבתה בי כל סקרנות והשתוקקתי להסתלק משם, לחזור למאסר שלי, לארץ שלי, לשם, לשם, לעולם שבו עובדים ויש בו יום ולילה וצמחים ונחלים וכל הדברים. עמדתי להגיד זאת למלך שלי, שכעת מאד הצטערתי בעבורו. פניתי לעברו באיטיות.

אבל הוא כבר חזר להיות שלו לחלוטין, דבר שהפליא אותי מאד.

לפתע עלה בדעתי לשאול אותו: "אני לא מבין איך אין לכם בכלל חפצים. מי יודע כמה שולחנות, כסאות, ספות ושאר חפצים ביתיים ואפילו פרחים וצמחים השתקפו במראה שלנו!"

"לא ולא," אמר, "כאן נשארות רק דמויות של כאלו שראו את עצמם במראה: כלומר רק יצורים חיים."

"ומה לגבי חתולים?" שאלתי אני "וכלבים? ובעלי חיים אחרים?"

המלך הלבן נראה נבוך: "למען האמת, בעלי חיים מעולם לא נראו בינינו."

"אני מבין למה" עניתי, "ראיתי הרבה פעמים את החתולה שלי, כששמים אותה מול המראה היא לא מתנהגת כאילו שראתה חתול אחר, כלומר, היא מתנהגת כאילו לא ראתה דבר."

"יכול להיות."

בשלב זה עלה בדעתי טיעון יותר משמעותי. התחלתי להגיד: "אבל אז…"

מייד עצרתי בעצמי, חששתי להיות שוב חסר רגישות. המלך דרבן אותי:

"תגיד, תגיד… אל תהסס".

במאמץ אזרתי כוח וחשפתי בפניו את ספקותיי: "אתה אומר שהשתקפויות של החפצים לא נשארות. אבל, סלח לי אם אני אומר שטות, הם…אלו שם, כלומר, כלי השחמט, האם לא יתכן שהם חפצים?"

המלך הביט בי מזועזע. אחר פרץ בצחוק, צחוק כל כך עמוק, כל כך עצום, אף פעם לא ראיתי ולא שמעתי מישהו צוחק ככה. הוא הטלטל כולו והחזיק במותניו. בהדרגה הדביק גם אותי הצחוק בעליזות וגם אני התחלתי לצחוק ולצחוק עד שעלו דמעות בעיני.

בני החבורה שלנו (אשר כפי שאמרתי, הלכו במרחק קטן לפנינו) שמעו את שאגות הצחוק האינסופיות שלנו, אחד מהם, אני לא יודע מי, צעק: "מה יש להם לשני הטיפוסים האלו?"

באותו רגע היה לי קצת לא נעים; אבל המלך שהתאושש מאותה צהלה, אמר לי: "תן להם לדבר, הם קצת עצבניים. הצלחת להצחיק אותי כהוגן, אבל בכל אופן זאת לא אשמתך. כל האנשים יהירים ובורים והם מלמדים גם אתכם הילדים להיות יהירים ובורים, עד שאתם אפילו לא יודעים שאנחנו, אנחנו כלי המשחק של השחמט, נזר הבריאה, אנו לבדנו נצחיים. אוהו " המשיך בהתלהבות , "עכשיו אני אספר לך את הדברים כפי שהם באמת: אתה צריך לדעת שכלי השחמט הם הרבה הרבה יותר עתיקים מבני האדם: כלי השחמט הקדימו במאות שנים את בני האדם, שנולדו בתחילה כסוג של רגליים, עם הרצים שלהם, המלך והמלכה; הסוסים היו חיקויים של אלו שלנו. האנשים אפילו בנו את הצריחים שלהם כחיקוי לאלו שלנו. אחר כך הם עשו עוד הרבה דברים, מיותרים לגמרי. כל מה שקורה אצל בני האדם, במיוחד הדברים הכי חשובים שלומדים עליהם בהיסטוריה, הם בסך הכל חיקויים מעוותים ופרועים של משחקי השחמט הכבירים שאנו משחקים. אנחנו המובילים והמושלים של האנושות. הדברים הללו שאמרתי לך קודם, מתייחסים לדמויות האחרות שעליהן אני מרחם: אנחנו באמת ובתמים נצחיים. ואנחנו, כמותם, מנהלים למעשה את העולם, ואנחנו היחידים שיש טעם לקיומם, אנו המופת."

כך אמר לי המלך, בנשימה אחת.

מלך מסכן! השארתי אותו באשלייתו; ולא סיפרתי לו שפעם היו לי פרש ומלך שחמט שנשארו האחד בלי ראש והשני בלי כתר: לקחתי אותם לתקון אצל נגר: בעזרת שתי חתיכות עץ הוא תיקן ושחזר את שני הברואים החשובים והנצחיים הללו. הכל בלירה שישים וחמש, כולל הדבק.



השחמט מול המראה – מסימו בונטמפלי – תרגום (2)

La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli  

השחמט מול המראה , פרקים 1-3 

פרק רביעי – מוזרות ראשונה

בכן, כפי שאמרתי היינו שלושה:

אני,

המראה,

השחמט.

אני הסתכלתי במראה, המראה שקפה את השחמט.

אמרתי כבר שהמראה היתה ישנה ומעט ירקרקה. מייד הבחנתי שכלי השחמט המשתקפים במראה, גם הלבנים וגם השחורים, היו חיוורים יותר מאלו האמיתיים, קווי המתאר שלהם היו פחות חדים, כמעט מטושטשים: בעצם, הם היו מוצבים שם בפנים די הרבה זמן, ונראה לי שהם רעדו קלות, כמו העשב והחלוקים שרואים בתוך מי אגם או שלולית.

עדיין לא הזכרתי דבר חשוב: המראה היתה מונחת על כרכוב האח נטתה קצת לפנים. לכן לוח השחמט ושלושים ושנים הכלים לא היו באותו מישור כמו שלושים ושניים הכלים האמיתיים, אלא נראו כאילו טיפסו במעלה שיפוע מתון.

משם הביטו הכלים המשתקפים בכלים האמיתיים: כל אחד ובן הזוג שלו: המלך הלבן הביט במלך הלבן, המלכה השחורה במלכה השחורה וכך הלאה; אלו שם עמדו גבוה יותר ומעט באלכסון ונראו מביטים על אלו שכאן בהבעת עליונות לגלגנית. אלו שכאן, מצידם, המשיכו להסתכל בחוסר עניין, ונראה שאדישות זו הביעה את גאוותם על כך שהם יותר צבעוניים, יותר חדים, ומונחים ביציבות על מישור אופקי לחלוטין.

התרוממתי שוב על קצות האצבעות, כדי לראות האם אצליח להבחין ולו בחלק קטן מדמותי במראה. אבל זה היה חסר סיכוי. כבר אמרתי לא מזמן שלא זכרתי האם היה בחדר כסא: עכשיו אני חושב שבוודאי לא היה, אחרת הייתי עולה עליו.

אבל כשנמתחתי ככה למעלה עלתה בדעתי המחשבה הזו:

"במראה הזו נמצא כל מה שנמצא בחדר הזה, הקירות הכחולים, השחמט, הכלים: כלומר גם אני צריך להיות שם."

ואז קרה משהו מצחיק מאד.

המלך הלבן – לא זה האמיתי, הוא היה כאן, אבל ההשתקפות המעט חיוורת, זו ששם – המלך הלבן הפסיק לנעוץ מבט מעבר למשטח המראה אל בן הזוג שלו, ובמקום זה הוא הסתכל בי, רעד קלות ודבר.

הוא דיבר ממש אלי, כאילו שקרא את מחשבותיי, הוא אמר אלי:

"בודאי שאתה נמצא. אתה כאן למטה. בא גם אתה לכאן ותראה. "

בכל הפעמים שחשבתי מחדש על אותו רגע, ואפילו עכשיו כשאני מספר זאת, נראה היה לי ועדיין נראה לי, שזה דבר יוצא מגדר הרגיל וכמעט בלתי יאומן.

אבל אז לא מצאתי בזה שום דבר מוזר, עניתי בשלווה:

"ברצון רב, אבל ראשית אני לא יודע איך, ושנית הוד מעלתו צריך לדעת שהורו לי לא לזוז מכאן עד שיבואו לפתוח לי."

המלך הלבן שבמראה מחה:

"כאשר אני אומר שאתה כאן אני מתכוון שיש כאן עוד אחד כמוך: הדמות שלך, כלומר: אתם שניים, כמוני וכמו המלך הלבן שנמצא שם בצד שלך. לכן נראה לי טבעי שאם אתה תבוא הנה, הדמות שלך תלך לשם ולכן בכל מקרה יהיה שם מישהו."

"אם כך" מחיתי, "זה נכון שאני אפגוש שם את עצמי."

"אתה צודק. אבל זה עדיין יהיה טיול מעניין."

"לזה אני מאמין" עניתי לו ,"אבל עדיין נשאר הקושי הראשוני: אני לא יודע איך להגיע. אם הוד מעלתו יואיל ללמד אותי…"

המלך הלבן שבמראה נזף בי בחומרה:

"אין דבר העומד בפני הרצון."

פרק חמישי – הרצון המהולל

ברגע שהמלך אמר זאת התחשק לי לתת לו אגרוף.

אני כבר אסביר למה.

בחיי הקצרים עד אז הספקתי לשמוע את המשפט הזה כמות לא מבוטלת של פעמים: "אין דבר העומד בפני הרצון". שמעתי אותו שוב ושוב:

מההורים שלי,

מבני המשפחה הקרובה של הורי,

מהחברים של הורי ובני משפחתם;

מהמורים שלי.

פעמים אחדות קראתי אותו בספרי הלימוד או בספרים שקבלתי במתנה.

המשפט הזה תמיד הצית בי חמת זעם או עצב עמוק .

מעולם לא העזתי להתנגד כשאמרו לי אותו, אבל חשבתי:

"אילו היה זה נכון שאין דבר העומד בפני הרצון הייתי מצליח, מפני שלא חסר לי רצון, לקטוף תפוחים מהעץ מול בית הספר, אותו עץ שעומד בגן המוקף בחומה הגבוהה פי שלוש ממני ונעוצים בראשה המון שברי זכוכית; הייתי יכול לעוף החוצה מהחלון ולהגיע עד הים; הייתי מצליח לאכול את כל לפתן הפירות במזווה מבלי שזה יעשה לי רע, כמו שקרה לי בפעם הקודמת כשאכלתי רק שתיים מתוך חמש הצנצנות; הייתי יודע את כל החומר מבלי לבזבז יותר מידי זמן על הלימודים; הייתי מייד בן שמונה עשרה."

היה לי הרבה רצון לכל הדברים האלו, אבל זה לא הספיק.

כל קורא, אם הוא פיקח, יבחין שאני הבנתי הפוך את הפתגם המפורסם, שהוא אמת קדושה. רק שנים רבות אחר כך הבנתי אותו לאשורו, אבל באותה העת כאשר אמרו לי אותו כעידוד הוא הצליח רק לייאש אותי.

קל לדמיין כמה הרגיז אותי לשמוע אותו מוטח בפני מפי מלך לבן, שהיה השתקפות במראה, שלא היה ההורים שלי, או אפילו קרוב, או חבר של ההורים, לא מורה, לא ספר לימוד או קריאה: שום כלום. כמו שכבר אמרתי, הייתי נותן לו אגרוף.

ריסנתי את עצמי, קצת בגלל הכבוד להוד מעלתו, וקצת בגלל שעלה בדעתי שאגרוף ישבור את המראה, בדיוק מה שאמרו לי לא לעשות.

פרק שישי – שם

במשך התקף הזעם הקצר שלי על הוד מעלתו המלך הלבן (המשוקף) נמנעתי מלהביט בו.

כאשר החזרתי את מבטי אליו הוא החל לצחוק.

"מה קרה לך " שאל אותי ," שנעשית כולך אדום?"

כששמעתי את זה הרגשתי שאני מסמיק אפילו יותר: הרגשתי שהפנים והראש שלי בוערים.

הוא הפסיק לצחוק והביט בי בחביבות.

לאט לאט נרגעתי.

כשנרגעתי לגמרי הוא אמר לי:

"אני אעזור לך, עצום את העיניים ותישאר רגוע."

מייד צייתתי וסגרתי חזק את העיניים עד שכאב לי בגלגלי העין. בטח היה לי פרצוף איום ונורא באותו רגע, אבל זה לא משנה.

בזמן שעשיתי זאת, לא שמעתי יותר שום קול פנימי, הרגשתי שאני אפוף בדממה. אחר כך הקיפה אותי רעננות לחה, ולבסוף שמעתי את קולו של המלך שלי, אבל הרבה יותר קרוב, כמעט בתוך אוזן.

"הנה, תסתכל."

פתחתי את העיניים.

ראיתי מישור אינסופי.

המלך היה לצידי, אותו מלך שראיתי קודם במראה, אבל הוא גבה, הוא היה גבוה כמעט כמוני.

הוא הציג לי את עמיתו המלך השחור ואמר לי :"אנחנו יריבים על לוח השחמט אבל כאן אנחנו חברים טובים."

היה לי נדמה שהמלך השחור מושיט לי את ידו אבל למען האמת אני לא זוכר שראיתי אותה, לא את זו ולא את השנייה. עברו הרבה שנים מאז ובאותו רגע הייתי מבולבל ביותר.

תרגום – שירלי פינצי לב



השחמט מול המראה , פרקים 1-3